גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת בשלח –
עמלק
פרק י"ז ט–ט"ז
אברבנל
מקשה
בפירושו
לשמות א
ט'ו:
למה צוה ית'
להכרית זרעו של עמלק? כי … מלחמה לה' בעמלק וכו', ואמר [דברים כ'ה]
תמחה את זכר עמלק? ואע"פ ידענו שעמלק יבא ונלחם בישראל – הנה שכרו אותו שחלש על יהושע את עמלק לפי חרב ולמה ענשהו יותר? האם צוה כזאת על המואבים ועל שאר העמים שנלחמו עם ישראל?
ולמה אם כן יוחד העונש הזה בעמלק לבד, עד שצוה לשאול:
לך והכית את עמלק?
מה עונים על זה מפרשינו?
רש"י י"ד ד"ה
כתב
זאת זכרון
– שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות (מכילתא):
ט"ז
כי
יד על
כס יה.
ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו כס ולא נאמר כסא ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהלים ט) האויב תמו חרבות לנצח זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) ועברתו שמרה נצח (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה מהו אומר אחריו וה'
לעולם ישב הרי השם שלם כונן למשפט כסאו הרי כסאו שלם:
דברים
כ"ה
י"ח
אשר
קרך בדרך
– לשון מקרה. ד"א לשון קרי וטומאה. שהיה מטמאן במשכב זכור. ד"א לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים:
רמב"ן
יז, טז
… וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים,
בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (לעיל טו יד),
ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם)
מפני פחד ה'
ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כה יח),
ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו,
עובר מתעבר על ריב לא לו:
ומה כוונת דבריו "עובר ומתעבר על ריב לא לו"?
ראב"ע י"ד
וטעם
כי מחה
אמחה –
בעבור שהכעיס את השם. כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים. וככה מואב ופלשת.
והנה זה עמלק שמע גבורות השם בעבור עמו ישראל והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל ולא פחד מהשם.
וכן כתוב ולא ירא אלהים …
ועיין
עוד:
בראשית ל"ו י"ב!
מיד
אחי מיד
עשו –
מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:
רש"י לבראשית כ"ט י"א
ויבך
– … ד"א לפי שבא בידים ריקניות אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות ואני אין בידי כלום.
לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו א"ל מה אעשה לציווי של אבא אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת:
ב.
יז,
ח
רש"י
ויבא
עמלק
וגו' – סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר אבא טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו וכן שניה וכן שלישית פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן ראית את אבא אמר לו אביו אינך יודע היכן אני השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:
1. באר את משל התינוק!
2.
תמה
הרא"ם
[=ר'
אליהו
מזרחי] על
דברי
רש"י
אלה:
באלה שמות רבה דרשה בעלמא היא, כי בהכרח היה שתסמך פרשה זו למקרא זה, מאחר ששני המעשים היו ברפידים,
אבל התימה מרש"י ז"ל שהניח כל מה שדרשו בסמיכות כל התורה כלה ולא הביא בפרושיו רק הסמיכות שאין שם מקומו בלבד. שהוא קרוב לפשוטו של מקרא ופה הביע את המדרש של זה הסמיכות שהוא בהכרח שתסמך פרשה זו לזו להיות שניהם במקום אחד.
באר את התימה:
איזה כלל פירושו של רש"י מלמדנו הרא"ם ובמה מקומנו יוצא מכלל זה?
ג.
רש"י יז, יא.
כאשר
ירים משה
ידו –
וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו' כדאי'
בר"ה:
רשב"ם
יז, יא
כאשר
ירים משה
– ידו והמטה:
דברי
רש"י
אלה
לקוחים
מראש
השנה כ"ה
ע"א:
והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתגברים ואם לאו – היו נופלים.
מה ההבדל העקרוני בין דברים אלה ובין דברי הרשב"ם?
ד.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?
1.
לרש"י ט. ד"ה בחר לנו ומה בינו ובין הראב"ע?
2.
לרש"י יב ד"ה ויד משה ומה בינו ובין הראב"ע?
3.
לרש"י יב ד"ה אבן וישימו תחתיו ומה בינו ובין הראב"ע?
4. לספורנו י"ג
את
עמלק ואת
עמו. המקובץ מעם אחר להלחם:
5. לרשב"ם י"ד
כי
מחה אמחה
וגו' – כי אני רוצה שימחה את שמו:
ה.
