גיליונות נחמה – שמות 2

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)

פרשת שמות

פרק ב' א'-יד

א.
על השאלה הידועה:
מה ראתה ההשגחה העליונה לסבב פני הדברים,
שיובא משה רבנו ע"ה לבית המלכות ויתגדל ויתחנך בתרבות מצרית – עונה ראב"ע שלש תשובות.
הסבר כל אחת מהן!

ראב"ע ב, ג'

ותחמרה
– נחה ה"א כה"א ויקרא לה נובח בשמו.
וזאת המלה נגזרת מן בחמר והוא טיט אדום מדבק נמצא בארץ ישראל. וכמוהו בארות בארות חמר. ובלשון ישמעאל יקרא אל חמר.
ויוכבד עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד.
אולי אחותו נתנבאה לעשות כן.
ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות.
אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים.
הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר.
כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם:

ב.
ב,
ג.

ותרא אותו כי טוב הוא.

מה הקושי ומה הם תרוצי המפרשים:

רש"י
ב, ב.

כי
טוב הוא
– כשנולד נתמלא הבית כולו אורה (סוטה שם):

רמב"ן ב, ב.

ותרא
אותו כי
טוב הוא
ותצפנהו
– ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם,
יפים ושאינם יפים,
וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן,
ואין צורך ראיה לטענה כי טוב הוא אבל פירוש הטובה הזאת,
שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו,
וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא,
שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):

רשב"ם ב, ב.

ותרא
אותו כי
טוב הוא
ותצפנהו
– המפרש לפי שראתהו שטוב הוא הטמינתהו שקר הוא שבל היולדות אמותן מרחמות א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים אך כאן לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים שני תקופות ושני ימים.
ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא כי גמרו סימניו שערו וציפורניו כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא ותצפנהו שלשה ירחים עד סוף ט' ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים ובשבאו לבודקה אמרה להם נפל היה ארו השליכוהו המצריים ליאור:

ראב"ע
ב, ב.

ותהר
– אין ספק כמו שהזכרנו כי אהרן גדול בשנים ממשה.
וככה קבלו אבותינו שפועה היתה מרים וכתוב ותתצב אחותו מרחוק. והנה ידענו כי תחלת קץ ד' מאות שנה היו מיום שנולד יצחק כי הוא לבדו יקרא זרע והנה בן ששים שנה הוליד את יעקב ויעקב הוליד את ראובן בן שמנים וחמש והי' ברדתו אל מצרים בן מאה ושלשים שנה חברנו עליהם ששים של יצחק עלו ק"צ והנה נשארו ר"י נוציא מהם ע' שנה שחיה יוסף אחרי כן והנה נשארו ק"מ ושנות לוי ברדתו אל מצרים מ"ג והנה חיה כ"ב שנה אחרי יוסף. והנה נשארו קי"ח.
כי כתוב הוא וימת יוסף בן מאה ועשר שנים.
ומתי מלך המלך החדש וכמה שנים בנו ערי מסכנות והנה קרוב מלדת משה נגזר על הזכרים. ובן זוטא אמר כל המספר דבר מעשה לא ישא פנים לנכבד להזכירו תחלה.
וכתיב ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם והנה היא קטנה.
והנה זה המוכה בסנוירים שכח שם חם ויפת. וכתיב ויולד נח.
ויפת הוא הגדול.
ועוד שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו. והיא נקברה במערה קודם אברהם ל"ח שנה. ודע כי הנו"ן תמצא חסרה או מובלעת בדגשות בתחלת המפעל כנו"ן גש הלאה.
ויגש אליו. ובאמצע כמו וגם אף עלה בישראל. או ויחר אף.
והנה הנו"ן מובלעת באמצע על כן נדגש פ"א.
ויחר אפו ישוב אפך. וככה נו"ן נתן במלת תתי. כי הוא כמו תנתי. כי תי"ו האחרון איננו שורש רק הוא כמו.
שבתי.
לכתי.
לדתי.
גם בסוף תת פחדך. טוב תתי אותה לך. וככה בשמות כי בת היתה ראויה להיות לשון נקבה.
כמו מן בן בנה. והיא תתערב עם אשר בנה בית. והנה החליפו הה"א בתי"ו כמו גבירה גברת. עטרה עטרת. פעם סמוך ופעם איננו סמוך כמו עטרת תפארת. והנה חסרו הנו"ן להקל על הלשון ויאמרו בת. ומלת רחל בתו.
כמלת אמת חסדו ואמתו. והנה התי"ו לשון נקבה והנה הנו"ן מובלעת. ול'
רבות אמונות ולא אמתות ולא אמתיות. כמו בנות ולא בתות ולא בתים:

