גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת בשלח –
שירת הים

פרק ט'ו א– יט

א.
אברבנל בהקדמתו לשירה:

"כל שירה יסדו לה מערכות נגונים ידועים.
ולזה תמצא בשירה הזאת, כי בעבור המשקל נדחקו האותיות והוצרך בהרבה מקומות להאריך ולהוסיף אותיות,
כדי להצדיק המשקל והניגון ובמקומות הוצרך לחסר אות גם כן מפני זה… התחשוב שטעה אדון הנביאים בדקדוק האותיות וסדר כתיבתם? אלא שענין השיר וצרך הניגון והזמר הצריכו לכך."

עבור על כל השירה וציין את האותיות הנוספות והחסרות מטעם הנ"ל!

ב.
טו,
א

אז ישיר משה.

1. מה הקשי כאן ואיך מתרצים אותו:

רש"י:

אז
ישיר משה
– אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן (יהושע י) אז ידבר יהושע וכן (מ"א ז) ובית יעשה לבת פרעה חשב בלבו שיעשה לה אף כאן ישיר אמר לו לבו שישיר וכן עשה ויאמרו לאמר אשירה לה'.
וכן ביהושע כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה ויאמר לעיני כל ישראל וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל פירש אחריו עלי באר ענו לה (מ"א יא) אז יבנה שלמה במה פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה למדנו שהיו"ד ע"ש המחשבה נאמרה.
זהו ליישב פשוטו.

אבל מדרשו ארז"ל מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה וכן בכולן חוץ משל שלמה שפירשוהו בקש לבנות ולא בנה.

ואין לומר וליישב לשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד כגון (איוב א) ככה יעשה איוב (במדבר ט) על פי ה'
יחנו ויש אשר ישכון הענן לפי שהן דבר ההוה תמיד ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול ליישבו בלשון הזה:

ראב"ע:

אז
ישיר משה
– משפט לשון הקדש לומר לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז:
אז יבנה שלמה,
אז ידבר יהושע,
אז יבדיל משה.
וככה בלשון ישמעאל.

משה לבדו חבר השירה ולמדוה ישראל ושורר כ"א ואומר אשירה לה'. וכמוהו ויצו משה וזקני ישראל כי המצוה משה לבדו אמרה וזקני ישראל אמרוה לכל:

רמב"ן:

אז
ישיר משה
– לשון רבינו שלמה,
כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן עשה ויאמרו לאמר וגו'
וכן אז ידבר יהושע (יהושע י יב),
כשראה הנס אמר לו לבו לדבר וכן עשה ויאמר לעיני ישראל,
וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל (במדבר כא יז)
פירש אחריו עלי באר ענו לה, וכן ובית יעשה לבת פרעה (מ"א ז ח),
חשב בלבו לעשות לה הבית אז יבנה שלמה (שם יא ז),
פירשוהו חכמי ישראל (סנהדרין צא🙂 שבקש לבנות ולא בנה זהו לישב פשוטו.

ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט),
כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון (שם עח מ),
וכל המזמור כן,
יהרג בברד גפנם (שם מז), ישלח בהם ערוב (שם מה), וכן ומאין יבאו אליך (מ"ב כ יד),
מן המכים אשר יכוהו ארמים (שם ח כט,
ט טו), וכן ומשה יקח את האהל (להלן לג ז),
כי איננו לשון הוה, שלא לקחו אלא פעם אחת אבל דרך הלשון הוא לומר עתיד במקום עבר,
וכן יאמרו במקומות רבים ההפך והטעם, כי מנהג הלשון שהמספר ענין יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ,
וירמוז למעשה ממנו פעם יעמיד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בענין הווה, ועומד עליו בתחלתו,
ויאמר "ישיר ישראל" כאלו משוררים לפניו,
וכן כלם, ופעם יאחר עצמו ויאמר זה נעשה כבר,
והכל לאמת ענין,
ולכן רוב שיבא זה יהיה בענין הנבואות:

(הפסוקים המובאים ברמב"ן הם מתהילים מז, ע"ה וק"ו.)

2. מהו לפי רש"י ההבדל בין עתיד של אז ישיר ובין עתיד של פסוק ו?

רש"י ו,

תרעץ
אויב –
תמיד היא רועצת ומשברת האויב ודומה לו וירעצו וירוצצו את בנ"י בשופטים (סי'
י)
(ד"א ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב):

ושל פסוק י'ד:

ירגזון
– מן מתרגזין:

ג.
שאלה זו רק למעיינים בתרגום אונקלוס.

השירה הזאת עשירה בהגשמות מפאת סגנונה הפישטי.

הבא דוגמאות מתוך התרגום, המראות כיצד משתדל המתרגם להרחיק או לפחות לרכך את ביטויי ההגשמה!

ד.
טו,
ב:

עזי וזמרת יה.

ר.ש.ר.
הירש
מתרגם:

מיין זיג אונד זאנג איזט גאט.

המתאים התרגום הזה לרש"י או לא?

ה.

ו.
טו,
יא

נורא תהלות.

1. מה פרוש מילים אלה לפי:

רש"י
טו, יא

נורא
תהלות –
יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו כמ"ש לך דומיה תהלה:

ראב"ע
טו, יא:

וטעם
נורא
תהלות –
כי כל המהללים יראים הם להלל שמו כי מי ישמיע כל תהלתו והם חייבים להלל שמו. כי הוא לבדו עושה פלא:

ספורנו
טו, יא;

נורא
תהלות. ומי שידע גודל תהלותיו ייראהו בשבילו, לא בשביל יראת עונש שיבא מאתו:

רמב"ן
טו, יא:

נורא
תהלות –
יראו מלהגיד תהלותיו פן ימעטו,
כמו לך דומיה תהלה (תהלים סה ב)
לשון רש"י וגם ר"א פירש כי כל המהללים יראים להלל שמו, כי מי ישמיע כל תהלתו,
והם חייבים להלל שמו כי הוא לבדו עושה פלא ולפי דעתי כי טעם נורא תהלות שהוא נורא בתהלות, כי יעשה דברים נוראים ומתהלל בהם, שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בהם את עבדיו, והנה הוא בזה נורא ומהולל מאד ובעבור כי מלכי ארץ נוראים בעשק ונלוז,
אמר כי ה'
הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם…

2.
לפי מהם קרובים דברי המדרש,
שוחר טוב פרק ק"ן:

"אמר ר' יודן נורא אתה על כל תהלותיך. כיצד?
מלך בשר ודם נכנס למדינה מקלסין אותו שהו גבור ואינו חלש,
שהוא עשיר ואינו אלא עני שהוא רחמני ואינו אלא אחזרי, אבל הקב"ה אינו כך,
אלא מכל דבר שמקלס אדם לקב"ה יש בו יותר ויותר,
מכאן שהוא נורא על כל תהלותיו"?

רש"י ט"ז

תפול
עליהם
אימתה –
(מכילתא)
על הרחוקים:

ופחד
– על הקרובים כענין שנאמר (יהושע ב) כי שמענו את אשר הוביש וגו':

מה קשה לו?

מה ראה לפרש כך ולא להיפך?

עצה
טובה: בקשר למלחמת עמלק קרא:

רש"י
יז, טז

כי
יד על
כס יה.
ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהלים ט) האויב תמו חרבות לנצח זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) ועברתו שמרה נצח (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה מהו אומר אחריו וה'
לעולם ישב הרי השם שלם כונן למשפט כסאו הרי כסאו שלם:

רמב"ן סוף הפרשה וטעם העונש.

וביחוד:

ראש השנה פרק ג. משנה ח.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ,
כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים.
וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס,
וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית,
אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה.
אֶלָּא,
בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. חֵרֵשׁ,
שׁוֹטֶה,
וְקָטָן,
אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)

בשלח – שירת הים.

ט'ו א–י'ט

א.*
שאלת מבנה:

רבים תמהו: למה לא בא פ' ט'
"אמר אויב ארדף אשיג" בתחילת השירה אשר שם מקומו?