יז,
ט"ז.
כי יד על כס…
מה מובן הפסוק הזה על פי המפרשים
רש"י ט"ז
כי
יד על
כס יה.
ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו כס ולא נאמר כסא ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהלים ט) האויב תמו חרבות לנצח זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) ועברתו שמרה נצח (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה מהו אומר אחריו וה'
לעולם ישב הרי השם שלם כונן למשפט כסאו הרי כסאו שלם:
ומה פירוש "הכסא"
ו"השם"
ע"פ דבריו?
רמב"ן שם
כי
יד על
כס יה
– ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו כס ולא נאמר כסא,
ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימח שמו של עמלק בן עשו, ומשנמחה שמו יהי שם ה'
מלא והכסא שלם,
שנאמר (תהלים ט ז)
האויב תמו חרבות לנצח, זהו עשו, שנאמר ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא),
אבד זכרם המה (תהלים ט ז),
מה כתיב אחריו וה' לעולם ישב (שם ח), הרי השם מלא,
כונן למשפט כסאו (שם),
הרי כסא שלם לשון רש"י ומדרש חכמים הוא (תנחומא תצא יא):
ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ה'
תהיה מלחמה לה'
בעמלק,
וכן תהיה מדור לדור –
והענין,
כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה'
ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון,
וכן מדר דר,
לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו וגם זה מדרש הגמרא שאמרו (סנהדרין כ🙂 כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה'
בעמלק מדר דר,
הרי להעמיד עליהם מלך תחלה,
ואין כס יה אלא מלך,
שנאמר (דהי"א כט כג)
וישב שלמה, כדאיתא בפרק כהן גדול ועל דרך הפשט נכון הוא …
רשב"ם שם
ויאמר
כי יד
על כס
יה וגו'
– לכך אני קורא שם המזבח ה' נסי.
דוגמת שם אדם ששמו אליעזר או עמנואל שהרי הרים הקב"ה את ידו על כסאו וישבע כי מלחמה לו בעמלק מדר דר דוגמת כי אשא אל שמים ידי. זהו עיקר פשוטו.
וי"מ כשתהיה ידי וחוזק על כסא יה שזהו כסא מלכי ישראל אז תהי'
מלחמה בעמלק. ואין נראה כלל בעיני שכי תהי' יד היה לו לומר. אבל למעלה הוא מוסב כמו שפירשתי ופירושו שהרי יד על כס יה:
ובמה הוא דוחה את דעת ה"יש מפרשים"?
אברבנל:
רצונו
לאמר:
אחרי אשר עמלק רצה לשלוח יד בכסא של הקב"ה כלומר למעט שמו ולחלל כבודו ותפארתו מאשר עשה במצרים ועל הים שזהו שליחת יד בכסאו ומפאת המחשבה הזאת אשר חשב ואשר דמה לעשות, לכן תמיד יהיה לה' מלחמה בעמלק.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
בשלח
י'ז א–ח
א.
מה בין (ב)
"וירב העם" לבין (ג)
"וילן העם"?
(העזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן
יז, א'
ד'ה
ויסעו. )
ב.
שאלות סגנון:
1)*
השוה פ' ב:
וירב
העם
עם
משה
ויאמרו
תנו
לנו
מים
עם פ' ד:
וילן
העם
על
משה
ויאמר
למה
זה
העליתנו.
התוכל לבאר את סבת השנוי מלשון רבים ללשון יחיד?
2) ומה נאמר (ג)
למה
זה
העליתנו…
להמית
אותי
ואת
בני
ואת
מקני
ולא נאמר: למה זה העליתנו להמיתנו
(כמו שנ' בפרק י'ד י'א לקחתנו
למות…
להוציאנו
ממצרים)
3) ז.
ויקרא
שם
המקום
מסה
ומריבה
על
ריב
בני
ישראל
ועל
נסותם
את
ה'.
מה המיוחד במבנה הפסוק הזה?
(והשוה ישעיה נ'ו ג'-ו'!)
התוכל להביא דוגמאות מתוך התנ"ך לפסוקים בנויים במבנה כזה?
ג.
יז,
ד
ויצעק משה אל ה' לאמור מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני.
