גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
משפטים
פרק כ"ב כ–ל
א.
רש"י כב, כ"א
רמב"ן
כב, כא
וטעם
כל אלמנה
– אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה ואמר אם ענה תענה אותו, כל יחיד מהם,
על כן כתיב אחריו והיו נשיכם אלמנות,
בעונש האלמנה וצעקתה,
ובניכם יתומים, בצעקת היתום והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא דואלו הן שבמיתה השנויה בסנהדרין (פג)
והטעם,
שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים שנאמר בהם ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט)
ולא תמותו (במדבר יח לב),
אבל ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם:
מכילתא:
כל אלמנה. אין לי אלא אלמנה ויתום.
שאר אדם מנין?
תלמוד לומר "לא תענון". דברי ר ישמעאל.
ר עקיבא אומר:
אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דבר הכתוב.
רמב"ם
הלכות
דעות פרק
ו הלכה
י:
חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנשם שפלה למאוד ורוחם נמוכה.
אף על י שהם בעלי ממון, שאילו אלמנו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהם, שנאמר "כל אלמנה ויתום לא תענון".
והיאך נוהגים עימהם?
לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המכעיסן או מקניטן או הכאיב לבן או ה בהן או אבד ממונם הרי זה עובר בלא תעשה. ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה "וחרה אפי והרגתי".
ברית כרת להם עם מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס,
הם נענים. שנאמר:
"כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו". במה דברים אמורים?
בזמן שענה אותם לצורך עצמו.
אבל ענה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה,
הרי זה מותר.
ואף על פי כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בחת ורחמים גדולים וכבוד,
שנאמר "כי ה יריב עמם".
1. מה בין ר ישמעאל לר עקיבא? הבא נימוקים לדבריו של כל אחד מהם!
2. כמי מהם פרשו רש"י ורמב"ן וכמי מהם פסק הרמב"ם?
ב.
הסבר את החילוף בין לשון יחיד ולשון רבים בפסוקים כא–כג
(תענון – תענה – והרגתי אתכם) לפי:
ראב"ע כ
ד"ה
וגר… ואחר שאמר לא תענון לשון רבים. אמר אם תענה.
כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה:
ראב"ע כב
אם
ענה –
והנה העונש. אם אחד יענה ואין עוזר העונש על כלם. על כן בא אחריו וחרה אפי והרגתי אתכם כולכם.
ואמר כי אם צעק יצעק אלי. על היתום וכן דין האלמנה.
רק היתום יתכן שיהיה קטן ולא ידע לדבר כמו האלמנה:
העמק
דבר מוסף
לדברי
הראב"ע
לפסוק כ
דלעיל:
והוא נכון. ומקרא מלא הוא בישעיהו סד:
"בעל אלה תתאפק ה חשה ותעננו עד מאד".
במה מסייע פסוק זה להבנת דברי הראב"ע דלעיל?
ג.
כב,
כב
אם ענה תענה אותו.
1.
העתק פסוק זה עם סימני פיסוק לפי פירוש רש"י והסבר מה מצריכו לפרש כך.
2. החזקוני
מוסיף
לדברי
רש"י:
"גיזם ולא פירש עונשו". כשישתק העני, אבל אם יצעק אלי שמע אשמע והיו נשיכם… מה מזקיקי להוסיף מילים אלה?
3.
העתק פסוק זה בסימני פיסוק לפי פירוש
הרמב"ן
כב, כב.
(כב)
אם ענה תענה אותו –
הרי זה מקרא קצר, גיזם ולא פירש ענשו, כמו לכן כל הורג קין (בראשית ד טו),
ולא פירש העונש אף כאן,
אם ענה תענה אותו, לשון גיזום, סופך ליטול את שלך, למה,
כי יצעק אלי אשמענו ואנקמנו לשון רש"י ואיננו נכון,
וגם העד שהביא לא העיד כן, אבל יתכן שיהיה "כי"
במקום הזה כמו "אם",
שהוא אחד משמושין שלו, יאמר,
אם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, והכפל לנחוץ הענין וחזוקו, כדרך המבלי אין קברים (לעיל יד א),
הרק אך במשה (במדבר יב ב):
והנכון
בעיני
כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו,
איננו צריך לדבר אחר כלל,
כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך והטעם,
כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך,
והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם,
ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה'
וינקם ממך, כי נוקם ה'
ובעל חמה (נחום א ב):
ויבא כענין הזה בכתובים רבים,
כגון מה שאמר (משלי כב כב –כג)
אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם, יאמר אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים ואל תדכא העני אשר בשעריך כי ה'
יריב בעבורם, וכן אמר (שם כג י –יא)
ובשדה יתומים אל תבוא כי גואלם חזק ה' צבאות שמו, שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם אף כאן אמר כי בצעקתו בלבד יושע וכמוהו כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי (ישעיה נה י יא), בשניהם יאמר שלא יעשו דבר אחר, כי אם שירוה את הארץ מיד, וכן כי אם שיעשה מה שחפצתי, והנה הוא כטעם אלא, וכן כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל):
4.
באיזו מלשונות של כי מפרש רש"י את "כי"
שבפסוקנו ובאיזה מובן מפרשו רמב"ן בשני פירושיו.
5. מהו הקושי הגדול בפסוקיו שמתרצו
הרמב"ן
בפירושו השני.
(החל
מ… והנכון
בעיני
שבמילת
"כי"
יאמר…
עד
"ובעל
חמה").
6.
כיצד מפרשים המכילתא והספורנו את כפל הלשון ענה תענה?
מכילתא:
אם
ענה תענה,
אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. דבר אחר: אם ענה תענה,
מגיד שאינו חייב עד שיענה וישגה. כבר היה ר ישמעאל ור שמעון יוצאים להורג. אמר לו ר שמעון לר ישמעאל: "רבי,
לבי יוצא על איני יודע על מה אני נהרג!".
אמר לו ר ישמעאל לר שמעון: "מימיך בא אדם אצלך לדין ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך.
אמרה תורה אם ענה תענה אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט".
אמר לו: "ניחמתני,
רבי".
ספורנו כב, כב
ענה
תענה –
שמוע אשמע צעקתו:
ד.
רש"י כב, כד
אם
כסף תלוה
את עמי
– רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' וזה אחד מהן:
את
עמי –
(ב"מ עא) עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלוה.
את עמי תלוהו ולא לעו"ג ולאיזה מעמי את העני ולאיזה עני לאותו שעמך.
(ד"א את העני שלא תנהוג בו מנהג בזיון בהלואה שהוא עמי:
להבנת דברי רש"י אלה עיין:
רש"י שמות כ כב
ואם
מזבח
אבנים –
(מכילתא)
רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' ואם מזבח אבנים תעשה לי הרי אם זה משמש בלשון כאשר וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים שנא'
(דברים כז) אבנים שלמות תבנה וכן (שמות כב) אם כסף תלוה חובה הוא שנא' (דברים טו) והעבט תעביטנו ואף זה משמש בלשון כאשר וכן (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העומר שהיא חובה ועל כרחך אין אם הללו תלוין אלא ודאין ובלשון כאשר הם משמשים:
1. באר את הביטוי בדברי ר ישמעאל: אין "אם"
הללו תלויין אלא ודאין.
2.
על
דברי ר
ישמעאל
אלה מקשה
אור
החיים:
וצריך לדייק למה ידבר ה בדרך ספק במקום ודא?
מה יש לענות לשאלתו בדרך הפשט?
3. רמב"ם
הלכות
מלווה
ולווה
פרק א
הלכה ג:
אסור לאדם להראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו,
אפילו לעבר לחניו שלא יפחידו או יכלימו,
אף על פי אינו… מה הרמז בלשון פסוקינו לדין זה?
ה.
רש"י כב, כה
אם
חבל תחבל
– כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע (חבול תחבול כפל לך בחבלה עד כמה פעמים אמר הקב"ה כמה אתה חייב לי והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני ואני מחזירה לך אף אתה טול והשב טול והשב):
1. מה בין חבל למשכון אחר ומדוע אינו חייב להחזיר את משכנו בשעת הלוואתו?
עד
בא השמש
תשיבנו
לו –
כל היום תשיבנו לו עד בא השמש וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בקר של מחר ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה (מכילתא):
עיין:
רש"י בדברים כד יג
כבוא
השמש –
אם כסות לילה הוא ואם כסות יום החזירהו בבקר וכבר כתוב בואלה המשפטים עד בא השמש תשיבנו לו כל היום תשיבנו לו וכבא השמש תקחנו:
מנין שכאן בכסות יום מדבר הכתוב ובדברים בכסות לילה?
ו.
מה קשה למפרשים:
לרשב"ם כו
ושמעתי
כי חנון
אני –
אע"פ שמן הדין יש לו משכון אינו חייב להחזירו אלא לפנים משורת הדין ולא היה לו לשמוע צעקתו אם לא מפני שרחום וחנון אני. אבל למעלה אצל אלמנה ויתום לא תענון כתוב שמוע אשמע צעקתו.
הואיל ומן הדין שומע הקב"ה צעקתו לפיכך לא כתוב שם כי חנון אני:
ראב"ע כז
ונשיא
בעמך לא
תאר -…
אמר יפת טעם להזכיר אלהים לא תקלל.
אולי העני ברוב צערו בלילה אם יעבור המלוה ולא ישיב לו העבוט יקלל את הדיין שדן שיוקח עבוטו:
רמב"ן ל
ואנשי
קדש תהיון
לי –
טעם הכתוב הזה,
כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי,
שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי,
כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים,
וכך אמר (ויקרא יא מג –מד)
אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה'
אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והנה השרצים משקצין הנפש,
והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה:
רש"י כב, ל
ואנשי
קדש תהיון
לי –
אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי ואם לאו אינכם שלי:
ומה בינו לבין רש"י בפירוש מילים אלה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
משפטים
כ"ב
א.
כב,
א
אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים.
1. מה בין:
רש"י
כב, א
אין
לו דמים
– אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו.
כאן למדתך תורה אם בא להרגך השכם להרגו וזה להרגך בא שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו:
לראב"ע
כב, א
ופי'
אין
לו דמים
– אין על הורגו שפיכות דמים.
ויש לתמוה מן המפרשים דמים חיים אם כן מה הוא איש דמים. דמיו בו:
בפירוש "אין לו דמים"?
2. למי מוסבת המילה "לו"
ומהו פירוש המילה "דמים"
לפי כל אחד מהם?
3. מה היא ראייתו של ראב"ע מן הפסוקים ויקרא כ ט ושמואל ב טז ה?
3. מהן מעלותיו של כל אחד מהפירושים הנ"ל?
4. היש להביא לדעת אחד מהן מן הפסוק דברים יט י "והיה עליך דמים"?
5.
ליודעי
גרמנית: בעקבות מי משניהם הלכו המתרגמים:
רמבמ"ן,
הירש
בובר
רוזנצוייג:
איזט זיינעט וועגען קיינע בלוטשולד.
ב.
רמב"ם הלכות גנבה פרק ט הלכות ז ח ט:
הבא במחתרת בין ביום בין בלילה – אין לו דמים. אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין,
ורשות יש לכל אחד להרגו.
שנאמר "אין לו דמים".
ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גנו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה. ולמה נאמר "מחתרת"?
לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.
ומפני מה התירה תורה דמו של גנב,
אף על פי שבא על עסקי ממון?
לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית לפניו ומנעו – יהרגנו. ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב כרודף אחר חברו להרגנו, ולפיכך ייהרג. היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו,
אינו הורגנו ואינו בא על עסקי ממון – אסור להרגו. ואם הרגו, הרי זה הורג נפש,שנאמר "אם זרחה השמש עליו" – אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך,
אל תהרגנו. לפיכך אם הבא במחתרת על בנו, אינו נהרג שודאי אינו הורגו,
אבל הבן הבא על אביו נהרג.
השגת
הראב"ד:
"לבוא במחתרת בלילה".
אמר אברהם: איני נמנע מלכתוב את דעתי,
שנראה לי שאף על פי שדרשו חכמים "אם זרחה השמש עליו" דרך משל – אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו. אף על פי שאינו יוצא מידי פשוטו.
ביום אינו רשאי להרגו, שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט – שומט ובורח,
ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו ולהרגנו אלא גנב בלילה, מפני שהגנב יודע שבעל הבית בבית, או בא להרוג או להיהרג.
אבל גנב ביום – אין בעל הבית מצוי ושמוטא בעלמא הוא.
ובחיי ראשי כל מבין שיש לו בזה.
1. מה המחלוקת שבניהם ומה ההבדל העקרוני שבניהם?
2. מה הם נימוקי הראב"ד?
3. מי ממפרשינו הולך בעקבות הראב"ד?
ג.
כב,
ב
אם זרחה השמש עליו – דמים לו.
מכילתא קלב ב:
אם
זרחה
השמש
עליו. וכי השמש עליו בלבד זרחה,
והרי על כל העולם כולו זרחה? אלא מה שמש שלום בעולם,
אף זה אם ידוע הוא שבשלום עמו והרגו – הרי זה חייב.
