גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת תרומה
פרק כ"ה א'-ט
א.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?
1. לספורנו,
ב.
1. דבר
אל בני
ישראל
ויקחו
לי תרומה.
אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה,
וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו ואחרי כן נגשו כל בני ישראל,
ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני ואחר כך ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל שהם הסנהדרין קחו מאתכם תרומה ובזה צוה להם שיגבו.
וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין,
אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין:
2. מאת
כל איש.
צוה שלא יגבו בזרוע כעניין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד:
3. לרש"י
ב
ויקחו
לי תרומה
– לי לשמי:
4. לרש"י
ב.
תרומה
– הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה:
5. רש"י ד
ותכלת
– צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק (יבמות מנחות מד):
6. רש"י
ט
וכן
תעשו –
(סנהדרין טז שבועות יד) לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם (תוספתא שבת צח)
ואם לא היה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו אלא כן תעשו והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו:
ואיך
מתרץ
הרמב"ן
ט?
וכן
תעשו –
לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו,
אלא כן תעשו,
והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו לשון רש"י ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי"ב ד א):
ור"א אמר וכן תעשו הכלים,
כי בתחלה אמר ועשו לי מקדש –
ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה,
אבל בא הכפל לחזוק וזרוז,
אמר ועשו לי מקדש, בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז יג),
ושכנתי בתוכם, בבית ובכסא הכבוד אשר יעשו לי שם,
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם ואת תבנית כל כליו וכפל וכן תעשו כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'
את משה כן עשו (להלן לט לב),
כי מפני שהיא צואה אמר וכן תעשו:
ב.
כה,
ז.
אבני מלאים.
מה בין רש"י לרמב"ן בפרוש מילה זו?
רש"י
כה, ז.
מלאים
– על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאות הגומא קרויים אבני מלואים ומקום המושב קרוי משבצות:
לרמב"ן
כה, ז.
אבני
שהם ואבני
מלואים
לאפוד
ולחושן
– על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאת הגומא קרויין אבני מלואים ומקום הגומא קרוי משבצת לאפוד ולחשן, השהם לאבני האפוד ואבני המלואים לחשן, לשון רש"י וכן פירש (רש"י להלן כח כ) משובצים זהב יהיו במלאותם, מוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן,
זהו לשון מלאותם,
וכן כל לשון מלוי האמור בעניין הזה:
ואיננו נכון בעיני כלל, שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם ועוד, כי גם אבני השהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים ועוד,
שכבר אמרו רבותינו בגמרא (סוטה מח🙂 אבנים הללו אין מפרשין עליהם באיזמל, שנאמר במלאותם (להלן כח כ),
ואם היה פירוש במלאותם שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל ועוד,
כי עניין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן, אבל הוא כדברי אונקלוס שתרגם מרמצן (שם),
והוא שעשו מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן, מלשון חכמים ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (נדה סב), כגון דבזעא ברמצא דפרזלא (שבת קג) וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתתראה מכל צד ולא יטמן יפיה והדרה בתוך הגומא:
תדע לך שהוא כן, שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי הטבעות שבחשן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד, ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהן שרשרות, ומה ישמשו שם גומות שבהן אבל הן מזלגות כמו שאמרנו, ונקבי השרשרות נכנסים בהן וממנו לפי דעתי כי אחזני השבץ (ש"ב א ט),
אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים,
כמו שאמר (שם ו) והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו ופירוש מוסבות משבצות (להלן כח יא),
שיעשה רמצי זהב סביב ועל דעת אונקלוס שאמר משקען,
היו האבנים משוקעות בתוך הבתים,
והיו יוצאין מהם רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה:
אבל עניין מלואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום,
כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא,
כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מלוי ממש,
ותמלא כדה (בראשית כד טז)
ומליאה,
וכן כלם, אבל כאן תרגם המלוי ללשון שלמות, וכן מלא אותם חכמת לב (להלן לה לה)
אשלם,
כי איננו דבר שימלא כלי,
אבל הוא שלימות,
שהיו שלמים בחכמה,
וזה טעם ובחרשת אבן למלאת (להלן לא ה),
שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלאותם:
והנה באבני האפוד נאמר (להלן כח יא)
מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל,
כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן,
והנה לא היו במלאותם, אבל באבני החשן כתוב (להלן כח יז)
ומלאת בו מלואת אבן, וכתיב יהיו במלאותם (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (להלן לט יד),
לא מעשה חרש,
ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו,
כמו שאמרו במסכת סוטה (מח🙂
אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פתוחי חותם (להלן כח כא),
ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן:
ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח -)
איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד, שהחשן יקראו לו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכתיב נמי הגישה האפוד (ש"א כג ט),
ובחשן היו שואלין.
והנה פירוש הכתוב אבני שהם,
שלש,
שתים לאפוד ואחת לחשן, ואבני מלואים, לחשן ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מלואים, מן הכתוב הזה,
יהיו לאפוד ולחשן,
שניהם,
אבני שהם ואבני מלואים:
1. באר את דעתם בעזרת שני ציורים.
2. מהן טענות הרמב"ן נגד רש"י?
3. מה פרוש הפסוק אחזני השבץ (שמואל ב' א')
לפי
הרמב"ן?
ג.
כה,
ח.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
ספר
החינוך:
מצות עשה לבנות בית לשם ה'. כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנות אלי שנ'
ועשו לי מקדש.
משרשי מצוה זו…
דע בני כי כל אשר יגיע אצל ה' בעשות בני אדם מצותיו איננו רק שחפץ ה' להיטיב לנו לובהיות האדם מוכן ומוכשר בעשית אותן המצות לקבל בטובה אז ייטיב אליו ה'
ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים והיא דרך התורה כי בה יהיה האדם טוב.
נמצא כל המקבל מצותיו השלים חפצו כאשר הוא ראוי אז לקבל טובתו… ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עקר זה לבד:
"ועתה
ישראל
מה ה'
שואל
מעמך עד
לטוב לך"
(דברים י' י"ב–י"ג)
כלומר:
איננו שואל מעמך דבר לעשותך מצותיו רק שרצה להיטיב לך. ומה שכתוב אחריו:
"הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה" וכו'.
כלומר:
איננו צריך למצותיך קר מאהבתו אותך לזכותך…
ועתה בהיות הנחת דעתך על זה בעניין מצותיו, תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם ועשותנו בו תפלות וקרבנות אינו אלא הכל להכין הלבבות לעבודתו,
לא מהיותו צריך לשבת בין אנשים. ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלו אותו אף כי הבית אשר בנו בני האדם חלילה..
הכל להכשיר גופותינו כי הגופות יוכשרו ע"י פעולות וברברת הפעולות הטובות והתמדתן – מחשבות הלב מטהרות ומזדככות וה' חפץ בטובתן של בריות ועל כן ציוונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם את מחשבות בני אדם ולתקן לבבנו אליו בו…
אברבנאל:
… היתה כוונתו במעשה המשכן וכליו שלא יחשבו שעזב את ה' את הארץ הזאת ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם וכד'
להסיר מבלם האמונה הכוזבת הזאת,
צווה שיעשו לו משכן כאלו הוא ישכון בתוכם שיאמינו כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם.
זה עניין "ושכנתי בתוך בני ישראל"… "השוכן אותך בתוך טמאותם"… שכלו משל ומליצה,
להשראת שכנתו ולדבוק השגחתו בהם…
וצווה לשים הכיור וכנו כמזהיר אותו: "רחצו הזכו, הסירו רע מעלליכם":
ומזבח העולה – לשרוף שמה תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע,
ובהיכל היה שלחן ומנורה ומזבח הקטרת – כאלו כלים לשרת לפני מלכו של עולם (לא שהיה הוא ית' צריך לדבר מכל זה חלילה וחס) אלא להשריש בנפשותם כי ה'
אלוקים מתהלך בקרב מחניהם. וכמו שאמר על דרך השיר (שיר השירים) "הנה הוא עומד אחר כתלנו,
מציץ מן החרכים"
כל מחשבותיהם, וזו עצמה שיתה כונת מאמרו (ישעיה)
"השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי"
– אין בית למשכן אשר אני צריך אליהם כי "את כל אליה ידי עשתה".
אבל צויתי לעשותם כדי להשריש בלבם השגחתי.
והוא אמרו: "ואל זה אביט אל עני ונכח רוח וחרד על דברי".
שדל:
אחרי שקבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה'
בישורון מלך ראוי שיעשו לו מקדש, כאלו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה.
ועיין
רש"י
כה, ח
ועשו
לי מקדש
– ועשו לשמי בית קדושה:
מה הפרובלימה שבה עוסקים המפרשים הנ"ל ומהם דרכי פתרונה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת תרומה –
המנורה
פרק כ"ה לא–מ.
שאלון זה הוא המשך שאלון תש"ג שעסק בשני הכלים הראשונים מכלי המשכן:
ארון ושולחן (פסוקים י–ל).
שאלון זה עוסק בכלי השלישי:
המנורה.
דעות שונות לחכמים בטעם המנורה וצורתה:
מורה נבוכים ג'
מ"ה:
… ואח"כ הושמה מנורה לפניו לכבוד ולתפארת לבית,
כי הבית שדולק בו נר תמיד הנסתר כפרת יש לו בנפש כעלה גדולה.
אברבנאל:
… ואחר הפרכת היה ההיכל והיו בו ג'
כלים:
שלחן ומנורה ומזבח הקטרת לרמז ששומר התורה והמצוות (הנרמזים בארון), אע"פ שהוא לא יעבד משני,
הקבה"ו לא יקפח שכר פעולותיו ושכל מיני שכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והחכמים. האחד:
השכר הגופני– עשר וכבוד,… ולזה רומז השולחן ועליו לחם הפנים……. והשכר השני: החכמה והמדע, כי אם בתורת ה' חפצו – יחכם ויבין ויתגלו לו תעלומות…
והמנורה היתה רומזת לזה המין השני מן השכר שהוא שכר. למי שנר ה'
נשמת אדם. והיו שבעת הנרות רומזים אל שבע החכמות שכלם ימצאו בתורת האלוקים,
והיו הנרות כלם מונים אל הנר האמצעי והוא היה מונה אל קדש הקדשים לרמוז שהחכמה האמיתית תסכים עם שרשי התורה אשר בארון, והיתה המנורה זהב כלה לתורות על מעלות החכמה וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות,
בלתי מסכימות אל הדת, כי היא כלה זהב טהור.
והיו בה גביעים,
כפתורים ופרחים לרמז אל החכמות והידיעות כלם אלו מאלו והיות זאת החכמה לזאת.
והיתה מקשה כלה וככר זהב יעשה אותה,
למי שהחכמות בצד מה יתאחדו…
כי החכמה כלה אחת היא כמו שהבית – בנין אחד, אלא שבדלקה שבעה חלקים למספר חלופי הנושאים…
שנקראו "שבע חכמות", וזה ענים המנורה בעצמה שהיתה כלה מקשה אחת ונחלקה לשבעה קנים היוצאים ממנה…
1. מה ההבדל העקרוני שביניהם בפתרון שאלת טעם המנורה?
ב.
כה,
לא –לב,
לד
2. מה פירוש המלה "מנורה"
בפסוקים ל"א–ל"ב.
3. ומה פירוש המלה "מנורה"
בפסוק ל"ד?
ג.
כה,
ל"א.
מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה וכפתוריה ופרחיה ממנה יהיו.
רש"י
כה, לא
מקשה
תיעשה
המנורה
– שלא יעשנה חוליות ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין שקורין שולדיר"ץ אלא כולה באה מחתיכה אחת ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך:
מקשה
– תרגומו נגיד לשון המשכה שממשיך את האיברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס ולשון מקשה מכת קורנס בטדי"ץ בלע"ז (געהאממערט)
כמו (דניאל ה) דא לדא נקשן:
ממנה
יהיו –
הכל מקשה יוצא מתוך חתיכת העשת, ולא יעשם לבדם וידביקם:
השוה דבריו לדברי ספרי בהעלותך ח':
מקשה:
אין מקשה אלא מין קשה:
מעשה אומן. מעשה קורנוס… או יעשה איברים איברים? ת"ל:
"ממנה יהיו".
1. במה שונה רש"י מהספרי?
2.
העתק את הפסוק הנ"ל פעמים וסמנו בסמני פסוק לפי דעת רש"י ולמי דעת הספרי.
3. מהי הטענה הדקדוקית והסגנונית נגד פירושן של רש"י?
ד.
רש"י כה, לב
יצאים
מצדיה –
לכאן ולכאן באלכסון נמשכין ועולין עד כנגד גובהה של מנורה שהוא קנה האמצעי ויוצאין מתוך קנה האמצעי זה למעלה מזה התחתון ארוך ושל מעלה קצר הימנו והעליון קצר הימנו לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובהו של קנה האמצעי השביעי שממנו יוצאים הששה קנים:
הסבר את דברי רש"י ע"י ציור!
ה.
רש"י כה, ל"ד
משקדים
כפתריה
ופרחיה
– (יומא נב) זה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע:
אין ידוע אם גביעים משוקדים,
או משוקדים כפתוריה ופרחיה:
1. באר את הביטוי:
"אין
להם".
2. למי הכרעת בעלי הטעמים מוסבת מילת "משוקדים"
ל"כפתוריה ופרחיה". מהר הלשוני כפרקנו להכרעתם?
ו.
רש"י כה, לז:
והאיר
על עבר
פניה –
עשה פי ששת הנרות שבראשי הקנים היוצאים מצדיה מסובים כלפי האמצעי כדי שיהיו הנרות כשתדליקם מאירים אל עבר פניה מוסב אורם אל צד פני הקנה האמצעי שהוא גוף המנורה:
רשב"ם
כה, לז:
והאיר
על עכר
פניה –
ידליק הפתילות אל עבר מול המנורה שזהו לצד השלחן שכנגדו כדכתיב ואת המנורה נוכח השלחן וכן כ'
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שכל שבעתן מאירין לצד השלחן שכנגדו לפניה:
1. למה מדבר רש"י על "ששה הנרות". ודלא הכתוב מדבר על שבעה?
2. באר את דבריו באמצעות ציור.
3. מי הנושא של "והעלה"
של רש"י?
4. במה שונה הרשב"ם ממנו?
ז.
ראב"ע כה, מ'
וראה
– כי צריך מעשה המנורה לחכמה ולראות במראה הלב איך יעשה מככר אחד כל הכלים…
וכן
פירש גם
שד"ל:
וראה…
בתבניתם,
עניין הסתכלות, כמו (שמות ב') וירא בסבלותם וכמו (יחזקאל כ"א כ"ו)
ראה בכבד.
עם מי ממפרשנו הם מתווכחים ומה ממריצם לכך?
ח.
שאלות דקדוק
מ'
ראב"ע
מלת
מראה –
זרה ואיננה כדרך.
מושלך.
כי אין פעול למלת ראה כי אם נראה לבדה.
והיה כן בעבור כי הרואה אינו פועל רק מקבל דמות….
1.
הסבר במה זרה המלה "מראה"
לדעתו.
2. פרש את דבריו "כי הרואה אינו "מועל"
ואיזו מליאה דקדוקית רצה לתרץ על ידי כך.
הערה:
דעות החכמים בטעם המשכן כלו – עיין שאלון תרומה תש"ג.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
תרומה
כ"ה
א.
שאלת מבנה:
כ"ב ראב"ע
ד"ה
ונועדתי… ויש לשאול למה הזכיר השם הארון בתחלה.
כי כתוב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו.