הכתב
והקבלה:
הודיעני נא במה ארווה צמאון העם, הלא זה הוא היותר הכרחי לחיי אדם וצדקו מאוד בתלונתם עלי,
ואם יתאחר עליהם עוד מעט זמן בהתגברות הצמאון לא ירע בעיני אף אם יבזוני בתכלית הבזיון עד שיסקלו עלי אבנים מגודל צערם, כי אין אדם נתפס על צערו. ואין " וסקלוני"
מאמר החלטי, שבודאי יסקלוני (זי ווערדען מיך שטייניגען) אבל הוא מאמר רשותי (מאגען זי מיך שטייניגען), ראוי להם לסקל נגדי באבנים,
כי רועה הצאן מחויב לנהל צאנו על מי מנוחות,
לא במקומות אין מים. (שרש סקל לא ישמש דוקא על המיתה מדכתיב (שמואל ב' ט'ז)
ויסקל באבנים את דוד – והלא לא מת!)
במה שונה הכתב והקבלה מן הפירוש הרגיל של הפסוק ומה המריצו לפרש בדרך זו?
ד.
יז,
ה
עבור לפני העם
רש"י
יז, ה
ויאמר
– יש אומרים בעבור שאמר עוד מעט וסקלוני.
אמר לו השם עבור לפני העם המריבים עמך להודיע כי מים תתן להם עתה וקח אתך מזקני ישראל. ומטך אשר הכית בו. בצווי:
רמב"ן
יז, ה
עבור
לפני העם
– כלשון העביר אותו לערים (בראשית מז כא),
והעברתי את אויביך בארץ לא ידעת (ירמיה טו יד),
שתעבור מהם אל מקום אחר,
או כמו ויעבור את הכושי (ש"ב יח כג),
והוא עבר לפניהם (בראשית לג ג),
שקדם ללכת קודם להם וענין הכתוב הזה,
כי העם היו ברפידים, והצור אשר יצאו ממנו המים היה בחורב,
והוא הר סיני,
על דעת הראשונים (ראה במסכת שבת פט:), או מקום עיר לפני ההר קרוב לו על דעתי,
כאשר אפרש עוד (להלן יט א,
דברים א ו)
והנה הוצרך משה לקדם לפני העם לעבור מרפידים אל חורב כמהלך פרסה או פרסאות, רחוק מן המחנה לפניהם, ועל כן אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל והלכת, כלומר שתלך עד שתראה אותי עומד לפניך על הצור בחורב:
והנה הכה בצור ויצאו ממנו מים, ולא ספר הכתוב ותשת העדה ובעירם כאשר בשניה (במדבר כ יא),
אבל בידוע שעשו כן וברור הוא שלא הלכו העם אל חורב לשתות, כי לא באו לפני הר סיני עד אחרי כן בחדש השלישי אבל שלחו שם נעריהם ובהמתם לשאוב מים ולהביא להם כמנהג המחנות וקרוב אלי שיצאו מים מן הצור בחורב,
מים קרים נוזלים,
הלכו אל רפידים,
ושם שתו אותם,
והוא שאמר הכתוב (תהלים עח טז)
ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, וכתוב (שם קה מא)
פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר ומה שאמר (שם עח כ)
הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו,
גם הוא על הצור הזה בחורב על דרך הפשט:
אור
החיים:
אולי שידע ה'
כי גדול הצימאון בעם ויהיו מסתכנים אפילו בזמן מועט,
לזה אמר, כי יעבור לפני העם, פירוש:
בדרך שידעו שאתה הולך למצוא להם מים,
כדי שישקוט אש הצמאון מהם ביני וביני…
מה ההבדל בין שלשת המפרשים בטעם הצווי הנ"ל?
ה.
יז,
* ה
ומטך אשר הכית בו את היאור
ראב"ע
ומטך
אשר הכית
בו. בצווי:
השוה גם:
ראב"ע י'ד ו'
ויאסר
– בצווי.
כמו ויבן שלמה את הבית:
מה קשה לו ומה פירוש המלה "בצווי"?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1) ב'
מה
תנסון –
לומר היוכל לתת מים בארץ ציה:מה קשה לו?
2)* ד'
עוד
מעט –
אם אמתין עוד מעט וסקלוני:
מה קשה לו?
ומה תיקן בהוסיפו "אם אמתין"?
3) ה
ומטך
אשר הכית
בו את
היאור –
מה ת"ל אשר הכית בו את היאור אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפורעניות בו לקה פרעה ומצרים כמה מכות במצרים ועל הים לכך נאמר אשר הכית בו את היאור יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן:
מה קשה לו?