סנהדרין עב עא:
אם
זרחה
השמש
עליו. וכי השמש עליו בלבד זרחה,
אלא אם ברור לך שאין לו שלום עמך – הרגהו.ואם לא אל תהרגנו.
1. מה ההבדל בין המכילתא ובין הגמרא בפירוש פסוקנו?
2**. רש"י
כב, ב
אם
זרחה
השמש
עליו –
(מכילתא,
וסנהדרין שם) אין זה אלא כמין משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו כגון אב החותר לגנוב ממון הבן בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות
לדברי רש"י אלה כתב גור אריה:
אמנם לפי הדקדוק יותר נכונים דברי חכמים בתלמוד, כי אם הפרש כפי המכילתא,
"אם יש לו שלום עמך כפי השמש שהיא שלום בעולם". דבר זה לא נמצא בשום מקום, שהשש היא שלום בעולם ואין דרך הכתוב לי ח משל אלא דבר שהוא פשוט.
נסה לבאר מה ראה רש"י בכל זאת לבכר את דברי המכילתא ולפרש את פסוקינו בעקבותיה?
3.
בעקבות
מי פירש
הרמבמ'"ן:
מה שמש שלום בעולם (ובעת שתזרח יש שלום בין הבריות ואין דרך גנבים לבוא על עסקי נפשו אף זה,
אם ידוע, וברור הדבר כשמש,
שבשלום עמו – ולא בא להרג, כגון הא: הבא במחתרת על בנו, וכיוצא בו, שאינו בא על עסקי נפשות,
כי אם לגנוב – והרגו,
הרי זה חייב.
ד.
כב,
ג
רש"י
כב, ג
חיים
שנים
ישלם –
ולא ישלם לו מתים אלא חיים או דמי חיים:
רשב"ם
חיים
– שלא טבחו אז שנים ישלם ולא ארבעה וחמשה:
1. מה ביניהם?
2. מהו הסעד הלשוני בפסוק לפירוש חז"ל המובא ברש"י?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
משפטים – אם כסף תלוה את עמי
פרק כב פסוק כד
א.
כב,
כד:
אִם
כֶּסֶף
תַּלְוֶה
אֶת
עַמִּי
אֶת
הֶעָנִי
עִמָּךְ
לֹא
תִהְיֶה
לוֹ
כְּנשֶׁה
לֹא
תְשִׂימוּן
עָלָיו
נֶשֶׁךְ:
מכילתא
פרשת
משפטים
מסכת
נזיקין
פרשה יט
אם
כסף תלוה
את עמי:
רבי ישמעאל אומר:
כל אם ואם שבתורה –
רשות חוץ מזה ועוד שנים.
(ויקרא ב,יד)
"ואם תקריב מנחת בכורים" – חובה,
אתה אומר חובה,
או אינו אלא רשות?! תלמוד לומר: (שם יד) "תקריב את מנחת בכוריך" – חובה ולא רשות.
כיוצא בו (שמות כ,כב)
"אם מזבח אבנים תעשה לי"
– חובה,
אתה אומר חובה או אינו אלא רשות?!
כשהוא אומר (דברים כז,ו)
"אבנים שלמות תבנה"
– חובה ולא רשות.
אף כאן אתה אומר: "אם כסף תלוה"
– חובה ולא רשות.
אתה אומר חובה או אינו אלא רשות?!
כשהוא אומר (שם טו,ט)
"העבט תעביטנו" – חובה ולא רשות.
רש"י
שמות פרק
כ פסוק
כב
ואם
מזבח
אבנים: (מכילתא)
רבי ישמעאל אומר:
כל אם ואם שבתורה –
רשות חוץ מג:
"ואם מזבח אבנים תעשה לי",
הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים,
לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז) "אבנים שלמות תבנה".
וכן (שמות כב) "אם כסף תלוה"
– חובה.
הוא שנאמר (דברים טו): "והעבט תעביטנו", ואף זה משמש בלשון כאשר.
וכן (ויקרא ב): "ואם תקריב מנחת בכורים", זו מנחת העומר,
שהיא חובה. ועל כרחך אין אם הללו תלוין אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים.
רש"י
שמות
פרק כא
פסוק ל
אם
כופר
יושת
עליו: אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו "אם כסף תלוה",
לשון אשר. זה משפטו, שישיתו עליו בי"ד כופר.
רש"י
שמות פרק
כב פסוק
כד
אם
כסף תלוה
את עמי:
רבי ישמעאל אומר:
כל אם ואם,
שבתורה רשות חוץ מג וזה אחד מהן.
1.
הסבר את הביטוי שבדברי רש"י:
אין אם הללו תלוין אלא ודאין.
2.
בעל
אור החיים
מקשה:
וצריך לדעת למה ידבר ה בדרך ספק במקום ודאי?
ומשיב על שאלתו:
גור
אריה
שמות פרק
כ פסוק
כב
רש"י אומר, ובלשון כאשר הם משמשים. יש לפרש מה שכתב לשון "אם"
אף על גב דחובה הם,
מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך –
אין הדבר לרצון להקב"ה,
וצריך שיעשה מרצונו,
ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה….
ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך – אין זה דבר.
כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו,
והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד –
אין זה עבודה,
כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו,
ואז נקרא עובד,
אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד.
וכן אם הלווה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצווה,
כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י)
"נתן תתן ולא ירע לבבך".
וכן הקרבת העומר,
שציוותה התורה (ויקרא כג, יד)
שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז"ל (ויק"ר כח, א)
כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות,
ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו,
אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות.
א.
כיצד עונה בעל גור אריה לשאלה הנ"ל?
* * ב.
מה החולשה בתשובתו?
* * ג.
התוכל לענות לשאלת אור החיים לפי הפשט?
3.
בעל
דברי
דוד מקשה
לפסוק
(כא,ל)
"אם
כפר":
קשה לי, למה לא חשבו ר ישמעאל עם השלושה "אם"
שאינם תלויים, והלא גם זה אינו תלוי.
נסה לענות לקושייתו ולהסביר מה בין שלושת הפסוקים הנ"ל לבין שמות כא, ל!
ב.
כב,
כד:
אִם
כֶּסֶף
תַּלְוֶה
אֶת
עַמִּי
אֶת
הֶעָנִי
עִמָּךְ
לֹא
תִהְיֶה
לוֹ
כְּנשֶׁה
לֹא
תְשִׂימוּן
עָלָיו
נֶשֶׁךְ:
רש"י
שמות פרק
כב פסוק
כד
את
עמי: (ב"מ עא) עמי ונכרי, עמי קודם. עני ועשיר, עני קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת,
עניי עירך קודמין.
וזה משמעו: אם כסף תלוה:
את עמי תלווהו ולא לעו"ג ולאיזה מעמי?
את העני, ולאיזה עני? לאותו שעמך.
*
*1. בעל
דברי דוד
מקשה
לד"ה
וזה
משמעו:
אם
כסף…: צריך להבין מה מלמדנו רש"י בזה שהוסיף שנית מילת "תלווה"
מה תיקן בזה?
*
2. מקשה
הרא"ם
(לד"ה
את עמי):
למה לו קרא,
וכי תעלה על דעתך שיהא כותי קודם לישראל?
נסה ליישב קושייתו!
ג.
כב,
כד:
אִם
כֶּסֶף
תַּלְוֶה
אֶת
עַמִּי
אֶת
הֶעָנִי
עִמָּךְ
לֹא
תִהְיֶה
לוֹ
כְּנשֶׁה
לֹא
תְשִׂימוּן
עָלָיו
נֶשֶׁךְ:
ספורנו
שמות פרק
כב פסוק
כד:
אם
כסף תלוה:
אם יהיה זה שלא יתקיים בישראל מה שנאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון" אבל יתקיים בהם "כי לא יחדל אביון" ואז יקרה שתלוה.
דברים
טו, ד:
אֶפֶס
כִּי
לֹא
יִהְיֶה
בְּךָ
אֶבְיוֹן
כִּי
בָרֵךְ
יְבָרֶכְךָ
ה'
בָּאָרֶץ
אֲשֶׁר
ה'
אֱלֹהֶיךָ
נֹתֵן
לְךָ
נַחֲלָה
לְרִשְׁתָּהּ:
דברים טו,ק יא:
כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2. במה שונה פירושו מפירוש רש"י?
ד.
כב,
כד:
אִם
כֶּסֶף
תַּלְוֶה
אֶת
עַמִּי
אֶת
הֶעָנִי
עִמָּךְ
לֹא
תִהְיֶה
לוֹ
כְּנשֶׁה
לֹא
תְשִׂימוּן
עָלָיו
נֶשֶׁךְ:
רמב"ם
יד החזקה
– הלכות
מלוה
ולוה פרק
א
הלכה
ג: אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו,
אע"פ שאינו תובעו,
ואין צריך לומר אם תבעו.
וכשם שאסור לזה לתבוע כך אסור ללווה לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו לך ושוב והוא שיש לו, שנאמר:
אל תאמר לרעך לך ושוב….
ר
ש.ר.
הירש:
פסוק
כד:
לא
תהיה לו
כנשה: בפירוש בראשית לב,לג הסברנו את הוראה "נשה":
וויתור על כח,
זכות או נכסים לטובת אדם אחר. מכאן ש"נשה"
הוא ביטוי לתביעה שלא באה על סיפוקה.
מי שבא אל חברו בתביעה שיחזיר לו דבר שוויתר עליו לטובתו,
הרי הוא נושה ב-". אך לא נאמר כאן: לא תהיה בו כנושה, אלא לו כנושה,
ומכאן שהתורה דורשת מן המלווה שני דברים:
לא זו בלבד,
שלא יקום נגד הלווה בתביעת החוב, תוך מיצוי זכותו על פי מושג המשפט הערטילאי, אלא אף זו,
שלא יתייצב לעיני הלווה כבעל חוב מחוץ לכותלי בית הדין, ולא יבליט בהתנהגותו כלפיו, שיש לו עליו תביעה שטרם באה על סיפוקה….
ר
ש.ר.
הירש
מוסיף
על כך
בפירושו:
באומות העולם משתמט הלווה מעיני המלווה, ואילו בישראל אומרים למלווה שלא יעבור לפני הלווה ויחסוך ממנו עגמת נפש ועלבון!
חזקוני
שמות פרק
כב פסוק
כד
לא
תהיה לו
כנשה: יש מפרשים: לשון שכחה, כמו:
"כי נשני אלהים"
(בראשית מא,נא).
פירוש,
לא תהיה לו כמי שנשה הוא הלוואתו ושכחה זמן ארוך, כדי לדחוק אותו ולקחת ממנו ריבית.
1. מה בין שניהם בפירוש המילה "נשה"?
2.
התוכל להביא סיוע מפסוקי התנ"ך לאחת משתי הדעות?
3. מהו הרמז הלשוני בפסוקנו לדין שמביאו הרמב"ם הנ"ל?
עצה
טובה: קרא את הסיפור שלולית גנוזה להזז, הבנוי כולו על פסוקנו. בתוך "רחיים שבורים" (עם עובד) עמודים 123-137
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
משפטים – ארבעה שומרים
כ"ב,
ו–יד
א.
שאלות כלליות:
בבא מציעה פרק ז משנה ח:
ארבעה
שומרין
הם: שומר חינם ושומר שכר והשואל נושא שכר והשוכר.
גמרא בבא מציעה דף צ"ד ע"ב:
ת"ר:
פרשה ראשונה (כוונתם לפסוקים ו – ח)
נאמרה בשומר חינם שנייה (פסוקים ט – יא) נאמרה בשומר שכר.
1.
מניין לחז"ל שפרשה ראשונה נאמרה בשומר חינם ושנייה בשומר שכר,
והלוא בתורה לא נתפרש כלל בשני המקרים,
אם נתנו החפצים לשמירה בשכר או שלא בשכר?
2. למה בחר הכתוב כדוגמא לפיקדון בפרשה הראשונה "בכסף או כלים"
ובפרשה השנייה ב "חמור או שור ו שה וכל בהמה"?
3. למה כנה הכתוב בפסוק ז את השומר בשם "בעל הבית"?
4.*
למה לא מנתה המשנה את השומרים באותו סדר בו הם מובאים בכתוב?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
כב.**
ו
וגנב
מבית
האיש –
לפי דבריו:
מה ראה רש"י צורך להוסיף לדברי הכתוב?
מה דבריו אלו?
מה קרה לו?
כב,
ו
אם
ימצא
הגנב –
ישלם הגנב שנים לבעלים (ב"ק סג):
כב,
י
ולקח
בעליו –
השבועה:
מה קרה לו?
כב,
יב
יבאהו
עד –
יביא עדים שנטרפה באונס ופטור:
מדוע שנה רש"י מלשון היחיד שבפסוק "עד"
– ללשון רבים "עדים"?
כב,
יב
הטרפה
לא ישלם
– אינו אומר טרפה לא ישלם אלא הטרפה יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם.
טרפת חתול ושועל ונמיה משלם.
טרפת זאב ארי ודוב ונחש אינו משלם ומי לחשך לדון כן שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה. מה מיתה שאין יכול להציל אף שבר ושביה שאין יכול להציל:
1. מה קרה לו?
2.
הסבר,
במה מפרשים דבריו את דבריו:
בבראשית לא לט
טרפה
– ע"י ארי וזאב:
ג.
