גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
פרשת בשלח –
המן
פרק ט"ז.
א–ה
שאלה כוללת ב"נסיון"
שבהורדת המן.
א.
טז,
ד.
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך.
אברבנל מקשה:
מה ניסיון שינסנ אותו בתת להם לחם לאכול דבר יום ביומו והיה ביום הששי והכינו את אשר הביאו והיה משנה – וזה היה חסד גדול,
לא נסיון?
תשובות שונות נתנו לשאלה זו:
מכילתא טז ד:
דבר
יום
ביומו: מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר'
לעור המודעי אומר:
כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: "מה אוכל למחר"?
הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.
רש"י
טז, ד
למען
אנסנו
הילך
בתורתי
– אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:
רמב"ן
טז, ד
למען
אנסנו
הילך
בתורתי
– אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט לשון רש"י ואיננו נכון,
אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך,
כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן,
שלא ידעו מתחלה,
ולא שמעו מאבותם,
ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו,
ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם:
וככה אמר להם עוד (שם ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה'
אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא,
כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם…
ועין גם:
רמב"ן
דברים
ח' ב'
וזכרת
את כל
הדרך… וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד) טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא, כי היה נסיון גדול להם,
שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס,
וירעבו אליו מאד וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם:
במדבר יא' ו'
וטעם
נפשנו
יבשה ...
ואמרו בלתי אל המן עינינו,
שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו,
אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן אמרו המשל הידוע (יומא עד:), אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו …
ראב"ע
טז, ד
וטעם
אנסנו –
שיצטרך אלי בכל יום:
ספורנו
טז, ד
למען
אנסנו
הילך
בתורתי. כשיהיה מתפרנס שלא בצער, כאמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן:
ספורנו דברים ח,
ב
לנסותך.
אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער: לדעת את אשר בלבבך. שיהי'
מה שבלבך יוצא לפועל כדי שידע כל מלאך שבדין תהיה מעלתך יותר מן מלאכי השרת ותהי' עליך ידיעתי הפועלת לטוב כראוי לנמצא בפועל:
ספורנו דברים ח,
טז
ולמען
נסותך. אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער:
רשב"ם
שמות טז,
ד
למען
אנסנו –
מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו שמפורש בפרשת והיה עקב ויענך וירעיבך:
הכתב
והקבלה:
אין טעם "אנסנו",
כדי לאמת המנסה דבר מסופק הלילה, כי בעצם המנסה ית' אין צרך בנסיון,
להודע ברור ספק בדבר, כי הוא יודע העתידות, אבל "אנסנו"
–הוא לתת שלמות הבירור (=
ידיעה ברורה, ודאות)
למנוסה,
שתברר לו יכולתו,
אם יוכל לעמד בנסיונו, שבכל יום ויומו יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם,
אם יהיה להם בטחון גמור בה' ית';
וזהו "אנסנו",
אביא אתכם לידי נסיון עצמכם ויבורר לכם אם כבר הגעתם לידי מדת הבטחון הגמור אם לא; הנה ניסיון בזה להוציא במנוסה דבר מדת הבטחון מן הכח אל הפעל ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאד בערכה.
1. מה הן התשובות השונות שנותנים החכמים הנזכרים לשאלה הנ"ל?
2.
מאיזו סיבה לא פרש אף אחד מן המפרשים את ניסיון כאן במובן של הקנית הרגל כמו שפרש
הרמב"ן
שמות כ'
י'ז
ד"ה
כח לבעבור
נסות החל
מן "
אבל
יתכן
שיאמר
כי לבעבור
הרגילם" עד
"כי
לא נסה
כענין
רגילות".
רמב"ן שמות כ'
י'ז
ד"ה
כח
לבעבור
נסות
… אבל יתכן שיאמר,
כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם,
ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת ולא תחטאו מיראתכם ממנה ויהיה הלשון מן ויואל ללכת כי לא נסה,
ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי (ש"א יז לט),
כענין רגילות…
השווה את דברי הרמב"ן כאן ד"ה "למען אנסנו" לדבריו שמות כ'
י'ז
ד"ה
כי לבעבור
נסות
אתכם החל
מן "
ויתכן
שיהיה
ניסיון
הזה
בטובה" עד
סוף
דבריו.
שמות כ, יז
כי
לבעבור
נסות
אתכם… ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה,
כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו,
ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד,
כענין שאמרו חכמים (שמו"ר לא כ)
אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה,
העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו' ולכך אמר הכתוב,
הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר הלה'
תגמלו זאת (דברים לב ו),
ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג ב),
כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים:
א.
מה ההבדל בין פירושו לענין "ניסיון"
של מתן תורה ובין פירושו לענין ניסיון של הורדת המן?
ב.
מאיזו סבה לא פרש הרמב"ן את ינסיון המן כשם שפירש את ניסיון שם?
ב.
טז,
ב.
וילונו
כל
עדת
בני
ישראל
רש"י
טז, ב
וילונו
– לפי שכלה הלחם:
רמב"ן
טז, ב.
וילונו
כל עדת
בני ישראל
על משה
– היה ראוי שיספר הכתוב תחלת טענת התלונה כאשר אמר במרה (לעיל טו כד)
וברפידים (להלן יז ב)
ובכל התלונות, ויאמר כאן ואין בשר לאכול ואין לחם לשבוע וירעב העם ללחם ורש"י כתב שאמר הכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני להפריש חנייה זו לפי שבו ביום נשלמה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן,
ללמדך שאכלו משיירי הבצק ס"א סעודות וקבלת רבותינו היא (מכילתא כאן) ולזה לא פירש תלונותם מפני שלא האריך בנס הזה הנעשה להם בסתר, וכבר כתבתי הטעם בסדר ויגש אליו (בראשית מו טו)
ור"א אמר כי הזכיר הכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני לאמר שכבר יש להם חדש ימים שיצאו ממצרים ואכלו הלחם אשר הוציאו ממצרים ומקניהם כי קהל רב היו, וזה טעם התלונה:
ועל דעתי הזכיר הכתוב ויבאו אל מדבר סין להודיע תלונתם, כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו או כי מתחלה היו סבורים שיבאו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים,
ועתה יש להם חדש ועיר מושב לא מצאו, ואמרו כלנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו וזה טעם וילונו על משה ועל אהרן במדבר,
כי תלונתם מפני המדבר וכן אמרו (בפסוק הבא) כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, הזכירו המדבר והקהל לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר הגדול הזה,
והקב"ה שמע אליהם,
והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת:
וע'
עם
רש"י
לטז, א.
בחמשה
עשר יום
– נתפרש היום של חנייה זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משירי הבצק (או משירי המצה)
ששים ואחת סעודות וירד להם מן בט"ז באייר ויום א' בשבת היה כדאי'
במס'
שבת (דף פז):
1. מה הקשי העומד בפני שניהם.
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
3.**
דברי הרמב"ן "וכבר כתבתי הטעם בסדר ויגש"
רומזים לדבריו בראשית
מ'ו
ט'ו
ד"ה
שלשים ושלש החל מן "אבל אמר לך דבר שהוא אמת וברור.."
עד ועוד אפרשנו.
רמב"ן
בראשית
מ'ו
ט'ו
שלושים
ושלש... אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כה יב)
וזולתו במקומות הרבה,
ולמה יזכירם הכתוב,
כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב,
ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית,
וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א),
ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב,
ויקרא כו יא):
לשם מה מזכיר הרמב"ן כאן את דבריו שם?
ג.
שאלות ברש"י:
1)** ג.
מי
יתן מותנו
– שנמות ואינו שם דבר כמו מותנו (בחולם)
אלא כמו עשותנו חנותנו שובנו לעשות אנחנו לחנות אנחנו למות אנחנו.
ותרגומו לוי דמיתנא כמו לא מתנו. הלואי והיינו מתים:
מה קשה לו ולשם מה מביא את התרגום.
2)** ה'
ד"ה
והיה
משנה …
ואומר אני אשר יביאו והיה משנה לאחר שיביאו ימצאו משנה במדידה על אשר ילקטו וימודו יום יום וזהו לקטו לחם משנה בלקיטתו היה נמצא לחם משנה. וזהו על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים נותן לכם ברכה (פויש"ן)
בבית למלאות העומר פעמים ללחם יומים:
מה קשה לו?
3) ו'
וידעתם
כי ה'
הוציא
אתכם
מארץ
מצרים –
לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה'
הוציא אתכם שיגיז לכם את השליו:
מה קשה לו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
בשלח – המן
ט"ז
הערה:
לפסוק ד' ולשאלת ניסיון במן ע' גליון בשלח תש"ה!
א.
מדברי המדרשים
מכילתא:
ר'
אליעזר המודעי אומר:
עבדים היו ישראל למלכים במצרים,
יצאו לשוק, נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר, ואין כל בריה מוחה בידם.
יוצאין לשדה, נוטלין ענבים ותאנים ורימונים ואין בריה מוחה בידם.
שמות
רבה ט"ז
ד"ה:
במצרים היו משועבדים ישראל פ'
שנה והיה המצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואכל וישראל רואין ולא טועמין,
שנ'
"בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע",
לא כתיב "באכלנו מסיר הבשר",
אלא "בשבתנו על סיר הבשר", שהיו אוכלים לחמם בלא בשר.
ספר חמדת הימים (על פי תורה שלמה לכשר,
בשלח ט"ז י"ג בבאור):
ולמה שקרו לומר "בשבתנו על סיר הבשר", והלא היו טרודים בלבנים? אלא שכך דרך העני לומר:"אכלתי ושתיתי יין אצל פלוני הרבה בעין יפה", ולא דבר עמו אפילו דבר.
אלא כדי לזרז לאחרים ליתן לו.
1. מה קשה לשלשתם בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין שלש התשובות הניתנות לישוב הקשי?
3.
היכן מצא ר'
אליעזר המודעי בתורה סעד לדבריו?
4. אם כפי מדרש שמות רבה,
מה המעלה באותה ישיבה על סיר הבשר,
ומה הסבה להתגעגע מצרימה?
5. מה ראה בעל המדרש בשמות רבה לומר שהמצרי תופס איל או צבי, למה לא אמר ששוחט צאן ובקר?
6.
איזה משלשת המדרשים נראה בעינך כמתאים ביותר לתלונתם בפרקנו?