ומנהג הלשון לבאר האחרון שהשלים בו. כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו.
על כן החל ופירש כלי המשכן והחל מהנכבד ואחר כן השולחן והמנורה ואחר כן ואת המשכן תעשה…
1. מהי שאלתו ביחס למבנה פרשתנו?
2.
בעזרת איזה כלל סגנוני הוא מיישב את הקושי?
*3.
התדע עוד כמה מקומות בתנ"ך הבנויים לפי כלל זה?
ב.
כה,
ב.
ויקחו לי תרומה.
מלבי"ם:
שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו,
או על מנת לקבל פרס,
רק לשם ה'
בלבד.
מהיכן בפסוקנו דייק לומר כן?
ג.
כה,
ח'
ועשו
לי
מקדש
וכו'.
מלבי"ם:
צוה כי כל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו,
כי יכין את עצמו להיות מקדש לה'
ומעון לשכינת עונו…
ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה',
עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.
מהו הרמז בפסוקנו לדרשה זו?
ד.
כה,
ט
וכן תעשו.
רש"י:
וכן
תעשו –
(סנהדרין טז שבועות יד) לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם (תוספתא שבת צח)
ואם לא היה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו אלא כן תעשו והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו:
רמב"ן:
וכן
תעשו –
לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו,
אלא כן תעשו,
והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו לשון רש"י ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי"ב ד א):
ור"א אמר וכן תעשו הכלים,
כי בתחילה אמר ועשו לי מקדש –
ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה,
אבל בא הכפל לחיזוק וזירוז,
אמר ועשו לי מקדש, בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז יג),
ושכנתי בתוכם, בבית ובכסא הכבוד אשר יעשו לי שם,
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם ואת תבנית כל כליו וכפל וכן תעשו כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'
את משה כן עשו (להלן לט לב),
כי מפני שהיא צואה אמר וכן תעשו:
חזקוני:
ד"ה
וכן תעשו
– בתחילה פירש עשית המשכן "ועשו לי מקדש"
וכמו שתעשו המשכן וכן תעשו את הכלים,
כמו שמפרש והולך,
1. מהן טענות הרמב"ן נגד רש"י?
2. מה קשה לרש"י?
**-3.
התוכל להסיר את תלונות הרמב"ן מעל רש"י?
4.
כיצד מפרש רמב"ן,
את פסוקנו לפי פשוטו?
וע'
רמב"ן בראשית ו'
כ"ב
ויעש
נח ככל
אשר צוה
אותו
אלהים –
שעשה את התיבה ואסף המאכל ודרך הכתוב לאמר "ויעש",
"וכן עשה", לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה:
וע'
רמב"ן שמות י"ב כ"ח
וילכו
ויעשו –
בני ישראל שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערבים,
ודרך הכתוב לכפול ולאמר "כן עשו", לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו,
כמו שפירשתי בנח (בראשית ו כב)
וכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו (להלן לט מג)
ולרבותינו בזה מדרש (מכילתא כאן) לפי שלא היה צריך הכתוב להזכיר ההליכה,
אמרו ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה ויעשו,
וכי כבר עשו,
אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם הכתוב כאלו עשו כאשר צוה את משה ואת אהרן כן עשו, להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה ואהרן עשו ד"א מה תלמוד לומר כן עשו, אלא שאף משה ואהרן כן עשו דרשו תחלה כי הכפל לשבח ישראל שלא שכחו, ולא נפל להם דבר מכל אשר אמרו להם, והוא דרך הלשון במקומות רבים:
וכן עיין:
רמב"ן
לט' מ"ב.
וטעם
כן עשו
בני ישראל
את כל
העבודה
– כל מלאכת המשכן,
ויקראנה עבודה לומר כי עשו אותה לעבודת השם הנכבד,
כעניין ועבדתם את ה' אלהיכם (לעיל כג כה),
ואותו תעבודו (דברים יג ה)
ויתכן שיאמר בכאן כל העבודה על הכלים,
כלשון שאמר (לעיל פסוק מ)
את כל כלי עבודת המשכן,
והזכיר תחלה הכלים לאמר כי אפילו בכלים נזהרו ועשו כמצוה בהם,
ואחרי כן הזכיר וירא משה את כל המלאכה:
**5.
התוכל להסביר, למה אין להביא מכל המקומות האלה ראיה לדעת רמב"ן נגד רש"י
במקומנו?
6.
כיצד מפרש חזקוני את הקשי בפסוקנו ובמה הוא שונה משאר המפרשים?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
**1.
ב'
תרומה מדוע לא הסתפק רש"י כאן בפירוש המילה תרומה "הפרשה"
ומה ראה להאריך בדבריו "יפרישו לי ממונם נדבה"?
2.פס'
ח'
ועשו
לי
מקדש תיקן רש"י בדבריו שני עניינים, אלו הם?
רש"י כה, ח
ועשו
לי מקדש
– ועשו לשמי בית קדושה:
**3.
כא,
ואל הארון תתן בעל נמוקי שמואל מקשה:
קשיה על רש"י שתירץ ואמר:
י"ל שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפרת יתן העדות לתוכו ואח"כ יתן הכפרת עליו וכו':
דלימוד זה שפיר שמעוניין ליה מקרא דלעיל (ט"ז),
שהרי אמר "ונתת את העדות"
קודם עשית הכפרת ומשמע ודאי שבעודו ארון לבדו בלא כפרת יתן העדות לתוכו,
כי איך יתכן לומר כי ארון בכפרת הוא ועדיין לא צוה בכפרת?
התוכל לענות על שאלתו?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות יותר, יענה כל אחד כפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
תרומה הארון ובדיו
כ"ה
(עיין גם בגילון תרומה תש"ג שעסק אף הוא בארון ובכפרת)
א.
כה,
י
ועשו ארון.
רמב"ן
י
ועשו
ארון –
יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (פסוק יא), ויצקת לו (פסוק יב), וכולן בלשון יחיד,
כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א)
ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון,
ושיזכו כולם לתורה וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב)
מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר'
שלום אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון,
או יעזור לבצלאל עזר מעט,
או שיכוונו לדבר:
ראב"ע
י
ועשו
– בעבור שאמר בתחלה ועשו לי החל ככה.
ומה קשה להם ומה ההבדל העקרוני שבין תשובותיהם?
ב.
כה,
רש"י י"ב
ושתי
טבעות
על צלעו
האחת –
הן הן הד'
טבעות שבתחלת המקרא ופירש לך היכן היו והוי"ו זו יתירה היא ופתרונו כמו שתי טבעות ויש לך לישבה כן ושתי מן הטבעות האלו על צלעו האחת:
ראב"ע
יב
ד"ה
פעמותיו...
ועוד מה טעם לומר ושתי טבעות זהב בתוספת הוי"ו.
ואילו היו הראשונות היה כתוב שתי טבעות.
להודיע שהם ארבע טבעות זהב שהזכיר כמשפט הלשון. ויש מחכמי דורינו שהבין זה ואמר כי הבדים היו מושמים בארון בטבעות שהיו על הפעמונים.
וכאשר יצטרכו לשאת את הארון יוסרו מהטבעות השפליות ויושמו בטבעות העליונות.
וכן כתוב ושמו בדיו. ולפי דעתי שהבדים אחר שהושמו בטבעות העליונות לא הוסרו משם. כי כן כתוב לא יסורו ממנו. ופירוש ושמו בדיו על הכהנים שהיו משימים בדי הארון בכתפות הקהתים וכאשר הושם הארון בדביר הוצרך להיותו סמוך אל הקיר שיסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו. על כן האריכו קצה כל אחד מהבדים.
וזהו ויאריכו הבדים והנה הד'
הטבעות השפלים היו ליופי ותפארת כמשפט הארונים:
1. מה הקשי?
2. מה בין שני פרושי רש"י?
3. מה בין רש"י לראב"ע?
ג.
כה,
ט"ו
בטבעות הארון יהיו בדים לא יסורו ממנו.
רמב"ם
הלכות
כלי המקדש
פרק ב'
הלכה
י"ב–י"ג:
בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום..
מצוה לנוטלו על הכתף…ונזהרים שלא ישמטו את הבדים מן הטבעות,
שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה,
שנ'
"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו".
ספר
חנוך
מצוה
צ"ו:
משרשי המצוה, לפי שהארון משכן התורה והוא כל עיקרנו וכבודנו ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתנו,
על כן נצתוינו לבל נסיר בידי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות ואולי מתוך הטרדה והחיפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצריך.
ושמא חס ושלום יפל מידם – ואין זה כבודו;
אבל בהיותם בו מוכנים לעולם לא יסורו ממנו, לא יארע תקלה בהם. –ועוד טעם אחר:
כל כלי מקדש צורתם מחויבת לרמז ענינים עליונים כדי שיהא אדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהם, ורצה האל לטובתנו,
שלא תפסד אותה צורה אפילו לפי שעה.
כלי
יקר:
ולא יסורו הבדים כי ברית כרותה אמר ה' (ישעיה נ"ט כ"א)
"ולא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם"
וכמו שאמר (יהושע א' ח')
"לא מוש ספר התורה הזה מפיך".
ר'
ש.ר.
הירש:
בדי הארון מסמלים את היעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ומה שבתוכו אל מחוץ לתחומו כשהשעה צריכה לכך. מצות "לא יסורו הבדים"
מבשרת לדורות את האמת, שזאת התורה ותפקידה אינה מותנית דווקא באדמת הארץ שבית המקדש עומד עליה. הלאו של "לא יסורו" כסמל לאי תלות התורה האלוקית בתנאים מקומיים מתבלט עוד יותר ע"י הניגוד אל כלי הקדש האחרים, ביחוד אל השולחן והמנורה, שלא נאמר בבדיהם "לא יסורו". מובע בזה הרעיון:
אמנם שולחן ישראל ומנורת ישראל– חייו הגשמיים בכל היקפם וחייו הרוחניים בעצם שגשוגם–
קשורים לאדמת ישראל (=אינם אפשריים אלא בשיבת העם על אדמת ארץ הקדש),
אבל לא כן תורת ישראל.
איתא ביומא ע"ב א "מתפרקין ואין נשמטין"
היינו שאפשר להסירם בכח, אבל אינם נשמטים מאליהם. הלאו של "לא יסורו" יוצא מתוך הנחה של אפשרות הסרתם. אסור לנו להשמיט את הבדים,
אבל יכולים המה להשמט, אפשר לפרקם בכח,
אולם גם אז יהיה הארון קיים ועומד בשלמותו ומחכה לנושאיו החדשים.
1.
כיצד מבארים לאו זה שלשת המפרשים ומה בניהם?
עצה
טובה: למורים ולמדריכי נער ולמלמדי פרשת השבוע בחוגים:
השתמשו בלמוד הפרשה הזאת והבאות בחוברת: תמונות תבנית המשכן וכליו ליעקב יהודה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
תרומה
פרק כ"ה
א.
כה,
ח.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
בעל
צידה
לדרך
מביא בשם
"מפרשים":
"להודות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש,
כי אם מחמת ישראל – כי היכל ה' שמה"
1.
הסבר כנגד איזו דעה מוטעית מופנים הדברים.
2. מהו הדיוק הלשוני שעליו בנויים דבריו.
3.
כיצד הוא משתמש במליצה שאולה מירמיהו ז'
ד'
וסוטה ממובן המלים שם?
ב.
כה,
ח
ועשו לי מקדש
רש"י
ועשו
לי מקדש
– ועשו לשמי בית קדושה:
רשב"ם
מקדש
– ל'
מועד שמתקדש ומזדמן אליה' לדבר מובן בדכתי'
ונועדתי שמה לבני ישראל:
1. מהם שני הקשיים המתורצים בדברי רש"י
2. מה ההבדל בין רש"י לבין רשב"ם בפירוש המילה מקדש?
*3.
לשם מה מסתייע רשב"ם בפ' כ"ט מ"ב?
**4.
התוכל להביא סיוע ממקום אחר לפירושו של הרשב"ם?
ג.
כה,
כ"ב
נועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת…
את כל אשר אצוה – רש"י ד"ה ונועדתי.
**1.
מה ראה רש"י להפך את פסוקנו שהוא משפט אחד בעל שני נשואים "ונועדתי לך שם ודברתי אתך…"
למשפט תנאיי "כשאקבע מועד…" ואחריו משפט ראשי "אותו מקום אקבע…
לדבר עמך".
**
2. לדעת
רווה"ה
(היידנהיים)
בהבנת המקרא, פירש רש"י ביתר ברור כונת דבריו כאן בפ'
כ"ט מ"ב ד"ה אשר אועד לכם.
הסבר במה מבארים דבריו שם את דבריו כאן?
ד.
כה,
כ"ב
ונועדתי לך שם ודברתי עמך.
ספורנו
ונועדתי
לך שם
ודברתי
אתך. כי בזה שרתה שכינה. ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו כמו שיעד באמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך,…
1.
מאיזו טעות רצה להצילנו בדבריו אלה?
2.
היכן מצינו בפסוקים אלה "ששכינה תשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור"?
3. מה ראה להוסיף על "חכמי הדור" תואר לקוח מירמיה ט' כ"ב ומאיזו טעות רצה להצילנו כאן?
**4.
מה ראה להביא ראיה לדבריו מן כ"ה פסוק ח'
ובמה ברור הוא הפסוק ההוא יותר מפסוקנו?
ה.
שאלות בראב"ע:
כ"ב
ונועדתי
לך
שם
ודברתי
ראב"ע
כב
ונועדתי
– לא אבין איך יכחיש זה הפסוק. פסוק וידבר ה'
אליו מאהל מועד לאמר. כי אהל מועד שם כולל את המשכן ואת כל אשר בו ואין צורך למכריע.
1. עם מי ממפרשנו מתווכח הראב"ע ומה הניגוד?
2. מה פרוש דבריו "ואין צורך למכריע"?
כ"ב ראב"ע
ד"ה
ונועדתי...
וטעם וי"ו ואת כל אשר אצוה.
ככה הוא. מלת ודברתי משרת בעבור אחרת.
כאילו כתוב ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים.
ולא הזכיר הדבר המדובר. והטעם שאדבר אתך להודיע סודי ולהשיב על שאלתך ודברתי את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל…
1. מה הפליאה הגדולה בדבריו אלה?
*2.
באר את ביטויו "משרת בעבור אחרת"
*3.
למה לו לפרש "שלא נזכר בפסוקנו הדבר המדובר"?
כ"ב ראב"ע
ד"ה
ונועדתי...
ויש לשאול למה הזכיר השם הארון בתחלה.
כי כתוב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו.
ומנהג הלשון לבאר האחרון שהשלים בו. כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו.
על כן החל ופירש כלי המשכן והחל מהנכבד ואחר כן השולחן והמנורה ואחר כן ואת המשכן תעשה והנה משה כאשר הקהיל כל העדה החל לומר להם בתחלה המשכן והאהל ואחר כן הארון. ואין צורך שילמד אדם את משה…
1. מה הקשיים שעליהם עומד ראב"ע בדבריו אלה?
2. מהו הכלל הסגנוני שבעזרתו יענה לשאלה הראשונה?
**3.
תן דוגמאות מתוך התנ"ך הבנויים בצורה סגנונית זו!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כ"א לפי דרגתו,
תשובות (וגם שאלות)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
תרומה – הכרובים
פרק כ"ה.
א.