ותהר
– לא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן כי לא התחדש דבר בלדתם.
ומלת טוב כאשר תמצא באיש מלא דעת.
יתכן היותו בנשמה כמו טוב עם ה'
וטוב עם אנשים.
או טוב עין.
או בגוף או בצורה טוב תאר. או מראה. ובעבור שמצאנו בילד כי טוב הוא אין לפרשו כי אם בצורתו טוב מכל הילודים:

ספורנו
ב, ב.

כי
טוב הוא.
יפה,
כמו כי טובות הנה ראתהו יפה יותר ממה שהיה מורגל וחשבה שזה היה לתכלית מכוון מאת יוצרו,
כי אמנם יופי התבנית יורה על טוב מזג החומר ושלמות הכח המצייר:

שד"ל:

ולי נראה – כמשמעו, וקוראים "טוב"
לתינוק כשאינו בוכה וצועק, ואם היה צועק לא היה אפשר לצפנו,
כי היה קולו נשמע מרחוק,
ומפני שהיה טוב יכלה לצפנו.

ג.
ב,
ג.

ותשם בסוף על שפת היאור

בעל
עקדת
יצחק (ר'
יצחק
ערמאה) מקשה:

"והרי היא הורגת אותו ודאי ליראתה שמא יהרגוהו ובודאי בזה שמא עדיף".

נסה לענות על שאלתו.

ד.
ב,*
ו'.

מילדי העברים זה.

עיין:

רמב"ן ב, ו

ותאמר
מילדי
העברים
זה –
נתנה אל לבה המעשה כאשר היה, כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד שמוהו שם, ואיש מצרי למה יעשה כן ויש אומרים שראתהו נמול (סוטה יב) ואם כן הסירה בגדיו ובדקה אותו בו ואין צורך:

העמק
דבר:

כסבורה שמצאה ילד שנולד באותו יום והנה הוא נער,
– דבן ג' חדשים נקרא נער לגבי בן יומו –
ומזה הבינה כי מילדי העברים זה, ודרך העברים להשתדל ולחפש עצות ולהציל כפי האפשרי, על כן עלה ביד אמו להצפינו איזה זמן עד שהוכרחה באחרונה להניחו כאן,
מה שאין כן אלו היה מצרי, אם היה ראוי להיות נשלך ליאור – כבר השליכוהו ליאור בהיותו ילד.

מה ביניהם?

ה.
שאלות ברש"י:

ו.
ב,
י"ב.

ויפן כה וכה וירא כי אין איש.

העמק
דבר:

ויפן
כה וכה:
חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם.
וירא כי אין איש: להגיד לפניו את העול, כי כלם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.

הכתב
והקבלה:

ויפן…
חשב משה שאחד מאחיו העבדים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה; וירא כי אין איש: ראה שאין ביניהם גבר בגוברין,
ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו.

במה נוטים שניהם מדרך הפשט ומה ההבדל ביניהם?

(שים לב לאקטואליות שבפירושו של העמק דבר).

ז.*
שאלות סגנון וסינטכסיס.

*
ג'
ותחמרה
בחמר
ובזפת

דעת
זקנים
מבעלי
תוספות
בשם
הראב"ע (ולא נמצא אצלנו בדפוסים) על דרך שאגת אריה וקול שחל… (איוב ד' י'),
אע"פ ש"תחמרה"
לא שייך גבי זפת, נקט לה אגב "חמר",
כדנקט "נתעו"
גבי "שאגה"
ו"קול",
אע"ג דלא שייך ביה, משום דשייך גבי "שני כפירים".

באר את הקושי הסינטקסי שבפסוקנו!

לשם מה נעזר ראב"ע באיוב ד'
י'
ומה ענינו לכאן?