כנגד איזו דעה מוטעית נלחם המדרש?
ועיין:
רש"י בראשית י'ט כ'ד
מן
השמים –
והוא שאמר הכתוב (איוב לו) כי בם ידין עמים וגו'
כשבא ליסר הבריות מביא עליהם אש מן השמים כמו שעשה לסדום וכשבא להוריד המן מן השמים (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים:
4) ח
ד"ה
ויבא
עמלק
ויבא
עמלק
וגו' – סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר אבא טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו וכן שניה וכן שלישית פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן ראית את אבא אמר לו אביו אינך יודע היכן אני השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:
מקשה
הרא"ם:
התימה מרש"י ז"ל,
שהיה כל מה שדרשו בסמיכות כל התורה,
ולא הביא בפרושיו רק הסמיכות שאין שם מקומו בלבד,
שהוא קרוב לפשוטו של מקרא,
ופה הביא המדרש של זה הסמיכות, אע"פ שהוא בהכרח שתסמך פרשה זו לזו – להיותן שניהם במקום אחד!
באר את תמיהתו ונסה לישבה!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)
בשלח
י"ז א'-ז'
עיין גם גליון בשלח תש"ג(?)
העוסק בפסוקים אלה!
א.*
שאלה כללית
השוה את תלונות בני ישראל בפרקנו (פ'
ג')
לתלונותיהם בקדש (במדבר כ' ד–ה)
מהו ההבדל בין דברי תלונותיהם פה ושם?
ב.
יז,
א
ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה'.
רמב"ן:
ואמר שנסעו ממדבר סין, שחנו שם בנסעם מאלים, והלכו למסעים רבים,
שעשו על פי ה' ואחרי כן חנו ברפידים, ואמר זה דרך קצרה כי בנסעם תחילה ממדבר סין חנו בדפקה ואחרי כן באלוש ומאלוש לרפידים וזה הטעם "למסעיהם".
כי היו להם מסעים ממדבר סין אל רפידים, ולא באו שם במסע הראשון,
אבל לא בא אתה אלא לפרש את תלונותם, כי בתחילת בואם במדבר ההוא ילונו על הלחם, ועתה יריבו על המים;
"ואין
מים לשתות
העם" כאשר באו אל המקום ההוא ולא מצאו שם עינות,
מים,
מיד עשו מריבה עם משה וזה הטעם "וירב
העם עם
משה", כי התלונות במקומות שנ' בהם "וילונו"
היא תרעומת שהיו מתרעמים על ענינם, לאמר:מה נעשה?! מה נאכל?! מה נשתה?! אבל "ויירב"
– שעשו עמו מריבה ממש ובאו עליו לאמר:"תנו לנו מים"
אתה ואהרן אחיך,
כי עליכם הדבר ודמנו עליכם.
ומשה אמר להם:
"מה
תריבון
עמדי? מה תנסו את ה'?!" – כי הריב הזה לנסות את ה' הוא,
היוכל תת לכם מים, כי אם תחרישו ותתפללו אליו,
אולי יענה אתכם וכן היה הדבר בלבם לנסות, כאשר אמר (ז):
"לבל נסותם את ה' לאמור:
היש ה' בקרבנו אם אין?"
ואז רפתה רוחם מעליו ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם ואחרי כן "ויצמא שם העם למים וילן העם על משה"(ג)
– כענין התרעומת אשר הם עושים בכל מקום בבקשם דבר.
1) מה הסתירה בין מקומנו לבין במדבר ל"ג ואיך מישבה הרמב"ן?
2) *
איך מפרש הרמב"ן את המלים "ואין מים לשתות העם" ומה המריצו לפרש כן?
3) מה בין "וירב"
לבין "וילן"
לדעתו?
4)
מניין לרמב"ן שבין המסופר בפסוק ב':
לבין המסופר בפ'
ג'
עברו כמה ימים?
5)
השוה לדברי הרמב"ן כאן את דבריו דברים
ו' ט"ז,
ד"ה
לא תנסו
את ה'.