כה,
ח
ועשו לי מקדש
פסיקתא דרב כהנא ב'
ר'
יודה בר סימון בשם ר'
יוחנן:
שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו:
בשעה שאמר לו הקבה"ו (שמ'
כ"ה ח') "ועשו לי מקדש"
– אמר משה לפני הקבה"ו:
"רבונו של עולם,
הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מלכים א' ח'
כ"ז)
ואתה אמרת "ועשו לי מקדש"?
אמר לו הקבה"ו:
"משה,
לא כשאתה סבור,
אלא עשרים קדשים בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ואצמצם שכינתי בניהם למה, דכתיב (שמ'
כ"ה נ"ב)
"ונועדתי לך שם".
ובשעה שאמר הקבה"ו למשה (במדבר כ"ח ב') "את קרבני לחמי לאשי", אמר משה לפני הקבה"ו:
"רבונו של עולם!
אם מכניס אני כל חיות שבעולם יש בהם העלאה אחת? או כל העצים שבעולם יש בהם הבערה אחת? שנ'
(ישעיה מ' ט"ז)
" וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה".
אמר לו הקבה"ו:
"משה,
לא כשאתה סבור,
אלא (במדבר כ"ח ג') "ואמרת להם: זה האשה שאר תקריב לה'
כבשים בני שנה שנים…" ולא שנים בבית אחת, אלא אחד בשחרית ואחד בין הערבים שנ'
(במדבר כ"ח ד') "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".
ובשעה שאמר לו הקבה"ו (שמ'
ל'
י"ב)
"ונתנו איש כפר נפשו", אמר משה לפני הקבה"ו:
רבונו של עולם,
מי יוכל ליתן פדיון נפשו,
שנ'
(תהילים מ"ט):
"אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ…ויקר פדיון נפשם".
אמר לו הקבה"ו למשה: לא כשאתה סבור אלא (שמות ל' י"ג)
"זה יתנו…מחצית השקל…".
1. מה הרעיון המסומל בויכוח זה שבין משה לקבה"ו,
נגד איזו תפיסה מוטעית של משכן וקורבנות נלחם המדרש?
2.
הסבר בייחוד מה רוצה המדרש לסמל בהדגישו את הכמות הקטנה הנדרשת (עשרים קרשים, שני כבשים, מחצית השקל).
ב.
להבנת שרש המילה כרובים.
רש"י י"ח
כרבים
– דמות פרצוף תינוק להם:
ראב"ע י"ח
ועשית
– אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים.
ופירשו כרוביא בלשון ארמי. והכ"ף משרת. ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה. ושמו המלה לזכר כמו מלת חנוכ' כי כ"ף כרוב שורש.
והעד והיו הכרובים כי הה"א ה"א הדעת ואינו לתימה כה"א הכמכת מכהו הכהו….
שד"ל:
כרוב כמו הפוך "רכוב",
ונקראו כן מפני שהם רכב אלוקים כטעם "וירכב על הכרוב"
(תהילים י"ח)
(להבנת דברי ראב"ע:
החל מן "כי כ"ף כרוב" כוונתו להביע את דעתו הוא בניגוד לדעת חז"ל)
1. מה המחלוקת בין רש"י לראב"ע?
** 2.
מה הדמיון ממלת "חנוכה"
המובאת בראב"ע?
3. במה סותר פ'
כ'
"והיו הכרובים" את דעת רש"י לדעת ראב"ע?
4.
הסבר את דברי שד"ל והבא דוגמאות בלשון לדרך הפוך כזו?
בסמליות הכרובים.
אברבנאל:
ואפשר עוד אצלי שהיו הכרובים ההם כדמות שני ילדים קטנים אשר אין בהם כל מום ולא טעמו טעם חטא,
הא'
בצורת זכר והב'
בצורת נקבה, לרמז וללמד שכל איש ואשה אשר מבני ישראל המה,
ראוי שמילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת האלוקים ויהגו בה יומם ולילה אם בקריאתה ואם בקיום מצוותיה…
והיו פניהם איש אל אחיו לרמז שכל אשר מבני ישראל יכונה ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה כלומר לעבד את קונהו ית'
בדברים שיבינו למקום וגם כן יהיו פניהם איש אל אחיו כל'
באהבת הרעים ובאחוה גמורה במה שיבינו לבין חברו.
הירש:
הכרובים מופיעים במקרא בתפקיד כפול:
כשומרים וסוככים; וכנושאי הכבוד. כשמרי דרך עץ החיים הועמדו הכרובים בצ'
ג'
כ"ד:
"את כרוב ממשח הסוכך" נקרא מלך צור שמרגע משיחתו למלך הופקד לשמור, "וירכב על כרוב ויעוף" ואמר בתה' על ה' בחושו לעזרת דוד.
ביחזקאל י' א'
הכרובים הם נושאי הכבוד, ובשמואל א' ד'
ובכמה מקומות הוזכר "יושב הכרובים"….. גם במקומנו מופיעים הכרובים בתפקיד כפול: הם סוככים על הארון והם נושאי הכבוד…
אבל מכיוון שהכרובים הנם חלק עצמי של הכפרת, לא חוברו אליה,
אלא "מקשה תעשה אותם משני קצות הכפרת", והכפרת מתרוממת מעל עצמה, מכינה על עצמה ונשאת הכבוד האלוקי.- הרי שמסומל בהם הרעיון הבא.
ע"י שמירת החוק האלוקי (המסומל בארון) מתעלה האדם למדרגת כרוב לעצמו,
ונושא כסא הכבוד;
שמירתו את מצוות ה' משמרתו ומנשאה אותו למעלת המגשים רצון האלוקים עלי אדמות.
בקיום המצוות נושע ישראל לתשועת עולמים והוא מכין עצמו בזה להעשות מכון כנתי בתוכם").
1.
התוכל להביא מפרטי עשיית הכרובים סמך לדעתו של הירש?
2. מהו ההבדל בין אברבנאל להירש בפענוח סוד הכרובים?
3. למי משניהם יש להביא סיוע משרש המלה "כרוב",
עיין בשאלה הקודמת?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
תרומה
פרק כ"ה
א.
בטעם המשכן כולו נאמרו דעות שונות ע"י חכמנו ומפרשנו ואלה מקצתם:
ח.
ועשו
לי
מקדש
ושכנתי
בתוכם.
ספר
החינוך:
מצות עשה לבנות בית לשם ה', כלומד שנהיה מקריבים שם קרבנות אליו שנ'
ועשו לי מקדש.
משרשי מצוה זו…
דע בני כי כל אשר יגיע אצל ה' בעשות בני אדם מצותיו איננו רק שחפץ ה' להיטיב לנו בהיות האדם מוכן ומוכשר בעשית אותן המצות לקבל בטובה אז ייטיב אליו ה'
ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים והיא דרך התורה כי בה יהיה האדם טוב.
נמצא כל המקבל מצותיו השלים חפצו כאשר הוא ראוי אז לקבל טובתו… ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד: "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך עד לטוב לך"
(דברים י. י"ב – י"ג)
כלומר איננו שואל מעמך דבר לעשותך מצותיו רק שרצה להיטיב לך.
ומה שכתוב אחריו:
"הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ והכל אשר ה" וכו'.
כלומר:
איננו צריך למצותיך,
רק מאהבתו אותך לזכותך… ומעתה בהיות הנחת דעתך על זה בעניין מצותיו, תחייב אותנו לאמר,
כי בניין בית לשם ועשותנו בו תפילות וקרבנות אינו אלא הכל להכין הלבבות לעבודתו, לא מהיותו צריך לשבת בין אנשים, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברושים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלו אותו ואף כי הבית אשר בנו בני אדם, חלילה…
הכל להכשיר גופותינו,
כי הגופות יוכשרו ע"י פעולות וברברת הפעולות הטובות והתמדתן – מחשבות הלב מטהרות ומזדככות וה' חפץ בטובתן של בריות ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם את מחשבות בני אדם ולתקן לבבנו אליו בו…
אברבנאל:
… הייתה כוונתו יתברך במעשה המשכן וכליו, שלא יחשבו שעזב ה' את הארץ ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם.
וכדי להסיר בלבם האמונה הכוזבת הזאת ציוה שיעשו לנו משכן כאלו הוא ישכון בתוכם שיאמינו כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם.
וזה העניין "ושכנתי בתוך בני ישראל…" "השוכן אתם בתוך טמאתם"… שכלו משל–ומליצה להשראת שכנתו ולדבוק השגחתו בהם… וצוה לשים הכיור וכנו כמזהיר אותו: "רחצו,
הזכו,
הסירו רע מעלליכם";
ומזבח העולה – לשרוף שמה תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע;
ובהיכל היה שלחן ומנורה ומזבח הקטרת – כאלו כלים לשרת לפני מלכו של עולם לא שהיה הוא ית' צריך לדבר מכל זה חלילה וחס./ אלא להשריש בנפשותם כי ה'
אלקים מתהלך בקרב מחניהם. וכמו שאמר על דרך השיר (שיר השירים) "הנה הוא עומד אחר כתלנו,
מציץ מן החרכים"
כל מחשבותיהם. וזו עצמה היתה כונת מאמרו (ישעיה 10) "השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי"
– אין בית למשכן אשר אני צריך אליהם כי "את כל אלה ידי עשתה".
אבל צויתי לעשותם,
כדי להשריש בלבם השגחתי. והוא אמרו "ואל זה אביט אל עני נכה וחרד על דברי".
שד"ל:
אחרי שקבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה'
בישורון מלך ראוי שיעש לו מקדש, כאלו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה.
1. מהי הבעיה שבה עוסקים שני המפרשים הראשונים?
2.
הסבר את דברי ספר החינוך "כי גופות יוכשרו ע"י פעולות".
3. מה ההבדל בין שלש הדעות הנ"ל?
ב.
כה,
ב
ויקחו לי תרומה.
מלבי"ם:
שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו,
או על מנת לקבל פרס רק לשם ה' בלבד.
מהין פסוקנו דייק לומר כן?
ג.
כה,
ח'
ועשו לי מקדש וכו'
מלבי"ם:
צוה כי כל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו,
כי יכין את עצמו להיות מקדש לה'
ומעון לשכינת
עוזו… ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה'.
עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.
מהו הרמז בפסוקנו לדרשה זו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב)
תרומה – הארון ובדיו
כ"ה י'-טז'
(בטעם המשכן כולו.
עיין גליון תרומה תשי"א).
א.
כה,
י'.
ועשו ארון עצי שטים.
שמות
רבה ל"ד:
מפני מה בכל הכלים כתיב "ועשית"
ובארון כתיב "ועשו ארון"?
א"ר יהודה בר'
שלום:
אמר להם הקבה"ו יבואו הכל ויעסקו בארון,
כדי שיזכו כלם לתורה.
.
רמב"ן
י
ועשו
ארון –
יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (פסוק יא), ויצקת לו (פסוק יב), וכולן בלשון יחיד,
כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א)
ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון,
ושיזכו כולם לתורה וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב)
מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר'
שלום אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון,
או יעזור לבצלאל עזר מעט,
או שיכוונו לדבר:
אור
החיים:
טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב,
שבכל הכלים אמר "ועשית שלחן" "ועשית מנורה". אולי שרמזו שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל ואין מציאות (אחת)
בעולם יכול עשות כל עקרי התורה. כגון:
אם הוא כהן,
הרי אינו יכול לקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו', ואם הוא ישראל,
הרי אינו יכול לקיים מצות עשה שבקרבנות,
וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה,
לזה אמר "ועשו ארון" לשון רבים…
וע'
דבריו לשמות ל"ט ל"ב ד"ה ויעשו בני ישראל, בגליון ויקהל–פקודי תש"ט~
קאסוטו פירש על ט' שמות ע' 228:
מצות עשית הארון פותחת במלת "ועשו"
ולא במלת "ועשית"
הרגילה להלן, כדי להתקשר אל המלה "ועשו"
שבפס'
ח':
ועשו לי בני ישראל מקדש בדרך זו:
ועשו,
ראשית כל, ארון.
1. מה ההבדל בין המפרשים השונים הנ"ל בישוב התמיהה הסגנונית?
2.
בעקבות מי ממפרשנו תלך קאסוטו?
ט"ו.
בטבעות
הארון
יהיו
הבדים
לא
יסורו
ממנו.
ספר
החינוך
מצוה
צ"ו:
משרשי המצוה, לפי שהארון משכן התורה והוא כל עיקרנו וכבודנו ובחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכלתנו,
על כן נצטוינו לבל נסיר בידי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצריך.
ושמא חס ושלום יפל מידם–
ואין זה כבודו;
אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, לא יארע תקלה בהם.
חזקוני:
לא יסורו ממנו מחמת קדושתו.
לא רצה הקבה"ו שימששו בו להסיר הבדים ולהכניסם. –ולפי הפשוט הבדים עומדים בדחק הטבעת (=קשר הטבעת מתאים לעבי הבד)
שכשיהיו נושאים את הארון ויעלו הרים וירדו בקעות לא ירד הארון על כתפי נושאיו. – דבר אחר: לפי הפשט אין צורך להסיר בדי הארון,
כי אין בהם שום טרוד ודוחק, לפי שהם בקדש הקדשים שאין יוצא ונכנס בו – רק הכן הגדול ביום אחד בשנה,
אבל במזבח הנחושת הנתון בחצר,
שהכל נכנסין ויוצאין בו, אם יהיו הטבעות בו תדיר,
יהיו טרודין ודוחקין היוצאים והנכנסים.
לפיכך אין צריך שיהיו שם אלא בשעת המסעות, לפיכך נאמר (כ"ז ז') "והיו הבדים על שתי צלעות המזבח בשאת אותו".
ר'ש.ר.
הירש
(תרגום):
בדי הארון מסמלים את היעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ומה שבתוכו אל מחוץ לתחומו כשהשעה צריכה לכך. מצות "לא יסורו הבדים"
מבשרת לדורות את האמת, שזאת התורה ותפקידה אינם מותנים דוקא באדמת הארץ שבית המקדש עומד עליה. הלאו של "לא יסורו" כסמל לאי תלות התורה האלוקית בתנאים מקומיים מתבלט עוד יותר ע"י הנגוד אל כלי הקדש האחרים, ביחוד אל השולחן והמנורה, שלא נאמר בבדיהם "לא יסורו". מובע בזה הרעיון:
אמנם שולחן ישראל ומנורת ישראל – חייו הגשמיים בכל היקפם וחייו הרוחניים בעצם שגשוגם – קשורים לאדמת ישראל (=אינם אפשריים אלא בישיבת העם על אדמת ארץ הקדש),
אבל לא כן תורת ישראל.
העמק
דבר:
...אמנם בטעם הדבר נראה רצה להגיד לנו דכח הארון הוא התורה והוא נישא בכל דור ודור ממקום למקום, היכן שישראל גולים.
מה שאין כן השולחן שבו כח מלוכת ישראל ומזבח הזהב שבו כח כהונה,
ושני כחות אלה אינם אלא כשישראל על מקומם בארץ ישראל.
קאסוטו
שם:
הארון נועד להיות נשוא לא רק במסעי המחנה, אלא גם לשם תהלוכות חגיגיות כגון יהושע ג', שם ו', ולפיכך ראוי שכל מה שצריך לנשיאתו יהיה מוכן תמיד.
1. מה השאלה שרוצים כל המפרשים האלה לתרץ?
2.
הסבר מהו ההבדל שבין גישותיהם.
(כמה גישות שונות מוצגות כאן?).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
תרומה
כ"ה
מתוך דברי אגדה
שמות רבה ל"ד:
…אליהוא אמר (איוב כ"ו)
"שדי לא מצאנוהו שגיא כח"
מי ששומע פסוק זה, הוא אומר: שמא חרופים הוא חס ושלום?!