כב,
ז
ונקרב בעל הבית אל האלוהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
רש"י
כב, ז
ונקרב
– אל הדיינין לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו:
רמב"ן
כב, ז
וטעם
אם לא
שלח ידו
במלאכת
רעהו –
על דעת רש"י שיקרב אל האלהים לישבע שלא שלח ידו בשל חברו והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען,
אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו,
כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין:
הכתב
והקבלה:
והנה ממשמעות לשון המקרא יש הכרעה לרמב"ן כמו (בראשית כ"א)
"השבעה לי אם תשקר לי ולניני" וכן (בראשית י"ד)
"הרימותי ידי אל ה אל עליון… אם מחוט ועד נעל ואם אקח מכל אשר לך".
וכן (בראשית כו כח)
"תהיה נא אלה בינותינו אם תעשה עמנו רעה", (במדבר י"ח)
"חי אני נאום ה… אם יראו את הארץ" (מלכים כ ה)
"חי ה… אם אקח", (ישעיה ה) "באזני ה צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו",
(במדבר י"ד כ"ח)
"חי אני נאום ה אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם".
1.**
הסבר מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש פסוקנו?
2.**
מהו הצד הלשוני שבפסוקנו שעל פיו מכריע בעל הכתב והקבלה לדעת הרמב"ן?
3.* מה מוכיחים הפסוקים המובאים בדברי הכתב והקבלה?
(עזר בשאלה זו גם בגיליון שלח תש"ד שאלה ו).
ד.
שאלת סגנון
שים לב:
פ
ו:
כי
ייתן
איש.
פ
ו: אם
ימצא
הגנב.
פ
ז:
אם
לא
ימצא.
פ
ט:
כי
ייתן
איש.
פ
יא: ואם
גנב
יגנב.
פ
יב:
ואם
טרף
יטרף.
מהי סיבת החילופין בין "כי"
ו "אם"?
עיין גם בתחילת פרשתנו כ"א א – ו ועיין גם גיליון ויקרא תש"ו שאלה ב!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)
משפטים
כ"ב כ – כ"ו
לפסוק כ"ו שבפרקנו עיין גיליון משפטים תש"ט שהיה מוקדש לפסוק זה לבדו וצרפהו הנה.
א.
שאלת מבנה:
פרופסור
קאסוטו
בספרו
"פירוש
על ספר
שמות" רואה בפסוקים כ"ב יז – יט יחידה – פסקה אחת. וכן בפסוקים כ – כו פסקה לחוד.
1.מה המאחד את כל אחת משתי הפסקאות האלה – מה שם (כותרת)
תוכל לתת לכל אחת מהן?
2.**
התוכל למצוא סבה לכך למה נסמכה הפסקה כ – כו – בייחוד הפסוק הראשון שבה – לפסקה הקודמת?
ב.
שאלות בראב"ע:
ד"ה
אם כסף
תלווה: אם נתן לך השם הון שתוכל להלוות לעני.
3. מה קשה לראב"ע בפסוקנו, שהצריך להוסיף מילים אלו (וכי יעלה על הדעת שילווה מי שאין לו כסף)?
העתק את פסוקנו עד למילה "עמי"
בסימני פיסוק לפי פירוש הראב"ע!
השוה דברי ראב"ע אלו לדברי
רש"י
כ"ב
כ"ד
אם
כסף תלוה
את עמי
– רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' וזה אחד מהן:
וכן:
רש"י כ כ"ב
ואם
מזבח
אבנים:
(מכילתא)
רבי ישמעאל אומר:
כל "אם ואם"
שבתורה רשות חוץ מג:
"ואם מזבח אבנים תעשה לי"
הרי "אם"
זה משמש בלשון כאשר,
וכאשר תעשה לי מזבח אבנים,
"לא תבנה אתהן גזית",
שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים,
שנאמר (דברים כז,
ו):
"אבנים שלמות תבנה".
וכן (שמות כב,
כו)
"אם כסף תלוה"
חובה הוא,
שנאמר (דברים טו,
ח):
והעבט תעביטנו.
ואף זה משמש בלשון "כאשר"
וכן (ויקרא ב,
יד):
"ואם תקריב מנחת בכורים"
זו מנחת העומר,
שהיא חובה.
ועל כרחך אין "אם"
הללו תלוין אלא ודאין ובלשון "כאשר"
הם משמשים.
המסכים הראב"ע לדברי רש"י שבפירוש המילה "אם"?
ראב"ע
ד"ה
אם כסף
תלווה:
וקרא העניים "עמי"
כי החסידים לא יבקשו עושר בעולם הזה,
והעד אליהו ואלישע – שלא רצה לקבל מנחת נעמן – גם שמואל הרמתי.
1. מה בין ראב"ע לרש"י בפירוש הייתור של המילה "עמי"?
2. מהי ראיה ששמואל הנביא לא מבקש עושר?
ג.
כב,
כ"ד
אם כסף תלווה את עמי א העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך.
מכילתא קפ"ה:
"לא
תשימון
עליו
נשך" – מה ת"ל?
לפי שהוא אומר:
" את כספך לא תיתן בנשך"
(ויקרא כ"ה)
– הרי זה מחזיר למלווה, שלא ילווה לו בריבית, אין לי אלא אזהרה למלווה,
אזהרה ללבה מנין?
ת"ל:
(דברים כ"ג)
"לא תשיך לאחיך".
אין לי אלא אזהרה ללווה ולמלווה –
אזהרה לעדים ולערב וללבלר (הכותב את שטר ההלוואה) מנין?
ת"ל:
"לא תשימון עליו נשך".
הסבר,
איך דייק איסור השתתפות בלקיחת נשך גם לעדים, לערב וללבלר מפסוקנו (מלשון פסוקנו)?
בבא מציעה ע"א עמוד א:
אמר ר יוסי:
בוא וראה סמיות עיניהם של מלוי בריבית:
אדם קורא לחברו "רשע",
יורד עמו לחייו.
והם מביאים עדים ולבלר וקולמוס וכותבים וחותמים:
"פלוני כפר באלוקי ישראל!" הסבר,
כיצד מנמקים חז"ל כאן שיש "כפירה באלוקי ישראל"
בעברה על לאו זה יותר מבשרא הלאוין?
ד.
כב,*
כ"ה
אם חבל תחבול שלמת רעך.
מכילתא
קפ"ו:
ר'
ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך,
שתהא עושה מצווה ונוטל את שלך.
ופירש בעל תורה תמימה:
ברשותך להבטיח, שלא תפסיד ממונך,
ויש לך רשות לקבל משכון.
והשוה דברי ר'
ישמעאל כאן לדבריו המובאים ברש"י
שמות כ
כ"ב
ד"ה
אם מזבח
אבנים וכן ברש"י שמות כ"ב
כ"ד
אם כסף
תלווה. (ראה
לעיל)
הסבר שר' ישמעאל הולך כאן לשיטתו ודבריו כאן מתאימים לדבריו שם!
(ואולי אם מתחייבים).
ה.
כב,
כ"ה
אם תחבול שלמת רעך
רש"י
ד"ה אם חבל תחבל.
דברי
רש"י
אלה
לקוחים
מגמרא
בבא מציעה
קי"ד
ע"ב:
המלווה את חברו אינו רשאי למשכנו (שלא ע"פ בית דין)
ואם משכנו חייב להחזיר לו (שבעת שהוא צריך לו.) במה דברים אמורים?
שמשכנו שלא בשעת הלוואתו, אבל משכנו בשעת הלוואתו, אינו חייב להחזיר לו.
הסבר,מהו טעמו של דין זה,
למה הבדילו בין "חבול"
שהוא בזמן שהגיע הפירעון לבין משכון בזמן הלוואתו?
ו.
כב,
כ"ה–כ"ו:
כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו,
במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי,
כי חנון אני.
תנחומא משפטים ט"ז:
אם
חבל תחבל:
אמר הקב"ה:
כמה אתה חייב לי ואני ממתין לך!
ונפשך עולה אצלי בכל יום ובכל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון והיא מתחייבת ואני מחזיר לך את נפשך, שאתה חייב לי!
אף אתה – אע"פ שהוא חייב לך "אם חבל תחבל – עד בא השמש תשיבנו לו!
כי היא כסותו לבדה", אף אתה – דבר אחד יש לי אצלך, אם אין אתה מחזיר משכונו,
אין אני מחזיר לך את נפשך.
"והיה
כי יצעק
אלי – ושמעתי כי חנון אני".
– שהוא קורא תגר לפני ואומר:
"ריבון העולם! אני אדם והוא אדם – הוא שוכב על מיטתו ואני – במה אשכב?
לפיכך ושמעתי כי חנון אני."
1. מה המיוחד בסגנון פסוקנו, שדחף את הדרשן להרחיב דבריו בו?
2. מה הציור – הלקוח מפסוקנו – שרואה בו הדרשן את חיי האדם ואת חובות האדם לבוראו?
3. למה נאמרה ההנמקה "כי חנון אני"
בפסוקנו ולא נאמרה לעיל פ כ"ג?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)
משפטים
כ"ב,
כ–כ"ו
הערה:
לפסוק כ"ד עיין גיליון משפטים תש"ט ולכל הקטע משפטים תשי"ד!
א.
כב,
כד
אם כסף תלווה את עמי.
ספורנו:
אם יקרה זה שלא יתקיים בישראל מה שנאמר (דברים ט"ו ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון" אבל יתקיים בהם (דברים ט"ו י"א)
"וכי לא יחדל אביון" ואז יקרה שתלווה.
** מה קשה לו בפסוקנו?
ב.
כב,
כ"ה
אם חבל תבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו.
רמב"ם הלכות מלווה ולווה ג הלכה ב.
אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו,
הרי זה מצווה להחזיר לו את העבוט בעת שהוא צריך לו.
מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישון עליו ואת המחרשה ביום כדי לעשות בה מלאכתו,
שנאמר "השב תשיב לו את העבוט".
(דברים כ"ד י"ג).
עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה, עובר בלא תעשה,
שנאמר:
"לא תשכב בעבוטו"
(דברים כ"ד י"ב)
– לא תשכב ועבוטו אצלך, זו כסות לילה.
ובכלים שהוא עושה בהם מלאכתו ביום או לובשן הוא אומר "עד בוא השמש תשיבנו לו"
ת מלמד שיחזירו כל היום.
1.
מניין לו שבמקומנו בכסות יום ידבר?
2.**
מניין למדו חז"ל שאף את המחרשה צריך להחזיר – והרי הפסוקים מדברים רק בכסות לעורו?
ג.
כב,
כ"ו:
כי
היא
כסותה
לבדה,
היא
שלמתו
לעורו
–
במה
ישכב...
מכילתא משפטים י"ט:
"כי
היא
כסותה" לבדה – זו טלית. היא שמלתו לעורו – זו חלוק. במה ישכב – להביא עוד מצע.
תנחומא משפטים י:
"כי
היא כסותה
לבדה, היא שמלתו לעורו,
במה ישכב" – הרי צינה פוגעת בו בלילה.
רש"י:
"כי
היא
כסותה": זו טלית. "שמלתו"
– זו חלוקו "במה ישכב": לרבות את המצע.
שמואל דוד לוצאטו:
יסודי התורה (הוצאת מוסד הרב קוק תש"ז)
עמוד ל"ג:
והנה התורה הזאת מדריכה אותנו בדרך החמלה והחנינה, ע"י מה שצוותה להניח לקט פאה ושכחה לעני ולגר,
ליתום ולאלמנה. וע"י מה שאסרה לקת מן העני נשך ותרבית, ומה שאסרה לבוא אל ביתו לעבוט עבוטו,
ומה שצוותה לבלתי חבול רחיים ורכב ולבלתי חבול בגד אלמנה (דברים כ"ד).
ומה שצוותה "אם חבל תחבל שמלת רעך עד בא השמש תשיבנו לו". והתבונן במה שכתוב אחר הצווי הזה: "כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו,
במה ישכב?"
הנה הוא הנוסח אשר הלווה לחברו מעותיו ורואה שהעביר המועד ואינו משלם, בדין הוא ממשכנו,
ואם אינו נותן לו דבר אחר לעירבון,
בדין הו חובל שלמתו, ואם בכל ערב ישיבנה לו,
אין ספק כי לעולם לא ישלם את חובו. אם שאל ממני במתנה, אולי הייתי נותן לו, אבל הוא שאל על מנת להחזיר, ועכשיו כשאינו מחזיר הריהו איש מרמה, המבקש לגזול ולעשוק א רעהו,
ועכשיו שחבלתי שמלתו,
למה אשיב אותה אליו? כן יאמר הנושה,
וכל הפילוסופים וכל עובדי הכבוד יאמרו שהדין עמו. אבל התורה מלמדת החמלה והחנינה ואומרת לנושה:
במה ישכב?
1. *
בשתי דרכים מפרשים הנ"ל את פסוקנו.
אלו הם?
2.**
מה המריץ את רש"י כאן ללכת בעקבות המכילתא ולא בעקבות התנחומא, אף על פי שנראה שדרי התנחומא קרובים כאן יותר לפשוטו של מקרא?
ד.
השווה:
כ"ב
כ"ג:
אם
ענה
תענה
אותו,
כי
אם
צעק
יצעק
אלי
–
שמע
אשמע
צעקתו.