2.* ב,
ו'
רשב"ם

והנה
נער בוכה
ותחמול
עליו
וגו' – לפי שהיה בוכה לכך ותחמול עליו ולפי שראתהו נער זכר מהול אמרה מילדי העברים זה.
ודוגמא לזו ולחנה יתן מנה אחת אפים.
חלק בחור ולמה כי את חנה אהב.
לכך נתן לה אפים מקערה שלפניו וא"כ למה מנה אחת כי ה' סגר רחמה אבל לפנינה ולכל בנותיה ובניה נתן מנות הרבה כי בנים רבים היו לה.
ותראהו את הילד והנה הוא נער בוכה:

לשם מה נעזר רשב"ם בשמואל א'
א'
ה'
ומה ענינו לכאן?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)

שמות

פרק ב יא – כב

א.
שמות ב, יב:

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

דעות שונות לחכמינו ולפרשנינו במעשה משה זה ובהצדקתו ואלה מקצתם:

מדרש רבה שמות פרשה א פסקה כט:
ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות.

רמב"ן פסוק יא

ויגדל
משה ויצא
אל אחיו:
שגדל והיה לאיש,
כי מתחילה אמר:
ויגדל הילד (לעיל פסוק י),
שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו,
ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן,
כי לפני מלכים יתייצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת.

וטעם
ויצא אל
אחיו: כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ.

הכתב
והקבלה
שמות ב,
יב:

ויפן
כה וכה:
חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה מכת מות.

וירא
כי אין
איש: ראה שאין ביניהם גבר בגוברין,
ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו.

העמק
דבר שמות
ב, יא:
מכה איש עברי:
הכהו לא בשביל איזה עצלות וכדומה אלא בשביל שהוא עברי. אבל הוא מאחיו.

העמק
דבר שמות
ב, יב:

ויפן
כה וכה:
חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם.

וירא
כי אין
איש: להגיד לפני את העול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.

מדרש פטירת משה:

מתוך בקשותיו ותחנוניו של משה לפני הקב"ה בטרם ימות:

אמר לו הקב"ה:
"משה,
בן מי אתה?"
אמר לו: "בן עמרם". אמר לו הקב"ה:
"ועמרם בן מי הוא?" אמר לו: "בן יצהר". "ויצהר בן מי הוא?" אמר לו: "בן קהת". "וקהת בן מי הוא"? "בן לוי". אמר לו הקב"ה:
"וכולם ממי יצאו?"
אמר לו: "מן אדם הראשון".
אמר לו הקב"ה:
"נשאר מהם שום אדם חי"?
אמר לו: "כולם מתו". אמר לו הקב"ה:
"ואתה רוצה לחיות??!"
אמר לו: "ריבונו של עולם,
אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?
וכבר כתבת עלי (במדבר יא): עבדי משה בכל ביתי נאמן – ואיך אמות?" אמר לו הקב"ה:
"כלום אתה גדול מנח?" אמר לו: "כן,
נח הבאת על דורו מי המבול ונח לא בקש רחמים על דורו, ואני אמרתי (שמות לב): ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".
אמר לו: "כלום גדול אתה מאברהם שניסיתי אותו בעשרה ניסיונות?" אמר לו: "אברהם – יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך".
אמר לו: "האתה גדול מיצחק?"
אמר לו: "יצחק יצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך כהניך ולויך".
אמר לו הקב"ה:
"כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?". אמר לו משה:
"ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה:
ואתה דומה אלי ממית ומחיה?
כלום אתה יכול להחיות כמוני?"

הסבר מה בין הדעות השונות הנ"ל וכיצד כל אחת מתרצת את מעשה משה?

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1.
רש"י
ב, יא:

וירא
בסבלותם: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.

מפרשי
רש"י
מקשים:

מנא ליה לדרוש כך, דלמא בראיה חושיית דיבר הכתוב?
ענה לשאלתם!

2.
רש"י
ב, יא:

מכה
איש עברי:
מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית בת דברי היה. ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא.

*
מניין לו שאין זו הכאה שיש עמה מיתה כמו להלן "ויך
את
המצרי"
וכמו (ויקרא כד): "ומכה
אדם
יומת"
– ומה המריצו לפרש שהלקהו בלבד?

3.
רש"י
ב, יב:

ויפן
כה וכה:
ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה.
ולפי פשוטו –
כמשמעו.

מה המריצו להוציא המילים ממשמעותן ועוד להקדים דברי הדרש לפשוטו של מקרא?

4.
רש"י
ב, יג:

למה
תכה: אע"פ שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד.