ב.
טז,
ג
מי יתן מותנו ביד ה'
בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר.
ספורנו:
אם היה האל ית' חפץ להמיתנו, היה טוב לנו שימיתנו שם בעודנו שבעים,
כענין(איכה)
"טובים היו חללי חרב מחללי רעב".
מה התמיהה שמעורר פסוקנו, שאותה רצה ספורנו לישב?
ג.
טז,
ג.
כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל ברעב.
בעל העמק דבר מקשה:
למה אמרו: "כי הוצאתם אותנו….להמית את כל הקהל הזה"
והלא היה להם לומר: כי הוצאתם אותנו…להמיתנו?
התוכל ליישב קושיתו?
ד.
שאלות בראב"ע:
|
מה קשה לו? וע' |
1) ד מן השמים. |
|
מה ראה צורך להוציא מלת "לחם" |
2) " " ומלת כמשמעו, "לחם אשה" (ויקרא ג' י"א), על פרי, כמו "נשחיתה עץ בלחמו" (ירמיהו י"א) |
ה.
טז,
* ז.
ונחנו מה כי תלינו עלינו.
ראב"ע:
ד"ה
ונחנו
מה – מה בידנו לעשות, לא עשינו רק מה שצוונו.
רמב"ן:
ד"ה
ונחנו
מה (אחרי הביאו דברי ראב"ע הנ"ל):
ואיננו כך, אבל הוא כמו (תהלים ח') "מה אנוש כי תזכרנו", (תהל'
קמ"ד)
"מה אדם ותדעהו"
(ישעיה ב' כ"ב)
"חדלו לכם מן האדם…כי במה נחשב הוא";
וזאת דרך ענותו,
כי מה אנחנו שתליתם עלינו,
שהוצאנו אתכם ממצרים,
הן אנחנו אין ופעלנו הבל,
ולא עלינו תלונותיכם כי אם על ה',
כי הוא המוציא אתכם ממצרים – לא אנחנו.
1.**
מה ההבדל בין ראב"ע לרמב"ן?
2. נסה להכריע ביניהם ולנמק את הכרעתך!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
בשלח – המן
פרק ט"ז
לפ'
ד'
– לשאלת ניסיון במן – עיין גליון בשלח תש"ה!
א.
טז,
** ד
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים
השוה דברי רש"י בראשית י"ט כ"ד:
וה'
המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש
ד"ה
המטיר
גפרית
ואש: בתחילה מטר ונעשה גפרית ואש.
והוקשה לרש"י שם שהפעל 'המטיר'
לדעתו יסבול רק מושא אחד והוא – מטר, ולכן פרשו שם שמתחילה ירד מטר. ולמה לא ישב ממטיר במקומנו מאחר שתרוצו שם אינו יפה למקומנו?
ב.
טז,
ד'
ויאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים…
ה'
ויאמר
משה:
בתת
ה'
לכם
בערב
בשר
לאכול
ולחם
בבוקר
לשבוע…
ראב"ע
ד:
ד"ה
ומלת
לחם: מאכל,
תמצא על הלחם כמשמעו, גם על הבשר,
כמו (ויקרא ג' י"א)
"לחם אשה", גם על פרי כמו (ירמ'
י"א')
"נשחיתה עץ בלחמו".
רמב"ן
ד':
ד"ה
למען
אנסנו: והנה לא הזכיר כאן דבר,
רק המן, שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר משה "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע"
ידענו כי הכל נאמר לו.
אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים,
בענין הצווי או הספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבות.
ופעמים לא יזכיר האחד כלל.
כדכתיב בפרשה הזאת (ל"ב)
"זה הדבר אשר צוה ה'
מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם",
ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים.
ועל דעת האומרים,
כי "לחם"
– כל מאכל, יתכן שאמר להם "הנני ממטיר לכם"
על המן ועל השלו, כי יתן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר.
ומשה פרש שיהיה הבשר בערב לאכול ולחם בבוקר לשבוע – כדרך כל הארץ.
קאסוטו ט"ז ד'
ד"ה
הנני
ממטיר
לכם לחם
מן השמים:
מה הוא הלחם שיומטר להם מן השמים לא נאמר עדיין במפורש,
אבל נתנת כבר הבטחה, שברכה זו לא תהיה חד פעמית, אלא תמשך גם להבא, "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו".
ח'
ד"ה
בתת ה'
לכם
בערב בשר
לאכול
ולחם
בבוקר
לשבוע: אמנם לא שמע עדיין משה מה יינתן ומתי יינתן,
כי פרטים אלה לא נאמרו אלא אחר כך. (פסוקים י"א–י"ב);
אבל הוא הצליח להבין דבר מתוך דבר.
מכיון שאמר לו ה', שהוא נעתר לבקשותיהם של בני ישראל, הבין כי רצונו של ה'
לתת להם את שני הדברים שהיו מתגעגעים עליהם, גם את הבשר וגם את הלחם, ודווקא כדי אכילה לשובע, כפי הביטויים שבדברי געגועיהם על העבר; ועוד הבין משה כי כשהבטיח ה' להמטיר "לחם מן השמים",
השתמש במלה לחם בהוראתה הרחבה ביותר, וגם הבשר במשמע.
והוא תאר לעצמו,
שמה שיינתן דבר יום ביומו יהיה הפת,
הניתן להם בכל יום במצרים,
ושהוא יינתן בבוקר,
הואיל ונאמר לו שביום השישי יכינו אותו ליום השבת,
ולפיכך מן הצורך שיהיה פנאי ביום; ואם כן אפוא,
הדבר שינתן מיד בערב נתינה חד פעמית,
יהיה הבשר, שאינו מאכל רגיל בכל יום ויום.
כך חשב משה בתוך לבו,
ולא הגיד לעם במפורש מה שחשב. להלן בפסוקים יא–יב ייאמר, שהסכים ה' למחשבתו של משה,
כדוגמת מה שמסופר למעלה, ח'
ה–ט,
כ"ה–כ"ו,
שמשה קבע זמן לפרעה, וה'
הסכים ועשה כדבר משה.
1. מה הוא הקשר בפסוקינו שאותו מנסים שלשת המפרשים לישב?
2. מה ההבדל בין תשובת הראב"ע לבין תשובת הרמב"ן עד "ועל דעת האומרים"
לקושיתנו ואיזו משתי התשובות נראית לך קרובה יותר לפשט?
3. מה הדמיון ומה השוני – לדעת הרמב"ן – בין הקשי העומד לפנינו בפסוקינו אלה לבין הקשי המתעורר בקריאת פסוק ל"ד בפרקנו?
4.**
הבא דוגמא אחת מאותם המקומות שלהם ירמוז הרמב"ן באמרו "כאשר הזכרתי לך פעמים רבות"
ודוגמא אחת מאותם מאותם המקומות שלהם ירמוז הרמב"ן באמרו "וכן במקומות רבים".
האם מתכון הרמב"ן בדבריו 'ועל דעת האומרים'
לראב"ע – אם לא?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]
בשלח – המן
פרק ט"ז
בתלונות בני ישראל בראש פרקנו זה כאחת הדוגמאות לתלונות דור המדבר בכלל – עיין גליון בשלח תשי"ח וכן עלון ההדרכה שם.
גליוננו עוסק בפסוקים אחדים ד'-ז',
בדברי ה' אל משה ובדברי משה לעם.
בכל אותם מקומות שבהם נמסר לנו בתורה גם הצו האלוהי למשה וגם דברי משה המוסרים את הצו האלוקי לעם,
בכל אותם מקומות על הלומד להתעכב במרוצת קריאתו ולעיין יפה: מה שנה משה,
מה קצר, מה "סגנן"
– ויש לחפש את סבת השנויים.
למפרשים שיטות שונות בהסבר השנויים האלה.
(יעויין בגליון חיי–שרה תשי"ב שאלה אחרונה שיטת ראב"ע ורד"ק מקץ תשי"א שיטת מלבים,
העמק דבר מצד אחד – שיטת ראב"ע רד"ק מצד שני)
דוגמא מאלפת להסברת השנויים האלה נמצא הפעם בשאלה ב.
לדעת הראב"ע גם כאן אין בעצם כל שנוי בין דברי ה' למשה לבין דברי משה לעם,
ומה שאמר ה'
למשה "הנני ממטיר לכם לחם" אינו אלא ביטוי כולל למה שמוסר משה לעם בפרוטרוט:
בתת ה' לכם (בערב)
בשר לאכול ולחם (בבוקר)
לשבוע.
הקפנו מלים 'בערב'
'בבוקר'
כי הוספת מלים אלה בדברי משה אין להם הסבר בדברי הראב"ע*.
שונה ממנו תפישת קאסוטו אשר נסה לפתור את השאלה בדרך של הצלחת משה להבין דבר מתוך דבר.
בשיטה אחרת הלך הרמב"ן כאן ובה הלך בפתרון קשיים כאלה בהרבה מקומות.
ע'
ביחוד רמב"ן
בראשית
מב ל"ד
(וע'
גליון מקץ תש"ט!)
ואת
הארץ
תסחרו –
שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין,
כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם וכן אמרו לו אחיכם האחד הניחו אתי, ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו, ולא סיפרו הכתוב,
וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם:
וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז),
התנצלות לאביהם –
או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו,
אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות,
והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום,
כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט)
אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב,
לא ז):
ורש"י כתב תסחרו,
תסבבו,
וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא – נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד, ולא פירש כן (לעיל לד י)
שבו וסחרוה, ויסחרו אותה (שם פסוק כא):
וכן:
בראשית
לא ז'
ד"ה
ואביכן
התל בי.*
ואביכן
התל בי
– והחליף את משכורתי זה היה אמת, ואם לא ספרו הכתוב מתחלה,
וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא),
וכזה במקומות רבים בתורה ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל:
לשאלה ג4 יובאו כאן דברי שנים ממפרשי רש"י מן האחרונים:
(נא לתקן טעות דפוס צריך להיות "
ומה משמעותו בפסוק י' לדעתו?")