כ"ב
כ"ו:
והיה
כשיצעק
אלי
–
ושמעתי
כי
חנון
אני.
הסבר,
למה באה ההנמקה "כי חנון אני"
רק כאן ולא שם?
ה.
תנחומא משפטים י:
"והיה
כי יצעק
אלי
ושמעתי" שני דברים כאן דומים זה לזה: בשכיר כתוב "ביומו תיתן שכרו",
כגון שהיה מהלך בדרך והחמור אחריו, מכרו לו אלומה של עמיר,
נתנה על כתפו והיה החמור בא בדרך אחריו, מקווה לאכול אותה אלומה. מה עשה לו אדוניו? בא והעמידו בבית וקשר האלומה למעלה הימנו,
אמרו לו: רשע!
כל הדרך הוא רץ בשבילה,
ולא נתנה לפניו?!
כך שכיר עמל ומצטער כל היום, מקווה לשכרו ומוצאו ריקם "ואליו הוא נושא את נפשו,
ולא יקרא עליך אל ה והיה בך חטא" וכאן (היינו במשפטים) כתיב:
"ושמעתי כי חנון אני".
הסבר מה המיון בין שני המקומות ומה השוני?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח]
משפטים
כב,
כ – כו
לא תמיד אפשר להבין את סמיכות הפסוקים בפרשה זו,
את הפרינציפ אשר לפיו נסדרו העניינים השונים,
שטחי החיים אשר בהם דנים דיני הפרשה,
בזה אחר זה.
וכבר עמד על קשר זה ראב"ע בתחילת הפרשה:
אבן
עזרא
שמות פרק
כא פסוק
ב
כי
תקנה: אומר לך כלל לפני שאחל לפרש. כי כל משפט או מצוה – כל אחד עומד בפני עצמו.
ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצווה אל זאת,
נדביקה בכל יכולתנו,
ואם לא יכולנו – נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו.
ואולם בקטע שעוסק גיליוננו זה נוכל להבין את סמיכות הפסוקים יפה.
כולם עוסקים ביחס אל החלש בחברה, אל הגר האלמנה,
העני.
על המורה להבהיר לתלמידיו תחילה שאין מתן הלוואה דבר שברצון טוב – אלא דבר מצווה,
חיובי (עיין רש"י פסוק כד ד"ה אם כסף תלווה:…).
אם ישאל התלמיד:
אם חובה היא – למה ידבר הכתוב בלשון "אם",
יפנה המורה אותם אולי לדברי
בעל
גור
אריה:
וכן אם הלווה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצווה,
כי צריך שיהיה מצוות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י)
"נתן תתן ולא ירע לבבך".
ואין הוא רשאי מלהשתמט מלהלוות אם מעותיו בטלות אצלו.
אך אם הוא מלווה, רשאי הוא להבטיח עצמו שיוחזר ממונו אליו כדברי המכילתא:
מכילתא
פרשת
משפטים
מסכת
נזיקין
פרשה יט:
אם חבול תחבול:
רבי ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוות ותהא נוטל את שלך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תש"ך)
משפטים – גנב במחתרת
פרק כב, א–ב
א.
כב,
א:
אם
במחתרת
ימצא
הגנב
והכה
ומת
– אין
לו
דמים:
א.
סנהדרין
דף
עב
ע"א:
משנה:
הבא
במחתרת
נידון
על
שם
סופו…
רש"י
סנהדרין
דף
עב
ע"א:
הבא
במחתרת:
שאמרה תורה יהרג,
נידון על שם סופו: דהא לא קטל,
ומקטיל (ונהרג–
מותר להורגו), משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו.
גמרא:
אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת?
– חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו.
והאי (הגנב)
מימר אמר: אי אזילנא –
קאי לאפאי ולא שביק לי,
(ועומד בעל הבית נגדי ואינו מניחני לקחת ממונו), ואי קאי לאפאי – קטילנא ליה. (ואם יקום נגדי – אהרגנו).
והתורה אמרה: אם בא להורגך – השכם להורגו.
רש"י:
מאי טעמא דמחתרת:
שאמרה תורה "אין לו דמים"
כלומר,
הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להורגו.
חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו:
שרואה שאחר נוטלו ושותק, הלכך יודע הגנב הזה שבעל הבית עומד על ממונו להצילו, ומימר אמר הגנב:
אי אזילנא לגביה קאי באפאי,
ואי קאי –
קטילנא ליה! ואמרה לך תורה:
"אין לו דמים"
ומלמדתך מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להורגו.
רש"י
שמות
כב, א:
אין
לו
דמים: אין זו רציחה – הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה,
אם בא להרגך השכם להורגו,
וזה להרגך בא,
שהרי יודע הוא,
שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק.
לפיכך על מנת כן בא,
שאם יעמוד בעל הממון כנגדו – יהרגנו.
1.
כיצד לומדת הגמרא מפסוקנו את הכלל של "הבא להורגך השכם להורגו"?
* 2.
הסבר,
למה לא לימדה התורה אותנו כלל זה אגב דיני רוצח ולימדה אותנו כלל זה אגב דיני גניבה?
3.
הסבר הביטוי בדברי הגמרא "והתורה אמרה אם בא להורגך…
" היכן אמרה התורה?
** 4.
הסבר למה משתמש רש"י בפירושו לגמרא בביטוי "כמי שאין לו דם ונשמה"
ואילו בפירושו לתורה אמר "כמת מעיקרו"?
.5 מה פירוש "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו"?
ב.
כב,
א:
…
– אין
לו
דמים:
אבן
עזרא
כב, א:
ופירוש
אין
לו
דמים
– אין על הורגו שפיכות דמים.
ויש לתמוה מן המפרשים "דמים"
– חיים,
אם כן מה הוא "איש דמים" (שמואל–ב טז, ח)?
רשב"ם
כב, א:
אם
במחתרת: ובלילה – או להרוג או ליהרג בא.
לפיכך אין לו דמים –
תשלומי דמים אלא פטור ההורגו.
ר
יוסף
בכור
שור:
אין
לו
דמים: אין מכהו נחשב כשופך דמים,
שהרי כמו אנוס הוא, שאין אדם יכול להעמיד עצמו על ממונו.
אברבנאל:
אין
לו
דמים: אין לו לבעל הבית דמים,
ר"ל שלא ייענש על הריגתו.
1. במה שונה הראב"ע מן הפירוש של רש"י לפסוקנו שבשאלה א? ומה המריצו שלא ללכת בעקבות פירוש רש"י?
2. מי מן המפרשים הנ"ל הולך בעקבות פירוש הראב"ע ומי בעקבות רש"י?
3.
בעקבות
מי
מן
המפרשים
הלכו
המתרגמים
הרמבמ"ן
והירש:
"זא איזט זיינעט וועגן קיינע בלוטשולד"?
ג.
כב,
ב:
אם
זרחה
השמש
עליו
דמים
לו…
רש"י
כב, ב:
אם
זרחה
השמש
עליו:
(בעקבות המכילתא), אין זה אלא כמין משל:
אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם,
כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו,
כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות.
רמב"ן
כב, ב:
… ודרך הפשט ידועה,
יאמר,
שאם חתר בחושך בתים ונמצא במחתרת בלילה – יהרג,
ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו –
לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום,
וטעם השמש –
האור,
לעיני הרואים, וכן "לעיני השמש הזאת"
(ש"ב יב, יא),
– בגלוי.
וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו,
כי זה (שבא בלילה ומוכן להרוג, ומותר לבעל הבית להורגו) יהרוג את בעל הבית, וזה (הבא ביום) יברח ממנו.
רלב"ג
כב, ב:
ואם
זרחה
השמש
עליו
דמים
לו: ראוי שתדע כי הגנבה תיעשה על הרוב בלילה, פי שאז יבטח הגנב שלא יראוהו האנשים.
ולזה אמר איוב "ובלילה יהי כגנב"
(כד,
יד),
ואמר עוד "כי יחדו בוקר למו צלמות"
(כד,
יז).
ר"ל שהרוצחים והגנבים ידאגו מאד בהיות הבוקר עד שהוא אצלם צלמות.
ולזה אמרה התורה "אם זרחה השמש עליו דמים לו". ולפי שלא אמר הכתוב אם זרחה השמש דמים לו,
מגיד שתהיה הזריחה עליו. כאילו תאמר שיתחדש שם מה שיתפרסם שהוא עשה מה שיעשה שם.
כאילו תאמר שראוהו נכנס לשם,
כי אז יירא מעשות שם דבר, לחושבו שכבר יוודע שהוא עשה זה כמו שיירא הגנב מלגנוב כשזרחה השמש, לחושבו שכבר יראוהו האנשים….
ואמנם כשזרחה השמש עליו ר"ל שראוהו שם,
הנה אז יישמר מההריגה לחושבו שכבר יוודע מי עשה הדבר הזה – ואז לא יותר להורגו….
וכן אם נתבאר מעניינו ביאור שלם שאין כוונתו להמית.
כמו האב שנכנס בבית הבן,
יש לו דמים.
ואין הבדל בין נמצא הגנב במחתרת או שנמצא בתוך גנו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו. הנה אם נהרג אין לו דמים, כי הוא נכנס שם לגנוב.
ואם יעמוד אדם לפניו יהרגנו.
ולא אמרה התורה "במחתרת"
אלא בהווה. כי הכוונה כולה למנוע המכוון להרוג שלא ייהרג. ואין הבדל בין שנמצא שם ביום או בלילה. כי התורה לא אמרה אם זרחה השמש דמים לו,
אבל אמרה "אם זרחה השמש עליו" כמו שקדם.
1. מה ההבדל הפרשני שבין שתי התפישות למילים "אם זרחה השמש עליו"?
2. מה ההבדל למעשה (לדינא)
בין שתי התפישות?
3. מה מעלתו של הפירוש של רש"י (שהוא פירושם של חז"ל)?
ד.
ירמיה ב, לד:
גם
בכנפיך
נמצאו
דם
נפשות
אביונים
נקיים
לא
במחתרת
מצאתים
כי
על
כל
אלה:
השווה את שלושת הפירושים הבאים:
רד"ק
ירמיה
פרק
ב פסוק
לד:
לא
במחתרת
מצאתים:
שנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים",
ואת לא מצאת אותם במחתרת,
למה הרגת אותם והם נקיים?
אברבנאל:
פסוק
לד:
גם
בכנפיך: יאמר ומלבד מה שנמצא בך מפשעי הע"ז שהלכת אחרי אלוהים אחרים,
עוד נמצא בך שפיכות דמים,
ולפי שרשעי אותו הדור היו מתהללים בשופכם דם אחיהם ומביאים דמם על מלבושיהם,
ע"ד מה שנאמר ביואב "ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במותניו ובנעלו אשר ברגליו"
(מלכים–א ב,ה),
לכן אמר: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים",
שהיה הדם מהם על כנפי בגדיהם לכבוד ולתפארת, ולכן אמר: "לא במחתרת מצאתים"
רוצה לומר, לא בסתר –
כמו המחתרת מצאתים"
כי אם בפרסום וגלוי. ואמר "כי על כל אלה" – על כל כנפי בגדיך שהיית מתהללת במעשיך אלה.
שד"ל:
פסוק
לד:
נפשות
אביונים
נקיים:
נביאי האמת שנהרגו.
לא
במחתרת
מצאתים: לא באו לחתור כותלך כדי שתהיה הריגתם מותרת. כלומר,
לא בקשו להרע לך אלא הוכיחוך בשמי.
כי
על
כל
אלה: רש"י
פירשו:
אלא הרגת אותם על כל הדברים האלה שהיו מוכיחים אותך. וזה רחוק. ולי נראה, שהוא מקרא קצר,
סתם ולא פירש.
והטעם כי על כל אלה הנני נשפט אותך ואענישך.
1. מה ההבדל שבין שתי התפישות של פסוקנו בדברי המפרשים האלה?
2. מה ההבדל שביניהם מבחינת דקדוק לשון הפסוק?
3.
איזו משתי התפישות נראית בעיניך יותר ומדוע?
4.
לאיזה מן הפירושים הנ"ל אפשר להביא סעד מפסוקים אחרים בירמיהו בפרק זה או בפרקים אחרים? (על דרך משל פרק ו)
5.**
כיצד מתפרש באברבנאל הפסוק ממלכים וכיצד אפשר לפרשו שלא בדרך זו?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ך]
משפטים – גנב במחתרת
פרק כב, א–ב
דיני גנב במחתרת מסתעפים להרבה סעיפים ונוגעים בשאלות גדולות במשפט ובמוסר,
בפיקוח נפש, בזכות האדם להגנה עצמית, בדין "הרודף אחר חברו להורגו, שמותר להצילו בנפשו של רודף"
ועוד.
מבחינה פרשנית פשוטה אין הפסוק הראשון פשוט.
שני קשיים בו:
א.
למי מוסבת מילת "לו"?
ב.
מה פירוש דמים בפסוק זה?
וכמובן שתי השאלות קשורות זו בזו ובפתרון האחת מותנה פתרון השנייה.
מבחינה תחבירית נראה פירושו של רש"י [ לו = לגנב ] מתקבלת יותר על הדעת מאשר דעת האומרים לו =
לבעל הבית, כי אין הנושא בפסוקנו אלא "הגנב".