אלא כך אמר אליהוא" לא מצינו כח גבורתו של הקבה"ו עם בריותיו,
שאין הקבה"ו בא בטרחות עם בריותיו,
לא בא על האדם אלא לפי כחו.
אתה מוצא כשנתן הקבה"ו את התורה לישראל, אלו בא עליהם בחזק כחו,
לא היו יכולין לעמוד, שנאמר (דברים ה') "אם יוסיפים אנחנו לשמוע את קול ה'
אלוקינו – ומתנו",
"בכוחו"
– אינו אומר, אלא "בכוח",
לפי כחו של כל אחד ואחר. ד"א (איוב כ"ו)
"שדי לא מצאנוהו שגיא כח"
– בשעה שאמר הקבה"ו למשה: "עשה לי משכן"
– התחיל משה מתמיה ואומר: "כבודו של הקבה"ו מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר: "עשה לי משכן?!"
(תנחומא:
בשעה שאמר לו הקבה"ו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
אמר משה: רבונו של עולם,
הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך…) ועוד היה משה מסתכל ורואה ששלמה עומד ובונה בית המקדש, שהוא גדול מן המשכן ואומר לפני הקבה"ו (מלכים א' ח')
"כי האמנם ישב אלוקים על הארץ" אמר משה: "ומה בית מקדש שהוא יותר ויותר מן המשכן, שלמה אומר כן,
משכן על אחת כמה וכמה!"…אמר הקבה"ו:
"לא כשם שאתה סבור, כך אני סבור,
אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום וחמשה במערב (שמ'
כ"ו י"ח–כ"ב)
ואצמצם שכונתי שלי ואשכון ביניהם.
שמות
רבה ל"ג:
(כ"ה ב') "ויקחו לי תרומה – הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה')
"אני ישנה ולבי ער" – אמרה כנסת ישראל:
אני ישנה מן הקץ – אלא הקבה"ו ער, שנא'
(תהילים ע/ג)
"צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם"
אני ישנה ממעשה העגל (=התייאשתי שמא חס ושלום לא יתרצה עוד,
"ישנה"
– נרדמתי ונדממתי – "מתנות כהונה") והקבה"ו מרתיק עלי (לשון הבאה ודפיקה),
הוי "ויקחו לי תרומה".
מדרש
אגדה
תרומה:
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה…
ועשית את המזבח עצי שטים".-
וכל עניין המנורה והשלחן והמזבח והקרשים והאהל והיריעות וכל כלי המשכן – מפני מה? אמרו ישראל לפני הקבה"ו:
רבונו של עולם,
מלכי הגויים יש להם אהל ושלחן והמנורה ומקטר קטרת,
וכן הוא תכסיסי מלוכה, כי כל מלך צריך לכך,
ואתה הוא מלכנו וגואלנו מושיענו – לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה,
עד שיודע לכל בעי עולם כי אתה הוא המלך?
אמר להם: בני,
אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתיה,
ואיני צריך מאור,
ועבדי יוכיחו כי השמש והירח מאירים לכל העולם ואני משפיע עליהם מאורי, ואני אשגיח עליכם לטובה בזכות אבותיכם.
אמרו ישראל לפני הקבה"ו:
רבונו של עולם אין אנחנו מבקשים את האבות (ישעיה ס"ג),
"כי אתה אבינו,
אברהם לא ידענו וישראל לא הכירנו". אמר להם הקבה"ו:
אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצוה אתכם…
שנ'
"ועשו לי מקדש…"
"ועשו מנורה… ועשו שלחן… ועשו מזבח מקטר קטרת."
1. מה המשותף בשלשת המדרשים בהסבירם את טעם המשכן ומה השאלה שרצו כולם לתרץ?
2. מהו הקשר שבין הפסוק באיוב כ"ו המובא במדרש הראשון ובין רעיונו העיקרי של המדרש?
3. מהי כונת המדרש הראשון בהגדישו את המידות הקטנות שבמשכן?
4. מתי צוה משה לעשות משכן לפי דעת המדרש השני ומה מצריכו לקבע את זמן הצווי כאשר קבע?
5. מה הרעיון שרצה המדרש השלישי לבטא בעזרת הפסוק מישעיה ס"ג,
ומה הקשר שבין פסוק זה לבין בקשת ישראל לבנות משכן לה'?
6**.
נסה להסביר את ההבדל שבין שלשת המדרשים בנתינת טעם למשכן!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)
תרומה
כ"ה
א.
כה,
א
ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידברנו לבו
רש"י
א:
ד"ה
לי לשמי.
והשוה:
רש"י שמות כ"ב כ"א
ד"ה
תעשה לי:
שתהא תחילת עשיתו לשמי
שמות
כ"ה
ח'
ד"ה
ועשו לי
מקדש: ועשו לשמי בית קדושה
ראב"ע:
ד"ה
ויקחו
לי: כגזרת (שופטים ד' י"ח)
"סורה אלי", שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו;
וככה:
שיקח מאתו ויתן לו. וככה (מלכים א' י"ז)
"קחי נאלי מעט מים".
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו ומה קשה לראב"ע?
2. מה הקשי המשותף בין פסוקנו לבין שופטים ד' י"ח?
3. למה לא יפרש רש"י את המושג "קחי לי" בבראשית ט"ו ט', הלא רש"י נוהג לפרש מלה קשה או צרוף מילים קשה עם הופעתו הראשונה? (וע'
לכלל זה בדרך רש"י בפרשו מלה או ביטויים שופטים תשי"ב א', וירא תשי"ד ב3).
ב.
כה,
ח.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
מלבים:
צוה כי כל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו,
כי יכון את עצמו להיות מקדש לה'
ומעון לשכינת עוזו…
וכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה',
עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.
מהו הרמז הלשוני בפסוקנו לדרשה זו?
ג.
כה,
ח.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
יצחק שמואל רג'יו:
באור:
הנה שלמה אמר (מלכים א' ח'
כ"ו)
"כי האמנם ישב אלוקים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך – אף כי הבית הזה"
ולא אמר כי האמנם "ישכון",
כי יש הפרש בין ישב ובין שכן,
כי ה"שוכן"
אינו על היושב קרוב לחברו,
השרי נאמר (שמות י"ג י"ד)
"הוא השכנו הקרוב אליו", (משלי כ"ז)
"טוב שכן קרוב מאח רחוק",
שמענו שיש שכן שאינו קרוב;
אבל נופל "שכן"
על מי שמתעסק עמו ורוצה בדבריו ובמעשהו.
לכן בלוט נאמר שהיה "יושב בסדום" (בר'
י"ט),
שם ישב אבל לא התעסק עם רשעי המקום; אבל אברהם אבינו היה שוכן באלוני ממרא,
שהיה לו עסקים ורעות עמהם,
כי היו בעלי בריתו, וכן כאן אמר שיעשו לשמו בית קדושה,
והוא ית' כביכול יתעסק עמהם,
כי שם ישמרו פניו בעבודה ובתפילה והוא יענם באור הנבואה ורוח אלוקים, יאר פניו אליהם ויחנם, כי העולם התחתון נברא בשביל האדם לבדו,
שבו נשמת חיים יודעת כבוד האל, ולמענו יש קשר בין השם ובין הארץ.
1. האם הקשי שרצה ליישב בדבריו הוא אותו קשי שרצה רש"י ליישב בדבריו "ועשו לשמי בית קדושה"?
*2.
התוכל ליישב קושייתו בדרך אחרת?
ד.
מדברי המדרשים
שמות רבה ל"ד ב': (שמ'
כ"ה י')
ועשו
ארון עצי
שיטים: מה כתיב למעלה?
"ויקחו לי תרומה"-
מיד "ועשו ארון", מה התורה קדשה לכל, כך במעשה המשכן הקדים הארון לכל הכלים.
מה האור קדם לכל מעשה בראשית, דכתיב (בראשית א' ג')
"ויאמר אלוקים יהי אור" אף במשכן – תורה שנקראת אור, דכתיב (משלי ו') "כי נר מצוה ותורה אור"
קדמו מעשיה לכל הכלים.
ד"א:
"ועשו ארון" – מפני מה בכל הכלים האלה כתיב: יבואו הכל ויעסקו בארון "ועשו"?
א"ר יהודה בר'
שלום:
אמר לו הקבה"ו:
יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כלם לתורה.
1. שתי קושיות מיישבין המדרשים האלה,
אלו הם?
2.
היכן מצינו עוד שנמשלה תורה לאור?
3.
האיך אפשר לישב את הקושי השני (זה שעונה עליו הד"א)
בישוב פשוט – סגנוני. (שים לב: רש"י לא הביא מדרש זה!).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)
תרומה
כ"ה
א.
שאלה כללית
הרמב"ם הלכות בית הבחירה א הלכה א':
מצות עשה לעשות בית לה'
מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר "ועשו לי מקדש"
(כ"ה ח')
מניין לרמב"ם שפסוק זה (ח')
לדורות יכוון, ולמה לא יפרשנו כמצוה לדור המדבר לבנות אהל מועד – שהרי כל הפרשה בו תדבר?
ב.
שאלה כללית
אור החיים (ר'
חיים בן עטר):
"ושכנתי
בתוכם" ולא אמר בתוכו,
שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל, שיקיפו המשכן בד'
דגלים.
ואולי כי דברים אלה הם תשובה למה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה בה מוקף בדגלי המלאכים,
והוא אות בתוכם,
וחשקו באהבה להיותו כן בתוכם,
ולזה באה התשובה מבוחן לב ות ואמר:
"ועשו לי מקדש ושכנתי" כמו כן "בתוכם".
קאסוטו
שמות ע'
221:
כדי שנוכל להבין את משמעות המשכן ואת מטרתו, עלינו לשים לב לכך, שבני ישראל, לאחר שזכו להתגלות אלוקים בהר סיני, עמדו לנסע משם ולהתרחק ממקום ההתגלות, עד שהיו חונים במקום (=בהר סיני) מרגישים היו את קרבת האלוקים:
נסעו,
דומה היה בעיניהם כאלו נתפרדה החבילה, אלמלא היה בתוכם מעין סמל מוחשי לנוכחות ה' בתוכם.
לשמש סמל כזה נועד המשכן.
ולא לחנם סודרה פרשה זו מיד אחר הפרשה המספרת על כריתת הברית בהר סיני. הקשר שבין ישראל ובין המשכן הריהו המשך מתמיד של הקשר שנוצר בהר שיני בין העם ובין אלוקיו.
בני ישראל השוכנים לשבטיהם בכל חנייה וחנייה יכולים לראות מכל עבר את המשכן העומד באמצע המחנה, ומציאתו של המשכן לנגד עיניהם מוכיחה להם,
כי כשם שהיה כבוד ה'
שוכן על הר סיני, כך הוא שוכן בתוכם בכל מקומות נדודיהם במדבר. ולזה מתכון הכתוב באומרו (כ"ה ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
*1. מה המשותף להשקפת שני הנ"ל ומה ההבדל בין שניהם?
2.
לאיזה מבין שלשת הפרושים העוסקים בטעם המשכן כולו בגליון תרומה תשי"א שאלה א'
מתאימים דברי קאסוטו?
3. מה הקשר שבין פרשת יתרו וסוף פרשת משפטים לפרשתנו לדעת קאסוטו?
ג.
כה,
ח
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
רש"י:
ועשו לשמי בית קדושה.
1. מה הם שני הקשיים שרצה לישב?
2.
מקובלנו:
אין רש"י מפרש מלה קשה אלא עם הופעתה בפעם הראשונה בתורה. וע'
לכלל זה שופטים תשי"ב,
תרומה תשט"ז א3. למה – אם כן – לא פרש רש"י מקדש בפרק ט"ו י"ז?
ד.
כה,
ח
...ושכנתי
בתוכם.
בעל
צידה
לדרך:
לא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם"
להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש,
כי אם מחתחת ישראל "כי היכל ה'
המה".
מלבי"ם:
צוה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדי לבו,
כי יכין את עצמו להיות עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.
1. מה הקשי הלשוני בפסוקנו שאותו רצו לפרש?
האם זהו אותו קשי שהצה רש"י לישב אם לא?
2. האם מסכימים שני המפרשים שאלה זה עם זה – או מישבים הם את הקשי בשתי דרכים שונות?
3.
כיצד מפרש בעל צידה לדרך את ירמיהו ז' ד'?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כ"א לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
תרומה
כ"ה
מתי נצטווה משה על בנין המשכן?
שמות רבה ל"ג ג:
ויקחו
לי תרומה.
הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה'):
"אני ישנה ולבי ער." אמרה כנסת ישראל:
אני ישנתי לי מן הקץ,
אלא הקבה"ו עוד ער שנ' (תהילים עג') "צור לבני וחלקי אלוקים לעולם…"
אני ישנה ממעשה העגל (=נתיאשתי שמא חס ושלום לא יתרצה עוד)
ולבי ער – הקבה"ו מרתיק עלי (=לשון הכאה ודפיקה)
הוא:
"ויקחו לי תרומה".
וכמו שאמר (שיר השירים ה'):
"קול דודי דופק…
פתחי לי אחותי…"
תנחומא תרומה (ח):
"ועשו
לי מקדש
ושכנתי
בתוכם". אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של המשכן?
ביום הכפורים עצמו,
אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, אמר ר' יהודה בר' שלום:
אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה) "נעו מעגלותיה לא תדע" – מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה. הוי:
ביום הכפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש".
מניין?
שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעים יום וארבעים לילה, ועוד עשה ארבעים – הרי מאה ועשרים,
ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקבה"ו:
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם,
שהקבה"ו שוכן במקדשכם.
אמר הקבה"ו:
יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל,
שכתוב בו (ל"ב)
"ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב" ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה…. זהב."
אמר הקבה"ו (ירמיהו ל)" "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".
רש"י ל"ה א'
ד"ה
ויקהל
משה –
אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה,
שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקבה"ו לישראל התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.
רמב"ן ל"ה א'
ד"ה
ויקהל
משה –
והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות, ונתן על פניו המסוה, חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו ואמר לכולם עניין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות,
כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם,
ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כעניין שצוהו תחלה,
כמו שאמר (לעיל כה ח)
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,
ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה:
אברבנאל לירמיהו ז'
כ"ב:
כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח.
וזה פרושו:
והנראה לי בפרוש הפסוק הוא,
שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות,
לא צוה ה'
דבר מעניין הקרבנות,
אבל צום עניני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה את ה'
ית'
שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם,
ולכן באו מצוות הקרבנות, מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני קרבנות כלם,
שלא נצטוו עליהם אלולא היו חוטאים. וזהו אומרו כאן:
"כי לא דברתי ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" רומז למעמד הר סיני לקבול המצוות שבפרשת "יתרו"
ו"משפטים",
שבהם לא צוה אותם ה'
ית'
"על דברי עולה וזבח" אבל צוה אותם לאמר: שמעו בקולי באופן שאהיה להם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצוה אתכם.
1. מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן ביחס לזמנו של צווי עשית המשכן?
2.
האפשר לתלות במחלוקת זו גם שנוי דעות בטעם מצות המשכן?
3. מה ההבדל בין מדרש תנחומא לדברי אברבנאל בפירוש הפסוק בירמיהו ל'
י"ז "כי
אעלה
ארוכה
לך
וממכותיך
ארפאך".
באיזה מובן המשכן הוא ארוכה ומרפא לחטא העגל לפי כל אחת מן הדעות?
**4.
בעל דבק טוב (פירוש על רש"י)
מקשה על דברי רש"י הנ"ל:
וקשה אם כך – לכתוב כסדר?