ועיין:

רמב"ן ט'

אמר
אויב –
לעמו כשפתם בדברים ארדפם ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי לשון רש"י וראיתי במדרש חזית כך,
תני רבי ישמעאל,
אמר אויב ארדוף אשיג היה ראוי להיות תחלת השירה,
ולמה לא נכתב,
אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ראה קהלת רבה א יב)
ואונקלוס סובר כן,
ולכך תרגם דהוה אמר שנאה,
על תחלת מחשבתו ברדפו אחריהם ולדעתי בדרך הפשט הוא סדור בפסוק הראשון ממנו,
כי מתחלה (בפסוק ד) אמר שטבעו בים וירדו במצולות,
והיה זה כאשר שבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים (בפסוק ה), ואח"כ (בפסוקים ח –י)
שב לומר איך נעשה זה,
כי ברוח אפך היא רוח קדים עזה נערמו מים מתחלה וקפאו התהומות, ומפני זה חשב האויב שירדוף וישיגם בים ויחלק שללם ותמלא נפשו מהם, ונשפת עליהם ברוחך וכסמו הים והזכיר זה כי גם במחשבתו זאת סבה ופלא מאת השם שחזק לבם וסכל עצתם לבא בים,
כאשר פירשתי למעלה (יד ד כא)
על כן אמר אחריו מי כמוכה באלים,
עושה גדולות ונפלאות בדבר והפכו:

נסה לישב את התמיהה ולהסביר את מקומו של פסוקנו כאן בתוך מבנה השיר כולו.

ב.
שאלות סגנון

1.
ט'
אמר
אויב
ארדוף…..

(א)
הסבר באלו אמצעי סגנון משתמשות השירה כדי להליט את התרברבותו של האויב ואת בטחון השווא שלו בנצחונו השלם?

(ב)
היכן מצינו בתנ"ך שוב דברי רהב של אויב מובאים בגוף ראשון?

2.
י'ג
נחית
בחסדך…
נהלת
בעזך
אל
נוה
קדשך.

המלבי"ם בפירושו לתהלים ל"א ד'

ולמען
שמך תנחני
ותנהלני: "תנחני"
ו"תנהלני"
– שניהם באו על ההנהגה בנחת,
– שזה המבדיל בינם ובין "נהג"
– רק פעל "נהל"
מציין שמנהל את העיף ואין כח, כמו (דברי הימים ב'
כ'ח):
"וינהלם בחמורים לכל כושל", וכן (ישעיה מ') "עלות ינהל".

המתאימה הגדרתו זו גם לפסוקנו כאן?

3.
השווה:

י'ג
עם
זו
גאלת

ט'ז עם
זו
קנית

מה ההבדל בין שני כנויים אלה שבם מכנה השירה את ישראל ומה סבת השנוי?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י

ד.
טו,
ו'

ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך ה' תרעץ אויב.

רש"י

ימינך
ימינך –
שני פעמים כשישראל עושין את רצונו של מקום השמאל נעשית ימין:

ימינך
ה' נאדרי
בכח –
להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב.
ול"נ אותה ימין עצמה תרעץ אויב מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת ופשוטו של מקרא ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה ימינך היא תרעץ אויב וכמה מקראות דוגמתו (תהלים צב) כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צד) עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו. נשאו נהרות ה'
נשאו נהרות קולם.
לא לנו ה'
לא לנו (הושע ב) אענה נאום ה'
אענה אדת השמים (שופטים ה) אנכי לה' אנכי אשירה (תהלים קכד) לולי ה' וכו'
לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם (שופטים ה) עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר (ישעי'
כו)
תרמסנה רגל רגלי עני (תהלים קלו) ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל עבדו:

ראב"ע

נאדרי
– היו"ד נוסף כיו"ד אכזרי. ואמר פעמים ימינך ה'. כטעם כי הנה אויביך ה'
נשאו נהרות. והטעם כי פעם אחר פעם.
פעמים אין להם מספר תעשה ככה שתרעץ ימינך האויב:

רשב"ם

ימינך
ה' – שאתה נאדרי בכח היא תרעץ אויב –
ימין היא ל'
נקבה כדכתיב ימין ה' רוממה.
ומקרא זה בעין נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם.
עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו. כי הנה אויביך ה'. כי הנה אויביך יאבדו. הצי הראשון אינו מסיים דברו עד שיבא חצי האחרון וכופלו ומשלים דברו. אך בחצי הראשון מזכיר במי הוא מדבר:

שד"ל:

אחרי הביאו דברי הראב"ע הנ"ל:
"והאמת היא, כי הדרך הזה מוסיף כח במאמר, כי השומע תלוי ועומד לשמע,
מה יהיה סופו,
וכשישמענו ינעם לו,
כמשפט כל דבר יקר המבוקש ובלתי מצוי.

1. מה קשה לרש"י ומה בין שלשת פרושיו?

2. מה הרעיון הכלול בפירושו השני ("ולי נראה") וכנגד איזו תפלה מוטעית הוא פונה?

3.
השווה לדבריו כאן:

רש"י בראשית י'ט כ'ד

מן
השמים –
והוא שאמר הכתוב (איוב לו) כי בם ידין עמים וגו'
כשבא ליסר הבריות מביא עליהם אש מן השמים כמו שעשה לסדום וכשבא להוריד המן מן השמים (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים:

שמות י'ז ה'

ומטך
אשר הכית
בו את
היאור –
מה ת"ל אשר הכית בו את היאור אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפורעניות בו לקה פרעה ומצרים כמה מכות במצרים ועל הים לכך נאמר אשר הכית בו את היאור יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן:

**השווה את פסוקנו לפסוק ט'ז
הדומה לו לפי מבנהו ועיין:

רש"י
טו, טז

תפול
עליהם
אימתה –
(מכילתא)
על הרחוקים:

ופחד
– על הקרובים כענין שנאמר (יהושע ב) כי שמענו את אשר הוביש וגו':

עד יעבור עד יעבור –
כתרגומו:

קנית
– חבבת משאר אומות כחפץ הקנוי בדמים יקרים שחביב על האדם:

רשב"ם
טו, טז

עד
יעבור –
שניהם עד יעבור את הירדן אל ארץ ישראל כפל אחד של עברת הירדן כעין ימינך ה'. לפי הפשט בגדול זרועך. כמו בזרוע גדלך וכן קדוש היכלך בתהלים.
כמו היכל קדשך:

1.
מדוע אין רש"י מפרש גם שם דוגמת פירושו השלישי כאן, כשם שמפרש רשב"ם את שני המקומות בפירוש אחד?

2. מצא בשירתנו פסוק שלישי הדומה במבנהו לשני פסוקים אלה?

3. מה ההבדל הדק שבין רשב"ם לראב"ע בהסבר תופעה סגנונית זו?

4. במה שונה שד"ל משניהם?

ה.
טו,
ו'

תרעץ אויב"

רש"י
טו, ו'

תרעץ
אויב –
תמיד היא רועצת ומשברת האויב ודומה לו וירעצו וירוצצו את בנ"י בשופטים (סי'
י)
(ד"א ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב):

ספורנו
טו, ו'

ימינך
ה' נאדרי
בכח. לא ימין חיל פרעה ומבחר שלישיו הבוטחים בזרוע בשר.
וזאת היא הודאה שנתנו לאל יתברך על מלחמתו זאת השנית: ימינך ה' תרעץ אויב. יהי רצון שיהיה כן לעתיד שתרעץ כל אויב לישראל,
כענין כן יאבדו כל אויביך ה':

1. מה ביניהם?

2. נסה להכריע בין שתי הדעות.
(נמק את הכרעתך!)

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)

בשלח

ט"ו כ"ב–כ"ו

א.
שאלה כללית בהערכת אופים של יוצאי מצרים.

סוכה
ל"ו
ע"ב
– ל"ז
ע"א
(וכן
מכילתא
בשלח
ה'):

ר'
מאיר אומר: בשעה שהיו ישראל עומדים על שפת הים היו שבטים מדינים זה עם זה.
זה אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדין וצווחין קם(?)
שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה (בעל אכסניא לשכינה.
רש"י:
שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו.
שנאמר (דברים ל"ג י"ב)
"ובין כתפיו שכן".

אמר לו ר'
יהודה:
לא כך היה המעשה, אלא זה אומר:"אין אני יורד תחילה לים"
וזה אומר "אין אני יורד תחילה לים".
מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב (משבט יהודה) ושבטו אחריו לתוך גלי הים,
לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר (תהלים קי"ד ב'):"היתה יהודה לקדשו,
ישראל ממשלותיו." אמר להם הקבה"ו:
מי שקדש שמי על הים,
יבוא וימשול על ישראל.