מה קשה לו ומניין שלא הכהו?

5.
רש"י
ב, טו:

ויבקש
להרוג
את משה:
מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב,
הוא שאמר משה:
'ויצילני מחרב פרעה'.

**מנא ליה לדרשן לדרוש כך.
ושמא בקש ולא יכול למצוא את משה משום שברח?

6.
רש"י
ב, טז:

ולכהן
מדין: רב שבהן ופירש לו מע"א ונידוהו מאצלם.

*.
הרא"ם
מקשה:

לא ידעתי, למה לא פירש ולכהן מדין – כומר דע"ז – כמשמעו?
(וכן יש להקשות על תרגום אונקלוס שתרגם כאן "רבה דמדין" ולא תרגם כדרכו (בראשית מז,כב):
אדמת הכהנים – "ארעא דכומריא"?

7.
רש"י
ב, טז:

ולכהן
מדין:… ופירש לו מע"א ונידוהו מאצלם.

מה קשה לו ומה יתקן בדבריו?

ג.
דברי המדרש:

1. מדרש אבכיר:

ויפן
כה וכה:
אמר לפניו: "ריבונו של עולם,
אם כך הורגין את בניך,
איה ה"כה"
שאמרת לאברהם (בראשית טו): "כה יהיה זרעך"?

א.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי המדרש?

*ב.
מהו הגורם החיצוני והפנימי למדרש זה?

2. שמות רבה א:

וירא
כי אין
איש: ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו ולא מזרעו עד סוף הדורות.

א.
השווה למדרש זה
רש"י
(בראשית
ד,י):

דמי
אחיך –
דמו ודם זרעיותיו…

מה הרעיון המשותף במדרשנו ובמדרש ההוא?

**ב.
מהו הגורם החיצוני (הלשוני – סגנוני)
והפנימי – רעיוני לדרש זה,
שהוא רחוק כל כך ממשמעות המילים?

השאלות
המסומנות ב–
*קשות
והמסומנות ב –
**
קשות
ביותר,
יענה
כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שתים עשרה (תשי"ג)

פרשת שמות

פרק ב'
כ"ג–כ"ה

א.
שאלות כלליות

1. מה היא חשיבותם של פסוקים כ"ג–כ"ה בתוך כל ספר שמות?

2.
הסבר כיצד מתוארת כאן – דרגה אחר דרגה – "תגובתו"
של האלוקים לשוועתם של בני ישראל.

3. שים לב לסגנון הפסוקים האלה:

ותעל
שועתם
אל
הלוקים
מן
העבודה

וישמע אלוקים את נאקתם

ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב

וירא אלוקים את בני ישראל

וידע אלוקים.

הסבר מה משמעותה של חזרה תכופה זו על שם האלוקים בפסוקים אלה?

והשוה במדבר ל"ב כ'-כ"א וע"ז גליון מקץ תשי"א שאלה א2.

ליודעי
גרמנית: קראו בקשר לפסוקינו קטע מתוך מאמרו של Franz Rosenzweig: Die Schrift u. Luther
מעמ'
161. מודפס בתוך ספרו Kleinere Schriften

(עמ'
121 Buber-Rosenzweig: Die Schrift u. ihre Verdeustschung)

4.
וישמע
אלוקים
את
נאקתם

ויזכר
אלוקים
את
בריתו
את
אברהם

וירא אלוקים את בני ישראל

קאסוטו
בפרושו
לספר
שמות עמ'
17:

"הפעלים זכר, ראה,
שמע באו כבר כמה פעמים בסיפורי ספר בראשית לציין את יחסו האבהי של האלוקים לנבואיו הסובלים והכואבים…
וכן חוזרים פעלים אופייניים אלה בנוגע לבני ישראל המשועבדים במצרים. גם בזה מעשי אבות סימן לבנים וזכות אבות עומדת לבנים".

לאלה פסוקים מתוך סיפורי האבות יכוון קאסוטו בדבריו אלה?

ב.
ב,
כ"ג.

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים

ויאנחו
בני
ישראל
מן
העבודה

1. רש"י:

נצטרע והיה שוחט תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם.

והקשו
מפרשי
רש"י:

ואמאי לא יפרשנו כמשמעו, שמת ממש, ולמה הוציאו ממשמעותו?