נסה ליישב קושיתו ע"פ דברי מדרש תנחומא!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
תרומה
פרק כ"ה
א.
שאלה כללית:
פרנץ רוזנצווייג בספר Buber-Rosenzwelg: D. schrift und ihre
מקביל פסוקים מתוך 116-117; 39-42 עמודים.
Verdeutschung
בריאת עולם לפסוקים מתוך מעשה המשכן:
בבריאת עולם נאמר:
1.
בראשית
א' ט'
ויעש
א–לוקים
את
הרקיע
א'
ט"ז
ויעש
א–לוקים
את
שני
המאורות
כ"ה
ויעש
א–לוקים
את
חית
הארץ
(וכן שבע פעמים)
2.
שמות
כ' ט'
ששת
ימים
עשה
ה'
את השמים ואת הארץ
את הים ואת כל אשר בם
3.
וינח
ביום
השביעי
4.
בר'
ב
א–ב
ויכולו
השמים
והארץ
וכל
צבאם
ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה.
5.
בר'
א'
לא.
וירא
א–לוקים
את
כל
אשר
עשה
6.
והנה
טוב
מאד
7.
בר'
ב'
ג'
ויברך
אלוקים
את
יום
השבת
במעשה המשכן נאמר:
1.
שמ'
כ"ה
ח' ועשו
לי
משכן
ועשו ארון
כ"ה
כג'
ועשית
שלחן
לא'
ועשית
מנורה
וכן קרוב למאתים פעם.)
2.
שמ'
כד
טז וישכון
כבוד
ה'
על
הר
סיני
ויכסהו
הענן
ששה
ימים
ויקרא
אל
משה–
3.
ביום
השביעי
מתוך
הענן.
כד
יח' ויבא
משה
בתוך
הענן
4.
שמ'
לט
לב:
ותכל
כל
עבודת
משכן
אהל
מועד
מ'
לג:
ויכל
משה
את
המלאכה.
5.
שמ'
לט
מג: וירא
משה
את
כל
המלאכה
6.
והנה
עשו
אותה
כאשר
צוה
ה'
כן
עשו
7.
שמ'
לט
מג: ויברך
אותם
משה.
1) מה תוכל ללמוד מתוך שבע הקבלות אלה על טעם מצוות עשית המשכן?
2)
הסבר את טעם השוני בנקודה 6 בין הנאמר במעשה בראשית לבין הנאמר במעשה המשכן.
ב.
כ"ה כ"ב
ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל
ספורנו
ד"ה ונועדתי לך שם ודברתי אתך
כי בזה שרתה שכינה ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור,
אשר מגמת פניהם "השכל וידע אותי"
(ירמיהו ט' כ"ב),
כמו שיעד באמרו "ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח').
1)
מאיזו אי הבנה רצה ספורנו למנענו בדבריו אלה?
2)
היכן מצינו בפרקנו רמז לדבריו,
שהשכינה תשרה ושורה בכל מקום אשר שם חכמי הדור?
**3)
מה ראה ספורנו להוסיף בהזכירו את "חכמי הדור" את דברי ירמיהו ט' כ"ב ומה רצה ללמדנו על ידי תוספת מילה זו?
על שאלה זו עיין בירמיהו בפסוק כולו וכן בפסוקים שלפניו!
4) מה ראה ספורנו להביא ראיה לדבריו מפרקנו ה' כ"ה,
ובמה ברור הפסוק ההוא יותר מאשר פסוקנו?
ב.
ט–י'
את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו.
ועשו ארון.
שמות רבה ל"ד (ב):
"ועשו
ארון" מה כתיב למעלה?
"ויקחו לי תרומה"
מיד "ועשו ארון". מה התורה קדומה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל תבליט, מה האור קדם לכל מעשה בראשית, דכתיב "ויאמר אלוקים 'יהי אור' אף במשכן התורה שנקראת אור – שנ'
(משלי ו') "כי נר מצוה ותורה אור"
קדמו מעשיה לכל הכלים.
**1)
הסבר מה רמז מצאו במקרא כי התורה קדומה לכל ומה הרעיון הכלול בזה?
**2)
האם טעם המשכן במדרש זה דומה לתפיסת המשכן המונחת ביסוד שאלה א?
3)
התוכל למצוא בפרטי צווי הארון עוד רמז לכך שהארון החשוב מכל הכלים.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה התשע עשרה (תש"ך)
פרשת תרומה והפטרה
פרק כה
הפטרה מלכ"א ה, כו – ו,
יג
א.
שמות פרק כה פסוק ט:
כְּכֹל
אֲשֶׁר
אֲנִי
מַרְאֶה
אוֹתְךָ
אֵת
תַּבְנִית
הַמִּשְׁכָּן
וְאֵת
תַּבְנִית
כָּל
כֵּלָיו
…
רש"י
כה, ט
ככל
אשר אני
מראה
אותך: (מנחות כט) כאן את תבנית המשכן. המקרא הזה מחובר למקרא שלמעלה הימנו ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך.
רשב"ם
כה, ט
ככל
אשר אני
מראה: שכל הראיות של כלים ושל בנינים הראה לו ה'
למשה כמו שמצינו ביחזקאל בבנין ב' שהראהו בבבל בכל מראות אלהים וגם בדיבור הראה לו ופירש לו כמה שכתוב וכן מוכיח לפנינו ככל אשר אתה מראה בהר אם בדבור לבד היה אומר אשר אתה מראה למה הוצרך לומר בהר.
אבן
עזרא כה,
ט
מראה
אותך: במראה העין כי מראות יחזקאל היו בחלום נבואה.
והוסיף ה"א הדעת ואמר
המשכן.
אחר
שהזכיר
מקדש.
ר'
אברהם בן הרמב"ם:
פסוק ט:
אשר
אני מראה
אותך: ואולי יאמר האומר למה לא אמר הכתוב (לט,
מג)
"והנה עשו אותה כאשר הראה ה' את משה"? נאמר בזה שני טעמים, אחד משניהם קרוב והשני דק;
והקרוב בשניהם שהחכמים
ז"ל
לא הגיע
אליהם
אלא
ציווי, והשני,
שראיית משה את תבנית המשכן אינה ראיית חומרים גשמיים אלא ראיית צורה כעין דמיון (השווה מו"נ ח"א פמ"ט וח"ג פל"ו)
ובכן היא ראיה כעין אמירה,
וכבר
העזתי
ונגשתי. ולראיה כמו זו הודרך גם דוד במראה הנבואה לראיית המקדש ופרטיו לפני בניינו.
וכן אמר הכתוב:
"וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו … וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת".
(דה"א כח, יא)
ואמר בסוף "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית".
ר'
יוסף בכור שור:
פסוק ט:
ככל
אשר אני
מראה
אותך: יש לומר שהראהו ממש התבנית.
ויש לפרש שקורא "מראה"
מה שאומר לו עניין המשכן,
ומראה היאך יעשה,
וכן
לשון בני
אדם.
1. מהי השאלה (או השאלות) שרצו הפרשנים ליישב?
* * 2.
לשם מה מוסיף רש"י בפירושו מילת "כאן"?
3. מה ההבדל בין דעות הפרשנים השונים?
4.
הסבר את המקומות המודגשים (שים לב: מי הם "החכמים"
בדברי בן הרמב"ם ומה היא "לשון בני אדם"
בדברי בכור שור?)
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"א]
תרומה
לפרשיות תרומה, תצוה,
ויקהל,
פקודי
לימוד הפרשיות תרומה,
תצוה,
ויקהל פקודי וכן ההפטרות לפרשיות אלה קשה מהרבה בחינות,
על הלומד והמלמד כאחד.
לכאורה פתוחות לפני שתי דרכים ועליו ללכת באחת מהן או בשתיהן בזו אחר זו, ושתיהן אינן מספקות את הלומד.
הדרך הראשונה: יכול הוא להסתפק בכך שיסביר את העשייה על פי הנאמר בכתוב,
לחפש אחר הוראתן של מילין זרות, טכניות,
להשתדל להבהיר לעצמו ולתלמידיו את מבנה המשכן ואת מבנה הכלים מבחינת צורתם, גודלם חומרם, עד כמה שזה מתפרש מתוך הכתוב –
מבלי שיחפש אחר טעמים למשכן ולכלים בכלל,
או לטעמים לפרטי העשייה (למה מחומר זה?
למה בגודל זה?
מה מטרת צורה זו, מספרי החלקים, המידות הנדרשות?)
בדרך זו הלכו רש"י ורשב"ם.
רשב"ם (בהוצאת רוזין) אף מקדים הקדמה קצרה לפירושו לפרשיות אלה:
פרשיות של משכן,
חושן ואיפוד –
אם אקצר בפירושן יימצא בפירושי רבינו שלמה,
אבי אמי, זצ"ל.
רש"י עצמו נמנע מלהביא מדרשים המבארים טעמי המצוות, נמנע מלדבר על משמעותם הסמלית,
הפנימית של כלי המשכן.
דרך זו יפה היא לקטנים,
הבונים,
מדביקים,
מציירים ומכיירים ומוצאים בזה שמחה רבה בהפעילם את כח יצירתם. ואילו בכיתת נוער או בחברת מבוגרים יורגש מאד העדר עניין. אין בזה חומר למחשבה עיונית,
והעיקר – לימוד תורה –
אינו לימוד הנדסה או ארכיאולוגיה.
מבחינה לשונית פרקים אלה קשים,
ספק גדול הוא,
אם גם בעזרת מחקר בלשני והיסטורי נוכל להגיע לוודאות בזיהוי העצמים הזונים, הכלים וחלקיהם, ואפילו אם נצליח בזה –
שוב:
לימוד שפה ובלשנות – אינו לימוד תורה.
לכן יבכרו רבים את הדרך השנייה –
היא דרך הסבר משמעות המצוות האלה בדרך פיענוח האליגוריות המשוערות, המונחות ביסודם של פרטי המשכן:
האוהל,
הכלים,
בגדי כוהנים וכו'.
המורה יכול להשתמש בכמה ממפרשינו שידם רב להם בדרך פרשנות זו:
האלשיך,
אברבנאל,
בעל העקידה, וקרוב לזמננו רש"ר הירש והמלבי"ם,
שהירבו לעסוק בפירוש אליגורי למשכן לכל פרטיו.
ואולם הדרך הזו נראית וודאי לרוב הלומדים בדורנו כשרירותית ביותר, נטולת כל הכרח פרשני, בהעדר כל ראיות מוכיחות מן הכתב. (בגלל זה גם לא הלכו בה פרשנים כרש"י ורשב"ם הרואים עצמם אחראים לפסוק ונצמדים אליו בנאמנות.) וביותר נראים מוזרים הסברים אליגוריים לפרטי הדברים,
למידות,
לציפויים,
לפרטי העשייה –
וכבר צווח נגדם הרמב"ם,
"מורה נבוכים" חלק ג פרק כו (דבריו הובאו בגיליון תרומה תשט"ו).
בגיליון תשי"ט הלכנו בדרך שלישית. על פי ספרו של בובר–רוזנצוויג),
בדרך המובילה אף היא למשמעות הפנימית של מצוות עשיית המשכן, אך לא בהסתמכנו על משענת אליגוריה, כי אם על רמזי הכתבים בלבד, כי ידוע לנו,
שאין התורה מגלה – בהרבה מקרים –
את משמעותה של מצווה בדיבורים ישירים, על דרך של הסבר עיוני,
אלא מעמידה אותה לפנינו על ידי חזרות של מילים וצירופי מילים.
כבר חז"ל הורונו את חשיבותם של כל אלה,
והורונו גם להבין את ההקבלות שבין שני מקומות דומים,
או בין שתי מילות מפתח המופיעות אפילו במקומות מרוחקים זה מזה.
מתוך הספר הנ"ל חשובה לנו הערה אחת על הפועל "ראה".
שלוש פעמים חוזרת צורת ההופעל של הפועל "ראה"
(כה,
מ):
"בתבניתם אשר אתה מראה בהר";
(כו,
ל):
"והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר";
(כז,
ח):
"כאשר הראה אותך בהר, כן יעשו", להודיענו עד כמה הוחדר המראה הגדול של תבנית המשכן לתודעתו של משה על מנת שיעשה כמוהו, כתבניתו,
עלי אדמות. היכן ומתי וראה משה תבנית זו? המקום נאמר בכל אחד מן הפסוקים הנ"ל:
"בהר",
אך לא נאמר הזמן בו הוראה, בו נקרא להר.
והנה יתפרש הדבר מתוך הקבלה שבין שמות כ, יא ובין שמות כד, טז)
בששת ימים עשה ה' את השמים ואת ארץ; את המשכן ואת כליו הטיל על האדם לעשותו, אבל את תבניתו עשה ה'
בששת ימים, וביום השביעי קרא למשה, ומשה הוראה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו.
ואולם מה פירוש אותה "ראיה"
אותה "מוראה"
אשר "הוראה"
משה?
() בזה עוסקים רש"י,
רשב"ם,
ראב"ע,
ר'
אברהם בן רמב"ם ור' יוסף בכור שור,
כולם בד"ה:
"ככל אשר אני מראה אותך"
– כה,
ט.
ראה להלן) לעולם לא נוכל לדעת ראיה זו שרואה הנביא ומראות אלה שהוראה מה הם,
האם זו ראיה חושית (כדעת רש"י – על כן תוספת "כאן",
לא ככל שאראך,
אבינך בשעת עשייה – וכדעת הראב"ע והרשב"ם,
אשר אף ניסה להוכיח דעתו,
ובכור שור בדבריו הראשונים), אם זו ראיה נבואית, חזיונית שלא בעיני בשר, (כנראה מדברי בן הרמב"ם),
ושמא אין זה אלא ביטוי מטפורי לציין הסברה ברורה מצד המראה,
והבנה בהירה מצד הרואה (כדעתו השנייה של בכור שור).
מה שמתרחש בחזיונות הנבואה ומה היא תודעת הנביא עצמו על המתרחש – אין הפסוקים מאפשרים לנו לדעתו,
ולא חקר השפה והסגנון, ומכל שכן שלא מחקרים פסיכולוגיים,
יוכלו לעזור לנו.
על כן שונים כל כך תפישותיהם של הפרשנים זה מזה. ומה שנראה לאחד היפוכו נראה לחברו. (כגון,
רשב"ם:
מראות יחזקאל –
ממש;
ראב"ע:
מראות יחזקאל –
חלום.)
ואולם עוד קושי ממין אחר קיים בלימוד פרשיות אלה והפטרותיהן. העיסוק המרובה הזה בעשייה האנושית,
המלאכות,
במלאכת המחשבת, בקישוט,
בהידור הרב (ביחוד בהפטרות בתפארת בנין שלמה)
עלולים להשכיח את ערכם המותנה בלבד של כל הבתים והכלים העשויים לעבודת ה'.
) Die
Schrift und ihre Verdeutschung, pp. 39 – 42; 116 – 117 )
כי
ששת
ימים
עשה
ה'
וישכון
כבוד
ה'
על
הר
סיני
את
השמים
ואת
הארץ
ויכסהו
הענן
ששת
ימים
את
הים
ואת
כל
אשר
בם
ויקרא
אל
משה
ביום
השביעי
וינח
ביום
השביעי
(שמות
כ,
יא)
מתוך
הענן
(שמות
כד,
טז)
שמות
כה, ט:
ככל
אשר
אני
מראה
אותך
את
תבנית
המשכן
ואת
תבנית
כל
כליו…
רש"י
כה, ט:
"ככל
אשר
אני
מראה
אותך":
(מנחות כט) כאן את תבנית המשכן, המקרא הזה מחובר למקרא שלמעלה הימנו: "ועשו לי מקדש"
– "ככל אשר אני מראה אותך".