תנחומא
ישן בשלח:
(שמות
ט"ו
כ"ב):

"ויסע
משה את
ישראל
מים סוף"
– שהסיעם בעל כרחם,
שלא בטובתם. כיצד?
בשעה שיצאו ישראל ממצרים יצא פרעה לרדוף אחריהם בכל אותם האוכלוסים.
מה עשה? כשרדף פרעה אחרי ישראל ברכב ובפרשים עמד וקשט כל אותם הסוסים באבנים טובות ומרגליות. כשבאו לים וטבעם הקבה"ו היו צפות כל אותם אבנים טובות ומרגליות והיו מושלכות על שפת הים.
היו ישראל יורדים בכל יום ונוטלין מהם ולא היו מבקשים לזוז משם. כיון שראה משה כך… עמד והסיעם בעל כרחם.

מכילתא בשלח כ"ב:

"ויסע
משה את
ישראל
מים סוף"
ר'
אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכיון שאמר להם משה: "קמו סעו" לא אמרו:"היאך אנו יוצאים במדבר ואין לנו מחיה בדרך?!" אלא האמינו והלכו אחר משה.
ועליהם מפורש בקבלה (בנביאים ירמיהו ב'):
"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

רש"י ט"ו כ"ב

ויסע
משה –
(מכילתא)
הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות (מכילתא)
והיו ישראל מוצאין אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנאמר (שיר א) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם:

ראב"ע י"ד י"ג

ד"ה
התיצבו
וראו …
יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם.
ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם.
התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה.
ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות.
ולו נתכנו עלילות.
סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים.
כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות.
והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

1. מה הן הערותיהם של השונות של חז"ל לאופים של יוצאי מצרים?

2.
לאיזו משתי ההערכות של חז"ל מתאימים יתר הפרטים המסופרים בפרשת שלח על התנהגותם של יוצאי מצרים?

3.*
למה נמנע רש"י מהביא את מדרש חז"ל לכניסת ישראל לים סוף והיא את מדרש חז"ל לפרידתם מים סוף?

4.
מדוע בכר רש"י לפסוק כ"ב את דברי ר' אליעזר שבמכילתא על פני דברי מדרש תנחומא ישן, המדבר בשבחן של ישראל?

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י

השאלות המסומנות *
קשות,
המסומנות ** קשות ביותר, ענה כפי בחירתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)

בשלח – מרה

פרק טו, כב – כו

(הערה:
גליון זה הוא המשך גליון בשלח תשי"ד,
*)

עיין שם ביחוד בשאלת נס המתקת המים)

א.
טו,
כג:

…
ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם…

מדרש
תנחומא
ישן:

אמר ר' לוי:
ומה "כי מרים הם"?
הדור היה מר במעשיו.

1. במה סוטה המדרש הזה מפשט הכתוב?

2. מה הגורם התחבירי המאפשר מדרש זה?

3. מהו מוסר ההשכל שרצה הדרשן להביע בדבריו אלה?

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י

1.
רש"י
טו, כה:

שם
שם לו:
במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין (סנהדרין מו:).

א*.למה הוסיף רש"י "שיתעסקו בהם", מה תיקן בזה?

ב.
הסבר מה רמז מצאו חכמים לשלושה אלה דווקא?

ג**.
השווה דברי רש"י למכילתא:

"חק"
– זה שבת; ומשפט – זה כבוד אב ואם דברי ר' יהושע.

ר'
אליעזר המודעי אומר"
"חק"
– אלו עריות שנאמר:
"לבלתי עשות מחוקות התועבות"; ו"משפט"-
אלו דיני קנסות ודיני חבלות.

התוכל להסביר למה לא פירש רש"י לא כדברי זה ולא כדברי זה והלך בדרך שלישית?

2.
רש"י
טו, כה:

ושם
ניסהו: לעם,
וראה קשי ערפו שלא נמלכו במשה בלשון יפה:

בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות,
אלא נתלוננו.

א.
מה קשה לו?

ב.
הרא"ם
מקשה
לדברי
רש"י:

"וראה קשי ערפו":
לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש "ושם ניסהו" על ההתלוננות, שאין עניין לו עם חוק ומשפט שנתן להם. ולמה לא יפרשהו על המצוות שנתן להם לנסותם, אם יקבלום בשמחה אם לאו,
שאז יתיישב יותר מה שכתוב אחריו מיד "והיה אם שמע תשמעו".

נסה ליישב קושייתו!

3.
רש"י
טו, כו:

אם
שמוע
תשמע: זו קבלה שיקבלו עליהם.

הבא ראייה ממקור אחר בתורה להוראה זו של "שמע"!

4.
רש"י
טו, כו:

תעשה:
היא עשייה.

מה פירש בזה?

והשווה רש"י דברים ד,
ו

ד"ה
ועשיתם:
כמשמעו

ועיין גיליון שופטים תשי"ב א /
3!

ג.
טו,
כה:

…
ושם נסהו:

רש"י
טו, כה:

ושם
נסהו: לעם,
ראה קשי ערפו שלא נמלכו במשה בלשון יפה:

בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות,
אלא נתלוננו.

שד"ל:

נתן להם מחסורם – אם תלונותם אינם אלא מפני המחסור האמיתי וכשימלא מחסורם – יהיו נאמנים.

מה ההבדל ביניהם במהות הניסיון?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]

בשלח מרה

טו,
כב – כו

ראוי להתחיל שיעור העוסק במרה בסקירה על תלונות בני ישראל בפרשה זו בכלל.
יפתח המורה בדברי הראב"ע:

אבן
עזרא
שמות פרק
יד פסוק
יג:

התייצבו
וראו את
ישועת
ה':… יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם?
ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?
התשובה,
כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?

והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים מלחמה. הלא תראה, כי עמלק בא בעם מועט ולולא תפילת משה היה כובש את ישראל. וה'
לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות.
סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים,
כי אין בהם כח להילחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות,
והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת שמות.

דברים אלה נאמרו כדי להסביר,
למה לא הוליכם ה' דרך ארץ פלשתים,
למה סובבם בדרך רחוקה –
הם הם המסבירים בכל את הלך רוחם של דור יוצאי מצרים,
והם הנותנים ההסבר הפסיכולוגי לתלונות המרובות שבפרשתנו. הראשונה היא במרה,
והיא שלושה ימים אחרי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אחרי ההכרה הגדולה בה', אחרי "זה א–לי ואנווהו".

וראוי
למורה
להתחיל
את פרשת
מרה בדברי
תנחומא
ישן בשלח,
שקיצורן מובא ברש"י (טו,
כב.
ויסע משה):

"ויסע משה את ישראל מים סוף" – שהסיעם בעל כורחם,
שלא בטובתם. כיצד?
בשעה שיצאו ישראל ממצרים יצא פרעה לרדוף אחריהם בכל אותם האוכלוסין.
מה עשה? כשרדף פרעה אחרי ישראל ברכב ופרשים עמד וקישט כל אותם הסוסים באבנים טובות ומרגליות. כשבאו לים וטבעם הקב"ה,
היו צפות כל אותם אבנים טובות ומרגליות והיו מושלכות על שפת הים. היו ישראל יורדים בכל יום ונוטלים מהם ולא היו מבקשים לזוז משם. כיון שראה משה כך, עמד והסיעם בעל כורחם.

מעתה גם יובנו דברי שאלה א בגיליוננו הרואה את הגורם לתלונות לא במצב האובייקטיבי, לא בנתונים הטבעיים,

כי אם בהלך הרוח הסובייקטיבי של הדור – "כי מרים הם"
הדור היה מר במעשיו.

על ריפוי המים בעץ עיין גליון תשי"ד *)

אם כן לא עמדו במבחן הראשון –
מיד אחרי קריעת ים–סוף.
אולם במה היה ניסיון זה,
בזה נחלקו הדעות.

שאלה ג, האם היה הניסיון במים המרים,
שלפניהם הועמדו אחרי שלושה ימים של חוסר כל מים,
או היה הניסיון בהשפעת רוב טובה וחסד ע"י המתקת המים?
לשאלה זו יש גם לעיין בדברי
הרמב"ן
בפרשתנו
טז, ד.