באר
יצחק: (חברו
ר' יצחק
הורוויץ
מק'ק
יערוסלב
במאה
הי"ט)
על
דברי
רש"י
לפ' ז':
ר"ל שאין כונת הכתוב כאן על גלוי הכבוד בענין,
כאמור להלן (פ'
י'):"ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן", שהרי התגלות הכבוד הזה היה ביום האמירה,
שהוא יום ט"ז לחודש, ואם כן לא היתה ההתגלות ביום רדת המן, ואיך אמר "ובבקר וראיתם את כבוד ה'",
שהרי אמירה זו היתה אחרי עבור חלק גדול מן היום אחרי חנותם במדבר
*
לדרכו של ראב"ע כאן לפרש את 'לחם'
כמושג כללי הכולל בתוכן גם בשר וגם מן ובזה תתיישב הסתירה,
השוה גם דברי
הרמב"ן
לשמות
יח כא
ד"ה
ואתה
תחזה.
… והנה יתרו דבר בכלל ופרט,
אמר
שיחזה
אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים, ופרט,
שיהו יראי אלהים אנשי אמת ושונאי בצע,
כי לא יהיו אנשי חיל במשפט בלי מדות הללו ולא הוצרך להזכיר חכמתם ובינתם, כי הדבר ברור שהוא בכלל אנשי חיל וכאשר נאמר למטה ויבחר משה אנשי חיל, הנה הכל בכלל,
שהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וחכמים ונבונים ועוד, שאמר מכל ישראל,
וטעמו המובחר מכל ישראל, והם שיש בהם כל המדות הללו, כי כיון שאמר מכל ישראל,
אמר שהיו המובחרים מכלם, בידוע כי הטובים שבישראל כל מדות טובות בהם, אבל יתרו מפני שלא היה רגיל בעם הוצרך לפרש:
ויש מפרשים אנשי חיל, אנשי כח וזריזות,
וכן אשת חיל,
בעלת כח וזריזות בעבודת הבית,
כאשר יפרש בה (במשלי לא), כענין ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך (דניאל א ד),
וכן הניעמו בחילך (תהלים נט יב),
בכחך וכן וברב חילו לא ימלט (שם לג יז),
מלשון הארמית שיאמר ביש לאל ידי (בראשית לא כט)
אית חילא בידי ולמטה (בפסוק כה) אמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל,
המובחרים מכל העם,
והכל בכלל, כאשר פירשתי:
שונאי
בצע –
ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן (ב"ב נח🙂 כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא לשון רש"י ירצה לפרש שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם, ואפילו הוא שלהם באמת, כגון שקנה עבד שלא בעדים,
וכיוצא בו אבל הלשון במכילתא אינו כן,
אלא כך שנויה שם שונאי בצע, שהן שונאין לקבל ממון בדין,
דברי רבי יהושע רבי אלעזר המודעי אומר,
שונאי בצע, אלו שהן שונאין ממון עצמן,
אם ממון עצמן שונאין קל וחומר ממון חבריהם פירש רבי יהושע שונאי בצע,
שונאי שוחד, כמו כולו בוצע בצע (ירמיה ו יג),
איש לבצעו מקצהו (ישעיה נו יא)
רבי אלעזר המודעי דרש כי הם השונאים הממון הרב,
ואין להם חפץ ברבוי כסף וזהב, כענין אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי (איוב לא כה)
כי הממון יקרא בצע, מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו),
ואם בצע כי תתם דרכיך (איוב כב ג),
והחרמתי לה' בצעם וחילם לאדון כל הארץ (מיכה ד יג):
ושוב ראיתי בילמדנו שונאי בצע,
ששונאין ממון עצמן ואין צריך לומר ממון אחרים, יהיו אומרים אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ נטיעותי כהוגן אני דנו וזה ענין ששונאין ממון עצמן שאמר רבי אלעזר המודעי, שלא יחמלו על ממונם בענין הדין אם יבא להם הפסד ממנו ומשה הזהירם עוד בזה לא תגורו מפני איש (דברים א יז)
והבצע ממון כמו שפירשתי ואונקלוס אומר דסנן לקבלא ממון ואין הממון אצלו שחד,
רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלואה לעולם, שלא ישאו להם פנים בעת המשפט וכענין שאמרו (כתובות קה🙂 האי דיינא דשאיל שאלתא אסור למידן דינא ועל דרך הפשט אנשי אמת שונאי בצע, שהם אוהבים האמת ושונאים העושק,
וכי יראו עושק וחמס אין דעתם סובלת אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק:
שם מישב הרמב"ן בעיה דומה לשלנו בדרכו של ראב"ע כאן, אמנם בשם "יש מפרשים" הוא מישב את הסתירה שבין דברי יתרו שמות י"ח (המשך בעמוד 2)
(המשך עלון הדרכה בשלח תשי"ט)
סין ואחרי ההתלוננות,
לכך פרש רש"י ז"ל,
שאין זה התגלות הכבוד האמור להלן והנה כבוד ה'
זה כאן (בפ'
ז')
התגלות הכבוד האמור להלן (בפסוק י'), והנה בפ' ז'
כבוד ה' רק הכנוי לאור פני מלך עליון, והוא התגלות החיבה היתרה והחסד הגדול. ומה נעים באור שני הפסוקים האלה על פי פרוש רבנו ז"ל!
ספר
נמוקי
רש"י,
הוא
חדושי
הרח"ה
על פירוש
רש"י:
(חברו
ר' חיים
הירשענזאהן
תר"ץ)
על
דברי
רש"י
לפ' ז':
ר"ל ש"כבוד ה' הנראה בענן" היה קודם הערב,
שאמר להם בפסוק י"ב "בין הערבים תאכלו בשר" ופה אמר "ערב וידעתם.. ובוקר וראיתם את כבוד ה'"
– אם כן אין זה "כבוד ה' הנראה בענן", וכנראה את "כבוד ה' הנראה בענן" ראו רק משה ואהרן ולא כל ישראל,
שזהו הכבוד הנראה רק לנביאים;
ואפילו אם נאמר שמה שנאמר בפ' י'
"ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה'" שזהו קאי על כל ישראל כדעת המכילתא,
הכבוד היה נראה רק למשה ולאהרן, אבל ישראל ראו רק את הענן….
אך לא חפץ רש"י ז"ל לפרש פה (פ'
ז')
"וראיתם את כבוד ה'" על גלוי שכינה מיוחד, כי אמרו "בשמעו את תלונותיכם על ה'",
הרי מפני תרעומת זה שאלוקים מתרעם על תלונותיהם יזכו לגלוי שכינה?!…
בשביל שהתלוננו על ה' ועל משה ועל אהרן יזכו לתענוג הנפלא הזה של גלוי שכינה?!
לזאת פרש רש"י פה שהוא ממושג "כבוד"
הנרדף עם תפארת הוד והדר ובא גם כן על מידת הטוב והחנינה כשנותנים בעין יפה,
כמו (תהלים פד י"ב)
"חן וכבוד יתן ה', לא ימנע טוב להולכים בתמים",
שפשוטו הוא: בחן ובכבוד יתן ה'… כמו שיחה בזארגאניס (בל'
המדוברת בפי יהודי מזרח אירופה)
איך וועל דיר געבן מיטן גרעסטען כבוד,
ומזה גם כן (ישעיה לה) "יששום מדבר וציה ותגל ערבה,
ותפרח כחבצלת, פרח תפרח ותגל אף גלת ורנן, כבוד הלבנון ניתן לה, הדר הכרמל והשרון,
המה יראו כבוד ה' והדר אלוקינו", אשר הכבוד והדר הלזה הוא רב טובו,
ומזה (ישעיה נ"ח)
"אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך"
ומזה פרש רש"י פה: הוא כבוד אור פניו שיוריד להם את המן דרך חיבה מפני שלחם שאלו כהוגן…
(המשך מע' 1)
כ"א
"ואתה
תחזה
מכל
העם
אנשי
חיל
יראי
אלוקים
אנשי
אמת
שונאי
בצע"
לבין מעשה משה שם כ"ה "ויבחר
משה
אנשי
חיל..
.
ע"י שהוא מסביר את המושג "אנשי חיל" לא כתכונה מסוימת נוספת על יראת אלוקים,
שנאת בצע אלא כמושג כולל את כל שאר התכונות,
ומשה בבחרו "אנשי חיל" כבר בחר אנשים שכל התכונות הנ"ל היו בהם ואין כל סתירה בין עצת יתרו לבין בצוע משה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים (תשכ"א)
בשלח – המן
ט"ז
א.
טז,
כ"ב:
ויהיה ביום הששי לקטו לחם משנה. ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה
כ"ג:
ויאמר
אליהם:
הוא
הדבר
אשר
דבר
ה',
שבתון
שבת
קודש
לה'
מחר…
ויקרא רבה י"ב (שמיני)
א"ר הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה,
ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ואונן.
בשבת מניין? שנאמר (שמות ט"ז כ') "ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר..
ויקצוף עליהם משה".
כיון שכעס, שכח לומר להם הלכות שבת.
אמר להם (ט"ז כ"ג)
"הוא אשר דבר אכלוהו היום,
כי שבת היום לה'".
וכלי מתכות מניין?
שנאמר (במדבר ל"א):"ויקצוף משה על פקודי החיל",
וכיון שכעם נתעלמה הימנו הלכה,
שכח לומר להם הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמר משה, אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר (במדבר ל"א כ"א)
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא… אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחושת…
כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש".
באונן מניין? שנאמר (ויקרא י' ט"ז)
"ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן…",
וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה,
שאונן אסור לאכול בקדשים.
שמות רבה כ"ה י':
… (שמות ט"ז כ') "ויקצוף עליהם משה",
כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני עמרים לאחד.
כיון שהלכו ולקטו ביום הששי ומצאו כפלים באו הנשיאים ואמרו למשה,
שנאמר (ט"ז כ"ב)
"ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה". ומה אמר להם?
(ט"ז כ"ג)
"הוא אשר דבר ה'", ואינו אומר "הוא אשר דברתי"
אלא "אשר דבר ה'",
ששכח!
ועל זה נאמר (ט"ז כ"ח)
"עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי", שהוא מכניס משה בכללם.
רש"י כ"ב
ד"ה
ויגידו
למשה: שאלוהו:
"מה היום מיומים?"
ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (ה')
"והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום", עד ששאלו את זאת אמר להם: "הוא אשר דבר ה'" שנצטויתי לומר לכם,
וכן ענשו הכתוב,
שאמר לו (כ"ח)
"עד אנה מאנתם"
ולא הוציאו מן הכלל.
רשב"ם
כ"ג:
ויאמר
אליהם
הוא אשר
דבר ה':
מיום ראשון, ואני לא הגדתי לכם. ומשה נתכון שיהיו תמיהים כשימצאו משנה להודיע להם עתה כבודו של יום שבת.