רשב"ם
כה, ט:
"ככל
אשר
אני
מראה".
ככל הדמויות של כלים ושל בנינים הראה לו ה'
למשה,
כמו שמצינו ביחזקאל בבניין ב'
שהראהו בבבל במראות אלהים וגם בדיבור הראה לו ופירש לו, כמו שכתוב. וכן מוכיח לפנינו)כה,מ("ככל אשר אתה מראה בהר";
אם בדבור בלבד,
היה אומר "אשר אתה מראה",
למה הוצרך לומר "בהר"?
אבן
עזרא
כה, ט:
"מראה
אותך":
במראה העין, כי מראות יחזקאל היו בחלום נבואה. והוסיף ה"א הדעת, ואמר "המשכן",
אחר שהזכיר "מקדש".
ר'
אברהם
בן
הרמב"ם:
"אשר
אני
מראה
אותך":
ואולי יאמר האומר:
למה לא אמר הכתוב (לט,
מג):
"והנה עשו אותה כאשר הראה ה' את משה" (במקום מה שנאמר:
"כאשר ציווה ה'")?
נאמר בזה שני טעמים: אחד משניהם קרוב והשני דק;
והקרוב בשניהם, שהחכמים ז"ל לא הגיע אליהם אלא ציווי. והשני,
שראיית משה את תבנית המשכן אינה ראיית חומרים גשמיים אלא ראיית צורה, כעין דמיון, ובכך היא ראייה כעין אמירה,
וכבר העזתי וניגשתי.
ולראיה כזו כבר הודרך דוד במראה הנבואה לראיית המקדש ופרטיו לפני בניינו, וכן אמר הכתוב)דברי הימים–א כח, יא(:
"ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו…",
ואמר בסוף)דה"י–א כח, יט(:
"הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, כל מלאכות התבנית".
ר'
יוסף
בכור
שור:
"ככל
אשר
אני
מראה
אותך":
יש לפרש שהראהו ממש את התבנית, ויש לפרש שקורא "מראה"
מה שאומר לו מעניין המשכן,
ומראה לו איך יעשה אותו,
וכן לשון בני אדם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
=
תרומה – הארון
פרק כ"ה,
י – כב
א.
כה,
י:
ועשו
ארון
עצי
שטים…
מדרש
תנחומא
ויקהל
סימן
ח:
ויעש
בצלאל: אנו מוצאין, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, אמר לו על כל דבר ודבר, "ועשית".
ועל הארון אמר,
"ועשו"
(שמות כה, י).
למה?
אלא,
שצווה הקדוש ברוך הוא לעשותו – לכל ישראל, שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חברו לומר:
"אני נתתי הרבה בארון, לפיכך אני לומד הרבה, ואני יש לי בו יותר ממך! ואתה לא נתת בארון כלום אלא מעט,
לפיכך אין לך חלק בתורה".
ולכך נמשלה התורה למים, שנאמר,
"הוי כל צמא לכו למים"
(ישע'
נה א). כשם,
שאין אדם מתבייש לומר לחברו "השקני מים", כך לא יתבייש לומר לקטן ממנו "למדני תורה, למדני דבר זה".
ולמה ניתנה התורה במדבר? לומר,
מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד. שלא יהא אדם אומר: "אני בן תורה,
ותורה נתונה לי ולאבותי, ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה אלא אבותיך גרים היו, לכך כתיב "מורשה קהילת יעקב"
(דברים לג ד)
– לכל מי שמתקהל ביעקב. אפילו הגרים שעוסקין בתורה, שקולים הם ככהן גדול.
אבן
עזרא
כה, י:
ועשו:
בעבור שאמר בתחילה (כ"ה,ח.)
"ועשו לי" החל
ככה "ועשו ארון…".
אור
החיים
כה, י:
ועשו
ארון: טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים,
שבכולם אמר "ועשית שולחן, ועשית מנורת וגו'",
"ואת המשכן תעשה",
"ועשית את המזבח עצי וגו'",
וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר בנוכח,
דכתיב "וצפית אותו, ויצקת לו, ועשית בדי וגו'",
אולי שרמז, שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול לעשות כל עקרי התורה וזה לך האות,
אם הוא כהן הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו', ואם הוא ישראל הרי אינו יכול לקיים מצות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם, אשר רבו מצות עשה שבהם,
וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה,
לזה אמר "ועשו ארון", לשון רבים…
1. מה קשה לשלושתם?
2. מה ההבדל בין שלושתם בישוב הקושי?
ב.
כה,
טז:
ונתת
אל
הארון
את
העדות
אשר
אתן
אליך:
כה,
כא:…
ואל
הארון
תיתן
את
העדות
אשר
אתן
אליך:
רש"י
כה, כא:
ואל
הארון
תיתן
את
העדות: לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר "ונתת אל הארון את העדות".
ויש לומר, שבא ללמד, שבעודו ארון לבדו בלא כפרת ייתן תחלה העדות לתוכו ואח"כ ייתן את הכפרת עליו.
וכן מצינו, כשהקים את המשכן נאמר (שמות מ,כ)
"ויתן את העדות אל הארון"
ואח"כ "ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה".
[פירוש
דבריו
ב"באר
יצחק":
לא שיתן הכפורת תחילה על הארון ואח"כ יגביה הכפורת מעט ויתן אל הארון את העדות,
ואוסיף לך באור בזה: שהנה ממשפט הלשון להזכיר בראשונה מבין כל חלקי המאמר החלק ההוא שאליו יכוון המדבר בייחוד,
מיתר חלקי המאמר.
ולכן למעלה (פסוק טז) שעיקר כוונת המאמר להורות תכלית הארון ושימושו,
שהוא נתינת העדות אליו, לכן הזכיר תחילה פועל הנתינה,
ואמר:
"ונתת אל הארון את העדות",
שזהו עיקר הציווי.
אבל כאן (פס'
כא),
שעיקר הכוונה, שאל הארון לבדו בלי הכפורת יהיה נתינת העדות, לכן הזכיר "אל הארון" מקודם לפועל הנתינה,
ואמר:
"ואל הארון תיתן את העדות",
שזהו עיקר הציווי בכאן.]
רמב"ן
כה, כא:
(אחר הביאו לשון רש"י),
ואם היה זה צוואה, משמעו יותר שאחר שייתן הכפרת על הארון,
כאשר אמר, ייתן בארון את העדות, כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו…
אבן
עזרא
כה, כא:
ואל
הארון:
כמשפט הלשון, וכבר היה נותן העדות בארון ואחר תשים הכפורת.
**1.
הסבר,
למה אמר רש"י שלא ידע טעם הכפל,
והלא הוא עצמו נותן אח"כ טעם לכפל (ויש לומר שבא ללמד…)?
**2.
מהי ביקורת הרמב"ן על רש"י?
**3.
מהו "משפט הלשון" שאליו ירמוז הראב"ע,
ומה בינו לבין "משפט הלשון" המובא ב"באר יצחק"?
ג.
כה,
כא:
ונתת
את
הכפרת
על
הארון
מלמעלה
ואל
הארון
תיתן
את
העדת
אשר
אתן
אליך:
רש"י
כה, כא:
ואל
הארון
תיתן
את
העדות, לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר "ונתת אל הארון את העדות",
ויש לומר, שבא ללמד, שבעודו ארון לבדו בלא כפרת ייתן תחלה העדות לתוכו ואח"כ ייתן את הכפורת עליו.
וכן מצינו, כשהקים את המשכן נאמר (שמות מ) "ויתן את העדות אל הארון"
ואח"כ "ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה".
גור
אריה:
לא ידעתי למה לא ידע,
כי לפי דעתי עניין גדול יש ללמוד,
דיהיו העדות מעכבים את הארון,
שאם לא כתב (בפסוק כא שנית)
הוה אמינא, אם אין עדות,
יהיה ארון… שמא אע"ג דאין לוחות ייעשה הארון כבוד לשכינה,
ועל זה שנה ואמר:"ואל הארון תיתן…",
שלא יהיה ארון אם אין עדות, ובבית שני שלא היו העדות,
לכך לא עשו הארון.
שד"ל:
ד"ה
ואל
הארון
תיתן: קודם שאמר (כב.)
"ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות", חזר והזכיר מה שינתן בתוך הארון, להודיע כי קדושת הארון היא בעבור הלוחות שבתוכו, לא בשביל הכפורת והכרובים.
*1.
האם שד"ל מתכוון לאותו דבר שכיוון אליו בעל גור אריה או שיש הבדל בכוונת שניהם?
*2.
מהו "העניין הגדול" שיש ללמוד מכפל זה, ונגד איזו דעה מכוונים דברי בעל גור אריה?
והשווה לדבריו, דברי ר' מאיר שמחה מדוינסק בספרו "משך חכמה ",
שהובאו בגליון "כי תשא" תשכ"א.
ד.
מדברי אגדה:
I. מסכת
יומא
דף
עב
ע"ב:
אמר רבי יוחנן:
שלשה זרים הן:
של מזבח, ושל ארון, ושל שולחן.
של מזבח –
זכה אהרן ונטלו.
של שלחן –
זכה דוד ונטלו.
של ארון –
עדיין מונח הוא,
כל הרוצה ליקח יבא ויקח.
שמא תאמר, פחות הוא? תלמוד לומר (משלי ח,טו)
" בי מלכים ימלוכו".
1.
הסבר את הרעיון שבדברים המודגשים.
2. מה הראיה מן הפסוק במשלי ח'?
** 3.
במדרשים מצאו גם רמז בפסוקנו לכך שזה של ארון (או ש"כתר תורה") מעולה מ"כתר כהונה" ו"כתר מלכות" מה הוא הרמז לכך בפסוק?
II. מסכת
יומא
דף
עב
ע"ב:
"מבית
ומחוץ
תצפנו":
אמר רבא: כל תלמיד חכם,
שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.
* מה ראה לפרש דווקא פרט זה, פירוש אליגורי?
ה.
חידה
מסכת
סנהדרין
דף
כט
ע"א:
אמר חזקיה: מניין,
שכל המוסיף גורע?
רב משרשיא אמר:
מהכא (שמות כ"ה,י.)
"אמתים וחצי ארכו".
**1.
הסבר,
כיצד תוכחנה מילים אלה "שכל המוסיף גורע"?
(שים לב!
לשאלה זו ניתן לענות שתי תשובות.)
**2.
מצא גם במעשה המשכן, בעניין היריעות, פסוק המוכיח כי "כל המוסיף
גורע".
3. מצא גם הוכחה בחומש בראשית לכלל זה!
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב ** קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
תרומה – הארון
פרק כה, י – כג
לימוד הפרשיות תרומה,
תצווה,
ויקהל,
פקודי וכן ההפטרות לפרשיות אלה – קשה על הלומד והמלמד, מהרבה בחינות.
לכאורה פתוחות לפניו שתי דרכים ועליו ללכת באחת מהן או בשתיהן בזו אחר זו, ושתיהן אינן מספקות את הלומד.
א.
יכול הוא להסתפק בכך שיסביר את העשייה על פי הנאמר בכתוב,
לחפש אחר הוראתן של מילים זרות, טכניות,
להשתדל להבהיר לעצמו ולתלמידיו את מבנה המשכן ואת מבנה הכלים מבחינת צורתם, גודלם,
חומרם,
עד כמה שזה מתפרש מתוך הכתוב –
מבלי שיחפש אחר טעמים למשכן ולכלים בכלל או לטעמים לפרטי העשייה (למה מחומר זה?
למה בגודל זה?
מה מטרת צורה זו, מספרי החלקים, המידות הנדרשות?)
בדרך זו הלכו רש"י ורשב"ם.
הרשב"ם
(בהוצאת
רוזין,
ואינו בחומשים שלנו)
אף מקדים הקדמה קצרה לפירושו לפרשיות אלה:
פרשיות של משכן,
חושן ואפוד –
אם אקצר בפירושן יימצאו בפירושי רבנו שלמה אבי אמי זצ"ל.
רש"י עצמו נמנע מלהביא מדרשים המבארים טעמי המצוות, נמנע מלדבר על משמעותן הסמלית,
הפנימית של כלי המשכן.
דרך יפה היא לקטנים הבונים,
מדביקים,
מציירים ומכיירים ומוצאים בזה שמחה רבה בהפעילם את כח יצירתם. ואילו בכיתת נוער או בחברת מבוגרים יורגש מאד העדר העניין. אין בזה חומר למחשבה עיונית,
והעיקר – לימוד תורה –
אינו לימוד הנדסה או ארכיאולוגיה.
מבחינה לשונית פרקים אלה קשים,
ספק גדול הוא אם בעזרת מחקר בלשני והיסטורי נוכל להגיע לוודאות בזיהוי העצמים השונים, הכלים וחלקיהם, ואפילו אם נצליח בזה –
שוב:
לימוד שפה להעשרתה אינו לימוד תורה. לכן יבכרו בוודאי רבים את הדרך השניה:
ב.
– היא דרך הסבר משמעות המצוות האלה בדרך פענוח האליגוריות המשוערות המונחות ביסודן של פרטי המשכן:
האוהל,
הכלים,
בגדי הכוהנים וכו'.
המורה יוכל להשתמש בכמה ממפרשינו שידם רב להם בדרך פרשנות זו.
האלשיך,
אברבנאל,
בעל העקדה, וקרוב לזמננו ר'
שמשון רפאל הירש והמלבי"ם,
שהירבה לעסוק בפירוש אליגורי למשכן לכל פרטיו.
פירושים מסוג זה הבאנו בגיליונות השנים הקודמות לפרשת תרומה ותצווה בשנת תש"ג ותשי"ג,
ארון בדיו ושולחן בשנת תש"ד,
מנורה – תש"ח,
הכרובים – תש"י.
ואולי הדרך הזו נראית לרוב הלומדים בדורנו כשרירותית ביותר,
נטולת כל הכרח פרשני, בהעדר כל ראיות מוכיחות מן הכתוב (בגלל זה גם לא הלכו בה פרשנים כרש"י ורשב"ם הרואים עצמם אחראים לפסוק ונצמדים אליו בנאמנות). וביותר נראים מוזרים הסברים אליגוריים לפרטי הדברים,
למידות,
לציפויים,
לפרטי העשייה –
וכבר צווח נגדם הרמב"ם במורה נבוכים ג' כו (דבריו הובאו בגיליון תרומה תשט"ו.)
הפעם הלכנו בדרך אחרת בדרך של הפניית תשומת הלב בדיוקי לשון וסגנון כדי להוציא מן הלב השקפות מוטעות כאילו ענייני סגנון ולשון וכל עניינים צורניים דברים שבקישוט בלבד הם,
ציצים ופרחים, לבושים ולא גופי דברים. (דעה זו מוטעית היא לא רק לגבי תורה בלבד אלא לגבי כל ספרות כזו שלפי מהותה שירה היא.)
החילופין שבין יחיד ורבים (שאלה א) אשר הראב"ע פותרן על נקלה, בתשובה שאינה תשובה כלל ראו בה חז"ל ופרשנים קדומים ומאוחרים דעה פרשנית, שיש לפותרה רק על ידי כך שתגלה את המשמעות שבחילופין אלה.
ועיין כדוגמה: שמות
יט, ב
ודברי
רש"י
שם.
ויסעו
מרפידים
– למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כתב שברפידים היו חונים בידוע שמשם נסעו אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה (מכילתא):
ויחן
שם ישראל
– כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא):
נגד
ההר –
(מכילתא)
למזרחו וכל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח:
ומקורם
בויקרא
רבה
ט,ט.