הנני
ממטיר
לכם אמר ר"א כי בעבור היותו יורד כדמות מטר מן השמים יקרא ממטיר,
ומצינו ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו),
וה'
המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט כד)
ואולי היו באים עם המטר ודעת אונקלוס שהוא לשון ירידה, הא אנא מחית ויתכן שיהיה מענין כמטרא לחץ (איכה ג יב),
אע"פ שהוא שרש אחר, כי בכל זריקה אשר תבא מלמעלה יאמרו כן, ותקרא "מטרה"
על שם שימטיר עליה החצים ואמרו (תהלים עח כז)
וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף או שיאמר כן בעוף השמים כי ירד עליהם כמטר:

לחם
– בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח)
ועשו אותו עוגות,
כי כל פת יקרא לחם,
לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד ואמר "ממטיר לחם", כי להיותו לחם ימטירנו להם,
וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה),
וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד),
שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם ויש אומרים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם, מאכל,
וכן לחם אשה (ויקרא ג טז),
כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז),
כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א),
כלם ענין מאכל והנכון כי ללחום (שם),
לאכול לחם, ולחם אלהיך (ויקרא כא ז),
כנוי,
שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם,
כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):

למען
אנסנו
הילך
בתורתי
– אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט לשון רש"י ואיננו נכון,
אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך,
כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן,
שלא ידעו מתחלה,
ולא שמעו מאבותם,
ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו,
ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם:

וככה אמר להם עוד (שם ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה'
אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא,
כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א)
והרב אמר במורה נבוכים (ג כד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת":

והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם,
אבל כאשר אמר להם משה (בפסוק ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע,
ידענו כי הכל נאמר לו,
אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור,
כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל לט יב,
י יב, יא א) ופעמים לא יזכיר האחד כלל,
דכתיב בפרשה הזאת (פסוק לב) זה הדבר אשר צוה ה'
מלא העומר ממנו,
ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים ועל דעת האומרים כי "לחם"
כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר לכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר,
ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ:

ד"ה למען אנסנו עד "וכבר פרשתי עניין הניסיון".
ובייחוד ברמב"ן
ביתרו
כ,
יז
ד"ה
כי
לבעבור
נסות.

כי
לבעבור
נסות
אתכם בא האלהים לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם בגוים שהוא בכבודו נגלה עליכם נסות, לשון הרמה וגדולה,
כמו הרימו נס (ישעיה סב י),
כנס על הגבעה (שם ל יז),
שהוא זקוף, לשון רש"י ואיננו נכון אבל יתכן שיאמר, כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם,
ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת ולא תחטאו מיראתכם ממנה ויהיה הלשון מן ויואל ללכת כי לא נסה,
ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי (ש"א יז לט),
כענין רגילות:

והרב אמר במורה הנבוכים (ג כד) כי אמר להם אל תיראו,
כי זה אשר ראיתם היה שכשינסה ה'
אלהים אתכם להודיע ערך אמונתכם,
וישלח לכם נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם, לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת, כי כבר ראיתם האמת בעיניכם ואם כן יאמר, בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה כדי שתהיו עומדים לו בכל נסיון:

ועל דעתי הוא נסיון ממש – יאמר,
הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק,
ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו וכן כל לשון נסיון בחינה, ללכת באלה כי לא נסיתי (ש"א יז לט),
לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה,
כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו,
ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד,
כענין שאמרו חכמים (שמו"ר לא כ)
אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה,
העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו' ולכך אמר הכתוב,
הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר הלה'
תגמלו זאת (דברים לב ו),
ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג ב),
כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים:

מעתה יש לפנות לדיוקי רש"י ומיד אחר שאלה ג.
העוסקת בניסיון, יש להתחיל ב–ב/2
העוסקת במילה "ניסהו".

מי הנושא? יש להסביר שאין רש"י אומר מילה לבטלה, ולא היה מביא את המושא "לעם"
אילו לא היתה כאן אפשרות – מבחינה תחבירית וגם רעיונית –
להבין את הפסוק הבנה אחרת,
היינו שהעם ניסה את ה'
(ועיין יז, ז.)

ויש אף מפרשים פסוקנו כך.
וזהו אשר ימאן רש"י לקבל בפירושו.

(בקבוצה של מתקדמים אולי כדאי להראות שאין זה פסוק יחידי בתורה אשר נושאו ומשאו אינם ברורים, והסובל – אם כן –
שתי אפשרויות לפירושם.

ואולי כדאי להביא ללומדים מספר דוגמאות:

בראשית טו,ו ויחשבה
לו
צדקה ועיין גיליון לך לך תש"ב.

מו,כט וירא
אליו
ויפול…
ויגש תש"ו.

דברים לד,י אשר
ידעו
ה'
פנים
אל
פנים ועיין רש"י ורמב"ן.)

רש"י דברים לד,
י

אשר
ידעו ה'
פנים
אל פנים
– שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה'.
עמדו ואשמעה מה יצוה ה'
לכם:

רמב"ן
דברים
לד,
י

אשר
ידעו ה'
פנים
אל פנים
– שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל שעה ושעה שירצה, כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב ל),
עמדו ואשמעה מה יצוה ה'
לכם (במדבר ט ח),
לשון רש"י ואיננו נכון,
כי היה אומר אשר ידע את השם פנים אל פנים אבל הוא מלשון ואדעך בשם (שמות לג יז),
ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם פסוק יב),
יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גדלו השם להיות אליו פנים אל פנים בדבור וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג),
שתעשה לו כבוד לשום דעתך עליו, כמו מה אנוש כי תגדלנו (איוב ז יז)
ויתכן,
כי בעבור ששני אנשים המתראים פנים אל פנים נודעים זה לזה בראיה ההיא,
אמר "ידעו ה' פנים אל פנים"
כי לא רצה להזכיר שידעו משה כן לכבוד של מעלה ואל תתמה, במה שאמר בשבח משה אשר ידעו ה'
פנים אל פנים,
ואמר (שמות לג יא)
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים,
ובכל ישראל נאמר גם כן (לעיל ה ד)
פנים בפנים דבר ה' עמכם,
כי שם באר "מתוך האש", לומר ששמעו קולו מתוך האש בלבד ולא ראו הפנים,
וכן פירש (לעיל ד לו)
ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש:

ועל דרך האמת,
שידעו השם פנים אל פנים,
לדבקה בו בעת שתבוא הרוח במשה רבינו,
וכן היה בעת מתן תורה אבל לא השיגו הם אלא לקול מתוך האש והנה באר שכל נבואותיו של משה כיום מתן תורה, ושאר הנביאים היתה עליהם יד ה', והבן זה:

אך הבאת פסוקים לשם הבהרת פרינציפ פרשני או בעיה פרשנית, אשר מבחינת תוכנם ורעיונם אין כל דמיון וקשר ביניהם,
טובה רק בחוג של לומדים היודעים את התורה והמעוניינים בשיטותיהם של פרשנים ובבעיותיהם.

*)
(הקטע מצורף לגיליוננו – העורך)

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים ושתים (תשכ"ג)

בשלח – שירת הים

פרק טו

א.
שאלות מבנה:

1. מכילתא פרשת שירה פרשה ז:

אמר אויב ארדוף אשיג:
זה היה תחילת הפרשה (השירה),
ולמה נכתב כאן?
שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
כיוצא בו ישעיה פרק ו:
בשנת מות המלך עוזיהו –
זה היה תחילת הפרשה,
ולמה נכתב כאן?
לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

א.
הסבר,
למה צריך היה פסוקנו להיות "תחילת השירה" – לפי דעת

המכילתא?

ב.
הכלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" מלמדנו שלא הכרחי הוא לכתוב את פסוקנו בתחילה, אך עדיין אינו מפרש למה נכתב דווקא במקום זה.
הסבר אפוא מהו הסדר שלפיו נקבע הפסוק "אמר אויב …"
במקום שנקבע.

2.
מ.
ד.
קאסוטו (בפירושו לספר שמות עמוד 119):

השירה מתחלקת לשלושה בתים:

פסוקים:
א – ו;
ז – יא;
יב – טז.

ולדברי סיום: פסוקים יז – יח,

הסבר מה הם הנימוקים התוכניים והצורניים לחלוקה זו?

ב.
טו,
ג:

ה'
אִישׁ מִלְחָמָה ה'
שְׁמוֹ:

אברבנאל:
(הוצ'
חורב
עמוד
217)

ואמנם אמרו: ה'
איש מלחמה ה'
שמו,
תרגם בו אונקלוס – ה'
מארי נצחן קרבייא,
ולעניין הזה נמשכו כל המפרשים.
ולהיות מאמר מגונה בעיני לתאר את ה'
ית'
בשם – איש,
נראה לי לפרש הפסוק הזה באחד משני פנים אחרים:

האחד שהוא נאמר בתמיה. כאומר:
האם "ה'
איש מלחמה", באמת הוא אינו איש שיעשה מלחמה עם איש אחר,
אבל בהפך, כי "ה'
שמו"
טוב ומיטיב ומלא רחמים ואינו איש מלחמה.
אבל כל הרעה שבאה על המצריים בטביעתם בים, הם סבבו ועשו אותה לעצמם.
והוא אמרו: "מרכבות פרעה וחילו ירה בים".
ומילת "ירה"
אינו חוזר אל הקב"ה אלא לפרעה עצמו, שהוא ירה מרכבותיו וחילו בים בהביאו אותם שמה. וכן "מבחר שלישיו" הם בעצמם "טובעו בים סוף".
וכאשר טובעו שמה,
"תהומות יכסיומו" ו"ירדו במצולות כמו אבן", כי הים עשה כפי טבעו כל מה שעשה. והם היו אם כן סיבת רעתם, כי אין רע יורד מלמעלה,
זה הוא האופן האחד מהפירוש בזה.