ותירצו
הכתב
והקבלה:

שמעתי בשם הגר"א (הגאון ר' אליהו מוילנא): לפי שהזכיר במיתתו שם הכבוד "מלך מצרים". שאין זה מדרך המקראות, כבמדרש קוהלת (ח'
י"א):
אמר לוי: קרוב לנ"ב פעמים כתיב "והמלך דוד"; כיון שנטה למות כתיב (מלכים א' ב')
"ויקרבו ימי דוד למות" – משום "ואין שלטון ביום המות". כלומר:
לא הוזכרה מלכות במיתה. וכאן אמר "וימת מלך מצרים"?!
לכן לא היה זה מיתה ממשית אלא נצטרע.

ואולם מפרשי רש"י תרצו קושיה זו באופנים אחרים.

נסה למצוא טעם (או טעמים) להבאת המדרש הזה ברש"י?

2.*
היכן מצינו בפרשתנו (שמות)
שנית שמוצא רש"י לשון "מיתה"
ממשמעותה ולא יפרשנו כמיתה ממש.

מה גרם לו במקום ההוא להוציאו ממשמעותו?

רמב"ן
ב, כג

ד"ה וימת מלך מצרים

ויהי
בימים –
הרבים ההם לא יאמר "בימים ההם" ו"ביום ההוא" רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר "ויהי אחרי כן"
והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים על כן אמרו רבותינו (שמו"ר א מא)
כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים,
וירמוז לזמן ההוה וכן אמרו (שם א לב)
בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (פסוק יא), שהיה גדל שלא כדרך העולם,
כלומר בזמן אחד במהרה ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים,
ימים מעטים היו אבל נפרש כי יאמר בימים ההם,
ימי הענוי והעבודה הקשה, שהיו ימים רבים מאד, כי ארך הגלות מאד, והיה זה שצעקו ותעל שועתם וכן ויהי ימים רבים ודבר ה'
היה אל אליהו בשנה השלישית (מ"א יח א),
שהיו ימים רבים ואירע בהם זה:

ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו,
שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי,
ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה,
כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר א ה),
ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה:

והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדיבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום,
אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרים עניין שיצטרך הכתוב לספרו וכן הדבר,
כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים:

והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר,
ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם וזה טעם "וישב בארץ מדין",
כי ראוי היה שיאמר "וילך אל ארץ מדין", אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב:

ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב"ה,
והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד,
ותכופים זה לזה בשנה אחת,
בא הכתוב לרמוז לנו העניין כאשר היה,
ואמר ויהי בימים הרבים ההם,
שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בעניין זה, והושב למצרים וגאלם,
ועל כן לא אמר "ויהי אחרי ימים רבים", כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה:

וימת
מלך מצרים
ויאנחו
– נצטרע,
והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם לשון רש"י והוא מדרש חכמים (בשמו"ר א מא)
ועל דרך הפשט,
מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון,
כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים וזה טעם "נאקתם"
כי נאקו נאקת חלל (עי'
יחזקאל ל כד):

מה קשה לו בפסוקנו וכיצד ישב הקשי?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושלוש (תשכ"ד)

שמות

פרק ב' א – ט

א.
ב,
א:

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי.

מסכת
סוטה דף
יב ע"א:
[שמות
ב]

"וילך
איש מבית
לוי" – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו תנא עמרם גדול הדור היה;
כיון שגזר פרעה:
"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"
אמר (עמרם):
"לשוא אנו עמלין",
עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.

אמרה לו בתו:
"אבא,
קשה גזירתך יותר משל פרעה,
שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז,
ואתה בעוה"ז ולעוה"ב!
פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו,
ספק אינה מתקיימת,
אתה צדיק בוודאי שגזרתך מתקיימת!"

עמד והחזיר את אשתו –
עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

רש"י
ב, א:

ויקח
את בת
לוי, פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, והחזירה ועשה בה לקוחין שניים.

רמב"ן
ב, א:

וילך
איש מבית
לוי, רבותינו אמרו, שהלך אחר עצת בתו (סוטה יב:), ור'
אברהם (אבן עזרא) אמר,
כי בערים רבות היו ישראל יושבים, וזאת האשה היתה בעיר אחרת,
ומה צורך שיזכיר הכתוב זה?