לא
תנסו את
ה' אלהיכם
– פירוש כאשר נסיתם במסה שלא תאמר, אם יש ה'
בקרבנו לעשות לנו נסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים,
נשמור תורתו, כי הכוונה שם כך היתה,
שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר,
ואם לא יעזבוהו ונחשב להם לעון גדול,
כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון,
והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה'
תקצר ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס,
אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד)
וכי הלכנו קדורנית מפני ה':
ולכך אמר הכתוב בכאן, שמור תשמרו מצותיו ועדותיו, שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות כגון הפסח והמצה והסוכה, ותשמרו חקיו אע"פ שלא תדעו טעמם, כי באמת ייטב לכם בסוף,
אין צורך לנסיון בתורה ובמצות אחרי שכבר נתאמת אצלכם שהוא מאתו יתברך וכן בכל דבר נביא המנוסה והמוחזק בנביא אמת באותות ובמופתים כדין התורה, לא תנסו את דבריו בכל גמול ובכל עונש שיאמר לכם, ולא תסתפקו ביכלתו יתעלה, אבל האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו והנה הבטיח כי סוף הכבוד לבוא בירושת הארץ ונצוח האויבים, כי היא הטובה הגדולה, והצריכה לאותו הדור ואחרי כן אמר, כי גם לדורות הבאים אין צורך לנסיון בעשיית המצות,
אלא שישאלו מאבותיהם וזקניהם ויגידו להם אמתת התורה והמצות,
כאשר יפרש (פסוק כ) כי ישאלך בנך וגמר הפרשה:
האם מסביר הרמב"ן שם מושג זה של "נסות את ה'"
כשם שהוא מבארו כאן או שנתן הוא לו שם משמעות אחרת!
(וע'
גליון ואתחנן תשי"א)
ג1,
2, 3!)
ג.
יז,
ג
וירב העם עם משה
ראב"ע:
מזכיר "העם"
ולא "כל העם" (כאשר הזכיר בדבר המן), כי שתי כתות היו. האחת אין להם מים לשתות והיא העושה מריבה עם משה; והשנית,
יש להם מים שהביאו מאלוש והיא הרוצה לנסות את ה', אם יתן מים.
כאשר יפרש תנו לנו מים:
למשה ואהרן מדברים……
והנה השיב (משה)
למריבים עמו, "מה תריבון עמדי"
– נצעק כלנו אל ה'; ואמר למנסים "מה תנסון את ה'?"
1)
מניין לראב"ע שהיו שם שתי כתות?
2)
העומדים דבריו כאן בסתירה לדבריו שמות ט'
ו'
ד"ה
ויעש ה'?
ויעש
ה' – ופי'
וימת כל מקנה מצרים. רובו.
כי הנה כתיב שלח העז את מקנך וככה תמצא בברד ואת כל עשב השדה. והעד מכת הארבה ואכל את יתר הפליטה:3)
** מצא מקום שני בפרשתנו שיש לישבו בדרך של כתות כתות!
ד.
יז,
ד
מה אעשה לכם הזה עוד מעט וסקלוני.
ה ויאמר
ה'
אל
משה
עבר
לפני
העם.
תנחומא
שמות
כ"ב(?):
אמר לו הקבה"ו למשה:"כן אתה אומר "עוד מעט וסקלוני"?
עבור
לפני העם
– נראה מי סוקל אותך?! "התחיל עובר, עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא. אמר לו הקבה"ו למשה: כמה פעמים אני מצוה אותך עליהם, שלא תקפיד כנגדן,
אלא הנהיגם כרועה הצאן שבשבילן העליתי אותך ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני.
רש"י:
ד"ה
עבר לפני
העם: וראה אם יסקלוך,
למה הוצאת לעז על בני!
(וע'
גליון תצוה תש"ז שאלה ב!)
1)
היכן מצינו במקרא ובמדרש שתבע ה' עלבון ישראל מיד נביאו?
2)
כיצד מעבד ומנסה רש"י את דברי חז"ל בפירושו?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה התשע עשרה (תש"ך)
בשלח – רפידים
י"ז א'-ז'
א.
שאלה כללית
ראב"ע
במדבר
פרק כ',
ח'
ד"ה ונתן מימיו
בעבור "מימיו"
אמרו כי זה הסלע הוא הצור. ואלה עורי לב,
כי הצור הוא בחורב וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום, כי בקדש היה.
גם יתכן לפרש "מימיו"
– המים שאתן בו.
ר'
יוסף בכור שור במדבר כ'
ח'
ד"ה וקח את המטה:
להכות בסלע. לפי הנראה לי זהו המעשה שב'ויהי בשלח' דכתיב ביה (שמות/י"ז)
"והכית צור ויצאו",
אלא ששם מספר איך פרנס הקבה"ו את ישראל במן ושלו ומים במדבר,
ואח"כ כתב כל אחד במקומו.