והשני הוא, שבעבור שפרעה אמר במצרים (לעיל ה, ב):
"מי ה' אשר אשמע בקולו … לא ידעתי את ה' ", אמר משה כאן שמהתל ממנו:
ה',
איש מלחמה, ה'
שמו",
ו"איש מלחמה" הוא תואר לפרעה.
אומר כנגדו: אתה איש מלחמה וחפץ ברע,
שבאת לרדוף אחר בני ישראל להלחם בם,
זהו ה' אשר לא ידעת – ה'
שמו,
עתה תדעהו מפאת פעולותיו. ויהיה הפסוקק מקושר עם מה שאחריו: איש מלחמה – פרעה, ה',
אותו ה' אשר ביזית. הוא מרכבות פרעה וחילו ירה בקלות כחץ בים, כאילו השליך ה'
משמים אל תוך הים כל רכב מצרים.
עד שמבחר השלישים,
שרי הצבא שהיו ממונים על חיל פרעה,
כולם טובעו בים סוף בתוך הטיט שהיה בקרקע הים.
ואז,
"תהומות"
– שהן גלי הים הרבים והעצומים,
"יכסיומו"
– רוצה לומר: כיסו אותם כאילו לא היה בהם איש יודע לשוח ולא סוס שישוט על פני המים.
זהו ה' וזה שמו. ולכן כפל זכרון ה', לגדל עניינו. על דרך: "נשאו נהרות ה'
נשאו נהרות קולם"
(תהלים צג, ג),
כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו" (שם צב, י),
ורבים ככה בשיר.

1. מה ההבדל בין שני פירושיו לפסוק ג?

2.
כיצד תוכל להוכיח לגבי כל אחד מהם שאינו פשט?

3. מה ההבדל בין שני פירושיו לפסוק ד וכיצד קשור כל אחד מפירושיו לפסוק זה לאחד משני פירושיו לפסוק ג?

4.
כיצד יש לפרש "איש מלחמה" על דרך הפשט?

* 5.
איזה מן הפירושים שהובאו בגיליון שמות (שנה זו, ראה בעלון )
ל"אהיה אשר אהיה"
מתאימים להבנת "ה'
שמו"
בפסוקנו?

ג.
טו,
ט:

אָמַר
אוֹיֵב
אֶרְדֹּף
אַשִּׂיג
…

תרגום
אונקלוס
טו, ט:

דהוה אמר סנאה ארדוף אדביק אפלג בזתא …

הסבר מה ראה התרגום להוסיף כאן "דהוה אמר" – שאמר האויב, איזה קושי יישב על ידי כך?

ד.
טו,
ט:

אָמַר
אוֹיֵב
אֶרְדֹּף
אַשִּׂיג
…

רש"י
טו, ט:

אמר
אויב: לעמו כשפיתם בדברים:
"ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי".

רמב"ן
טו, ט:

אמר
אויב –
לעמו כשפתם בדברים ארדפם ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי לשון רש"י.
וראיתי במדרש חזית כך, (מפרשי הרמב"ן מגיהים: בקהלת רבה) תני רבי ישמעאל,
אמר אויב ארדוף אשיג היה ראוי להיות תחלת השירה,
ולמה לא נכתב,
אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ראה קהלת רבה א יב)
ואונקלוס סובר כן,
ולכך תרגם דהוה אמר שנאה,
על תחלת מחשבתו ברדפו אחריהם ולדעתי בדרך הפשט הוא סדור בפסוק הראשון ממנו,
כי מתחלה (בפסוק ד) אמר שטבעו בים וירדו במצולות,
והיה זה כאשר שבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים (בפסוק ה), ואח"כ (בפסוקים ח –י)
שב לומר איך נעשה זה,
כי ברוח אפך היא רוח קדים עזה נערמו מים מתחלה וקפאו התהומות, ומפני זה חשב האויב שירדוף וישיגם בים ויחלק שללם ותמלא נפשו מהם, ונשפת עליהם ברוחך וכסמו הים והזכיר זה כי גם במחשבתו זאת סבה ופלא מאת השם שחזק לבם וסכל

1. במה שונה דעת הרמב"ן מדעת המכילתא (שבשאלה א)?

2. במה שונה הרמב"ן מרש"י בפירוש המילה "אמר"?

3. מהו הקשר בין פסוקנו לפסוק ח לפי דעת רש"י ומהו הקשר לפי דעת הרמב"ן?

ה.
טו,
ט:

אָמַר
אוֹיֵב
אֶרְדֹּף
אַשִּׂיג
…

שד"ל
פסוק ט:

ארדוף
אשיג – העדר וי"ו החיבור ASYNDETON
(ביוונית–בלתי מחובר) מורה על תכיפות הפעולה, כאילו הרדיפה, ההשגה וחילוק השלל תכופות זו לזו.

ודוגמתו במקרא: "בין רגליה כרע נפל שכב"
(שופטים ה, כז).

ודוגמתו בספרי העמים,
דבר יוליוס קיסר:
באתי ראיתי נצחתי [“Veni Vidi Vici " ]

הידועים לך מקומות דומים שיש בהם צורת ה – ASYNDETON בספרי הנביאים?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]

בשלח – שירת הים

פרק טו

השווה לגיליוננו גם את גיליון בשלח תש"ב (שנה ראשונה) שעסק ביחוד בפסוקים הראשונים של השירה.

לשאלה א ולכלל של: "אין
מוקדם
ומאוחר
בתורה" (והוא מידה ל"ב בברייתא של ל"ב מידות שהתורה נדרשת בהם:
"ממוקדם שהוא מאוחר בפרשיות".) נביא בזה אי אלו דברי הסבר מתוך
מאמרו
של פרופ'
שמואל
ק. מירסקי,
מידות
הפרשנות
המקראית.*)

עמוד
398: כלל זה, האחרון מל"ב המידות בברייתא של ר'
אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, נזכר ראשונה במכילתא לשמות טו,
כ,
בזה הלשון: "אמר אויב", זה היה תחילת הפרשה, ולמה נכתב כאן?
שאין מוקדם ומאוחר בתורה. כיוצא בו, בשנת מות המלך עוזיהו (ישעיהו ו, א)
זה היה תחילת הפרשה. ולמה נכתב כאן?
לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
…

כלל זה במובנו השלילי, היינו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". מקובל ושגור בפי כל, ברם ברי לי שיש לשמוע גם משמעות חיובית בו.
כלום יש לשער שרצונו לומר,
ששירת הים היתה צריכה להיכתב בסדר כרונולוגי ולפתוח בפסוק,
אמר אויב ארדוף?
וכי לא ידוע שמדרך השירה להתחיל in
media res (=באמצע העלילה, כפי שעשה הומרוס / י.
ר.)
וששירה וכרונולוגיה אינן עולות בקנה אחד.
ודאי ידעו החכמים סוד השירה וסדרה ¹⁾
אף בסיפור נוהגות שתי מידות.
האחת שומרת על סדרם של דברים מן המוקדם אל המאוחר, והיא ממידתו של הסיפור העממי והסיפור לילדים.
והשניה מתחילה באמצע הדברים וחוזרת לראש הסיפור ולצדדין, ולכל אשר יטה רוח היוצר החי וממלל מגופו של הסיפור, והיא ממידתו של הסיפור האמנותי.
וכל האומר, שאין מוקם ומאוחר בסיפור האומנותי אינו מתכוון לשלול מציאותו של כל סדר שהוא בסיפור מעין זה. רצונו לומר, שבמלאכת מחשבת של אמן אין צורך שיהא סדר כרונולוגי.
אדרבה,
האמן אינו נוהג בסדר מוקדם ומאוחר אלא בסדר הגיוני פנימי הידוע לו בלבד.
עתים הוא גלוי לעין הקורא,
ועתים הוא נעלם ואינו מתגלה אלא לעין המבקר, החודרת לתוכם של דברים ולהלך רוחו של היוצר המסתתר בקיפולי יצירתו.