מלבי"ם:
שאלה:
למה באו הנשיאים ויגידו למשה הלא כבר אמר "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה",
ורחוק הוא שמשה לא אמר להם זה תיכף, ובפרט דהא אמר "הוא אשר דבר ה'", שמשמע כבר הודיע להם זאת?
והתשובה:
יש לפרש מפני שה' אמר "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה,
ומשה אמר להם כן, וחשבו הנשיאים שהסימן הוא שע"י ההכנה יתהוה משנה, שתבוא בו ברכה,
אבל הלקוט לא יהיה בו רק עומר אחד, ועל כן תמהו על שראו שהיה משנה בעת הלקיטה ופרש להם משה, שמה שאמר "אשר יביאו והיה משנה" פירושו הוא שההבאה תהיה משנה.
מה הסבה שלא הביא רש"י את דברי חז"ל על סבת השכחה במקומנו?
(ולא נמנע מלהביא את דברי חז"ל על שכחת הלכות געולי כלים בבמדבר ל"א כ"א ד"ה ויאמר אלעזר הכהן: לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות).
1. מה הביא את הרשב"ם לסטות מדרך חז"ל ולתת לאי אמירת ההלכה הנמקה אחרת לגמרי?
2. במה שונה המלבי"ם גם מפירושו של רש"י גם מפירושו של הרשב"ם,
וגם מפרושם של חז"ל במדרשים?
3. מן הן ההוכחות שיש להביא מלשון הכתובים גם לדעת חז"לף גם לדעת המלבי"ם?
ב.
מדברי המדרשים
1)
ד':
הנני
ממטיר
לכם
לחם
מן
השמים
דבר
יום
ביומו.
מכילתא דרשב"י:
ר'
שמעון אומר: מפני חיבתן של ישראל נותן להם דבר יום ביומו,
משלו משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שכעס על בנו ואמר:
"אל יראה פני,
אלא מתחילת השנה יבוא ויטול פרנסתו. היה מתפרנס כל השנה (מן הבקור האחד בראש השנה בבית אביו)
והיה מצטער ומתאונן:
"הלואי אראה פני אבא ואל אתפרנס". כיון שנתרצה לו אמר: "יבוא בכל יום ויטול פרנסתו".
אמר אותו הבן:
"כדאי,
אם אין בידי אלא ראית המלך בכל יום, כדאי הוא".
כך ישראל. מפני חיבתן ניתן להם פרנסת יום יום,
כדי שיהיו מקבלים פני שכינה בכל יום.
הסבר את הרעיון המסומל במדרש זה?
2)
כ':
ולא
שמעו
אל
משה
ויותירו
אנשים
ממנו
עד
בקר
כ"ז:
ויהי
ביום
השביעי
יצאו
מן
העם
ללקט
ולא
מצאו.
שמות
רבה כ"ה
(י')
אלו מחוסרי אמנה שהיו בהם.
ומי הם? אמר ר' שמעון בן לקיש:
אלו דתן ואבירם.
שמות רבה א (כ"ט)
(שמות
א' י"ג)
"והנה
שני אנשים
עברים
נצים" – זה דתן ואבירם,
קראם נצים על שם סופם,
הם הם שאמרו דבר זה,
הם הם שהותירו מן המן:
הם שהיו שאמרו (במדבר י"ד)
"נתנה ראש ונשובה מצרימה", הם שהמרו על ים סוף.
שמות רבה ה'
(ד')
(שמות
ד' י"
) "כי
מתו כל
האנשים
המבקשים
את נפשך"
– וכי מתו? והלא דתן ואבירם הם. והם היו עם קרח במחלקתו.
אלא מאי "מתו"?
נתענו (=ירדו מנכסיהם).
1.
הסבר מה כונת חז"ל במדרשיהם אלה בזהותם אנשים שונים שלא הוזכרו בשמותם עם דתן ואבירם?
2.
הידועים לך עוד "זהויים"
מסוג זה במדרשים?
3)
כ"ח:
עד
אנה
מאנתם
לשמור
מצוותי
ותורותי.
מכילתא בשלח:
ר'
יהושע אומר: אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל:
הוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם את הים והורדתי לכם את המן והעליתי לכם את הבאר והגזתי לכם את השלו…
עד מתי אתם ממאנין לשמור מצוותי ותורותי.
שמא תאמרו: מצוות הרבה הטלתי לכם? שבת זו הטלתי לכם ממרה לשומרה ולא שמרתם אותה.
שמא תאמרו: שכל מי שמשמר את השבת,
מה שכר נוטל עליו? ת"ל (ישעיה נ"ו ב') "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע", הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העברה.
1.
הסבר – למה תתעורר שאלת השכר דוקא במצות השבת?
2. מהי לדעת המדרש שכר המצוה הזו?
4)
כ"ט:
ראו
כי
ה'
נתן
לכם
השבת
מדרש לקח טוב
אמר לו הקב"ה למשה: "משה,
מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם".
מה הרמז הלשוני למדרש זה?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
(א) (ב) |
1) ג' ד"ה לו מתנו: |
|
(א) (ב) |
2) ד': |
|
(א) (ב) |
3) ד': |
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת עשרים ואחת (תשכ"ב)
בשלח המן
פרק טז
המשך גיליונות בשלח תשי"ט,
תשכ"א!
א.
טז,
ד:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה
הִנְנִי
מַמְטִיר
לָכֶם
לֶחֶם
מִן
הַשָּׁמָיִם
וְיָצָא
הָעָם
וְלָקְטוּ
דְּבַר
יוֹם
בְּיוֹמוֹ
לְמַעַן
אֲנַסֶּנּוּ
הֲיֵלֵךְ
בְּתוֹרָתִי
אִם
לֹא:
1. רש"י:טז,
ד:
למען
אנסנו: כי אנסנו.
הרא"ם:
אמר רש"י "כי"
מפני שמילת "למען"
לעולם מורה על הסיבה התכליתית והסיבה התכליתית היא סיבת הפועל, למה יפעל; ופה הפועל שהוא ממטיר, הסיבה התכליתית היא להאכילם, כי לולא זה היו מתים ברעב, כי כבר כלתה החררה, לא בעבור שינסנו.
ואם כן "למען אנסנו" אינו טעם רק ל"ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו", כאילו אמר: "לא ילקטו היום לצורך מחר,
מפני שבזה אנסנו לדעת אם ישמרו צוויי או לא",
שבזה לא תפול מילת "למען",
מפני שלא תבוא מילת "למען"
המורה על הסיבה התכליתית רק על העשיה:
עשה כך בעבור כך, לא על העדר העשיה. ופירוש "ולקטו דבר יום ביומו" הוא שלא ילקטו היום לצורך מחר, והוא "לא תעשה".לפיכך הוכרח רש"י לשנות מילת "למען"
עם מילת "כי"
כאילו אמר: לא ילקטו היום לצורך מחר,
מפני שאני רוצה לנסותו לדעת אם ילך בתורתי אם לא.
גור
אריה טז,
ד
למען
אנסנו כי אנסנו. כן הוא הגירסה.
ובספרים שלנו כתוב 'למען אנסנו –
אנסנו הילך בתורתי',
ואין ספק שהוא טעות. וכך פירושו, כי מילת "למען"
משמע שהוא נמשך מן נתינת המן, כלומר שלכך אתן להם המן "למען אנסנו", כי כל "למען"
הוא נמשך מן הדבר, כמו שאמר הכתוב (פסוק לג) "קח צנצנת אחת וגו'"; "למען אשר יראו הלחם וגו'"
(פסוק לב), שדבר זה נמשך מן המן שנתן שם.
וכאן לא יתכן לפרש כך,
שהרי זה בעצמו מה שנתן להם המן בזה היה מנסה אותם,
לכך פירש כי מה שאמר "למען אנסנו" רוצה לומר 'כי אנסנו', דהיינו בנתינת המן היה מנסה אותם.
הילך בתורתי וכו'.
ואין לפרש "אנסנו"
כמו "לנסותך התשמור מצותיו"
בפרשת עקב (ר'
דברים ח, ב),
שכאן לא יתכן לפרש כך,
שאין אומרים לאדם 'אנסה אותך אם לא תהרהר אחרי', שאם כן לא היה זה נסיון, אבל יתכן לומר 'אנסה אותך אם תשמור מצותי'.
אבל לקמן הם דברי משה,
אמר "ויענך וגו' לנסותך"
אם לא תהרהר אחריו יתברך.
** א.
לפי דעת רש"י מילת "למען"
בפסוקנו קשה, הסבר מהו הקושי הן לדעת הרא"ם והן לדעת הגור אריה!
** ב.
הרא"ם
מביא
כהוכחה
לדעתו, את
רש"י
דברים
טז, ג:
למען
תזכור: ע"י אכילת הפסח והמצה את יום צאתך.
הסבר מהו הדמיון שבין הפסוק ההוא לבין פסוקנו ובמה דברי רש"י שם עשויים לתמוך בדעתו של הרא"ם כאן?
2.
רש"י שמות פרק טז פסוק ד
למען
אנסנו
הילך
בתורתי: אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.
הרא"ם
מקשה:
ולמה לא יפרשנו כן כפירוש שפירש בעקב,
דברים ח, ג:
התשמור מצוותי: שלא תנסנו ולא להרהר אחריו.
ישב קושייתו!
ב.
טז,
כח:
וַיֹּאמֶר
ה'
אֶל
משֶׁה
עַד
אָנָה
מֵאַנְתֶּם
לִשְׁמֹר
מִצְוֹתַי
וְתוֹרֹתָי:
מסכת בבא קמא דף צב ע"א
אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי,
"בהדי הוצא לקי כרבא" (בשביל הקוץ לוקה הכרוב)? (רש"י:
קוץ הגדל אצל הכרוב, כשבר לעוקרו (את הקוץ) פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו,
כלומר:
שכני רשע לוקין עמו – עם הרשע.)
אמר ליה: דכתיב:
למה תריבו אלי?
כולכם פשעתם בי,
נאם ה'. (ירמיהו ב, כט)
אמר ליה: את אמרת מהתם (משם,
מן הפסוק בירמיה),
ואנא אמינא מהכא:
עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי (שמות טז, כח).