גדול השלום: שבכל המסעות כתיב ויסעו
ויחנו – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת –
כיון שבאו לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת,
דכתיב "ויחן שם ישראל…."
ועיין עוד כדוגמה:
שמות
יד, י
רש"י
ד"ה
נוסע
אחריהם.
נוסע
אחריהם
– בלב א' כאיש אחד. ד"א והנה מצרים נוסע אחריהם ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים. תנחומא:
הטעם
הניתן
בדברי
בעל
אור
החיים,
שאין הגשמת התורה כולה ניתנת אלא על ידי הציבור כולו, – העם כגוף שלם הוא הוא,
תוך שיתוף של כל חלקיו,
הוא הוא המגשים את התורה.
רעיון זה הסבירו בעל אור החיים שנית בפרשת ויקהל–פקודי לט, לב.
נראה,
כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזַכו זה לזה,
(ואולי כי לזה רמז באומרו (ויקרא יט) "ואהבת לרעך כמוך"
– לצד שהוא כמוך.
כי בשלומו ייטיב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך).
ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציווה תרי"ג מצוות ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות:
כהן ולוי וישראל ונשים –
יש מצוות בכוהנים שאין מציאות לישראל לעשותם,
ויש מצוות לישראל שאינם בכוהנים וכן בלוויים וכן בנשים.
ומה מציאות יש ליחיד לקיימם כדי להשלים תיקון לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אשר יכונו להם?
ודאי רק כך,
שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזַכו זה לזה ויזכה זה מזה.
בשאלה ב הקשה,
שוב הדיוק הוא בהבדל שבסדר המילים וכן בהבדל שבצורת העבר עם וי"ו המהפך לעתיד (ונתת)
לבין עתיד פשוט ("תיתן").
יעויין לשאלה ב גם בכלל של המלבי"ם:
אילת
השחר
קי"ז:
כשבא לדבר מעניין שכבר עבר קודם לזמן ההוא יקדים תמיד את השם על הפועל, כמו שפירש רש"י בראשית כא,
א ד"ה וה' פקד את שרה,
בראשית ד, א והאדם ידע.
ויושם לב לכך,
שאין זה אותו כלל המובא בדברי בעל באר יצחק.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
תרומה – עצי שטים
א.
שמות פרק כה
ה:
וְעֹרֹת
אֵילִם
מְאָדָּמִים
וְעֹרֹת
תְּחָשִׁים
וַעֲצֵי
שִׁטִּים:
י:
וְעָשׂוּ
אֲרוֹן
עֲצֵי
שִׁטִּים
…
כג:
וְעָשִׂיתָ
שֻׁלְחָן
עֲצֵי
שִׁטִּים
…
שמות פרק כו
טו:
וְעָשִׂיתָ
אֶת
הַקְּרָשִׁים
לַמִּשְׁכָּן
עֲצֵי
שִׁטִּים
עֹמְדִים:
מדרש תנחומא תרומה פרק ט
… ולא תאמר ביריעה אלא אפילו בקרשים היה מעשה נסים.
ומהיכן היו הקרשים?
יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים.
אמר לבניו: בני,
עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם שאתם נגאלים, שתעשו לו את המשכן; אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו,
שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן,
יהיו הארזים מתוקנים לכם. מיד עמדו ונטעו ועשו כן.
… ולא עוד אלא שאותן הארזים היו אומרים שירה לפני הקב"ה.
היאך שירה אומרים?
שנאמר (תהלים צב) "אז ירננו עצי היער" ואין "אז"
אלא שירה, שנאמר (שמות טו) "אז ישיר משה".
ואימתי?
כשנעשה מהן המשכן.
כשאמר הקב"ה למשה על המשכן, א"ל:
"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים",
ועשית קרשים לא נאמר, אלא "ועשית הקרשים" אותן שהתקין להן אביהם.
רש"י
כה, ה
ועצי
שטים: ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא:
יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וציווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.
רש"י
כו, טו
ועשית
את הקרשים:
היה לו לומר "ועשית קרשים" כמו שנאמר בכל דבר ודבר,
מהו הקרשים"? מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת ציווה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים ואמר להם, שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים, "ראו שיהיו מזומנים בידכם". הוא שיסד הפייטן)
בפיוט שלו: "טס מטע מזורזים,
קורות בתינו ארזים"
– שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן.
ראה בעלון ההדרכה.
ועצי
שטים: יש מקדמונינו שאמרו,
שיעקב אבינו נְטעם,
וישראל הוציאום ממצרים במצוות משה,
והראיה "וכל אשר נמצא אתו" (לקמן לה, כד).
כמו התכלת והארגמן.
("וכל איש אשר נמצא תכלת וארגמן", לקמן לה, כג).
ויש לתמוה: למה נאמר "אשר נמצא אתו",
– לצרכו?
ואם אמרנו כן,
יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים, כי מה צורך יש להם?
ועוד,
הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכים ואחר כך ישובו ועל כן השאילום,
ואיך יוציאו קרשים רבים, אורך כל אחד מהם עשר אמות, גם בריחים, והם עברו על מצרים מקום המלוכה, ומה היתה תשובה לשואליהם, למה יוליכו עצי שטים, והם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים?
והנה לא ידענו אם קבלה היתה היא ביד אבותינו,
שממצרים הוציאום, גם אנחנו נסור אל משמעתם.
ואם סברא היא,
יש לבקש דרך אחרת. ונאמר,
כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים,
ובבואם שם, אמר להם ששם יתעכבו הרבה ואין עליהם ענן, כאשר פירשתי (טו,
כב).
אז עשה כל אחד סוכה והנשיאים עשו כדמות חצרות,
כל אחד כפי מעלתו, וכרתו כל היער,
כי עם רב היה ועשו סוכות. ומשה לא דבר להם דבר המשכן, רק אחר יום הכפורים. וזה טעם "וכל אשר נמצא אתו".
אבן
עזרא
הקצר כה,
ה:
ועצי
שטים: … יש אומרים שמהמדבר כרתום, והנכון בעיני שהוציאום ממצרים, והעד "וכל הנמצא אתו עצי שטים"
(לקמן לה, כד),
והיו להעמיד האהלים,
רק אהלי הגדולים שהם גבוהים,
כי עשר אמות אורך קרש עצי שטים.
והתימה הבריחים – ויש אומרים מחוברים היו.
ויש אומרים ששטיה היא ארז והעד "אתן במדבר ארז שיטה" (ישעיהו מא, יט),
וזאת העדות איננה קיימת. (כי פירושו כאילו כתוב "אתן במדבר ארז ושיטה" בו"ו כמבואר שם).
אברבנאל:
פרק כה (עמ'
רמא/
2)
ועצי
שטים הוא מין ממיני הארזים והם עבים וקלים מאד. ובמדרש אמרו שנטעם יעקב במצרים אבל רחוק הוא שנאמר שהוציאום עמהם והעבירום בים.
והראב"ע כתב, שיער היה סמוך להר סיני ומשם כרתו אותם לחצריהם ולסחורותיהם והתנדבו כל מי שנמצא אתו הראוים לקרשים. והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטורת,
כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים.
1. מה הן הדעות השונות במקורם של עצי השטים?
2. מה ראה רש"י להביא דברי המדרש פעמים הן לכ"ב,
ה'
והן לכ"ו,
טו,
ולמה לא הסתפק מלהביאם פעם אחת?
3. מה ההבדל בין שני פירושי ראב"ע?
התוכל למצוא מתוך ההבדל בין שני פירושיו הכרעה לשאלה הידועה – שעדיין לא מצאה פתרונה – איזה משני הפירושים קדם?
** 4.
מה הן טענות הראב"ע בפירושו הארוך על מדרש חכמינו ומה ניתן לומר נגד טענותיו?
5.
הראב"ע בפירושו לישעיהו מא, יט
"אתן
במדבר
ארז
שיטה": חסר ו"ו ארז ושיטה,
כמו "שמש ירח עמד זבולם" (בחבקוק ג,).
האם מתאים פירושו שם לפירושו לפסוקנו כאן?
ב.
רבותינו
בעלי
התוספות
שמות פרק
כה, ה:
ועצי
שטים: ובמדבר היו יערים גדולים, שגדלים בהם אותם עצים הקרויים עצי שטים.
וכן כתיב: "וישב ישראל בשטים"
(במדבר כה, א).
וכתיב "וישלח יהושוע בן נון מן השטים, ועל שם היער נקרא שם המקום. וכתיב "אתן במדבר ארז ושיטה" (ישעיהו מא, יט).
ואותו העץ היה קל וחלק ונאה.
הבאור
פסוק ה:
שטים:
… וראיתי בשם תרגום רב סעדיה גאון, שתרגמו בלשונו (זאנט)
והוא מין אילן סרק ויש בו קוצים,
ימצא בערב ובמצרים.
ואמרו בעלי המסעות,
שמצאו ממנו על הר סיני ובמדבר הסמוך לו, ועץ שלו קל,
… והוא קשה ואינו ממהר להתעפש על כן אמרו עליו טעאפראס"טוס ופלינ"יוס שהוא טוב לבנין. … ואולם אחר שאמר הנביא "אתן במדבר ארז שיטה", משמע משמע שעץ השיטה אין מדרכו להיות גדל במדבר,
ואינו אם כן המין שזכרו בעלי המסעות שנמצא במדבר הערב, וכן אילו היתה השיטה מצויה במקומות ההם,
איך יאמר הכתוב וכל אשר נמצא אתו עציי שטים?
(לקמן לה, נד)
ולכך אמרו רז"ל שהוציאום ממצרים.
1. שני הפרשנים מסתמכים על הפסוק מישעיהו מא,
יט – כיצד?
2. למי משניהם מסייע הפסוק לה,
כד?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
תרומה – עצי שטים
בכמה גיליונות לפרשיות המשכן עסקנו במשמעותן הסמלית של המשכן ושל כליו.
בגיליוננו הפעם נעסוק בצדו הריאלי.
נפתח כאן בהערה מעניינת של קאסוטו בפירושו לשמות: (עמ'
221)
בניגוד לדעות חוקרים קודמים הרואים בפרקי המשכן רק תמונה דמיונית, "היום הולכת היום ומתגברת – בייחוד בין החוקרים העוסקים בארכיאולוגיה של המזרח הקדמון – הנטייה להניח שיש כאן,
לכל הפחות בעיקר הדברים, מסורת קדומה נאמנה".
והנה אותם חוקרים המסכימים לראות במשכן "מסורת קדומה ונאמנה"
מקשים אף הם את קושיית פרשנינו: מהיכן באו החומרים?
הדעות השונות כפי שהן משתקפות בפרשנים המובאים בגיליון מתחלקות לשתי קבוצות בתשובתן לשאלה הנ"ל:
בדרך הנס, בדרך הטבע. חילוקי דעות אלו מוצאים אנו לא אחת בין פרשנינו,
ועיין את הדעות השונות בהמתקת המים ע"י השלכת העץ.
ראה גיליון בשלח תשי"ד.
עמדתו של ראב"ע בשאלות אלה אינה אחידה ויש שהוא הולך בדרך של רציונליזציה מוזרה, כגון:
על מכת חושך:
אבן
עזרא
שמות י,
כב
ויט:
… והנה בים אוקינוס יבוא חושך עב שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה,
ויעמוד זה לפעמים חמישה ימים,
ואני הייתי שם פעמים רבות.
וכן בבליעת דתן ואבירם:
אבן עזרא במדבר טז פסוק ל
בריאה: יש אומרים,
שהיא תורה על המצא מה שלא היה.
וכבר פירשתי שאין המילה (ברא)רק מגזרת:
" וּבָרֵא אוֹתְהֶן"
יחזקאל כג,
מז)
וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו ההרים בהן שאולה…
ויש שהוא מטיח דברים חריפים כנגד המפרשים באופן רציונלי.
אבן
עזרא
שמות טז,
יג
שכבת
הטל:
… ירקב שם חוי,
שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבי"ן ובלשון ערבי מ"ן ובלשון לע"ז מנ"א.
כי קושיות רבות עמדו עליו.
האחת כי איננו יורד היום במדבר סיני,
כי ההר ידוע.
ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר,
והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים.
ועוד אם תשימהו לשמש לא ימס.
ועוד,
כי בלילה לא יבאש.
ועוד,
כי איננו חזק ואין צורך שידוכנו אדם במדוכה,
שיעשה ממנו עוגות.
ועוד כאשר יושם בלשון ימס.
… ועוד כי ביום הששי היה יורד משנה.
ועוד,
כי לא היה יורד בשבת.
ועוד,
כי ירד לכל מקום שיחנו.
ועוד כי עבר עמהם את הירדן.
ולא שבת עד חצי ניסן על דרך הפשט.
ולפעמים
יסתור
פירוש
הקצר
את
פירושו
הארוך:
שמות
ז, יא:
… ואנשי שיקול הדעת חשבו בלבם לדעת זה הפלא, שה'
הסיר יבושת המטה,
(והלחות הולידה בו רוח חיים)
ודברו על הבלוע דברים שבדאו הם, והם לא ידעו כי חכמתם התבלעה, כי קדוש ישראל התוו. (המליצה "כי קדוש ישראל התוו" לקוחה מתהלים עח,
מא ושם פירש ראב"ע,
ששמו בלבם אות וגבול שלא יוכל לעוברו.)
רק אנחנו נאמין כי כך היה ולא נדע איך היה, כי הנה בתולדות (בדרכי הטבע) דברים רבים לא ידעום חכמי עולם, כאבן המושכת הברזל (מאגנעט)
גם הבורחת מהחומץ (נלאו מפרשי ראב"ע למצוא כוונתו)
והמשמעת קול (מפרשים שהיא אבן תקומה, רש"י כתב בשבת סו ע"ב שאבן תקומה נקראת בלע"ז קוטאנא. והט"ז בש"ע או"ח שג, סכ"ד כתב דנראה דהיינו מה שאנו קוראים שטערי"ן שו"ס),
והמלקטת תבן (נקראת בערנשטיין, ענבר),
והדג המרעיש (Torrpedo
Marmorata), ואף כי בנפלאות ממנו כאשר פירשתי בספר עמו. (בסוף איוב, בפירוש הטעמים).
ואילו
בפירושו
הארוך
יאמר: שמות
ד, ב:
ויאמר:
דעת חכמי המחקר,
איך יתכן זה?
(הפיכת המטה לנחש),
והוצרכו לומר: להסיר היבושת, וכל דבריהם רוח,
כי הוא דרך מופת ואינו על דרך התולדה.
ואף בפרושנו יסתור הפירוש הקצר את הארוך.
על היחס הזמני בין שני הפירושים רבו הוויכוחים בין החוקרים. שד"ל (כרם חמד ג)
סבר כי קדם הארוך (זה שנמצא בדפוסים שלנו) לקצר.
וכן סבר החכם שי"ר (רפפורט).
ועוד רבים (גראץ,
הלברשטאם).
ואילו ר' דוד כהנא בספרו "רבי אברהם אבן עזרא", (ורשא תרנ"ד)
חולק עליהם וסובר שהקצר נעשה תחילה. וכן סובר כך גם המוציא לאור של הפירוש הקצר,
הוא יהודה לייב פליישר (וינא תרפ"ו),
ומביא ראיות רבות לדעתו. אך אין הוא ולא קודמיו עומדים על ההבדל שבין שני פירושיו לפסוקנו.
לדברי
רש"י
המביא
את
הפייטן:
זו לא הפעם היחידה שמביא רש"י בפירושיו ראיה או זכר מלשון הפייטנים.)