הכלל הזה לא בא, אפוא,
אלא ללמדנו, שכשם שאין סדר מוקדם ומאוחר בשירה, כך אין סדר מוקדם ומאוחר בחיבור ספר שלם בתורה ובנביאים ובכתובים.
רוח השירה שפוך גם על החיבור בכללותו.
אף פרקי הספר ישעיהו לא יחרזו על חוט כרונולוגי פשוט ונראה מבחוץ. אילו היה חוט כזה, היה פרק ו מסודר בראשו של הספר,
שכן בו מסופר על הקדשת ישעיה לנביא.
אמור מעתה שחוט מחשבתי פנימי הוא, שנחרזו עליו פרקי הספר, ולפיכך בא הפרק המעמידנו על נקודת היקוד ושיא משאות הנביא, שעה שירושלים היתה כעיר נצורה וחיל סנחריב עמד לפני שעריה, בראש הספר. והוא הדין בספר יחזקאל. הקורא השטחי יראה בפרק א הקדשת יחזקאל לנביא. ולא כן. פרק ב, ויש אומרים פרק יז, קדם בזמן לפרק א, ולמה נכתב זה ראשון? ודאי שבו רואה יחזקאל את השכינה כשהיא גולה ממקומה,
אל אשר יהיה הרוח ללכת,
ונמצא זה בונה אב לעיקר משאותיו של נביא הגולה.
והוא הדין בכל שאר הדוגמאות שהובאו במכילתא למידה זו,
הבונה אב לסדר המקרא.

^{1)
ראה רמב"ן בפירושו לתורה שם:
ולדעתי בדרך הפשט הוא סדור הפסוק הראשון ממנו,
כי מתחילה אמר,
שטבעו בים וירדו במצולות – ואח"כ שב לומר איך נעשה זה …}

יצוין עוד שהרמב"ן לא רק במקומנו (שאלה ד) משתדל עד כמה שאפשר למעט את השימוש במידה זאת ומתאמץ לפרש את התורה כולה "כסדרה"
(הכרונולוגי).
בניגוד לראב"ע המרבה להשתמש במידה זו.

(ועיין בייחוד:

ראב"ע שמות יט פסוק ט,

ויאמר – אחר שאמר וישב משה מה טעם לומר ויגד משה את דברי העם אל ה'. דע כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים. והנה פירושם וכבר היה כך וכך. כמו וייצר ה'
אלהים וכבר יצר.
ויצמח ה' אלהים וכבר הצמיח.
ויאמר בת מי את וכבר אמר. וכן כתוב ואשאל אותה ואומר.
ואחר כך ואשים הנזם על אפה. ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד.
אז ותפול מעל הגמל ואין צורך להאריך.
והנה זה ויגד משה וכבר הגיד ולא הזכיר הכתוב מה הגיד.
ומלת הגיד לעולם על דבר חדש שלא הזכירו. והנה איננו דבק עם וישב משה. ומתשובת השם שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן למדנו מה הגיד. ועוד מצאנו זה הדבר מפורש בדברי משה כאשר אפרש.
דע כי מצרים והודו הם מבני חם ואלה סומכין על אלה.
ואנשי הודו אינם אוכלים בשר וכך היו עושים המצרים ולא נשתנו מזה המנהג.
רק בעבור שהתגבר עליהם מלכות ישמעאל ושבו לדתו. וחכמי הודו נותנין ראיות כפי מחשבתם כי לא יתכן שידבר השם עם האדם וחי. וישראל היו במצרים והיו בהם אנשים על דעת האמונה הזאת. והיתה נבואת משה בספק אצלם ואין טענה ממלת ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי כתוב וירא ישראל ולא כל ישראל.
ואילו היה כתוב כל ישראל ידבר על הרוב כמשפט הלשון. כמו וימת כל מקנה מצרים.
ואחר כך כתוב שלח העז את מקנך.
והנה טעם אנכי בא אליך.
תשובה על דברי משה שהגיד לו כן.
וטעם בעב הענן.
ברדת השם על ההר. ובדברי עמך. עשרת הדברים. אז יאמינו כי נכון הוא שידבר השם עם אדם וחי:

וטעם
וגם בך
יאמינו
– שאתה נביא ויוסר הספק ממחשבותם.
והנה כתוב מפורש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ועוד כתוב שם כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמוני ויחי ושם כתוב קרב אתה ושמע וזהו וגם בך יאמינו לעולם:

ורמב"ן פסוק ח

וישב
משה את
דברי העם
אל ה'
– ששב לפניו אל ההר עם מענה העם והנה הכל גלוי לפניו ולא שאלו מה ענה לך העם הזה, וכענין שכתוב וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ובבאו לפניו אמר ה'
יתברך הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ואז הגיד לפניו ואמר רבונו של עולם בניך מאמינים הם ומקבלין עליהם כל אשר תדבר,
וכן וישיבו אותם דבר ויראום את פרי הארץ (במדבר יג כו),
שובם אליהם עם הדברים שראו,
כי אח"כ אמר ויספרו לו ויאמרו ואין צורך לדברי ר"א בזה:

וכן:

בבראשית כד, סד–סה:

ראב"ע ס"ד

וטעם
ותפל מעל
הגמל –
ברצונה כמו ויפל על פניו.
והפסוק הבא מאוחר הוא מוקד'
כי ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד:

רמב"ן בראשית כד,
סד:

ותרא
את יצחק.
לשון רש"י,
ראתה אותו הדור ונתביישה ממנו.
ורבי אברהם פירש כי הפסוק האחרון מוקדם,
כי "ותאמר אל העבד",
וכבר אמרה אל העבד, ורבים בתורה כן על דעתו.
ובאמת שימצאו מהם,
אבל בכאן איננו נכון, שיצטרך לערב שתי המקראות, ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותפול מעל הגמל ותקח הצעיף ותתכס:

ולדעתי,
בראות רבקה איש הולך לקראתה בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתם,
ידעה כי הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון, עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע:

ותפול מעל הגמל.
לשון רש"י,
השמיטה עצמה לארץ,
כתרגומו ואתרכינת, כמו הטי נא כדך (לעיל פסוק יד),
ארכיני,
ויט שמים וירד (תהלים יח י),
וארכין,
ודומה לו כי יפול לא יוטל (שם לז כד),
אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע. ואין דעת אונקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ, שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש, לא מוטה מעליו,
וכן כל לשון "הרכנה"
הטיה לצד אחד בלבד:

אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו. וכמוהו לדעתי ויראה נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום (מ"ב ה כא),
שאין עניני רק שהשפיל עצמו במרכבה לקראת הרץ אשר היה בארץ לשאול לו בשלום. וכן אמר (שם כו) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. או יהיה אצל אונקלוס "מעל הגמל" כמו "על הגמל", וכן מעל שמים חסדך (תהלים קח ה),
וכזו המ"ם,
לא יהיה משם עוד עול ימים וזוקן (ישעיה סה כ),
וכן המים אשר מעל השמים (תהלים קמח ד):

ועל דרך הפשט הוא כמו והנה עם רב הולכים מדרך אחריו (ש"ב יג לד),
וכן רבים:וכן
עיין:

רמב"ן במדבר טז,
א:

ויקח
קרח –
... ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו,
גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו,
והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו וכבר כתבתי (לעיל ט א)
כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור,
וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים:

והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א),
וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י) ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה,
כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף,
אבל גם הם אמרו טענתם,
להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד) והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים,
ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו,
ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים,
וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם,
ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה',
ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות,
ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד והקרוב,
כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה,
ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:

ובייחוד שם: "וכבר כתבתי כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור וגם שם לצורך עניין ולטעם נכון…".
עיין שם: עד "וזה טעם תלונותם הנה, במקום הזה אחרי גזירת המרגלים מיד".)

*)
בתוך המאסף "סורא",
ספר שנה ישראלי אמריקאי, תשי"ד,
א'
עמ'
393 והלאה.

**)
לסדר הסיפור המקראי הבלתי כרונולוגי עיין מאמרו של מ.
וייס,
מלאכת הסיפור במקרא,
מולד תשכ"ג,
חוברת תשרי עמ'
169 – 170.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)

בשלח – שירת הים

ט"ו

א.
שאלת מבנה:

1.
קאסוטו בפירוש לשירה:

השירה מתחלקת לשלשה בתים: בית 1: א'-ו';
בית 2: ז'-י"א;
בית 3: י"ב–ט"ז.
ולדברי סיום: י"ז–י"ח.