ספר
חסידים
קט"ו
(בהוצאת
מקיצי
נרדמים, ברלין
1891, עמ'
58)
כתיב:
ושנים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל (שמות כד, ד),
ואמר י"ב – לכל שבט ושבט.
ולמה י"ב?
לפי שכל ישראל ערבים זה בזה, לכל שבט יביא בשביל כל ישראל. וכן בימי עזרא הביא י"ב פרים י"ב עזים לכפר על כל ישראל (עזרא ח, לה).
ועוד כתיב בדניאל (ט,
ה):
חטאנו ועוינו והרשענו,
אע"פ שהוא לא חטא, כלל עצמו עמהם.ושמעון הצדיק היה מתוודה כמו כן ביום הכפורים: חטאתי עויתי פשעתי אני וביתי,
לפי שהצדיקים נענשים בעבור הרשעים.
ועוד הקב"ה אמר למשה ואהרון, עד אנה מאנתם מפני, שכל ישראל ערבים זה בזה,
כדי שיזהרו ישראל וימחה בידם כדי שיקיימו:
"ואהבת לרעך כמוך"
(ויקרא יט, יח).
1. מה הקושי בפסוקנו המתיישב על פי דבריהם?
* 2.
התוכל להסביר מה ראה רבא בר מרי להביא ראייתו מן הנביאים ולא הביאה מפסוקנו?
** 3.
מה ההבדל בין דברי רבא לבין דברי בעל ספר חסידים בתפישת פסוקנו?
ג.
שאלות בראב"ע:
1. אבן
עזרא טז,
כח
ויאמר
ה': משה כנגד כל ישראל. והטעם שיאמר לישראל ככה.
וטעם
מצותי: על האנשים שהותירו ממנו עד בקר.
וטעם
ותורתי: שהשם הורה להם טעם השבת,
על כן לקטו לחם משנה.
וטעם לשון רבים,
מצותי ותורותי: כי כל המצוות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם,
ויש להם סודות בדברי הנשמה.
ולא יבינום רק המשכילים. ועל כן כל מצווה היא שתים.
א.
מה הם הקשיים השונים שמיישב הראב"ע בדבריו אלה?
ב.
האם מסכים ראב"ע בתחילת דבריו עם דברי הגמרא שהובאו לעיל או דברי רש"י לפסוקנו?
** ג.
לשם מה מוסיף הראב"ע את הדברים המודגשים, איזו דעה רצה לשלול בדבריו אלה?
2.
אבן עזרא (מתוך ספרו של יהודה פליישער,
ספר אבן עזרא לספר שמות,
וינה תרפ"ו)
פירושו הקצר לספר שמות.
פסוק כט:
שבו
איש
תחתיו: צריכים אנו לדברי קבלה לדעת פירוש תחתיו,
גם ממקומו, וכן מה שאמר ישעיה אם תשיב משבת רגלך (נח,
יג),
כמה הוא? ומהו מצא חפץ?
ואיזה דבור אסור?
ואיזה מותר? וכל זה מפורש אצלנו בתלמוד.
והשם יכפיל שכר הקדמונים
שהסירו כל ספק והעמידו כל דבר על מתכונתו.
ועל דרך הפשט שמצוות שבו איש תחתיו,
שלא יצאו ללקט כאשר עשו.
א.
מה קשה לו בפסוקנו?
ב.
מה פירוש "דברי קבלה"?
* ג.
נגד מי מכוונים דבריו?
ד.
הסבר את דבריו המודגשים!
* ה.
מדוע מביא הוא את פירושו "על דרך הפשט"
בסוף דבריו, ומהו הפירוש שלא על דרך הפשט שאליו יתכוון?
3.
ראב"ע:
(בפירוש הקצר) פסוק טו:
מן
הוא: מטעם (תהילים פרק סא פסוק ח):
יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ:, "וימן ה' דג גדול" (יונה ב, א),
כטעם זימון והמפרשים שהוא בלשון ישמעאל תעו כי לא יאמר כן בלשונם כי אם לאדם לבדו. (פירוש:
לא יאמר "מן"
בלשון ישמעאל אלא ביחס לאדם בלבד כמילת "מי"
בעברית).
א.
כיצד מפרש הראב"ע מילת "מן"?
ב.
לאיזה פירוש הוא מתנגד?
ג.
מהי עמדתו בשאלת הנסים ולאיזו תפישה הוא מתנגד?
ד.
מצא בפרשתנו (בשלח)
עוד מקום או מקומות בם מביע הראב"ע עמדה זו כלפי הנס!
המשך דברי הראב"ע:
וישתחקו עצמות חיוי הכלבי (שמו האמתי הבלכי מעיר בַלְך בפרס) הפושע וכל הזונים אחריו, שאמרו כי מנהג המן לרדת עד היום במדבר, ואמרו כי כמוהו הוא היורד עם הטל בארץ מערב התיכון (הערבים יקראו לאפריקא "מערב"
= מאגרב,
ומערב התיכון =
אפריקה התיכונה) הוא הנכנס במיני רפואות (הנקרא תרנגבי"ן בפרסית) ולא התביישו אלה,
כי הנה כתוב כי במדבר סין ירד המן והוא מקום ישוב.
ועוד כי בארץ שני מלכי האמורי ירד המן, גם אחרי שעברו את הירדן,
ואם היה דבר תולדתי למה לא ירד בשבת, ושאר הנסים הנזכרים?!
ואנחנו נתן להם עוד עדים נאמנים מכחישים דבריהם, כי זה היורד במערב איננו יורד בכל זמן ולא על כל עלה (וזה שבמערב רק על עלי מין עץ אחד נמצא.)
ואם תשים אותו בשמש לא ימס ויעמוד ימים וחדשים ושנים ולא יבאש, ואיננו קשה שיוכל אדם לטחון אותו, כי כן הכתוב אומר: "וטחנו ברחים או דכו במדוכה"
(במדבר יא, ח).
וכן בפסוק "ועשו עוגות" (שם)
והנה איננו כאשר דימו.
והשווה לדברי הראב"ע את דבריו הבאים בפרשיות שמות וארא:
אבן
עזרא
שמות ד,
ב:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה'
מַזֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:
ויאמר:
דעת חכמי המחקר:
איך יתכן זה?
והוצרכו לומר: להסיר היבושת, וכל דבריהם רוח.
כי הוא דרך מופת ואינו על דרך התולדה.
אבן
עזרא
(הקצר)
ז,
יא:
ויעשו
גם הם
… בלהטיהם
כן: הכתוב הפריש בין מעשה משה למעשה החרטומים,
שאמר שהם לא עשו כי אם בדרך להט… דבר שיראה לעין רגע ולא יעמוד, והכתוב אמר "ויעשו"
על דעת החרטומים המצרים, כמו והאנשים רדפו אחריהם. ואנשי שיקול הדעת (בעלי המחקר) חשבו בלבם לדעת זה הפלא,
שהשם הסיר יבושת המטה, ודברו על הבלוע (על הנס שבלע המטה…) דברים שבדאו הם,
והם לא ידעו כי חכמתם התבלע, כי קדוש ישראל התוו, רק אנחנו נאמין כי כן היה ולא יחפש איך היה, כי הנה בתולדת דברים רבים לא ידעום חכמי העולם כאבן המושכת הברזל …
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
בשלח המן
פרק טז
פרק זה (ואפילו בחלקם פסוקים אלה) העסיקו אותנו גם בגיליונות שנת תשי"ח,
תשי"ט,
תשכ"א.
בגיליונות ההם עסקנו בעיקר בשאלה הגדולה של אי ההתאמות בפרקנו בין דברי ה'
אל משה לבין מסירת הדברים ע"י משה לעם.
הפעם עסקנו בפסקוים בודדים ובדיוקי לשון של רש"י ובדרך פרשנותו של הראב"ע.
שאלה א אינה מכוונת ל"מתחילים"
(ואף תלמידי בי"ס תיכון בכלל)
אלא רק למבינים ולרוצים להתעמק בדברי רש"י ובמפרשים על רש"י.
(המורה בביה"ס לא ייטיב לעשות אם יתעכב דווקא על דברים סתומים, הקשים ביותר, מאותם שאף פרשניו הגדולים כמו הרא"ם והגיר–אריה היו חלוקים בדעותיהם בהבנת דבריו. ולוואי שיבינו תלמידינו את המקומות הברורים ברש"י.)
החלפת ה"למען"
למילת "כי"
כל–כך לא היתה מובנת לרבים ממפרשיו עד שיש מי שכותב שטעות–סופר נפלה כאן ויש למחוק כל ד"ה "למען אנסנו: כי אנסנו", מן הספר. (וכן גם בחומשים הוצאת חורב – שוקן,
וברוב החומשים שתחת ידי.) ולגרוס רק את דבור המתחיל הבא לאחריו:
למעו אנסנו, הילך בתורתי: אם ישמרו מצוותי.
אולם מאחר שגם הרא"ם וגם הגור–אריה היתה לפניהם גירסה זו:
למען אנסנו: כי אנסנו; הבאנוה.
ומה גם שמצאנו בהוצאת רש"י לאברהם ברלינר – זכור לאברהם – שנמצא גירסה זו בשני כתבי יד וגם בבעל יוסף דעת מכתב–יד,
שהיה לפניו משנת נ"ג לאלף השישי.
(וכן מצאתי בהוצאת "הבאור"
חומש נתיבות השלום עם באור לתלמיד.)
ההבחנה הזו של הרא"ם שאין "למן"
יכול לבוא לאחר שלילה אלא רק לאחר חיוב, יש לשים לב אליה. (אלא שהדחק בדברי הרא"ם הוא שאין כאן דבור שלילי מפורש הקודם למילת "למען",
אלא יש לראות את השלילה כמרומזת בדברים "ולקטו דבר יום ביומו" המתפרשים לדעת הרא"ם שלא ילקטו היום לצורך מחר.
תפישת הגור–אריה בנויה על כך, שלא נוכל לפרש כאן "למען"
בהוראה רגילה (של מילת תכלית)
מפני שאין כאן פעולה אחת המציינת את האמצעי, ופעולה שניה המציינת את התכלית אלא השני כבר כלול בראשון.
(ועיין בבעיה דומה לזו בגיליון נצבים תשי"א שאלה ג)
אגב
יצוין
שבעל ספר
הזיכרון
(א.
בקראט)
מצא
נוסחה
"למען אנסנו: כי אנסנו", ואמר עליה: שלא ידעתי טעמה.
חשובות בגיליוננו הן השאלות בראב"ע ואף הן אינן קלות.