ועל דעתי, בעבור שלא חשש לגזרת פרעה ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים,
אמר הכתוב כן,
בעבור כי בכל מזדרז לעשות עניין חדש יאמר כן:
"וילך ראובן וישכב את בלהה"
(בראשית לה כב);
"וילך ויקח את גמר בת דבלים" (הושע א, ג);
"לכו ונמכרנו לישמעאלים"
(בראשית לז כז);
"לכו ונכהו בלשון"
(ירמיה יח, יח);
"לכו נא ונוכחה"
(ישעיה א יח);
וכן זה נזדרז ויקח את בת לוי.

ולא הזכיר הכתוב שם האיש ולא שם אשתו אשר לקח, והיה זה בעבור כי יצטרך ליחסם ולהזכיר שמם, מי אביהם ואבי אביהם, עד אל לוי,
ועכשיו ירצה לקצר עד לדת המושיע, ואחר כן (להלן ו, יד–כה)
ייחס גם שאר השבטים בעבורו בסדר השני.
(=פרשת וארא).

ועל דרך הפשט,
שהיה זה תחילת הנישואין, אין מוקדם ומאוחר בפרשה, כי היה זה קודם גזירת פרעה, וילדה מרים ואהרן,
ואחר כן גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו",
ותלד הבן הטוב הזה, ולא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן, כי לא היה בלדתם חידוש דבר.

ועל דעת רבותינו (סוטה יב🙂 הם לקוחים שניים,
שפירש ממנה מפני גזירת פרעה והחזירה בנבואת בתו.

1.
מה בין רבותינו לדברי הרמב"ן בפירוש מילת "וילך"?

*2.
הרמב"ן מביא כמה פסוקים כסיוע לפירושו;
התוכל להביא מהתורה ומכתובים סיוע גם לפירוש חז"ל?

*3.
מקובלנו מפי רש"י שאינו מביא מדרשי חז"ל אלא אם כן יש צורך ליישב בם קושי בפסוק.
מה קושי מצא בפסוקים א–ב שבפרקנו,
המתיישב ע"י דברי חז"ל המובאים בפירושו?

*4.
מה הם הקשיים שמיישב אותם הרמב"ן,
נוסף על הקושי שבו עוסק רש"י?

*5.
מה ראה הרמב"ן לפרש את פרקנו על דרך "אין מוקדם ומאוחר"
– מה תיקן בזה?

**6.
הרמב"ן פותח בדברי רבותינו,
עובר אח"כ לדברי ראב"ע;
לדברי עצמו ומסיים שוב בדברי רבותינו,
התוכל להסביר למה לא הביא בתחילת דבריו את דברי רבותינו כולם יחד?

7.
מהי בקורת הרמב"ן לפירושו של ראב"ע?

ב.
שאלות בראב"ע

1.

2.

3.

4.

5.

ג.
ב,
ד:

ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו:

מדרש
רבה שמות
פרשה א:

"ותתצב
אחותו
מרחוק" – למה עמדה מרים "מרחוק"?
אמר רבי עמרם בשם רב:
לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת:
"עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל!"
כיון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה,
עמד אביה ונשקה על ראשה.
אמר לה: "בתי,
נתקיימה נבואתך", היינו דכתיב (שמות טו, כ)
"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף"
–אחות אהרן ולא אחות משה?
אלא שאמרה נבואה זו כשהיא אחות אהרן ועדיין לא נולד משה.

וכיון שהטילוהו ליאור,
עמד אביה (כן הגירסא בסוטה יב: "עמד אביה" ולדעת מפרשי שמות רבה הגרסה "עמד אביה" עיקר ולא כפי שכתוב בדפוס שמות רבה "עמדה אמה")

וטפח לה על ראשה, אמר לה: "בתי,
והיכן נבואתך?!" והיינו דכתיב "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו"
– לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

1. מה ראה הדרש להוציא מילת "מרחוק"
ממשמעה,
ולדרוש אותה כפי שדרשה?

*2.
מה הם הרמזים בלשון הכתוב לנזיפת אביה בה?

3. מהו הסמך שמצא המדרש לדבריו בשמות ט"ו כ.?