ותדע שאחד הוא זה המעשה ואותו, דהתם כתיב (שמות י"ז ז') "ויקרא שם המקום הזה מסה ומריבה", ובזאת הברכה הוא אומר על זה המעשה שהקפיד הקבה"ו על משה ואהרן (דבר'
ל"ג ח') "אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה",
אלמא דמעשה אחד הוא.
ואף בכאן כתב(במדב'
כ"ד י"ד)
"המה מי מריבת קדש מדבר צין", והתם נמי כתב (שמות יז' א')
"ויסעו ממדבר סין".
ומה שלא פירש כאן פרש שם: שאמר לו הקבה"ו להכות בצור.
וכן דרך פרשיות הרבה, שסותם דבריו במקום אחד ומפרש במקום אחר,
כגון פרשת מרגלים דכתיב במשנה תורה (דב'
א'
כ"ב)
שאמרו ישראל "נשלחה אנשים" ובשלח לך (במ'
י"ג)
לא פירש וכן הרבה.
1. מה הן ההוכחות של "הטועים הרבים" (המוזכרית בראב"ע)
לזהוי שני המקרים,
ומה הן הוכחותיו של ר'
יוסף בכור שור?
2.*
לפי איזן מן המדות שהתורה נדרשת בהן רוצה ר'
יוסף בכור–שור להסביר את הכפל של שני הסיפורים?
3. במה דומה ענין המרגלים לעניננו לפי דעתו?
4.*
התוכל לתת עוד דוגמאות מסוג זה שעליהם אומר הבכור–שור "וכן הרבה"?
5. מה הן חולשותיו של פירושו בזהותו את שני המקרים?
6. איך יש לפרש את דבר'
ל"ג ח' אם לא נקבל פירושו?
ב.
יז,
א
…
ואין מים לשתות העם
ב.
וירב
העם
עם
משה
ויאמרו…
ויאמר
להם
משה
מה
תריבון
עמדי
מה
תנסון
את
ה'
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
כאן חזקה תסיסתם יותר מבמרה,
מפני שהצמא חזק עליהם כאן יותר, כמו שהעיד המקרא "ויצמא שם העם למים".
וגם מפני שבמרה מצאו מים,
אלא שהיו מרים,
וכאלו הונחה דעתם,
שמשה יהפוך אותם למים מתוקים.
ובראית המים יש הנחת דעת לצמא, אע"פ שאינם ראויים לשתיה אבל כאן חסרו המים לגמרי.
ר'
אליעזר
אשכנזי
מעשי ה':
נראה שברפידים היו להם מים מספיקים בכליהם והתלונה לא היתה רק שלא היו מים ברפידים לשתות, שהיו רוצים לעולם,
שיהיה מה שבכלים למשמרת. ולכך היו רוצים לצמצם שלא לשתות כל המים שבכליהם.
וכן נאמר (במדבר ל"ג י"ד)
"ויחנו ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות".
הכתב
והקבלה:
ד"ה לשתות העם.
כלומר:
לשתית העם ולדעתי בכונה התחלף כאן השם במקור, להודות שלא היה להם מים בשפע, כדי שיוכל כל אחד לשתות בכל עת שירצה, אבל לשתיה מצומצמת היה שם;
כי המקור יורה על התמידות ועל ההמשכיות בזמן, כמו (במדבר כ"ה י"ז)
"צרור את המדינים"
– צרירה תמידית, וכן (שמות כ') "זכור את יום השבת לקדשו"
– זכירה תמידית. ואלו אמר "ואין מים לשתות העם" היה משמעו שלא היה אף לשתיה מצוצמת או לפעם אחת, אבל באמרו "לשתות"
במקור משמעו שלא היו מספיקים לשתיה המתמדת והולכת, אבל אם היו רוצים לצמצם קצת בשתיה היה מספיק להם.
העמק
דבר:
ד"ה
ואין מים
לשתות
העם. "לעם"
מבעי ליה או "לשתית העם", אלא בא ללמד כי באמת עוד לא צמאו כלל אבל העם אמרו, כי אין מים לשתות, ומשה הבין הדבר על כן אמר ד"ה מה תריבון עמדי: לאיזה תועלת, הלא לא אוכל לעשות מאומה מבלי דבר ה' ואם רצונכם להגיש התלונה לפני ה'
ד"ה מה תנסו את ה':
הלא הוא יודע שאין אתם צמאים, רק חפצים לנסותו,
ובזה שתקו.