הסבר מה הם הנימוקים התוכניים והחצוניים לחלוקה זו?

2. *
לדעת קאסוטו יש בתחילת בית שלישי הקבלה לתחילת בית ראשון ובסוף בית שלישי הקבלה לסוף בית ראשון.

מה הן ההקבלות?

3. יש מקשין על פסוק י"ב שבשירה, מה ענינו במקומו,
והלא היה לו לאמרו אחר פ' י'!

הסבר אפוא מהו תפקידו של פסוק י"ב במקומו דוקא!

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מ.
פרלמן

א)
שמות ט"ו ט'

אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל…

מה המשמעות המיוחדת ש"אויב"
הוטעם בתביר ולא בזקף?

הערה:
מעניין לציין, שבצורת הכתיבה המיוחדת של שירת הים רק בפסוקנו בא רווח אחרי טעם טפחא (אשיג)
ואילו כל יתר הרווחים סומנו אחרי הטעמים:
סוף פסוק, אתנחתא,
זקף.

ט"ז ח' ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע ה'
את–תלנתיכם אשר–אתם מלינם עליו…

1)
למפסיק גרש ("בערב")
קודמים 3 משרתים.
מי מן המשרתים האלה באים במקום מפסיקים?

השווה:

יחזקאל מ"ד ב' השער הזה סגור יהיה

שמואל א' כ"ט ד' ויאמרו לו שרי פלשתים

בראשית ל' ט"ו ויסר ביום ההוא את–התישים

יהושע ח' כ'
ויפנו אנשי העי אחריהם

2)
השוה פסוק י"ב שמעתי את–תלונת בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו–לחם…

היכן נסגרת כאן פתיחת האמרה ומהו ההבדל לעומת פסוק ח'?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)

בשלח – שירת הים

שמות פרק טו

א.
שאלות מבנה וסגנון

1.
לפי דעת קאסוטו (בפירושו לספר שמות)
מתחלקת שירת הים לשלושה חלקים עיקריים:

מדבריו (עמודים 119 – 126 ): השירה מתחלקת לשלושה בתים (פסוקים:
א–ו;
ז–יא;
יב–טז)
ולדברי סיום (פסוקים:
יז–יח),

הבא נימוקים מבחינה פנימית ומבחינה חיצונית לחלוקה זו?

2.
לדעת
קאסוטו
יש בבית שלישי ביטויים מקבילים לביטויים בבית ראשון ויש בסוף בית שלישי הקבלה לתחילתו.

מה הן ההקבלות?

ב.
טו,
טז:

…
עד
יעבר
עמך
ה'
עד
יעבר
עם
זו
קנית

תרגום
אונקלוס
טו, טז:

עד דיעבר עמך ה' ית ארנונא

עד די יעבר עמא דנן די פרקתא ית ירדנא.

רש"י
טו, טז:

עד
יעבור
עד יעבור:
כתרגומו.

אבן
עזרא
טו,ז:

ואמר
עד יעבור:
פעמים,
כי סבבו את הר שעיר ימים רבים.

רשב"ם
טו, טז:

עד
יעבור: שניהם עד יעבור את הירדן אל ארץ ישראל. כפל אחר של עברת הירדן (כך!)
כעין "ימינך ה' " (פסוק ו).

1. מה ההבדל העקרוני בין גישותיהם?

2.
הסבר,
למה לא פרשו רש"י כאן כפי שפירש לעיל פסוק ו:

רש"י
טו, ו:

ימינך
ימינך:…
ופשוטו של מקרא ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה? ימינך היא תרעץ אויב. וכמה מקראות דוגמתו (תהלים צב, י):
כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו. (תהלים צד, ג):
עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו. (תהלים צג, ג):
נשאו נהרות ה'
נשאו נהרות קולם.
(תהלים קטו, א):
לא לנו ה'
לא לנו. (הושע ב, כג)
אענה נאום ה'
אענה את השמים.
(שופטים ה, ג)
אנכי לה' אנכי אשירה. (תהלים קכד, א–ב ) לולי ה' וכו'
לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם.
(שופטים ה, יב)
עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר.
(ישעיה כו, ו)
תרמסנה רגל, רגלי עני. (תהלים קלו, כא–כב)
ונתן ארצם לנחלה… נחלה לישראל עבדו.

האין פסוקנו דומה לפסוקים ההם?

ג.
טו,
יח:

ה'
ימלך לעלם ועד:

תרגום
אונקלוס
טו, יח:

ה'
מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא:

רמב"ן
טו, יח:

ה'
ימלוך
לעולם
ועד: יאמר,
כי הראה עתה כי הוא מלך ושלטון על הכל,
שהושיע את עבדיו ואבד את מורדיו, כן יהי הרצון מלפניו לעשות בכל הדורות לעולם, לא יגרע מצדיק עיניו, ולא יעלימהו מן הרשעים המריעים ובאו כזה פסוקים רבים,
כגון ימלוך ה'
לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה (תהלים קמו, י),
יהי שם ה'
מברך מעתה ועד עולם (שם קיג, ב),
והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט).

ואונקלוס נתיירא ממנו בעבור שהמלכות לאלקים היא לעולמי עד,
ולפיכך עשאו לשון הוה ה'
מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא,
כדרך מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה, יג).
ולא הבינותי דעתו בזה, שהרי כתוב: יהי כבוד ה'
לעולם (שם קד, לא),
וימלא כבודו את כל הארץ (שם עב, יט),
יתגדל ויתקדש, יאמן ויגדל שמך (דהי"א יז, כד)
ויתכן שטעמם כסוד הברכות.

1. מה הקושי בפסוקנו לשניהם?

2.
מאיזו סיבה הרבה הרמב"ן בהבאת פסוקים כהוכחה?

**3.
מפרשי תרגום אונקלוס מגינים עליו נגד בקורת הרמב"ן וטוענים שאין מכל הפסוקים שהביא הרמב"ן ראיה. הסבר למה אין ללמוד מהם?

בעל
שמלת
גר מפרש:

ואולי הפריד המתרגם בין הלשונות,
כי בכל אלה שהביא הרב התפילה קודם השם, אבל בזה שהשם קודם, על כן יפרשו לתואר ויבוא לאחר המתואר.
וכן בפסוק חי ה' וימלא כבוד ה'
תרגם ומליא מפני לשון חי שהוא וודאי תואר. וכן בפסוק ועתה יגדל נא כח ה'
כאשר דברת לאמר:
בתרגום אונקלוס סגי קדמך מפני שאמר אחריו כאשר דברת והם המידות שהזכיר ה'
ה'.
ויראה כי הרמב"ן לא הביא מאלה הפסוקים לעולם ועד – לעלם ולעולמי עלמיא עיין רש"י בביאור מילת ועד שהוא לב' עולמות….

ד.
טו,
יט:

כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה'
עלהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים:

רש"י
טו, יט:

כי
בא סוס
פרעה: כאשר בא.

אבן
עזרא
(בפירוש
הקצר) טו,
יט:
כי
בא: גם זה הפסוק מהשירה, והטעם שזה השם תאות לו מלוכה שעשה פלא בתוך פלא, והשיב מי הים על מצרים,
גם ישראל היו אז הולכים בתוך הים ביבשה.

רמב"ן
טו, יט:

כי
בא סוס
פרעה
ברכבו
ובפרשיו
– אמר ר"א שגם זה מן השירה,
כי היו משוררים ואומרים כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב עליהם את מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים,
והוא נס בתוך נס ואיננו בלשון השירה והנבואות אבל פירושו, אז ישיר משה,
כי בא סוס פרעה ביום ההוא מיד,
לא מיום המחרת או אחרי כן או טעמו אז ישיר, כאשר בא סוס פרעה בים והשיב עליהם ה' מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוכו, להגיד כי בלכתם בתוכו ביבשה אמרו השירה ואמר עוד,
כי אז לקחה מרים הנביאה את התוף בידה וענתה להם הפסוק הראשון של השירה שתענינה כן אחרי משה וישראל.

רשב"ם
טו, יט:

כי
בא סוס:
וניערו בים. וישראל כבר הלכו ביבשה בתוך הים. אז ותקח מרים הנביאה וגו'
וכמוהו:
כאשר צוה ה'
את משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות טז, לד).
וכן בירמיה: כי בא ירמיה אל בית הבור ואל החנויות וישב שם ירמיה ימים רבים וישלח המלך צדקיהו ויקחהו (ירמיה לו, טז–יז).