דבריו (בשאלה ג1) "כי כל המצוות והתורות הם אמת בלי כל ספק כמשמעם ויש להם סודות בדברי הנשמה"
מובנים יפה על רקע דבריו בהקדמתו לפירושו לתורה. (הקדמה זו נכתבה על ידו פעמיים, האחת מצויה בחומשים שלנו, והשניה הדומה לה בכללה אך שונה בפרטים,
מודפסת פעמים אחדות,
פעם עם תרגום לגרמנית בהוצאת דוד רוזין:
Reime und Gedichte des Abr. Ibn Esra 1887, p. 57
Rosin D.
בתוך:
Jahresbericht des jdisch-theologischen
Seminars BRESLAU Heft II 1887,
וכן בספר החשוב על ראב"ע:
M. Friedlander: Essays on the writings of Abr. Ibn Ezra
בנספח לחלק הרביעי.
הראב"ע כותב שם (בהקדמה המודפסת בחומשים שלנו, (לפירוש הקצר) בדרך הרביעית; ובהקדמה הכתובה בספרים הנ"ל (לפירוש הארוך) בדרך הראשונה) נגד הפרשנות האליגוריסטית של הנוצרים,
המוציאים את הפסוקים הדנים במצוות ממשמעותם ומפרשים אותן בדרך הסוד בלבד.
ואלה דבריו שם (בהקדמתו לפירוש הארוך,
מתוך מקראות גדולות הכתר, בראשית עמ' כז):
ומפרשי התורה הולכים על חמישה דרכים:
האחת היא דרך חכמי הערלים,
אומרים כי כל התורה חידות ומשלים,
ככה כל הדברים,
שהם בספר בראשית נאמרים,
גם ככה כל המצוות והחוקים הישרים,
כל אחד כפי מחשבתו,
כאשר תשיג יד דעתו,
זה יוסיף וזה יגרע,
פעם להטיב ופעם להרע.
ומביא דוגמאות לפירושי הנוצרים והמוציאים מצוות ממשמעותן ומפרשים אותן כסמלים לעניינים רוחניים או לסיפורי האונגליונים. ואחר–כך ממשיך:
וכל אלה דברי תהו,
הבל נדף ואין כמוהו,
והאמת – לפרש כל מצווה ודבר (החוקים והסיפורים) ומילה כאשר הם כתובים,
אם המה אל הדעת קרובים.
(אם אין סותרים השכל)
גם נכון הוא להיות לדברים סודות,
והם בעצמם אמת גם חידות,
(נכונים כמשמעם וגם רומזים להוראה עמוקה יותר)
כדבר גן עדן ועץ הדעת,
ותהיה חכמת לב עם חכמת מפי אב נשמעת.
והעד הנאמן בכל פירושינו,
הוא שכל הלב שנטע בקרבנו קדושנו.
ואם מצאנו כתוב בתורה שאין הדעת סובלת,
נוסיף או נתקן כפי היכולת,
על דרך משפט הלשון,
אשר חקק אדם הראשון.
ובסגנון אחר יסביר עמדתו זאת ב"דרך השלישית" בהקדמתו המצויה בחומשים.
ראב"ע מתנגד אפוא לפירוש האליגוריסטי הדוחה מכל וכל את הפירוש כמשמעו,
אבל מסכים הוא (לפעמים אף בחלק הסיפורי ועקרונית בחלק המצוות)
לתפישה של שתי הוראות, זו הנראית לנו על פי משמעות הדברים,
וזו העמוקה יותר,
המובנת רק ל"משכילים",
(כגון בדבריו על עץ הדעת יאמר:
(בדרך השלישית שם עמ' כה)
ובעץ הדעת סוד ינעם, (פירוש אליגוריסטי)
גם הדברים הם אמת כמשמעם.
ואם יש איש לא יכילו זה רעיוניו,
אם הוא חכם יפקח את עיניו;
דבריו לשאלה ג2
מכוונים נגד הקראים,
וגם כאן ימצא המעיין את עמדתו של ראב"ע מפורטת בהקדמתו לפירוש התורה:
"והדרך השנית". ועיקר דבריו להגנת הצורך בתורה שבע"פ:
הדרך השניה: (שם עמ' כד):
ואיך יסמכו במצוות על דעתם,
וכל רגע יהפכו מצד אל צד כפי מחשבתם,
בעבור שלא תמצא בתורה,
מצווה אחת בכל צרכיה מבוארה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
בשלח – המן
פרק ט"ז
עיין גם בגליונות בשלח תש"ה,
תשי"ט
א.
טז,
ט"ו.
מן הוא כי לא ידעו מה הוא
רד"ק ספר השרשים ערך "מנה"
…(והפיעל)
וענין אחר (דניאל א' י')
"אחר אשר מנה את מאכלכם"
(איוב ז' ג')
"ולילות עמל מנו לי". (יונה ב' א')
"וימן ה' דג גדול"… כלם ענין הזמנה ומתנה. והשם (ויקרא ח' כ"ט)
"למשה היה למנה"
– פירוש מתנה וחלק…
(אסתר ב' ט')
"את תמרוקיה ואת מנותיה" – ענין מתנות וחלקים….
ובא השם מבלי ה"א (שמות ט"ז ל"א)
"ויקראו בני ישראל את שמו מן", (נחמיה ט' כ')
"ומנך לא מנעת מפיהם והוא בשקל "צו",
"קו";
לפי שלא ידעו לו שם,
קראו לו "מן",
כלומר מתנה וחלק מאת ה'
ית'.
רשב"ם:
ד"ה ויאמרו איש אל אחיו מן הוא:
לפי שלא היו יודעים מה הוא. וגם דונש פתר כן. כי סוף המקרא מוכיח "כי לא ידעו מה הוא".
ואני אומר "מן"
הוא תרגומו של "מי",
ולפי שהוא לשון מצרי ובאותה לשון היו רגילין שהוא כמו "מה",
וכתבו משה באותה לשון שאמרו.
להודיעך שלפיכך "ויקראו בני ישראל את שמו מן", על שהיו תמהים ואומרים "מן הוא" – כמו:
מה הוא?
וכן (ב'
ל"א מ"ז)
"יגר שהדותא" וכמוהו (אסתר ג' ז')
"הפיל פור הוא הגורל" הואיל ובלשון הקדש נכתבה המגילה,
אלא להודיענו (אסתר ט' כ"ו)
"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור".
ואלו לא נכתבה מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה מלכות,
לא היינו יודעים למה נקרא "פורים".
אברבנאל:
ואז כשראו אותו בני ישראל אמרו איש אל אחיו "מן הוא" כי לא ידעו מה הוא.
וכבר פרש הראב"ע שיש מפרשים "מן"
הוא מעין "מה",
שאומרים הישמעאלים מלשון ערב "מן הוא?" שהוא לשון שאלה.
כאומר:
מה זה ומי זה הדבר?
ואינו אומר שלהיותו לשון ערב היו משתמשים בו, אלא הוא שמוש אמתי בלשון הקדש, כי הנה מצינו (תהלים ס"א ח') "חסד ואמת מן ינצרוהו" ר"ל:
מי ומי ישמרהו?
וכן היו בני ישראל שואלים:
מה הדבר הזה ומי הוא?…
ויש מפרשים שבני ישראל בראותם את המן חשבו שהיה מהמן הרפואי שנופל בקצת ארצות על פני השדה,
להיותו דומה אליו במראהו ותבניתו,
ושלכן גזרו אומר לומר: "מן הוא", בטעות הזה, לפי שלא ידעו מה הוא.
ולצורך זה הוצרך משה רבנו להודיעם אמתת הדבר באמרו (פסוק ט"ו)
"הוא הלחם אשר נתן ה'
לכם לאכלה", ר"ל:
אין זה המן הרפואי, אבל הוא דבר אחר מזוני,
שנתן ה' לכם…
והפירוש הזה לא יכון בעיני,
כי המן הרפואיי נקרא על צד ההשאלה להדמותו למן האלוקי אשר ירד לישראל במדבר, וקודם זה לא היה אצל בני אדם נקרא בזה השם. הלא תראה שלא נקרא "מן"
אלא בלשון ערב,
שהוא לשון קודש נשתבש, או בלשון רומי שלקחוהו מן התורה, ומי נתן לערב יעקב וישראל לשון רומי – שעדיין לא היו אותם לשונות בעולם, והוא המורה ששם "מן"
הנחתו הראשונה היא ללחם שנתן ה' לישראל במדבר.
ולכן היותר נכון בעיני, כי מלת "מן"
שנזכרה בפסוק זה היא לשון מנה מלשון (דניאל א' ה')
"וימן להם המלך",
(איוב ז') "ולילות עמל מנו לי"; (שמואל א' א'
ד')
"ולכל בניה ולכל בנותיה מנות"
וענינו,
כי בני ישראל תיכף שראו זה שמוהו לפיהם ומצאוהו ערב וגזרו שהוא טוב למאכל, ולכן אמרו "מן הוא" ר"ל – מתנת ה' יתברך היא שנתן לנו, אבל לא ידעו אם היה זה הלחם אשר יעד בו משה אם לא,
"כי לא ידעו מה הוא".
ולכן אמר להם משה "הוא הלחם…."
ר"ל:
הטיבותם אשר אמרתם שהיה זה מתנה אלוקית,
כי באמת זהו הלחם אשר נתן לנו ה' לאכלה.
אבן
כספי:
ד"ה
ויאמרו
איש אל
אחיו מן
הוא –
שם על משקל (ישע'
כ"ח י') "צו לצו קו לקו", ופירושו מנוי או מנה, כלומר מנת ה'
ומתנתו,
כי באמת תיכף שראוהו בשדה שמוהו לפיהם ומצאוהו ערב,
ואמרו איש אל אחיו: זה טוב לאכול.
וה"מנה"
סוג כולל כל דבר מאכל,
אבל לא ידעו אם הוא הלחם שיעד להם משה או ירד אחר כן,
וזהו "כי לא ידעו מה הוא",
כלומר:
הבדלו המיוחד לו לפי הכונה בעת ההיא,
עד שאמר להם משה (פסוק ט"ו)
"הוא הלחם אשר נתן ה'
לכם",
ואם כן – אין בזה קדימה ואחור כמו שאמרו שאר המפרשים.
שד"ל:
ד"ה
מה הוא
– מה הוא. "מן"
בקמ"ץ בלשון סורי – מה?
ו"מן"
בפתח – מי?