*4.
כיצד מפרש המדרש את הלמ"ד של "לדעה"?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]

שמות

פרק ב' א – ט

לדברי האגדה שהבאנום בראשית גליוננו,
שהם מתמיהים ומוזרים מכמה בחינות,
נביא בזה את דברי אחד הפרשנים לרש"י והוא בן דורנו,
המשתדל בייחוד להסביר את דברי המדרשים המובאים ברש"י ובייחוד בהיותם מתמיהים,
הלא הוא ר'
חיים הירשנזאהן בספרו "נמוקי רש"י".
אחרי הסבירו בפרוטרוט שאין להבין את דברי המדרשים כמשמעם ושרבים מדרשות חז"ל אינם רק "בדרך אגדת השיר להעטיף בהם איזה רעיון מוסרי או לאומי או אמוני",
הוא מתייחס לרש"י שהבאנום לשאלה א.

ולזאת צריכים גם פה למצוא את הרעיון האגדי המעוטף בהדראמע הזאת של וכוח מרים עם אביה עמרם.

והוא לדעתי: להראות לנו, כי בעת גזרה וצרה על עם ישראל חו"ש היאוש הוא יותר רע מן הגזרה,
שהוא מועיל לחזק את מטרת הגזרה באופן היותר נורא עוד מן הגזרה עצמה.

וזה שנתנה האגדה בפי מרים:"גזרתך קשה משל פרעה", ובאה להראות שלא רק שלא נתייאש מהשתדלות לבטל את הגזרה, אך גם עלינו לעשות את שלנו בדברים שהם קיומו של עולם ושל עם ישראל. עמרם לא היה צריך לפרוש מאשתו גם בעת גזרת פרעה על כל הבן הילוד, כי חיוב כל העם הוא לפרות ולרבות,
ולא לפחוד פן ייוולד זכר וישליכו אותו המצרים היאורה;
כי זה בכלל אמרם "בהדי כבשא דרחמנא למה לך?!"

אין מעצור לה'
להושיע למושיען של ישראל אם נשתדל להצפינו ובאופנים שונים,
ואדרבא צריכה להתחדש כנשר נעורנו לעשות כל מה שבכוחנו לקיום עמנו גם בעת הגזרה.

ויש אולי בזה גם מעשה הלכותי, הלכה למעשה, בארצות הסוועטין אשר יעווסיקען (כך!)
וה"עמעת"
משתדלים להשכיח תורה מפי זרעינו להכרית עולל ויונק מבתי תלמוד תורה,
לא יתייאשו היהודים המעונים שם,
ויאמרו שראוי לגזור על עצמנו שלא נשא נשים ולא נוליד בנים לבהלה, אדרבה!
יחדש כנשר נעורם וקווי ה'
יחליפו כח לחזק עם ישראל,
שאם לא נעשה זאת ונתייאש תהיה גזרתנו קשה יותר מגזרת הפורע פרעות בישראל,
שנמצא – חס ושלום –
עם ישראל כלה,
אך לא נתייאש מתקווה ולהשתדל בכל האפשר אם מעט ואם הרבה – לבטל גזרתם…

(הדברים הובאו לבית הדפוס בשנת תר"ץ)

אולם עם הבנתנו את רעיונה של האגדה,
עדיין עלינו להבין מה היא האחיזה בכתובים לדברי אגדה אלה,
וכן מה הוא הקושי בפסוק המתיישב על ידם,
(שאילולא הייתה האגדה מיישבת קושיה בפסוק,
לא היה רש"י מביא אותה).

והנה הקושי הוא בצמידות של פסוק ב.
לפסוק א.
ונראה על פי צמידות זו שבן ראשון שילדה בת לוי,
לאיש מבית לוי היה משה,
והלא אהרן גדול ממשה ומקרא מלא הוא (ז,ז)
"ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלוש ושמונים בדברם אל פרעה".
ועל כך מיוסדת האגדה שפסוקנו (ב א)
מדבר בלקוחין שניים.
ואף הביטוי המוזר "וילך"
מתיישב על ידי כך,
אלא שהרמב"ן שכמובן אף הוא ראה קושי זה בצמידות פסוק ב.
לפסוק א.
ויישבו בדרך של מוקדם ומאוחר,
ומוותר על אגדת חז"ל,
ואף מוצא הסבר אחר למילת "וילך"
כאן,
על פי נוהג הלשון.