(בשלח תש"ך)
קאסוטו:
פירוש על ספר שמות.
ואין
מים לשתות
העם –
הפעם המצב היה חמור יותר מן המצב המתואר בשני הסיפורים הקודמים;
במרה מצאו מים מרים, ואח"כ במדבר סבלו מפני צמצום מאכלות, אבל עכשו באה עליהם הצרה הנוראה של הולכי מדברות:
המים חסרים לחלוטין.
פס'
ג'
ויצמא
שם העם
למים: אינו מגיד דבר חדש, אלא מביא, לפי השיטה הרגילה,
את הפרט אחר הכלל שבפסוק ב', ומבאר מה היו דברי הריב והתלונה שהטיח העם כלפי משה
1. מה התמיהה בפסוקים אלה שאותם רוצים כל הפרשנים הנ"ל לישב?
2. מה הן הדעות המובעות בחמשה הפרושים האלה?
סדרם לקבוצות!
3. גם בעל הכתב והקבלה, גם בעל העמק דבר מנמקים את דעתם מבחינת לשונו של הפסוק.
מה ההבדל בין נמוקיהם אלה?
4.*
מהו שהביא את הכתב והקבלה לפרש כפי שפרש נוסף על הטעם הלשוני המובא בדבריו?
5.**
התוכל להביא דוגמאות מן התורה שבהם כתוב "הפרט אחר הכלל"
כפי שמסביר קאסוטו את מקומנו?
6.להבנת הפסוקים א'-ג'
מביא בעל העמק דבר את המשנה האחרונה בס' פאה:
מי שאינו צריך ליטול (מתנות עניים) ונוטל – אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות…
מה ענינו לפסוקינו?
ג,
יז,
ד.
ויצעק משה אל ה' מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני.
מכילתא:
ויצעק
משה: להודיע שבחו של משה, שלא אמר הואיל והם מדיינים עמי, איני מבקש עליהם רחמים, אלא "ויצעק משה אל ה'".
תנחומא
בשלח
(כ"ב):
"ויצעק
משה אל
ה' ויאמר
מה אעשה
לעם הזה
עוד מעט
וסקלוני"
אמר משה לפני הקב"ה:
רבש"ע!
בינך לבינם אני הרוג. אתה אומר לי אל תקפיד כנגדן, "כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר י"א)
והם בקשו לסקלני?
"… אמר לו הקבה"ו למשה: כך אתה אומר?(עוד מעט וסקלוני?")
עבור לפני העם,
נראה,
מי סוקל אותך?!"
התחיל לעבור, עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא. אמר לו הקב"ה למשה: כמה פעמים אני מצוה אותך עליהם, שלא תקפיד כנגדם,
אלא הנהיגם כרעה צאן, שבשבילן העליתי אותך ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני.
ראב"ע:
ד"ה
ויצעק: דבר הכתוב דרך משל, כי רבות מריבות עשו עמי ומתרעמים עלי ואלו היה בהם יכולת היו סוקלין אותי.
1. מה ההבדל בפירוש המושג "ויצעק משה אל ה'" בין המכילתא לבין מדרש חז"ל בתנחומא?
2.**
לאיזה משתי התפישות נוטה ראב"ע?
פרש את דבריו המסומנים בקו.
3.**
היכן בספר שמות מצאו חז"ל רמז לכך,
שהקב"ה מצוה את משה "לא תקפיד כנגדם אלא הנהיגם כרעה הצאן"?
ד.
יז,
ד.
ויאמר ה' אל משה: עבור לפני העם
תנחומא בשלח כ"ב:
ע"
שאלה ג.
רש"י:
ד"ה
עבר לפני
העם וראה אם יסקלון.
למה הוצאת לעז על בני?!
ספורנו:
ד"ה
עבר לפני
העם ותכל תלונתם בראותם שאתה משתדל להמציא צרכם!
אור
החיים:
אולי שידע ה'
כל גודל הצמאון בעם ויהיו מסתכנים אפילו בזמן מועט,
לזה אמר, כי יעבור לפני העם, פירוש:
בדרך שידעו שאתה הולך למצוא להם מים,
כדי שישקוט אש הצמאון מהם ביני וביני…
1. מה קשה להם?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כ"א לפי הבנתו.