ובעל הבית אינו מוזכר כלל בפסוקנו. (שאלה ב 1,
2).
ואילו לדעת המפרשים "לו"
= לבעל הבית, אפשר לטעון שמאחורי המילה "והוכה"
עומד המכה –
היינו בעל הבית ולכן אפשר להסב מילת "לו"
אליו כאל הנושא "ההגיוני"
בפסוק.
(שאלה מעין זו נידונה בפרשת
משפטים
גם
ב–כא,
לד:
והמת
יהיה
לו. ועיין:
רש"י
כא, לד
והמת
יהיה לו
– (מכילתא.
ב"ק ז) לניזק שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו:
ורשב"ם
כא, לד.
והמת
יהיה
לו
– לפי הפשט כיון שמשלם כל דמיו בדין הוא שהמת יהיה למזיק אבל חכמים פירשו לניזק כי פחת הנבילה דניזק הוא:
ועיין גיליון משפטים תש"ז שאלה ה.
וכן גם בפרשתנו כא, לו:
ונתן פדיון נפשו.
ועיין גיליון משפטים תש"ח ד4. ובדומה לזה גם בבראשית טו,
ו:
ויחשביה לו צדקה.
ועיין גיליון לך–לך תשי"ז.)
מוטב שילמד המורה תחילה את שאלה ב העוסקת העיקר בצד התחבירי של פסוקנו ורק אחרי כן בשאלה א הנכנסת לעומק הבנת משמעות העניין.
אולי כדאי להוסיף לדין "הבא להורגך השכם להורגו" גם את דברי
הגמרא
(סנהדרין
עב):
"והוכה"
– בכל אדם. (ואפילו אינו בעל הממון מותר להורגו.
וכן
ברמב"ם
הלכות
גניבה
פרק
ט הלכה
ז:
ורשות לכל אדם להורגו), שהרי הזכות להגנת החיים אינה מוגבלת למותקף עצמו –
אלא ניתנת לכל.
על המורה גם להסביר לתלמידיו שדין זה של "הבא להורגך השכם להורגו" אינו יכול להינתן רק למי שכבר הותקף ממש –
כי אז הרי למעשה נשללת מן האדם זכות ההגנה על חייו,
לאחר שכבר הותקף אין לו אולי, או בוודאי, עוד כל אפשרות להציל את עצמו. ואילו מצד שני יש להגביל זכות זו רק לגבי "הבא להורגך" ולא לגבי כל מי שעושה מעשים רעים נגדך או מי שבא רק על עסקי ממון.
וכן הזכות מוגבלת רק כל זמן שנשקפת סכנה ממש,
סכנה לחייו, ולא אם כבר בורח הגנב.
וכן
פסק
הרמב"ם,
הלכות
גניבה
פרק
ט הלכה
יא:
וכן הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת,
הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים, וכן אם הקיפוהו בני אדם או עדים אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו – אינו נהרג.
וכן
כתב
המאירי:
יצא לו הגנב מן הבית והלך לו,
הן בגניבה, הן שלא בגניבה,
אינו נקרא עוד רודף ואם הרגו אחר–כך,
יש לו דמים.
ומחלוקת זו בין רש"י לבין הרמב"ן היא גם מחלוקת בין הרמב"ם הלכות גניבה פרק ט הלכה ז–ח–ט לבין הראב"ד המשיג עליו.
מחלוקת זו ימצא הלומד בגיליון משפטים תש"ה שאלה ב.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
משפטים
כ"ב,
ד – ה
א.
כב,
ד:
כי
יבער
איש
שדה
או
כרם
ושלח
את
בעירה
ובער
בשדה
אחר
–
מיטב
שדהו
ומיטב
כרמו
ישלם:
רש"י
כב ד:
כי
יבער, יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו ויזיק אותו באחת משתי אלו;
או בשלוח בעירה או בביעור.
ופירשו רבותינו: ושלח,
הוא נזקי מדרך כף רגל,
ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת (בב"ק ג).
1.
הסבר – למה בנזקי קרן (כא,
לה–לו)
הבדילה התורה בין תם למועד ואילו בנזקי רגל ושן
לא הבדילה ומיד משלם נזק שלם?
2.
השווה את סגנון הפסוקים:
כא,
כח:
וכי
יגח
שור
את
איש…
כא,
לה:
וכי
יגף
שור
איש
את
שור
רעהו…
כב,
ד:
כי
יבער
איש…
ושלח
את
בעירה
ובער…
הסבר מהי סיבת השוני בדקדוק ולמה לא מצאנו גם בפסוק האחרון שהשור המזיק
יהיה נושא המשפט (כגון:
כי יצא… ובער…).
3.
על
דברי
רש"י
דלעיל
מקשים:
והלא בגמרא (בב"ק פרק ראשון)
למדו שאין חילוק בין אם מוליך בהמותיו,
בין אם הלכו מעצמן. ולמה פירש רש"י כאן כפי שפירש?
ב.
כב,
ד:
כי יבער איש שדה או כרם
ושלח
את
בעירה
ובער
בשדה
אחר…
שד"ל:
ד"ה
את בעירה:
להיותו לשון נופל על לשון "כי יבער" ועל לשון "ובער",
והמשפטים נאמרו קצתם על לשון השיר, כדי שיתרשמו בזיכרון ההמון.
קאסוטו:
ניכר כאן בברור משחק מלים בשימוש הפועל "בער"
בשתי הוראות שונות….
השימוש במשחק מלים העתיד להימצא עוד במקומות אחרים של חוקים אלה היה מכוון לעזור לזיכרון.
1.
הסבר לְמָה קורא שד"ל כאן בשם "לשון נופל על לשון" ולְמָה קורא קאסוטו כאן בשם "משחק מלים?
2. הבא עוד דוגמאות ללשון נופל על לשון או למשחק מלים?
3**.
קאסוטו מביא בין דוגמאותיו גם את כב,
יב:
"אם טרף יטרף יביאהו עד"
– מהו משחק המלים שבפסוק זה?
ג.
כב,
ד:
…
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:
מכילתא
פרשת
משפטים
מסכת
דנזיקין
פרשה יד:
"מיטב
שדהו
ומיטב
כרמו": מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר ישמעאל.
ר עקיבא אומר לא בא הכתוב ללמדך אלא ששמין נזיקין בעדית.
רש"י כב, ד:
מיטב
שדהו וגו
ישלם, שמין את הנזק ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו ישלם לו ממיטב שדותיו; אם היה נזקו סלע, יתן לו שווה סלע מעידית שיש לו.
למדך הכתוב, שהניזקין שמין להם בעידית.
רשב"ם
כב, ד:
מיטב
שדהו
וגו. מעידית שבנכסיו ישלם לו קרקע או שווה כסף (=מטלטלין),
כך פירשו רבותינו.
ולפי פשוטו משמע:
לפי מיטב שדהו וכרמו של זה הניזק ישלם, כי שמא מן המיטב אכלו בהמותיו של מזיק.
*1. מה ראה רש"י להוסיף "ואם בא לשלם לו"…?
*2. מה ראה רש"י להפוך מלשון יחיד "מיטב שדהו" ללשון רבים "ממיטב שדותיו" – מה תיקן
בזה?
3.
ומקשה
ר אליהו
מזרחי:
ואם תאמר: כיון דשמין את הנזק ומשלם לו קרקע דמי נזקו כפי שווייה,
מה לי מעידית מה לי מזיבורית? ככה היא שווה:
בית סאתיים של זיבורית כמו בית סאה של עידית?
ענה לשאלתו, והסבר אם יש בזה הקלה למזיק או לניזק?
**4.
מה המריצו לרשב"ם לראות את דברי ר ישמעאל כפשוטו של פסוק ולא את דברי ר'
עקיבא?
מסכת
בבא קמא
דף ס
ע"א:
אמר ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים
בעולם.
שנאמר:
"כי תצא אש ומצאה קוצים".
אימתי אש יוצאת?
בזמן שקוצים מצויים לה. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר:
"ונאכל גדיש" – ואכל גדיש לא נאמר, אלא "ונאכל גדיש", שנאכל גדיש כבר.
1.
הרשב"א
בפירושי
אגדות
פרק אין
עומדין:
… וזה מנהג חז"ל לשים מלות (=בודדות מתוך הכתובים)
לרמז ולזכר ובוודאי אין כוונתם להוציא פסוקים מידי פשוטן,
אלא כל זה מחכמתם לקבוע דברים הצריכים ונכבדי העניין,
גדולי התועלת בלשונות,
לא תשכח זכירתם.
וכתב
לדברי
הרשב"א
הנ"ל
בעל תורה
תמימה:
אמנם חקרתי ומצאתי,
כי אעפ"כ אין מדרךחז"ל להסמיך דרשות על לשון איזה פסוק אם לא שיש להם דקדוק והערה בלשון, שאינו מיושב לפי פשוטו….
הסבר מהו אפוא הדקדוק בלשון פסוקנו שאינו מיושב לפי פשוטו והוא מיושב על פי מדרש
חז"ל הנ"ל.
*2.
השווה לפסוקנו את ירמיה ד,
ג–ד:
כי כה אמר ה… נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים:
פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה…
לפי פירוש ר יונתן הנ"ל "האש"
בפסוקנו מסמלת את חמת ה כשם שהיא מסמלת אותה
בפסוק בירמיה.
הסבר מה מסומל ב"קוצים"
בדברי ירמיהו ובפסוקנו לדעת ר יונתן ומה הוא השדה?
מסכת
בבא קמא
דף ס
ע"ב:
"כי
תצא אש
ומצאה
קוצים" – תצא מעצמה, "שלם ישלם המבעיר את הבערה"
אמר הקב"ה:
עלי לשלם את הבערה שהבערתי.
אני הציתי אש בציון שנאמר (איכה ד) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה"
ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב): "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
1. מהו הקושי בפסוק שעליו בנוי מדרש זה?
2. מהו הרעיון המסומל בו?
3. מהו היסוד לכינוי ציון –
"שדה"?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-*
* קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
משפטים
פרק כב, ד–ה
גליוננו זה עוסק בשניים מאבות הנזיקין, במבעה ובהבער. (בבא קמא פרק א משנה א: "ארבעה אבות נזיקין:
השור והבור המבעה וההבער".)
המילה "מבעה"
תרגומה הארמי של "בער"
שבפסוקנו,
וכן הוא בתרגום השומרוני של התורה. ועיין
בתרגום
יונתן
לבמדבר
כב, ד.
"כלחוך השור" – "היכמא דמבעי תורא".
המשנה מפרשת את פסוק ד שמדובר בנזק הבא על ידי בהמה בשני אופנים:
שדרסה הבהמה ברגליה – (רגל)
או שהשחיתה ע"י אכילה (שן).
להבנת שאלה א עוד יש להסביר לתלמידים שהתורה מבחינה בין נזק העלול להיגרם באופן בלתי צפוי מראש (והוא נזקי קרן,
שהרי אין כל בהמה "נורמלית"
נוגחת בפראות אל כל המזדמן בדרכה) ובין נזק העלול להיגרם בדרך הטבע, ואשר על בעל הבהמה להניח מראש שיגרם ע"י בהמתו –
אם לא תישמר בהמתו שמירה מעולה, ובזה הפתרון ל–
א 1.
ב–
ג עומדת לפנינו שאלה אשר יסודה באי בהירות תחבירית.
כינוי בפסוק שיש בו שני שמות עצם במין ובמספר שווה (על פי הרוב יקרה הדבר כשהנושא והמושא שניהם ממין ומספר אחד)
יכול להיות מוסב לאחד משניהם.
ברוב המקרים תוכרע השאלה ע"י ההקשר. אך יש מקומות בהם מאפשר ההקשר את שתי התפישות.
עיין גליון ויגש תשי"ח
(שם נידונה השאלה הבאה:
בראשית
מו, כט:
ויאסר
יוסף
מרכבתו
ויעל
לקראת
ישראל
אביו
גשנה
וירא
אליו
ויפל
על
צואריו
ויבך
על
צואריו
עוד:
מי נראה אל מי? מי נפל על צווארי מי?
ומי בכה על צווארי מי?
עיין
שם:
ברש"י
בראשית
מו, כט:
ויאסור
יוסף
מרכבתו
– הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו:
וירא
אליו –
יוסף נראה אל אביו:
ויבך
על צואריו
עוד –
לשון הרבות בכיה וכן (איוב לד) כי לא על איש ישים עוד לשון רבוי הוא אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע:
וברמב"ן
בראשית
מו, כט🙂
וירא
אליו
יוסף –
נראה אל אביו ויבך על צואריו עוד,
לשון הרביית בכיה,
אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף בנו ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע, לשון רש"י ולא ידעתי טעם ב"וירא אליו", כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו ועוד, כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו,
ככתוב (להלן מח יב)
ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו,
והשעה הזו ראויה יותר להשתחות לו וכן כל "עוד"
בכתוב תוספת על עיקר הוא,
איננו כמו הרבה,
לא על איש ישים עוד (איוב לד כג),
שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר:
והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך:
ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך ואל תחוש בעבור אמרו ויאמר ישראל, כי ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו, וכן (לעיל מא מח –נ)
ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים וגו'
וליוסף יולד שני בנים וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא:
עיין גליון לך לך תשי"ז (בראשית פרק טו פסוק ו:
והאמין בה ויחשבה לו צדקה:
וכאן נידונה השאלה מי חשבה למי "צדקה"?)