1.
כיצד מפרשים ארבעת הפרשנים הנ"ל את ה"כי"
של פסוקנו?

2. במה שונה ראב"ע בפירוש הפסוק כולו משלושת האחרים?

**3.
מהי הוכחתו העיקרית של הרמב"ן נגד הראב"ע וכיצד אפשר להסיר את טענת הרמב"ן מעל הראב"ע?

**4.
במה דומים הפסוקים המובאים ברשב"ם (שמות,
ירמיהו)
לפסוקנו?

השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]

בשלח – שירת הים

שמות פרק טו

בשירת הים עסקנו גם בכמה גיליונות של שנים קודמות,
אך לא הגענו אף פעם לסוף השירה.
לכן בחרנו הפעם בחלקה האחרון של השירה,
חלק זה שאינו שר על מפלת האויב,
על פרעה וחילו,
אלא הפונה כולו לעתיד, הן לקרוב, לדרך שבה עתידים יוצאי מצרים ללכת, הן לרחוק בהגיעם אל המקום המיועד להם.

שאלה ב היא שאלה סגנונית הנוגעת בהרבה פסוקים במקרא וביחוד פסוקים אחרים בשירה עצמה –
הלא הם פסוקים אשר בהם מחציתו השניה של הפסוק חוזרת על חלק ממחציתו הראשונה.

כבר עמד הרשב"ם על טיבם של פסוקים אלה עם הופעתו הראשונה של פסוק כזה.

רשב"ם שמות פרק טו פסוק ו:

ימינך
ה', שאתה נאדרי בכח היא תרעץ אויב. … ומקרא זה כעין:
נשאו נהרות ה'
נשאו נהרות קולם.
עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו. כי הנה אויביך ה'. כי הנה אויביך יאבדו. חצי הראשון אינו מסיים דברו עד שיבא חצי האחרון וכופלו ומשלים דברו. אך בחצי הראשון מזכיר במי הוא מדבר.

אך אין הוא מבחין בין שני מינים של פסוקים אשר בהם החצי האחרון כופל ומשלים את הפסוק הראשון. (שאלה ב /
2 ). ויפה הבחין בין שני הסוגים אריה לודויג שטראוס *)
בהעמידו זה מול זה את
תהילים
פרק קכד:

פסוק א: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד:

לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:

פסוק ב: לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:

פסוק
ג:
אֲזַי
…

ואת תהילים פרק
קכט:

פסוק א: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:

פסוק
ב:
רַבַּת
צְרָרוּנִי
מִנְּעוּרָי
גַּם
לֹא
יָכְלוּ
לִי:

ופסוקנו הוא מסוגו של תהלים קכ"ט.

אשר לפסוק יט הנה מלבד השאלה לצורך בו – אחרי שתכנו כבר ידוע ונאמר ונשנה בשירה – מתעוררת גם שאלת התקשרותו לשלפניו ולשל אחריו. והדבר קשור בהוראת המילה – רבת המשמעות – 'כי',
עליה אמר אחד,
מדקדק קדמון בן המאה השלוש עשרה **)

.. כי מילת "כי"
אע"פ שהיא בת שתים אותיות כמה רבו פירושיה וטעמיה … צריכה עיון גדול.

ובאירוניה
מרה
הוא
מוסיף:

ואין לנו לטרוח כל כך בזה העניין,
כי בני הזמן אינם צריכים בה, אדרבא שיש קצת מן התלמידים הלומדים קצת בתלמוד מתלוצצים בזאת המלאכה (בלשנות ודקדוק) מפני קוצר דעתם,
שאין יד שכלם יכולה להשיג בה וכל מי שידעו כי הוא משתמש בה כמעט שלא יחשדוהו בעיניהם בחזקת אפיקורוס.

ואולם אלה שקדמוהו לא חששו לאפיקורסות, והרבה יש בהוראת מילה זו בדברי ר'
יונה אבן ג'נאח.
ורש"י טרח הרבה להבחין בין משמעויותיה המרובות מאד,
ולקיים עם זה את ארבעת הוראות שנאמרו בכללו של ריש לקיש.
ונביא
כאן
אחד
משני
המקומות
בש"ס
שעסק
בם
בהוראות
המילה
"כי".

כי משמש בארבע לשונות –
במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר במקום אם כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא כי תראה חמור כי תפגע כולהו משמע לכשיארע כלומר אם יהיה כך וכן רובן במקום אלא לסתור דבר האמור למעלה לומר אינו כן אלא כן כמו ויאמר לא כי צחקת אינו כן כדבריך אלא צחקת וכן אל תקפוץ את ידך כי פתוח תפתח לו אלא פתוח תפתח לו וכמו לא כי ברחוב נלין לא נסור אל ביתך אלא ברחוב נלין וכן הרבה במקום פן כי תאמר בלבבך רבים וגו' לא תירא מהם וגו' אין אתה יכול לפרש בלשון אם לומר אם תאמר בלבבך וגו'
לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם אין זה נכון ולא בלשון אלא אבל נדרש הוא בלשון פן לומר שלא תאמר כן ובתמיה נדרש כלומר וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ותירא מהם וכן כי תאמרו מה נרדף לו לעולם לא תשיבו אל לבבכם לומר מה נרדף לו וכן כל כי הסמוכין לאף אף כי תאמר לא תשורנו אף כי אנכי אעננו כולן נדרשין בלשון תימה הלכך סוף פירוש מלמדך פן תאמר כן ועוד משמש בלשון דהא דהיינו אשר או מפני כלומר ליתן טעם ליישב דבר שלמעלה הימנו כמו לא צחקתי כי יראה כמו אשר יראה כלומר מפני שיראה וכן מדוע אתה יושב לבדך כי יבא עלי העם מפני שבא אלי העם שהעם בא אלי וכן כי זה משה האיש כי אמרתי פן תגזל את בנותיך כי אמרתי רק אין יראת אלהים כולן נדרשין כמו אשר כלומר מפני וכן כי גוע אהרן לפי הדרשה שדרשוהו חכמים שמפני גויעתו נסתלק הענן וכולהו מתרגמינן להו ארי שלשון ארי בארמי משתמש כל לשונות כי בעברי ואם באת לשנותו צריך אתה לשנות כולן לפי עניינו וכל כי הנפתרים בלשון כאשר כמו והיה כי יביאך וכל אלו שאין אתה יכול לפותרו בלשון אם דהא ודאי יביאך וכן כי תבואו אל הארץ כי בא סוס פרעה כי תרבו ופריתם בארץ כולן לשון דהא הן נפתרים במדרש סיפרא וסיפרי עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ בשכר שתירש תכבש כלומר מפני שיביאך וכשתבואו אל הארץ אתם זקוקים למצות הללו וכי בא סוס פרעה וגו' מפני שבא סוס פרעה וגו'
לפיכך ותקח מרים וגו' וכל כגון אלו שאין אתה יכול לפותרן בלשון מפני ונפתרין בלשון כאשר כמו כי יאמרו אליכם בניכם כי יהיה להם דבר כולן לשון אם הם:

ואולם התוספות מתנגדים לפירוש זה של "כי"
בלשון "דהא"
באותם המקומות שלדעתו אין יכול לפותרו בלשון "אם"
"דהא ודאי יביאך".
ואלה דברי התוספות:

תוספות גיטין דף צ ע"א

כי משמש בד'
לשונות:
מה שפירש בקונטרס דכי תבא וכי יביאך וכי בא סוס כולן משמשין בלשון דהא דאי אפשר שישמשו במקום אם דהא ודאי הביאם הקב"ה לארץ וכן ודאי כי בא סוס פרעה ונראה לר"ת דבחנם דחק דהרבה אם משמשים בלשון זה כגון אם תקריב מנחת ביכורים אם כסף תלוה עד אם כלו לשתות אם יהיה היובל לבני ישראל כולם הם לשון ודאי:
לעיל:

והמעונין בשאלה זו ימצא חומר נוסף בתשובת רש"י על "כי ישמש בד'
לשונות"
שפרסמה והוסיף עליה הערות ר'
בנימין מנשה לוין ז"ל.
***)

*)
אריה לודויג שטראוס:
בדרכי הספרות, מוסד ביאליק, תשי"ט,
עמ'
80.

**)
קונטרס בדקדוקי שפת עבר, הוציא לאור ש.א.
פוזננסקי,
תרנ"ד.

***)
ספר רש"י הוצאת מוסד הרב קוק,
תש"א,
עמ'
תפ"ט – תצ"ה.