מה הן הדעות השונות בפרוש המלה "מן"?
מהו ההבדל בין פירושו של הרשב"ם ובין פירושו הראשון של אברבנאל (עד "ויש מפרשים").
אבן
כספי
מסיים
פירושו
בכך, שאין צורך לפרש פסוקנו על דרך מוקדם ומאוחר כדעת "שאר מפרשים". הסבר מהי סברתם של אלה המפרשים את פסוקנו על דרך קדימה ואחור?
** איך מפרש אברבנאל את תהלים ס"א ח' (בתוך הקשרו שם)
ואיך יש לפרשו אם מקבלים את פירושו השלישי של האברבנאל למלת "מן"?
ב.
טז כ"ו
ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו
רש"י:
ד"ה וביום השביעי שבת:
שבת הוא המן לא יהיה בו.
ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים.
ראב"ע:
ד"ה וביום השביעי…
לא יהיה:
מן יורד, והוסיף "בו"
תוספת באור כמו (בר'
ב'
י"ז)
"ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".
1.**
מה הקשי (או הקשיים) שבפסוקנו המתורץ בדבריהם?
2.**
מה ההבדל ביניהם בתפישתם התחבירית את פסוקנו?
3. מה הדמיון בין פסוקנו לבין בר' ב'
י"ז?
4.*
האם דמיון זה בין שני הפסוקים (פסוקנו ובר' ב'
י"ז)
קיים גם לפי תפישתו של רש"י את פסוקנו או רק לפי תפיסת הראב"ע?
ג.
טז,
כ"ט
ראו כי ה'
נתן לכם את השבת…
רש"י:
ד"ה
ראו: בעיניכם,
כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת,
שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים.
ספורנו:
ד"ה
ראו: התבוננו,
כי ה' נתן לכם השבת ואין זו מצוה בלבד,
אבל היא מתנה שלא ניתנה לזולתם, כאמרם ז"ל (שבת י' ע"ב)
"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני חפץ ליתנה לישראל". וכן סדרו בתפילה "ולא נתתו לגויי הארצות"…
1. מה ההבדל בין שני הפרשנים בפירוש מלת "ראו"?
2. לפי מי משניהם הוראת המלה במקומנו כהוראתה בשמות ל"א ב' "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור" ולפי מי משני הפרשנים הוראת המלה במקומנו כהוראתה בשמות ל"ג י"ב "ראה אתה אומר אלי העל את העם".
3.**
ר'
אליהו
מזרחי
מקשה על
דברי
רש"י
ולעיל:
לא ידעתי מה ראיה היא זו על קדושת השבת?
אם מפני שהיום הששי מכין לשבת, מי הגיד לנו שהלחם משנה שנתן להם ביום הששי היה כדי שיאכלו ביום השבת? דילמא ברכת הששי היא מרובה ונתן להם בו לחם משנה? ואם בעבור שביום השביעי שובת בו המן ואינו יורד,
היה לו לכתוב "על כן לא ירד המן ביום השבת",
כי שביתתו (=של המן) היא הראיה על יום השבת,
לא הלחם משנה שביום הששי….
שהרי בבראשית רבה אמרו בהדיא:
אן יאמרו אומות העולם: "למה אתם עושים את יום השבת ביום השביעי?" אמרו להם: "ראו,
שאין המן יורד ביום השבת",
ולא אמרו: ראו שהמן יורד משנה ביום הששי, בעד יומו ויום השבת.
התוכל לישב את קושיתו?
ד.
טז,
ל"ב
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה':
מלוא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם.
הרמב"ן מביא פסוק זה בפירושו לשמות ל"ב כ"ז
ד"ה
וטעם כה
אמר ה'
אלוקי
ישראל: איננו ממצות (כ"ב י"ט)
"זובח לאלוהים יוחרם",
כי אין אלה חייבים מיתה מן הדין,
אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה,
כי כאשר ניחם ה' הנכבד על הרעה צוה אותו:
כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם, תהרוג אתה את עובדיו בסייף,
כדרך (במד'
כ"ה ד') "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל".
והנה זאת המצוה כמצות כה אמר ה'
מלא העומר ממנו.
וכבר הזכרתי כיוצא בהם.
1. לשם מה מביא הרמב"ן את פסוקנו שם, במה הוא עשוי לעזור להבנת הענין ההוא?
2. למה אין הרמב"ן מבאר את פסוקנו במקומו,
אלא מביאו אגב פירושו לפ'
ההוא?
3.*
בסוף דבריו מזכיר הרמב"ן שכבר הראנו "כיוצא בהם". הידועים לך מקומות בספר בראשית או שמות "כיוצא בהם"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
בשלח
פרק ט"ז,
ד–יב
א.
שאלה כללית
אברבנאל
שואל:
אם היה שישראל דברו שלא כהוגן באלוקים ובמשה באומרם (פסוק ג) "מי יתן מותנו ביד ה'
בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב"
– למה לא נענשו עליו כמו שנענשו בקברות התאווה (במדבר יא), שאמרו כדומה למאמרים האלה?
ויש עוד להקשות:
ולמה ניתן להם מבוקשם ובעין טובה ובמשך ארבעים שנה יום יום?
ענה לשאלה זו!
ב.
טז,
ד:
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא:
פסוק
ח:
ויאמר
משה
בתת
ה'
לכם
בערב
בשר
לאכל
ולחם
בבקר
לשבע
בשמע
ה'
את
תלנתיכם
אשר
אתם
מלינם
עליו
ונחנו
מה
לא
עלינו
תלנתיכם
כי
על
ה':
אבן
עזרא טז,
ד:
הנני
ממטיר: כדמות מטר היורד מהשמים. ומלת לחם מאכל תמצא על הלחם כמשמעו,
גם על הבשר,
כמו לחם אשה.
גם על הפרי כמו נשחיתה עץ בלחמו.
רמב"ן
טז, ד:
למען
אנסנו
הילך
בתורתי:… והנה לא הזכיר כאן דבר,
רק המן, שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה (בפסוק ח) "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע",
ידענו כי הכל נאמר לו,
אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים,
בעניין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל לט, יב;
י,
יב;
יא,
א).
ופעמים לא יזכיר האחד כלל.
כדכתיב בפרשה הזאת (פסוק לב) "זה הדבר אשר צוה ה'
מלא העומר ממנו",
ולא נכתבה הצוואה כלל, וכן במקומות רבים.
ועל דעת האומרים כי "לחם"
– כל מאכל, ייתכן שאמר להם "הנני ממטיר לכם לחם" על המן ועל השלו, כי יתן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר.
ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ.
קאסוטו שמות טז,
ד:
הנני
ממטיר
לכם לחם
מן השמים:
מה הוא הלחם שיומטר להם מן השמים לא נאמר עדיין במפורש,
אבל ניתנת כבר הבטחה, שברכה זו לא תהיה חד פעמית, אלא תימשך גם להבא: "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו".
ח:
בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע:
אמנם לא שמע עדיין משה מה יינתן ומתי יינתן,
כי פרטים אלה לא נאמרו לו אלא אחר–כך (פסוקים יא–יב),
אבל הוא הצליח להבין דבר מתוך דבר.
מכיוון שאמר לו ה' שהוא נעתר לבקשותיהם של בני ישראל, הבין כי רצונו של ה'
לתת להם את שני הדברים שהיו מתגעגעים עליהם, גם את הבשר וגם את הלחם, ודווקא כדי אכילה לשובע כפי הביטויים שבדברי געגועיהם על העבר; ועוד הבין משה כי כשהבטיח ה' להמטיר "לחם מן השמים",
השתמש במילה לחם בהוראתו הרחבה ביותר, וגם הבשר במשמע.
והוא תאר לעצמו שמה שיינתן דבר יום ביומו יהיה הפת, הניתן להם בכל יום במצרים,
ושהוא יינתן בבקר,
הואיל ונאמר לו שביום השישי יכינו אותו ליום השבת,
ולפיכך מן הצורך שיהיה פנאי ביום; ואם כן אפוא,
הדבר שיינתן מיד בערב נתינה חד פעמית יהיה הבשר,
שאינו מאכל רגיל בכל יום ויום.
כך חשב משה בתוך לבו,
ולא הגיד לעם במפורש מה שחשב. להלן בפסוקים יא–יב
ייאמר שהסכים ה'
למחשבתו של משה,
כדוגמת מה שמסופר למעלה, ח,
ה –ט;
כה – כו,
שמשה קבע זמן לפרעה, וה'
הסכים ועשה כדבר משה.
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו מנסים שלושת המפרשים ליישב?
2. מה הדמיון ומה השוני –
לדעת הרמב"ן – בין הקושי העומד לפנינו בפסוקינו אלה לבין הקושי המתעורר בקריאת פסוק לב בפרקנו?
** 3.
הבא דוגמה אחת מאותם המקומות שלהם ירמוז הרמב"ן באומרו "כאשר הזכרתי לך פעמים רבות",
ודוגמה אחת מאותם המקומות שלהם ירמוז הרמב"ן באומרו "וכן במקומות רבים".
4. האם מתכוון הרמב"ן בדבריו "ועל דעת האומרים"
לראב"ע – אם לא?
** 5.
לשם מה מוסיף הרמב"ן בסוף דבריו את המילים "ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול…", האם אמר דברים אלה רק "על דעת האומרים כי לחם כל מאכל",
או גם על דעת פירושו הוא?
6. האם קרוב קאסוטו ביישבו את קושייתנו לדעת אחד משני הפרשנים הנ"ל (ראב"ע ורמב"ן)
או בחר לו דרך שלישית?
7. מה הן השאלות הנוספות על שאלתנו -1
– שעליהן עונה קאסוטו?
ג.
טז,
ו:
ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל
ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים:
פסוק
ז:
ובקר
וראיתם
את
כבוד
ה'
בשמעו
את
תלנתיכם
על
ה'
ונחנו מה כי תלינו עלינו:
פסוק
ח:
ויאמר
משה
בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע
בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו
ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה':
1. ספורנו
טז, ו:
ערב
וידעתם: יהי רצון שמה שאמר לי שיתן לכם מזון יהיה באופן זה שיתן לכם בערב צרכי הערב, בעניין שתדעו שהא–ל יתברך הוציא אתכם לגמרי מארץ מצרים,
כי יוציאכם גם ממנהגיה, שהייתם יושבים שם על סיר הבשר, בלתי זמן סעודה קבועה כבהמות,
כאמרם ז"ל בתחילה היו ישראל כתרנגולים המנקרים באשפה,
עד שבא משה רבנו וקבע להם זמן סעודה.