וכן עיין בפרשתנו:
כא,
ל.
"ונתן
פדיון
נפשו"
(של מזיק או של ניזק?)
ועיין רש"י שם:
רש"י
שמות פרק
כא פסוק
ל:
ונתן
פדיון
נפשו, דמי ניזק דברי רבי ישמעאל,
ר"ע אומר דמי מזיק.
וכן עיין כב,
א.
"אין לו דמים"
ועיין
ברש"י
אין
לו דמים,
אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו,
כאן למדתך תורה אם בא להורגך השכם להורגו וזה להורגך בא שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו:
אבן
עזרא
שמות כב,
א:
ופירוש
אין לו
דמים, אין על הורגו שפיכות דמים,
פרק
כב פסוק
א:
אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים:
רש"י:
אין
לו דמים,
אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו,
כאן למדתך תורה אם בא להורגך השכם להורגו וזה להורגך בא שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו:
אבן
עזרא
שמות פרק
כב פסוק
א:
ופירוש
אין לו
דמים, אין על הורגו שפיכות דמים,
וכן – וזהו הפסוק הדומה יותר לפסוקנו מבחינה זו – כא,
לד:
"והמת יהיה לו " (למי?
למזיק או לניזק?)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
משפטים – ארבעה שומרים
כ"ב ו – יד
א.
שאלה כללית:
בבא
מציעה
צ"ד
ע"ב:
פרשה
ראשונה
(כב
ו –
ח)
נאמר בשומר חנם,
שנייה (ט – יא)
בשומר שכר…
1.
מניין לחז"ל שכך הוא,
והלא לא נתפרש בתורה אם נתנו הפיקדונות לשמירה בשכר או בחינם?
2. למה בחרה התורה כדוגמא לפיקדון בפרשה הראשונה "כסף או כלים"
ובפרשה השנייה "חמור או שור או שה וכל בהמה"?
ב.
כב,
ח:
אשר יאמר כי הוא זה
עד האלוהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו.
רש"י
ד"ה
אשר יאמר
כי הוא
זה. לפי פשוטו: אשר יאמר העד,
"כי הוא זה אשר נשבעת עליו, הרי הוא אצלך"
– עד הדיינים יבוא דבר שניהם ויחקרו את העדות אם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה – ישלם שניים.
ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממים ישלמו הם שניים לשומר.
ומקשה בעל "נימוקי רש"י (ר חיים הערשנזאהן):
לא ידעתי איך יתאים פה "פשוטו של מקרא",
אשר יאמר העד כי הוא זה, אשר אין זכר במקרא לעדים,
ולו היו נזכרים פה עדים היה צריך לכתוב: "אשר יאמרו כי הוא זה"?
ולעניין מה הביא פה רש"י דין עדים זוממים אשר שייך בכל מיני עדות "כאשר זמם לעשות לאחיו"? ולמה לא יפרש פשוטו של מקרא על השומר ועל המפקיד?
1.*
נסה ליישב דברי רש"י ולהסביר למה לא יוכל לפרש פסוקנו על השומר ועל המפקיד?
2.*
וכן הסבר למה אין מלשון יחיד של פסוקנו ("אשר יאמר") טענה נגד פירושו של רש"י?
ג.
כב,
י
שבועת
ה'
תהיה
בין
שניהם
אם
לא
שלח
ידו
מלאכת
רעהו
ולקח
בעליו
ולא
ישלם.
רש"י:
ד"ה
ולקח
בעליו: השבועה ולא ישלם:
לו השומר כלום
העמק
דבר:
ד"ה
ולקח
בעליו: לפי הפשט נוטל הנבלה ולא ישלם: הפחת שנפחתה במיתה.
1. מה קשה לרש"י בד"ה הראשון?
2. מה קשה לרש"י בד"ה השני?
3.*
למה הוצרך רש"י להוסיף מלת "כלום",
מה תקן בזה?
4.**
מה ראה בעל העמק דבר לקרוא לפירושו פשט, ולמה אין הוא רואה בפרושו של רש"י (שהוא דעת חכמינו)
את הפשט?
ד.
כב,
י"ב
אם טרף טרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם.
מכילתא קס"ב:
רבי יוחנן בן רבי יאשיהו אומר: "אם טרף טרף יביאהו עד"
– יביא עדים שנטרפה ויהא פטור מלשלם.
רבי יונתן אומר:
"יביאהו עד הטרפה"
– יוליך הבעלים אצל הטרפה ויהא פטור מלשלם.
רש"י:
ד"ה
יביאהו
עד: יביא עדים שנטרפה באונס ופטור.
ראב"ע:
ד"ה
יביאהו
עד: יביא קצת הנטרף להיות לו לעד, על דרך שכתוב (עמוס ג י"ב)
"כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעיים או בדל אוזן".
רשב"ם:
ד"ה
יביאהו
עד: קצת מאברי הטרפה לעדות, כדכתיב "כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעיים או בדל אוזן".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
משפטים – אלמנה ויתום
כ"ב כ–כ"ו
(עיין גם גיליון משפטים תשי"ב)
א.
שאלה כללית:
מה המאחד את הפסוקים כ"ב כ – כ"ו ומה הקשר בינם לבין הפסוקים (או הפסוק) שלפניהם?
ב.
כב,
כב
אם ענה תענה אותו כי צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו.
רש"י:
ד"ה
אם ענה
תענה
אותו. הרי זה מקרא קצר,גזם ולא פרש עונשו. כמו (בראשית ד ט"ו)
"לכן כל הורג קין" גזם ולא פרש עונשו, אף כאן: "אם ענה תענה אותו" לשון גזום, כלומר:
סופך ליטול את שלך. למה?
"כי אם צעק יצעק אלי וגו" – אשמענו ואנקמנו.
רמב"ן:
ד"ה
אם ענה
ענה אותו:
(מביא דברי רש"י דלעיל) ואינו נכון. גם העד שהביא לא העיד כן.
אבל יתכן, שיהיה "כי"
במקום הזה כמו "אם",
שהוא אחד ממשמשין שלו (כך בכ"י בספרים שלנו:
ממשמשין שלו*) אמר:
אם יצעק אלי,
שמע אשמע צעקתו והכפל לנחוץ העניין וחיזוקו,
כדרך (שמות י"ד י"א)
"המבלי אין קברים במצרים". (במדבר י"ב ב) "הרק אך במשה"!
והנכון בעיני, כי יאמר: רק אם צעק יצעק אלי בלבד, מיד אשמע צעקתו,
איננו צריך לדבר אחר כלל,
כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך, והטעם:
כי אתה לוחץ אותו, מפני שאין לו מושיע מידך והנה הוא נעז יותר מכל אדם,
כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים להם לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה,
וניקום ממך, כי נוקם ה ובעל חמה (המליצה מנחום א ב). ויבוא כעניין זה בכתובים רבים,
כגון מה שאמר (משלי כ"ב כ"ג)
אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים ואל תדכא העני אשר בשערייך, כי ה יריב בעבורם". וכן אמר (משלי כ"ג י) "ובשדה יתומים אל תבוא, כי גואלם חזק…
ה צבאות שמו",
שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם.
אף כאן אמר,
כי בצעקתו בלבד יושיע.
וכמוהו (ישעיה "ה י – י"א)
"וכי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי, לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי", בשניהם יאמר, שלא יעשו דבר אחד, כי אם שירוה את הארץ מיד, וכן כי אם שיעשה מה שחפצתי, והנה הוא כטעם "אלא",
וכן (במדבר י ל)
"כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך".
והשווה דברי רש"י:
בראשית
ד ט"ו
ד"ה
לכן כל
הורג
קין:
זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פרשו.
לכן כל הורג קין – לשון גערה כה יעשה לו, כך וכך ענשו ולא פרש ענשו. ד"ה שבעתיים יוקם:
איני רוצה להנקם מקין עכשיו.
לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתו ממנו,
שיעמוד למך מבני בניו ויהרגנו.
וסוף מקרא שאמר "שבעתיים יוקם" והיא נקמת הבל מקין, היא למדנו שתחילת מקרא לשון גערה היא,
שלא תהא בריה מזיקתו וכיוצא בו (שמואל ב ה)
"ואמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצינור"
ולא פרש מה יעשה לו.
אבל דבר הכתוב ברמז: כל מכה יבוסי ויגע בצינור ויקרב אל השער ויכבשנו ואת העיוורים וגו וגם אותם יכה,
על אשר אמרו העור והפיסח:
לא יבואו דוד אל תוך הבית – המכה את אלה אני אעשנו ראש ושר. כאן קצר דבריו ובדברי הימים (דברי הימים א ו – י"א)
פרש "יהיה לראש ולשר".
והשווה גם דברי הרמב"ן בראשית ד כ"ד ד"ה ויאמר למך לנשיו:
אבל פרוש כל הורג קין כפשוטו: שאמר ה: לכן כל אשר יהרוג את קין, שבעתיים יוקם ממנו,
כי אני אעניש את ההורג אותו שבע על חטאתו,
כי אני הבטחתי את קין שלא ייהרג בעבור יראתו אותי והתוודותו לפני.
1.
רש"י ורמב"ן נתקלים שניהם בקושי לשוני בפסוקנו,מה הוא?
2.
הרמב"ן מיישב נוסף על הקושי הלשוני גם קושי ענייני,
מה הוא?
3.
העתק את פסוקנו פעמיים וסמנו בסימני פיסוק פעם לפי רש"י ופעם לפי פירושו של הרמב"ן!
4.
רבים
מקשים
על רש"י:
ולמה לו לפרש שגזם ולא פרש עונשו.
ושמא המילים הכתובות בפסוק הבא (כ"ג)
הן העונש "וחרה אפי והרגתי…"?
ישב קושייתם והסבר מה הכריחו לרש"י לפרש כך?
5.**
מה ראה רש"י ללכת אף בבראשית בדרך זו, ולמה לא יפרש "שבעתיים יוקם" כעונשו ואין צריך לומר "גזם ולא פרש עונשו"?
6.*
למה א קיבל הרמב"ן את דעת רש"י גם במקומנו,
גם במקום "העד שהעיד"?
7.* מה ההבדל בין פירוש הרמב"ן הראשון "אבל ייתכן" ובין פירושו השני "והנכון בעיני"?
8. מה משמעות הצעקה לדעת רמב"ן?
9. לשם מה מביא הרמב"ן בפרושו הראשון את הפסוקים מתוך שמות י"ד ובמדבר י"ב ובפרושו השני את משלי כ"ב כ"ב,
ומשלי כ"ג י, מה רצה להוכיח בעזרתם?
10.*
במה שונה פירושו של הרמב"ן למשלי כ"ב כ"ב מן הפרוש הרגיל?
11.
נראה ברור שהרמב"ן צטט את משלי כ"ג י מן הזיכרון ולא מן הספר,
מה ראיה לדבר?
12. מה רצה הרמב"ן להוכיח ע"י הפסוק מישעיה נ"ה?
13.
היכול היה הרמב"ן להביא במומו גם סעד מן התורה את בראשית י"ח ט"ו "ויאמר לא כי צחקת" (רש"י:
לא כדברך הוא אלא צחקת…)?
ג.
כב,
כב
אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי…
ראב"ע:
ואמר
"צעק
יצעק" על היתום וכן דין האלמנה,
רק היתום יתכן שיהיה קטן ולא ידע לדבר כמו האלמנה.
1. מה הקושי בפסוקנו אותו רוצה ליישב?
2. יש סוברים שהפסוק ישעיהו א י"ג סותר דעתו.
כיצד?
ד.
כב,
כב
אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע
קאסוטו בפרושו לשמות עמוד 203:
המילה "אם"
שבתחילת פסוק כאן כשמושה בלשון השבועה: רעה תבוא עליך אם ענה תענה אותו,
כלומר את כל מי ששיך לסוגים מסוימים שנזכרו במפורש למעלה.
הזהר מלענותו, יען "כי אם צעק יצעק אלי"
המעונה,
"שמע אשמע צעקתו",
כפי ששמעתי את צעקתכם כאשר עינו אתכם המצרים (שמות ג ז).
האם מסכים קאסוטו עם פירושו של רש"י או של הרמב"ן לפסוקנו או קרוב הוא לאחד מהם,
או בחר לו דרך אחרת לגמרי?
ה.
כב,
כ"ג
וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים.
רש"י:
ממשמע שנאמר "והרגתי אתכם" איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים?! אלא הרי זו קללה אחרת,
שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות,
שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להינשא, והבנים יהיו יתומים,
שלא ייחום בית דין לירד לנכסי אביהם,
לפי שאין יודעים אם מתו,
אם נשבו.
1.
התוכל ליישב את קושייתו של רש"י בדרך אחרת.
כדרך שפרשו פשטנים?
2.
השוה דברי רש"י כאן לדבריו שמות א
י"ז
ד"ה
ותחיינה
את הילדים.
מהו המשותף לדרכו (שהיא דרך חז"ל)
בישוב הקושי בשני המקומות?