לדברי המדרש שהובאו בשאלה ג נביא מקצת דבריו של אחד מגדולי פרשני המדרש הוא ר'
זאב וולף איינהורן (המכונה במדרש רבה דפוס ראם מהרזו"ו)
בספרו (שהוסיפו על פירושו המודפס במדרש רבה)

"נתיב
חדש"
(ווילנא
1846)
ואלה
דבריו:

וצריך באור איך יתורץ בדברים אלה השאלה ששאל, "למה עמדה מרחוק?"
העניין בזה, שבסוף סדר בהעלותך כתוב (במדבר יב) "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", ולפי פשוטו פירושו,
שאם היה כן שאביה ירק בפניה היתה צריכה להכלם שבעה ימים,
אך חז"ל למדונו על פי דרך מידה י"ז (מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהם)
"מדבר שאינו מפורש במקומו ומפורש במקום אחר",
שכל דבר שכתוב בתורה בדרך "אם",
הכוונה שכן היה באמת, וכן כאן, כך היה המעשה בעת שהושלך משה ליאור עמד אביה וטפח לה על ראשה ואז נזף בה וכמו שאמרו (במועד קטן דף טז) שנזיפת נשיא שבעה ימים (=היינו מי שנזף בו הנשיא יהא בנידוי שבעה ימים),
כי עמרם גדול הדור היה.
עד שהקרה ה'
לפני,
שהראו לי מפורש בסוף מדרש משלי על הפסוק "חגרה בעוז מותניה";
זו מרים שקודם שנולד משה אמרה: "עתידה אמי לילד בן שמושיע את ישראל",
כיוון שנולד וכבד עול שעבוד עליהן עמד אביה וטפחה על ראשה,
אמר לה: "היכן נבואתך?" ועומד מרקק בפניה,
ועם כל זה הייתה מתאמצת בנבואתה.

וזוהי כוונת המדרש כאן במה שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק"
שאם כפשוטו שעמדה לראות מה יעשה עם אחיה הייתה צריכה לעמוד מקרוב ,
ותוכל לראות היטב,
על כן דרש על פי המידה:
אם אינו עניין שעמדה רחוק מאחיה ,
תנהו עניין שעמדה רחוק מאביה,
שנזף בה ונידה אותה והוצרכה לעמוד "מרחוק"
כדין נידוי…

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מ.
פרלמן

א.
שמות ב' ה'.

ותרד
בת
פרעה
לרחוץ
על
היאור
ונערותיה
הולכות
על
יד
היאר.

רש"י:

ד"ה
לרחוץ
על היאור:
סרס המקרא ופרשהו:
ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו

רמב"ן:

(אחרי הביאו את רש"י):
ואם כן יהיה "על היאר" כמו "אל–היאר",
וכן "וילך אלקנה על ביתו הרמתה"
(שמואל א' ב'
י"א)
"כה תאמרו איש אל–רעהו ואיש על–אחיו"
(ירמיהו כ"ג ל"ח).

ויתכן שהיו ביאר מעלות והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאר…

או הוא כמו "לרחוץ ביאר", וכן ונתת אותם על–סל אחד (שמות כ"ט ג').

שד"ל:

(אחרי הביאו דברי רש"י):
ואין כן בעל הטעמים ונימוקו עמו, כי לא ייתכן לומר "ותרד על". אלא טעמו: לרחוץ אצל היאר.

1.
הסבר את דברי רש"י.

2. מה השגתו של שד"ל נגד פרוש רש"י ובמה הוא מסתמך על בעל הטעמים?

3. כמה פירושים מביא הרמב"ן והאם הם נראים לפי פיסוק הטעמים?

ב.
שמות ד' י"ח.

וילך משה וישב אל–יתר חתנו

ויאמר
לו
אלכה–נא
ואשובה
אל–אחי
אשר–במצרים
–
ואראה
העודם
בחיים…

בצלע הזאת באים שני ענינים:

א)
הליכתו של משה,

ב)
דבריו אל יתרו.
אך אין הצלע מתחלקת בהתאם לכך, אלא בגמר חלקה הראשון של האמירה, מה הסיבה לכך?

הטעמים המפסיקים העיקריים לפני זקף הם: רביע–פשטא–רביע–פשטא.

מדוע בא צירוף לא שכיח ביותר כאן?

בצלעית הראשונה באים 2 פעמים הפעלים "הלוך–שוב"
(וכן בפסוקים יט,
כ"א),
מהו היחס ביניהם?