ספורנו,
טז,
ז:
ובקר:
יהיה לכם לחם הבקר.
וראיתם
את כבוד
ה': וכן יהי רצון שתראו את כבוד ה'
שיבא להגביל הזמנים,
למען תדעו שתלונותיכם הם עליו והוא יהיה הנראה להסירם מעליו.
** א.
שני קשיים בפסוקים אלה רצה ליישב, אלו הן?
שים
לב: ספורנו מוסיף על דברי הכתוב את המילים "יהי רצון"!
* ב.
לשם מה מביא ספורנו את מאמר חז"ל (יומא פה) ; במה עשוי מאמר זה לסייע לפירושו?
2. הרכסים
לבקעה:
ויאמר
משה: ויאמר משה השני באור לראשון,
כמבואר בפרשת בראשית (עיין עלון ההדרכה).
מה שאמרתי "ערב וידעתם"… (פסוק ו), הוא:
"בתת ה' לכם בערב בשר וגו' " (פסוק ז). תדעו בפלא הזה כי ה'
הוציאכם בנפלאות, ובלעדם לא יצאתם משם. ומה שאמרתי "ובקר וראיתם את כבוד ה'
" (פסוק ו), הוא – בתתו לכם לחם מן השמים,
שהוא פלא שלא היה כמוהו,
ופלאיו ית' נקראים "כבודו".
ומה שאמרתי: "ונחנו מה" (פסוק ו), דעתי – ש"לא עלינו תלונותיכם,
כי על ה'".
ונראה שאין כאן סדר מוקדם ומאוחר, שאם כסדרו –
מאין ידע משה כי יהיה כך וכך
בטרם ייגלה אליו דבר ה'?!
א.
מה הם שני הקשיים שמיישב בעל הרכסים לבקעה?
* ב.
האם מסכים הוא לדברי ספורנו (או לחלק מדבריו)
שהובאו לעיל או מתנגד להם,
או שאינו לא מסכים ולא מתנגד, מפני שעוסק בשאלות אחרות?
3. יצחק שמואל רג'יו פסוק ח:
ויאמר
משה: כשראה שלא מצאו קורת רוח בדבריו ולא ענו העם אותו דבר,
הוסיף לפרש מאמרו הראשון ואמר:
מה שאמרתי "וידעתם כי ה'
הוציא אתכם וכו'
" יהיה "בתת ה' לכם בשר לאכול",
כי מזה תדעו שהוא משגיח עליכם. ומה שאמרתי שתראו את כבוד ה', יהיה "בתת ה' לכם לחם בבקר לשבוע".
ומילת "לשבוע"
לא נאמר בבשר,
אע"פ שגם הוא בא כדי שביעה, שהרי הוא אומר:
"ותעל השלו ותכס את המחנה"
(פסוק יג), לפי שמילת "שביעה"
כוללת השקט הנפש והסתפקותה עד שלא תבקש עוד, והנה כל המעדנים שתחת השמש אפשר שלא ישביעו נפש הזולל, כי אם יאכל זאת –
תתאו נפשו לדבר אחר, על כן העיד הכתוב על המן שיהיה לשבוע, וכל אוכליו לא יתאוו לדבר אחר, הן בטעם הן בכח אין דומה לו,
כי הוא "לחם אבירים" (תהלים עח, כה).
ועם כל זה נתן להם גם השלו כדי שיראו חסדי ה',
שנותן להם כל מה שישאלו,
אף המותרות, ואע"פ שדברו שלא כהוגן.
א.
במה שונה רג'יו בחלק הראשון של דבריו (עד "ומילת לשבוע") מבעל הרכסים לבקעה בחלק הראשון של דבריו (עד "כי על ה'
")?
**ב.
למי משניהם יש להביא סיוע מבראשית לז,
כא – כב?
ג.
במה שונה רג'יו בפירושו לפסוק ח מרש"י ד"ה בשר לאכול:
"ולא לשובע, לימדה תורה דרך–ארץ,
שאין אוכלין בשר לשובע"?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
בשלח
פרק ט"ז,
ד–יב
תלונות בני ישראל במדבר מתחילות כבר שבעה ימים אחרי צאתם ממצרים – בעמדם על ים סוף (פרק יד), והן חוזרות ונשנות בפרשתנו ממסע למסע: במרה,
במדבר סין, ברפידים,
ושוב תתעוררנה התלונות בשנה השניה,
בפרשות בהעלותך, שלח,
קרח,
חוקת.
התלונה שבפרקנו (פסוקים א –
ג)
נידונה בגיליון בשלח תשי"ח.
הפעם עסקנו רק בדברי ה'
אל משה בהבטיחו למלא בקשתם ובמסירת דברי ה' לישראל.
לשאלה
א: הפתרון
הוא בדברי
ה' "למען
אנסנו", וטובים
הם דברי
בובר
לענייננו:
הוא מדבר על כך ממקרים אחרים במקרא כשבקשת האדם גם כשאינה הוגנת (או כשהיא נאמרת בצורה בלתי הוגנת) נענית בכל זאת,
ומילוי הבקשה מטרתו היא להעמיד את האדם (או העם) שנכשל בניסיון, בניסיון חדש (כגון:
בבקשת מלך כדי להיות ככל הגויים), ואין מילוי הבקשה בא –
כדעת יש אומרים – "מפני שאין ברירה אלא להניח לעם לעשות מה שלבו חפץ". ואלה דבריו:
אכן נאדר ונפלא יותר מתמונתו המצטיירת בלב רובם של פרשני דורנו הוא אלוקים זה המצווה לקורות עולם,
כי יקרו למען "נסות"
את יצורו בן החורין –
האדם.
במקום שהוא נענה לו, הופך הוא תוך כדי סיפוקו (את מבוקשו של האדם) את עצמותו של הדבר המבוקש,
עד שהוא נהפך לו לניסיון חדש –
נעלה מזה שקדם לו ושלא עמד בו האדם. האדם נכשל –
ואת כישלונו גיבש בדפוס משאלה.
האלוקים ממלא את בקשתו,… תוך כדי מילויה חלה תמורה במהותו של הדבר המבוקש…
*)
לשאלה ב: בכל אותם מקומות שבהם נמסר לנו בתורה גם הצו האלוקי למשה וגם דברי משה המוסרים את הצו האלוקי לעם,
בכל אותם המקומות על הלומד להתעכב במרוצת קריאתו ולעיין יפה: מה שינה משה,
מה קיצר, מה "סגנן"
– ויש לחפש את סיבת השינויים.
למפרשים שיטות שונות בהסבר השינויים האלה.
(ועיין בגיליון חיי שרה תשי"ב שאלה אחרונה,
שיטת ראב"ע ורד"ק.
בגיליון מקץ תשי"א שיטת המלבי"ם,
העמק דבר –
מצד אחד; שיטת ראב"ע ורד"ק מצד שני.)
דוגמה מאלפת להסברת השינויים האלה נמצא הפעם בשאלה ב.
לדעת הראב"ע גם כאן אין בעצם כל שינוי בין דברי ה' למשה לבין דברי משה אל העם, ומה שאמר ה'
למשה "הנני ממטיר לכם לחם" אינו אלא ביטוי כולל למה שמוסר משה לעם בפרוטרוט:
"בתת ה' לכם (בערב)
בשר לאכול ולחם (בבוקר)
לשבוע".
הקפנו מילים "בערב",
"בבוקר"
כי הוספת מילים אלה בדברי משה אין להם הסבר בדברי ראב"ע.
שונה ממנו תפישת קאסוטו אשר ניסה לפתור את השאלה בדרך של הצלחת משה להבין דבר מתוך דבר.
בשיטה אחרת הלך הרמב"ן כאן ובה הלך בפתרון קשיים כאלה בהרבה מקומות.
(עיין ביחוד רמב"ן
בראשית
מב, לד ועיין גיליון מקץ תש"ט!
וכן ואביכן התל
בי
רמב"ן
בראשית
מב ל"ד
(וע'
גליון מקץ תש"ט!)
ואת
הארץ
תסחרו –
שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין,
כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם וכן אמרו לו אחיכם האחד הניחו אתי, ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו, ולא סיפרו הכתוב,
וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם:
וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז),
התנצלות לאביהם –
או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו,
אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות,
והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום,
כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט)
אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב,
לא ז):
ורש"י כתב תסחרו,
תסבבו,
וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא – נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד, ולא פירש כן (לעיל לד י)
שבו וסחרוה, ויסחרו אותה (שם פסוק כא):
וכן:
בראשית
לא ז'
ד"ה
ואביכן
התל בי.*
ואביכן
התל בי
– והחליף את משכורתי זה היה אמת, ואם לא ספרו הכתוב מתחלה,
וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא),
וכזה במקומות רבים בתורה ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל:
לשאלה ג /
2: בעל הרכסים לבקעה (ר'
יהודה לייב שפירא)
מעיר לבראשית א,
ג,
במקום שמופיע פועל האמירה הראשונה:
בהישנות "ויאמר,
ויאמר"
במדבר אחד –
רובן,
האחד פירוש לחברו.
כגון:
"ויאמר מה תתן לי, ויאמר הן לי לא נתת זרע" (בראשית טו, ב–ג).
וכגון:
"ויאמר אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר…
אהיה שלחני" (שמות ג,יד);
וכגון:
"ויאמר משה ערב וידעתם… ובקר וראיתם…, ויאמר משה בתת ה' לכם…"(שמות טז, ו–ח).
ואולם לא כל המפרשים רואים פסוק שני הפותח ב"ויאמר"
רק כפירוש לראשון.
ויש
הרואים בו שלב נוסף בשיחה אחרי שהראשון לא נענה או נענה בשלילה או אחרי שהיתה הפסקה למתן שהות לבן שיחתו להגיב או לחשוב.
ועיין לזה בראשית טו, ה:
"ויאמר…
ויאמר",
וכן שמות ג,
ה:
"ויאמר…
(ו)
ויאמר…",
וכן במדבר לב,
ב:
"ויאמרו….
(ה)
ויאמרו…".
והערנו על כך בהרבה מגיליונותינו.
*)
דרכו של מקרא,
פרק "משאלת העם" עמוד 175. וכן שם "מעשה המלכת שאול"
עמ'
185.