ותחיין
את הילדים
– מספקות להם מים ומזון (סוטה שם) תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתון לפי שלשון עבר לנקבות רבות תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פעלתם.
כגון (שמות ב) ותאמרנה איש מצרי לשון עבר כמו ויאמרו לזכרים ותדברנה בפיכם (ירמיה מד) לשון דברתם כמו ותדברו לזכרים וכן (יחזקאל יג) ותחללנה אותי אל עמי לשון עבר חללתם כמו ותחללו לזכרים:
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה]
משפטים
כ"ב כ"א – כ"ג
הפסוקים כ"ב כ – כ"ו מהווים יחידה בפני עצמה אשר נושאה הוא חיבה ואחריה, רחמים ועזרה לחלשים,
למחוסרי משען בחברה:
הגר,
היתום,
האלמנה והעני.
קשה להבין מה הוא קשר הפסוקים לקודמיהם.
וכבר הקדים ראב"ע
לפירוש
פרשתנו:
ד"ה
כי תקנה:
אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצווה כל אחד עומד בפני עצמו, ואם יכולנו למצוא טעם, למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצווה אל זאת,
נדבק בכל יכולתנו,
ואם לא יכולנו,
נחשוב,
כי בחסרון בא מחוסר דעתנו.
קאסוטו משתדל למצוא קשר זה בין פסוקינו לבין הפסוקים הקודמים:
הואיל ובפסקה הקודמת נקבעו חוקים חמורים נגד המנהגים הזרים,
רצה הכתוב לציין מייד, כי התנגדות זו מתכוונת אך ורק למנהגים,
ולא לאנשים הנכרים.
אדרבא אסור להונות וללחוץ את הנכרי.
הירש
רואה את הקשר בין פסוק כ לקודמיו אף הוא כקשר ניגודי, אך בדרך אחרת מקאסוטו. לפיו מדובר לפני כן על בן ישראל המאבד זכות שהותו בחברה,
זכות לחייו בכלל,
אם פונה הוא עורף לתורת ה. ואילו הגר הבא לחסות בצלו,
ראוי לזכויות מלאות כאחד מבני העם, וכן דבריו:
ע"י עמדת שני פסוקים אלה י"ט – כ,
קובעת התורה את חוקת היסוד שעליו היא חוזרת פעמים רבות, שזכות האדם והאזרח קנויה לאדם לא לפי גזעו, מוצאו,
מקום לידתו, רכושו,
אלא לפי ערכו הרוחני המוסרי.
הקשר בין פסוק כ לכ"א – כ"ב קל להבינו.
קאסוטו
רואה כאן קשר אסוציאני,
חובת הגר גוררת הזכרת סוגי בני אדם אחרים מחוסרי הגנה.
הקשר הלשוני בפסוקנו הוא, שיש לפנינו משפט תנאי ובמקום שתבוא אחריו תשובת התנאי,
בא – כן נראה לכאורה – משפט סבתי לזה לא יתכן.
מלת "כי"
שבפסוק כ"ב היא הנראית מפריעה למבנה התחבירי של כל הפסוק.
אך חשוב מן הקושי התחבירי הוא הקושי הרעיוני,
וכבר הקשו במכילתא:
יכול,
כל זמן שהוא צועק, אני שומע ואם אינו צועק איני שומע?!
הא מה ת"ל "כי אם צעק יצעק אלי"?
ולזה ניתנת ברמב"ן תשובה מלאה.
שים לב לשאלה א 8.
לשאלה א 10
– שאינה שייכת ישירות לענייננו – עיין גם בגיליון נח תש"ו פרוש "ויש מפרשים" הנמצא בשאלה ב.
לשאלה ה, השוה גיליון וישב ש.ז.
שאלה ב, גם שם מצינו אותה דרך במדרשי חז"ל,
וכן השוה ל ה 2
את מקורו של רש"י
שמות רבה א י"ט:
"ותחיין
את
הילדים": וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהם,
אין אנו יודעים שקיימו את הילדים? ולמה הוצרך הכתוב לומר "ותחיין את הילדים"?
יש קילוס בתוך קילוס: לא דיין שלא קיימו את דבריו אלא עוד הוסיפו לעשות עימהם טובות: יש מהם שהיו עניות והולכות המיילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות ומחיות את בניהן. הוא שכתוב: "ותחיין את הילדים".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
משפטים – ארבעת השומרים
פרק כב, ו–יד
שמות
פרק כב
פסוק
ו: כִּי
יִתֵּן
אִישׁ
אֶל
רֵעֵהוּ
כֶּסֶף
אוֹ
כֵלִים
לִשְׁמֹר
וְגֻנַּב
מִבֵּית
הָאִישׁ
אִם
יִמָּצֵא
הַגַּנָּב
יְשַׁלֵּם
שְׁנָיִם:
ז:
אִם
לֹא
יִמָּצֵא
הַגַּנָּב
וְנִקְרַב
בַּעַל
הַבַּיִת
אֶל
הָאֱלֹהִים
אִם
לֹא
שָׁלַח
יָדוֹ
בִּמְלֶאכֶת
רֵעֵהוּ:
ח:
עַל
כָּל
דְּבַר
פֶּשַׁע
עַל
שׁוֹר
עַל
חֲמוֹר
עַל
שֶׂה
עַל
שַׂלְמָה
עַל
כָּל
אֲבֵדָה
אֲשֶׁר
יֹאמַר
כִּי
הוּא
זֶה
עַד
הָאֱלֹהִים
יָבֹא
דְּבַר
שְׁנֵיהֶם
אֲשֶׁר
יַרְשִׁיעֻן
אֱלֹהִים
יְשַׁלֵּם
שְׁנַיִם
לְרֵעֵהוּ:
ט:
כִּי
יִתֵּן
אִישׁ
אֶל
רֵעֵהוּ
חֲמוֹר
אוֹ
שׁוֹר
אוֹ
שֶׂה
וְכָל
בְּהֵמָה
לִשְׁמֹר
וּמֵת
אוֹ
נִשְׁבַּר
אוֹ
נִשְׁבָּה
אֵין
רֹאֶה:
י:
שְׁבֻעַת
ה'
תיהְיֶה
בֵּין
שְׁנֵיהֶם
אִם
לֹא
שָׁלַח
יָדוֹ
בִּמְלֶאכֶת
רֵעֵהוּ
וְלָקַח
בְּעָלָיו
וְלֹא
יְשַׁלֵּם:
יא:
וְאִם
גָּנֹב
יִגָּנֵב
מֵעִמּוֹ
יְשַׁלֵּם
לִבְעָלָיו:
יב:
אִם
טָרֹף
יִטָּרֵף
יְבִאֵהוּ
עֵד
הַטְּרֵפָה
לֹא
יְשַׁלֵּם:
יג:
וְכִי
יִשְׁאַל
אִישׁ
מֵעִם
רֵעֵהוּ
וְנִשְׁבַּר
אוֹ
מֵת
בְּעָלָיו
אֵין
עִמּוֹ
שַׁלֵּם
יְשַׁלֵּם:
יד:
אִם
בְּעָלָיו
עִמּוֹ
לֹא
יְשַׁלֵּם
אִם
שָׂכִיר
הוּא
בָּא
בִּשְׂכָרוֹ:
א.
שאלה כללית:
מסכת
בבא מציעא
דף צד
ע"ב
תנן התם: ארבעה שומרים הם:
שומר חנם והשואל,
נושא שכר והשוכר….
דתנו רבנן: פרשה ראשונה (כב,
ו–ח)
נאמרה בשומר חנם,
שניה (ט–יא)
בשומר שכר, שלישית (יג–ידא)
בשואל.
1.
מניין לחז"ל שכך הוא,
והלא לא נתפרש בתורה אם נתנו הפיקדונות לשמירה בשכר או בחנם?
2. למה בחרה התורה כדוגמא לפיקדון בפרשה ראשונה "כסף או כלים"
ובפרשה שניה "חמור או שור וכל בהמה"?
ב.
פסוק ח:
עַל
כָּל
דְּבַר
פֶּשַׁע
עַל
שׁוֹר
עַל
חֲמוֹר
עַל
שֶׂה
עַל
שַׂלְמָה
עַל
כָּל
אֲבֵדָה
אֲשֶׁר
יֹאמַר
כִּי
הוּא
זֶה
עַד
הָאֱלֹהִים
יָבֹא
דְּבַר
שְׁנֵיהֶם
אֲשֶׁר
יַרְשִׁיעֻן
אֱלֹהִים
יְשַׁלֵּם
שְׁנַיִם
לְרֵעֵהוּ.
רש"י:
אֲשֶׁר
יֹאמַר
כִּי
הוּא
זֶה –
לפי פשוטו: אשר יאמר העד,
"כי הוא זה,
שנשבעת עליו הרי הוא אצלך"
– עד הדיינים יבוא דבר שניהם ויחקרו את העדות אם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה –
ישלם שנים; ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממים ישלמו הם שנים לשומר….
ומקשה
בעל
נימוקי
רש"י
(ר
חיים
הערשנזאהן,
סעאיני,
רומניה,
התר"ץ):
(ת)
אֲשֶׁר
יֹאמַר
כִּי
הוּא
זֶה
-... לא ידעתי איך יתאים פה "פשוטו של מקרא",
אשר יאמר העד כי הוא זה, אשר אין זכר במקרא לעדים,
ולו היו נזכרים פה עדים היה צריך לכתוב: "אשר יאמרו כי הוא זה"?
ולעניין מה הביא פה רש"י דין עדים זוממים אשר שייך בכל מיני עדות "כאשר זמם לעשות לאחיו"?
ולמה לא יפרש פשוטו של מקרא על השומר ועל המפקיד?
* 1.
נסה ליישב דברי רש"י ולהסביר למה לא יוכל לפרש פסוקנו על השומר ועל המפקיד?
* 2.
וכן הסבר למה אין מלשון יחיד של פסוקנו ("אשר יאמר") טענה נגד פירושו של רש"י?
ג.
פסוק י:
שְׁבֻעַת
ה'
תִּהְיֶה
בֵּין
שְׁנֵיהֶם
אִם
לֹא
שָׁלַח
יָדוֹ
בִּמְלֶאכֶת
רֵעֵהוּ
–
וְלָקַח
בְּעָלָיו
וְלֹא
יְשַׁלֵּם.
רש"י:
וְלָקַח
בְּעָלָיו
– השבועה.
וְלֹא
יְשַׁלֵּם
– לו השומר כלום.
העמק
דבר:
וְלָקַח
בְּעָלָיו
– לפי הפשט נוטל הנבילה.
וְלֹא
יְשַׁלֵּם
– הפחת שנפחתה במיתה.
1. מה קשה לרש"י בד"ה הראשון?
2. מה קשה לרש"י בד"ה השני?
* 3.
למה הוצרך רש"י להוסיף מילת "כלום",
מה תיקן בזה?
* * 4.
מה ראה בעל העמק דבר לקרוא לפירושו פשט, ולמה אין הוא רואה בפירושו של רש"י (שהוא דעת חכמינו)
את הפשט?
ד.
כב,
יב:
אִם
טָרֹף
יִטָּרֵף
יְבִאֵהוּ
עֵד
הַטְּרֵפָה
לֹא
יְשַׁלֵּם.
מכילתא
פרשת
משפטים
מסכת
נזיקין
פרשה
טז
רבי יוחנן בר יאשיה אומר:
"אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד"
– יביא עדים שנטרפה ויהא פטור מלשלם.
ר יונתן אומר:
יְבִאֵהוּ עד הַטְּרֵפָה – יוליך הבעלים אצל טרפה ויהא פטור מלשלם.
רש"י:
יְבִאֵהוּ
עֵד
– יביא עדים שנטרפה באונס ופטור.
ראב"ע:
יְבִאֵהוּ
עֵד
– יביא קצת הנטרף להיות לו לעד, על דרך שכתוב:
"כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן" (עמוס ג,יב).
רשב"ם:
יְבִאֵהוּ
עֵד
– קצת מאברי הטריפה לעדות כדכתיב:
"כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן".
1. מה ההבדל מבחינה עניינית ולשונית בין ר יוחנן (ורש"י ההולך בעקבותיו)
לבין ראב"ע ורשב"ם?
2. למי מן המפרשים הנ"ל מסייע הפסוק משמות לה,ה:
קְחוּ
מֵאִתְּכֶם
תְּרוּמָה
לה'
כֹּל
נְדִיב
לִבּוֹ
יְבִיאֶהָ
אֵת
תְּרוּמַת
ה'
זָהָב
וָכֶסֶף
וּנְחשֶׁת?
הידועה לך תופעה לשונית זו גם ממקום אחר בספר שמות?
3. על מה מסתמך ר' יוחנן בפרשו "עֵד"
שבכתוב בלשון רבים "עדים"?
4. מהו הפסוק מחומש בראשית שיכלו ראב"ע ורשב"ם להסתמך עליו?
* 5.
מהיכן למדו ראב"ע ורשב"ם לפרש "עד"
שלא כרגיל – כאיש חי שראה ובא לבי"ד ומעיד?
6. במה שונה ר יונתן מכל האחרים ולמה לא הביא רש"י דעתו כד"א,
אחרי הביאו את דעת ר'
יונתן?
ה.
כב,
יב:
אִם
טָרֹף
יִטָּרֵף
יְבִאֵהוּ
עֵד
הַטְּרֵפָה
לֹא
יְשַׁלֵּם.
רש"י:
הַטְּרֵפָה
לֹא
יְשַׁלֵּם – אינו אומר: טרפה לא ישלם אלא "הטרפה".
יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם. טרפת חתול ושועל ונמיה משלם.
טרפת זאב ארי ודוב ונחש אינו משלם.
ומי לחשך לדון כן? שהרי כתיב: "ומת או נשבר או נשבה",
מה מיתה שאין יכול להציל,
אף שבר ושביה שאין יכול להציל.
1. מה קשה לו בפסוקנו?
* 2.
הסבר כיצד מפרשים דבריו כאן את דבריו בבראשית
לא,לט:
ד"ה
טריפה: על ידי ארי וזאב.
ומהו הקושי שם שרצה רש"י ליישבו?
* * 3.
הסבר את המילים המודגשות?
* * 4.
ויש ממפרשי רש"י המקשים: למה זה לא הסתפק רש"י בהוכחתו הראשונה שיש חילוק בין טריפת ארי לבין טריפת נמיה,
ומה הצריכו להביא עוד הוכחה נוספת מן ההיקש של "מיתה"?
ו.
כב,
יג:
וְכִי
יִשְׁאַל
אִישׁ
מֵעִם
רֵעֵהוּ
וְנִשְׁבַּר
אוֹ
מֵת
בְּעָלָיו
אֵין
עִמּוֹ
שַׁלֵּם
יְשַׁלֵּם:
מכילתא
פרשת
משפטים
מסכת
נזיקין
פרשה
טז
–
וְכִי
יִשְׁאַל
אִישׁ
מֵעִם
רֵעֵהוּ:
נתקו הכתוב השואל מכלל השומר ואמרו עניין בפני עצמו.
1. מהו הסימן הלשוני שמצאו בפסוקנו המורה על "ניתוק"
זה?
2. מהו ההבדל הענייני בינו לבין שומר שכר ושומר חינם?
ז.
פסוק יד:
…
אִם
שָׂכִיר
הוּא
בָּא
בִּשְׂכָרוֹ.
רש"י:
אִם
שָׂכִיר
הוּא
– אם השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו ליד השוכר הזה,
ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי ע"י שכרו נשתמש ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין.
ולא פירש מה דינו אם כשומר חינם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל:
שוכר כיצד משלם?
רבי מאיר אומר:
כשומר חנם, רבי יהודה אומר:
כשומר שכר.
1.
הסבר,
מי הוא לפי רש"י הנושא בפסוקנו ולמי מתייחס הכינוי של "שכרו"?
* *2.
האם פסוקנו לפי פירוש רש"י הוא משפט תנאי שלא הושלמה תשובתו,
או יש לפנינו גם תנאי וגם תשובת תנאי?
* *3.
לשם מה הוסיף רש"י מילת "הזה"
– (השוכר הזה) מה תיקן על ידי הוספה זו?
4.
הסבר את נימוקי דעת ר מאיר, שיהא דינו של שוכר כשומר חינם ואת דעת ר יהודה שיהא דינו כדין שומר שכר!
ח.
מדברי המדרש:
תנחומא
ישן: (מדרש תנחומא הקדום והישן, מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא,
ממני שלמה באבער מלבוב.)
מדרש
תנחומא
ראה
ה
ר אמי פתר קרא בשואל פרה והיתה עינו צרה לשכור שתי פרות, והוא שאל אחת ושכר אחת,
ולא ידע כי חסר יבואנו (עפ"י משלי (כח,כב):
"נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ"), דכתיב (שמות כב,יג):
"בעליו אין עמו שלם ישלם".
*1.
הסבר,
כיצד ממחיש דין שואל את הפסוק במשלי?
*2.
מהו הלקח הכללי שרצה הדרשן ללמדנו?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
משפטים – ארבעת השומרים
פרק כב פסוקים ו –
יד
(לעניין ארבעת השומרים עיין גם גיליון משפטים תש"י,
השאלות הכלליות א1,2
נשאלו גם שם.)
פתחנו גיליוננו זה שוב בשאלות א1,2 מפני שנוכחנו שתלמידים רבים היודעים יפה את המושג ארבעת השומרים ואף את אחריותם וחיוביהם של כל אחד מארבעת השומרים עדיין לא הוברר להם,
היכן נרמז בתורה שהמדובר הוא בשומר חינם ובשומר שכר.
הרי המונחים האלה אינם כתובים בתורה שבכתב.
יש אפוא לתת ללומדים לחפש תחילה ראיות מוכיחות מן הכתוב, שלא ייתכן לפרש שתי פרשיות ראשונות ו–ח ו–ט–יב באותו שומר,
מאחר שפסוק ז ופסוק יב יהיו סותרים זה את זה. (בפסוק ז השומר נשבע ונפטר במקרה של גנבה, ובפסוק יא השומר משלם את הגנבה.) ורק אחרי שימצאו הלומדים את הסתירה הזו שאינה מתיישבת אלא על ידי ההנחה ששני השומרים ניתן להם הפיקדון בתנאים שונים, דהיינו שהמדובר כאן בשני מיני שומרים, רק אחרי מאמץ עצמי זה,
יותן להם לקרוא את דברי רש"י לפסוק ט ד"ה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור:
רש"י
כב, ט
כִּי
יִתֵּן
אִישׁ
אֶל
רֵעֵהוּ
חֲמוֹר
אוֹ
שׁוֹר
– (ב"מ צד) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חינם,
לפיכך פטר בו את הגנבה,
כמו שכתוב: וגונב מבית האיש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית – לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו.
ופרשה זו (הכוונה ט,יב)
אמורה בשומר שכר,
לפיכך אינו פטור אם נגנבה,
כמו שכתוב (יג):
ואם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו.
(בחוג לומדים מתקדמים ראוי להראות אחר כך,
שבכל זאת יש גם ניסיון אחר ליישב את הסתירה לפי פשוטו של מקרא,
בלי להניח שני מיני שומרים.
הלא היא דרכו של הרשב"ם:
רשב"ם
כב, ו
כִּי
יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ
כֵלִים לִשְׁמֹר
– מטלטלים הם ולשמרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנו לו.
לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור,
כי שמרו כשמירת חפציו. אבל פרשה שנייה שכתוב בה "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור"
ודרך בהמות לרעות בשדה, וודאי כשהפקידם ע"מ לשמרם מגנבים הפקידם לו,
ולכן אם נגנבו – חייב.
וכדאי
גם
לראות
כיצד
מנסה
קאסוטו
לספר
שמות לתווך בין שתי התפישות (שמות הוצ' מאגנס תשכ"ה,
עמ 198)
לפי הפשט אין הכתוב מבחין במפורש בין שומר חינם ובין שומר שכר, כהבחנת ההלכה. הוא מבחין רק בין שמירת מטלטלים ובין שמירת בהמות;
אבל דווקא מתוך הבחנה זו יוצא, כי שיטת חז"ל,
שבפסוק ו ואילך מדובר על שומר חינם,
ובפסוק ט על שומר שכר,
מתאימה בעיקרה לפשוטו של מקרא,
שהרי מן הסתם שומר מטלטלים הוא שומר חינם, מכיון שאין שמירה כזו דורשת טרחה, ואילו שומר בהמות מן הסתם הוא רועה המקבל שכר בעד טרחתו המתמדת.
לפסוקים ו–ז יעוין בגיליון משפטים תש"י שאלות א3,
ב1-2,
ג!
מגיליון תש"י:
א
3. למה
כינה
הכתוב
בפסוק ז
את השומר
בשם "בעל
הבית"?
תשובה:
הנפקד קיבל עליו שמירת החפץ מתוקף היותו בעל הבית,
אבל לא מעבר לזה ועל כן אם שמר כראוי על ביתו יהיה פטור,
הוא אינו שומר שכר שקיבל על עצמו שמירה החפץ כמטלה מיוחדת,
שאז דינו שונה ויותר חמור.
ב.
פסוק ו:
כִּי
יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ
כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ
אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם
שְׁנָיִם.
רש"י:
פסוק
ו: וְגֻנַּב
מִבֵּית
הָאִישׁ
– לפי דבריו.
1.
מה
ראה רש"י
צורך להוסיף לדברי הכתוב את דבריו אלה?
תשובה:
שאין כאן קביעת עובדה אובייקטיבית אלא שזו טענתו הסובייקטיבית של השומר – בעל הבית.
פסוק
ו: אִם
יִמָּצֵא הַגַּנָּב –
ישלם
הגנב שנים לבעלים.
2. מה קשה לו?
תשובה:
מכיוון שיש לשומר מידה מסוימת של אחריות על החפץ שהרי בוודאי אם לא שמר כראוי יתחייב לשלם,
יכול הייתי לחשוב שהגנב ישלם עכשיו לשומר את הכפל,
כי הרי את כל תהליך המשפט והבירורים היה עליו לעבור.
ג.
פסוק ז:
אִם
לֹא
יִמָּצֵא
הַגַּנָּב
וְנִקְרַב
בַּעַל
הַבַּיִת
אֶל
הָאֱלֹהִים
אִם
לֹא
שָׁלַח
יָדוֹ
בִּמְלֶאכֶת
רֵעֵהוּ:
רש"י:
וְנִקְרַב
אל הדיינין
– לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו (לשון השבועה.)
רמב"ן:
פסוק
ז: וטעם "אִם
לֹא
שָׁלַח
יָדוֹ
בִּמְלֶאכֶת
רֵעֵהוּ" על דעת רש"י,
שיקרב אל האלהים לישבע שלא שלח ידו בשל חברו.
והנכון,
שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב,
כמו שהוא טוען,
אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו,
כי השולח יד בפיקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין.
(תנאי,
הוא ישבע בתנאי שלא שלח ידו, אבל אין זו לשון השבועה.)
הכתב
והקבלה:
… והנה ממשמעות לשון המקרא יש הכרעה להרמב"ן,
כי כל לשון "אם"
הבא אחרי עניין שבועה או אלה, המכוון בו תמיד שלילת הדבר והפוכו, כמו השבעה אם תשקר לי (בראשית כא) דתרגומו דלא תשקר בי, וכן הרימותי ידי אל ה וגו אם אקח (שם יד), תהי נא אלה וגו אם תעשה עמו רעה (שם כו, כח),
שהמכוון בהם שלא אקח שלא תעשה, חי אני וגו אם יראו (במדבר יד) שלא יראו (ערש"י שם), חי ה אם יומת (ש"א יט) חי ה אם אקח (מ"ב ה) שלא יומת, שלא אקח, ותרגומו (דאס ניכט). ומילת "אם לא" הבא אחרי שבועה המכוון בו החיוב, כמו (ישעיה יד) אם לא בתים רבות לשמה יהיה, וכן (במדבר יד, כח)
אם לא זאת אעשה, שהמכוון בכל אלה,
החיוב באמת כאשר דמיתי, באמת בתים רבים,
באמת אעשה (וואהרליך,
איך ווערדע), הנה לפי היסוד הזה הנהוג בלשון, סיוע להרמב"ן שאין מאמר אם לא שלח ידו מוסב על השבועה, כלדעת רש"י,
דא"כ תהיה השבועה הפך המכוון,
שישבע שבאמת שלח ידו….
* * 1.
הסבר מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש פסוקנו?תשובה:
לרש"י נמסר כאן תוכן השבועה לרמב"ן כתוב כאן התנאי ההכרחי לחייבו שבועה.
* * 2.
מהו הצד הלשוני שבפסוקנו שעל פיו מכריע בעל הכתב והקבלה לדעת הרמב"ן?
שבועה
אם לקחתי פירושו שלא לקחתי.
ושבועה
אם לא שתיתי, פירושו
שאני נשבע שכן שתיתי. וזאת
מוכיחים הפסוקים שהביא בעל הקבלה.
* 3.
מה מוכיחים הפסוקים המובאים בדברי בעל הכתב והקבלה?
לשאלה ב הקושי הגדול בפסוקנו הוא, שחסר הנושא במשפט "אשר יאמר, כי הוא זה"
– מי יאמר? לדעת רש"י "לפי פשוטו" האומר הוא העד המעיד, לפי רבותינו הוא השומר המודה במקצת: "כי זה אני חייב, והמותר נגנב. ושוב מעניין להשוות פירוש של הרשב"ם:
רשב"ם
כב, ח
על
כל
דבר
פשע
על
שור… על
כל
אבדה: –
אבידה שנגנב הפיקדון בין שור בין שה בין שלמה בין כל אבידה שיאמר המפקיד, כי הוא זה הממון שגנב הימנו.
ובעקבותיו
קאסוטו
שם:
על כל דבר אשר יכיר אותו בעליו ואשר יאמר:
"כי הוא זה".
בעל
נימוקי
רש"י,
רוצה להוכיח שאין אפשרות אחרת מאשר לפרש שהאומר הוא העד.
לשאלה ה המעמידה את "כי יתן" של שתי הפרשיות הקודמות מול "וכי ישאל" של פרשה זו,
יש להשוות גם את דברי אבן ג'נאח ורשב"ם על ההבדל בין "שאל מאת" ובין "שאל מעם" בגיליון בא תשט"ו.