ראה:
ויצא ל, כב ד"ה ויזכור אלהים את רחל,
שהמובאה שם מתוך קרובות לשחרית דיום א'
דראש השנה "אבן חוג מצוק נשיה".
המובאה למקומנו היא מתוך יוצר ליום ראשון של ראש השנה "אור ישע מאושרים"
והמילים "טס מטע מזורזים – קורות בתינו ארזים"
מתפרשים
בפירושו
של
ר' וולף
היידנהיים:
"גדל,
גבה למעלה מטע מזורזים – הצדיקים, ונעשו קורות בתינו ארזים". ומחבר הפיוט הוא ר' שלמה הבבלי.
על תשומת הלב הרבה שהקדיש רש"י לפיוטים ועל דרכו בלימוד הפיוטים עיין דברים מעניינים בהקדמת א.
אורבך ל"ערוגת הבשם" לר'
אברהם ב"ר עזריאל כרך ד עמ'
6-9.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
תרומה – הארון
פרק כה, י – כב
א.
כה,
טז:
ונתת אל הארן את העדת אשר אתן
רש"י
כה, טז:
העדות:
התורה שהיא לעדות ביני וביניכם שציוויתי אתכם מצוות הכתובות בה.
השווה לדבריו:
שמות
מ, כ:
ויקח
ויתן
את
העדות
אל
הארון
וישם
את
הבדים
על
הארון
…
רש"י
מ, כ:
את
העדות: הלוחות.
הרא"ם:
(ר'
אליהו מזרחי) מקשה:
כן מצאתיו (דברי רש"י אלה) בכל הספרים שלפנינו ולא שמעתי פירושו, כי הנה הכתוב פה הוא הכתוב בסיפור הקמת המשכן (מ,
כ)
"ויקח ויתן את העדות אל הארון" ושם פירש "את העדות" – הלוחות ולא התורה,
כמו שכתב פה!
ועוד:
איך יתכן שיהיה זה על התורה, והלא ספר התורה לא נכתב עד סוף הארבעים, כי כתוב: ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא"
(דברים לא, כב),
שהוא ביום מותו,
וכתיב בתריה:
"ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם.
ויצו משה את הלויים … לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' …. " (דברים לא, כד;כו).
הרב
כשר תורה
שלמה –
שמות כה
בהערה
קכג: מתרץ
קושייתו:
ויש מפרשים שמלשון רש"י אינו הכרח שכוונתו לספר התורה, כי גם הלוחות נקראים תורה,
ראה שבת פז:
והובאו ברש"י
שמות: פרק
לב פסוק
יט:
וישלך
מידיו
את הלוחות
– (שבת פז, א)
אמר,
מה פסח שהוא אחד מן המצוות אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג)
התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם?!
1.
הסבר מה הן שתי קושיותיו של הרא"ם על רש"י?
** 2. מדוע הדברים המובאים ב"תורה שלמה" אינם אלא תשובה חלקית?
** 3. התוכל ליישב את קושיית הרא"ם?
ב.
מדברי האגדה:
1.
שמות
פרק כה
פסוק י:
ועשו
ארון
עצי
שטים
אמתים
וחצי
ארכו
ואמה
וחצי
רחבו
ואמה
וחצי
מסכת
יומא דף
ג, ב:
אבא חנן אמר משום רבי אלעזר: כתוב אחד אומר,
ועשית לך ארון עץ, (דברים י, א),
וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים (שמות כה, י)
הא כיצד כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום.
א.
מה הסתירה בין שני הפסוקים ואיך אפשר ליישבה לפי פשוטו של מקרא?
*ב.
הסבר את יישובו של ר'
אלעזר!
2. מדרש (מובא ב"תורה שלמה" להרב כשר, תרומה קה):
מכאן (מן הפסוק כה,
י דלעיל) לתלמיד חכם שצריך שיהיה שפל ועניו ולבו נשבר בקרבו.
מהיכן הרמז ללמוד ללימוד זה בפסוקנו?
3.
שמות
פרק כה
פסוק יא:
…
ועשית
עליו
זר
זהב
סביב:
מסכת יומא דף עב, ב:
אמר רבי יוחנן:
שלשה זרים הן,
של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח (רש"י:
סימן לכתר כהונה)
– זכה אהרן ונטלו,
של שלחן (רש"י:
סימן לכתר מלכות,
שהשולחן הוא עושר,
שולחן מלכים) – זכה דוד ונטלו.
של ארון (רש"י:
סימן לכתר תורה)
– עדיין מונח הוא,
כל הרוצה ליקח יבא ויקח.)
שמא תאמר פחות שבהן הוא?
תלמוד לומר: בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו)
*)
לדבריו
הראשונים
של
רבי
יוחנן
אומר
רבנו
בחיי
על
התורה:
מלכות וכהונה הם לאדם ירושה,
שאין מלכות בישראל אלא למי שהוא מזרע דוד ולא הכהונה אלא למי שהוא מזרע אהרון,
אבל התורה אינה ירושה לאדם.
א.
מהי הראיה המובאת ממשלי ח,
טו במה היא מוכיחה מעלתה של התורה?
ב.
יש מדרשים המביאים ראיה לכך מפסוקי פרקנו עצמו, מן הפסוקים העוסקים באותם שלושה כלים, מצא היכן הרמז?
**
ג.
היכן הרמז בפסוקים להבדל זה שבין מלוכה וכהונה ובין תורה?
4.
שמות
פרק
כה
פסוק
כא:
…
ואל
הארן
תתן
את
העדת
אשר
אתן.
מדרש
לקח
טוב: להביא שברי לוחות שהיו מונחים בארון.
**
א.
כיצד נלמד דבר זה מפסוקנו?
*ב.
מה המסומל במאמר זה, ששברי לוחות מונחים בארון?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
–
תרומה – הארון
פרק כה, י – כב
לימוד הפרשיות תרומה,
תצווה,
ויקהל,
פקודי וכן ההפטרות לפרשיות אלה – קשה,
על הלומד והמלמד,
מהרבה בחינות.
לכאורה פתוחות לפניו שתי דרכים ועליו ללכת באחת מהן או בשתיהן בזו אחר זו, ושתיהן אינן מספקות את הלומד.
הדרך הראשונה: יכול הוא להסתפק בכך שיסביר את העשייה על פי הנאמר בכתוב,
לחפש אחר הוראתן של מילים זרות, טכניות,
להשתדל להבהיר לעצמו ולתלמידיו את מבנה המשכן ואת מבנה הכלים מבחינת צורתן, גודלן,
חומרן,
עד כמה שזה מתפרש מתוך הכתוב –
מבלי שיחפש אחר טעמים למשכן ולכלים בכלל,
או לטעמים לפרטי העשייה (למה מחומר זה?
למה בגודל זה?
מה מטרת צורה זו, מספרי החלקים, המידות הנדרשות?)
בדרך זו הלכו רש"י ורשב"ם.
רשב"ם
(בהוצאת
רוזין, ואינו בחומשים שלנו)
אף מקדים הקדמה קצרה לפירושו לפרשיות אלה:
"פרשיות המשכן, חושן ואפוד –
אם אקצר בפירושן יימצא בפירושי רבינו שלמה,
אבי אמי, זצ"ל".
רש"י עצמו נמנע מלהביא מדרשים המבארים טעמי המצוות, נמנע מלדבר על משמעותם הסמלית,
הפנימית של כלי המשכן.
דרך זו יפה היא לקטנים,
הבונים,
מדביקים,
מציירים ומכיירים ומוצאים בזה שמחה רבה בהפעילם את כוח יצירתם. ואילו בכיתת נוער או בחברת מבוגרים יורגש מאד העדר העניין. אין בזה חומר למחשבה עיונית,
והעיקר – לימוד תורה –
אינו לימוד הנדסה או ארכיאולוגיה.
מבחינה לשונית פרקים אלה קשים,
ספק גדול, אם גם בעזרת מחקר בלשני והיסטורי נוכל להגיע לוודאות בזיהוי העצמים השונים, הכלים וחלקיהם, ואפילו אם נצליח בזה –
שוב:
לימוד שפה ובלשנות – אינו לימוד תורה.
לכן יבכרו רבים את הדרך השנייה –
היא דרך הסבר משמעות המצוות האלה בדרך פענוח האלגוריות המשוערות, המונחות ביסודם של פרטי המשכן:
האוהל,
הכלים,
בגדי הכהנים וכו'.
המורה יוכל להשתמש בכמה ממפרשינו שידם רב להם בדרך פרשנות זו:
האלשיך,
אברבנאל,
בעל העקידה, וקרוב לזמננו ר'
ש.
ר.
הירש והמלבי"ם,
שהרבו לעסוק בפירוש אליגורי למשכן לכל פרטיו.
פירושים מסוג זה הבאנו בגיליונות השנים הקודמות לפרשת תרומה ותצוה.
בשנים:
תש"ג,
ותשי"ג:
ארון,
בדיו,
ושולחן.
בשנת תש"ד,
תש"ח:
מנורה;
תש"י:
הכרובים.
ואולם הדרך הזו נראית ודאי לרוב הלומדים בדורנו כשרירותית ביותר, נטולת כל הכרח פרשני, בהעדר כל ראיות מוכיחות מן הכתוב. (בגלל זה גם לא הלכו בה פרשנים כרש"י ורשב"ם הרואים עצמם אחראים לפסוק ונצמדים אליו בנאמנות.) וביותר נראים מוזרים הסברים אליגוריים לפרטי הדברים,
למידות,
לציפויים,
לפרטי העשייה –
וכבר צווח נגדם הרמב"ם,
"מורה נבוכים" חלק ג פרק כו (דבריו הובאו בגיליון תרומה תשט"ו).
הפעם חילקנו את גיליוננו לשני חלקים: בראשון עסקנו באחד מפירושי רש"י הקשים, אשר התחבטו בו מפרשי רש"י.
ומשום שהדבר קשה נביא בזה – שלא כדרכנו – אחדות מן התשובות שנתנו לקושיית הרא"ם.
גור
אריה
שמות כה,
טז:…
ולא דקדק (הרא"ם)
בדבר,
דמפני דכתיב (פסוק כא) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך", ולא שייך זה בלוחות, דהא הלוחות לא נתן הקב"ה למשה, אלא משה פסל אותם (רש"י להלן לד,
א).
ואין לומר על שברי הלוחות שהיו מונחים בארון (ב"ב יד ע"ב),
דלמה יתלה הדבר בשברי הלוחות ולא בלוחות שלימות. ועוד,
דלוחות שאינם שלמות אינם "עדות",
דעדות צריך שיהיה בשלמות, ואיך יהיה עדות דבר שכבר נשבר?! אלא על התורה קמיירי, דהיה נותן אותה בארון. ואף על גב דבפרשת (האזינו)
[וילך]
(דברים לא, כו)
פירש (רש"י)
כי מחלוקת יש,
דאיכא למאן דאמר שהתורה היא נתונה בארון,
ואיכא מאן דאמר שהתורה נתונה בצד הארון,
דדף היה בולט מן הארון ועליה היתה מונחת, דמה בכך, דלמאן דאמר בצד היתה מונחת יש לפרש "ואל הארון תתן את העדות"
בצד הארון.
…
והשתא דהוי קרא בתורה, הוי שפיר "אשר אתן אליך",
אף על גב דמשה כתב התורה, שייך לומר "אשר אתן אליך",
דהא הדברים שבה נתן אליו.
אבל בלוחות לא יתכן לומר על הדברים שהם בלוחות,
"נתן אליו" שהדברים שבלוחות כבר נתנו לישראל בהר סיני.
ועוד,
שהדברים הכתובים על הלוחות לא למשה בלבד נתנו, אלא לכל ישראל,
ולא שייך "אשר אתן אליך",
לאפוקי התורה כתיב (דברים ד, מד)
"וזאת התורה אשר שם משה וגו'". אבל במעשה (להלן מ, כ),
שעדיין לא נתנה התורה ישראל,
הוצרך לפרש "העדות"
על הלוחות, ופשוט הוא.
לבוש
האורה: …שמות
כה, טז:
העדות:
לכך נראה לי לפרש, שמה שפירש רש"י כאן "העדות"
– התורה שהיא לעדות ושם (פרק מ) במעשה,
פירש "ויתן את העדות אל הארון"
פירש "הלוחות",
אין כוונתו רק לפרש, שכיון שמצינו שציוה משה ביום מותו (דברים לא, כה)
"לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'
" ויש מי שאומר,
שמצד הלוחות היה מונח בתוך הארון וקשה לרש"י לאותו מאן דאמר, היאך הותר למשה להניח התורה שכתב הוא בתוך הארון אצל הלוחות?
דשמא לא ציוה הקב"ה לתת לתוך הארון אלא הלוחות לבדן,
שנקראו "לוחות העדות"? לכך פירש כאן בציווי "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" כוללת כל התורה שהיא עדות
…" וכוונתו על הדברים הנאמרים במצוות התורה והרי הלוחות השניות בכללן, וכל זמן שלא תכתב התורה,
פשיטא שיתן שם הלוחות, אלא שמכאן הותר למשה לתת גם התורה שכתב הוא בתוך הארון.
אבל במעשה (בפרשת פקודי בביצוע)
שעדיין לא נכתבה התורה הוצרך לפרש דפירוש "עדות"
– "הלוחות",
ורצונו לומר: הלוחות השניות שהם כבר ניתנו לו. אבל שברי הלוחות היו מונחות בארון היוצא עמהם למלחמה….
נחלת
יעקב
(ר'
יעקב
סלניק, המאה
ה– 17, קראקא)
לשתי
קושיות
הרא"ם:
לפסוק
טז:
התורה שהיא לעדות:…
ונראה לי דחדא מתורצת בחברתה,
דבפסוק (מ,
כ)
"ויתן את העדות אל הארון"
אי אפשר לפרש "ספר תורה" דהא לכ"ע עדיין לא נכתב עד סוף הארבעים,
כמו שאמר רש"י בסוף פרשת משפטים (עיין כד, יב ד"ה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם:
כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן. לפיכך הוכרח לפרש על הלוחות,
אבל הכא (בפסוקנו)
דכתיב "אשר אתן אליך"
אי אפשר לפרש על הלוחות דכבר נתונים נתונים היו לו אפילו לוחות אחרונות,
דהא בסוף ארבעים יום האמצעיים נתרצה לו הקב"ה ואמר לו "פסל לך שני לוחות אבנים"
(לד,
א)
ובאותן ארבעים יום האחרונים נצטווה גם על מלאכת המשכן,
ומ"מ משמע שהלוחות קדמו, ולכן פירש על הספר תורה,
שאפשר להתקיים (לקיים את הלשון "אשר אתן אליך")
לאחר מ' שנה ולא מיד..
בחלק השני של גיליוננו הבאנו מספר מדרשים המוצאים גם בפרטים הטכניים שבמעשה המשכן דברי מוסר ולקח טוב.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
תרומה
שמות רבה ל"ג ג':
"ויקחו
לי תרומה".
הדי הוא דכתיב (שיר השירים ה'):
"אני ישנה ולבי ער". אמרה כנסת ישראל:
אני ישנתי לי מן הקץ,
אלא שהקב"ה ער שנ'
(תהלים ע"ג)
"צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם…"
אני ישנה ממעשה העגל ולבי ער – הקב"ה מרתיק לי (=לשון הכאה ודפיקה),
הוי:
"ויקחו לי תרומה".
וכמו שאמר (שיר השירים ה')
"קול דודי דופק…
פתחי לי אחותיץ…"
עד מתי אהיה מהלך בלא בית… אלא "עשו לי משכן"
שלא אהיה בחוץ.
תנחומא תרומה (ח'):
"ועשו
לי מקדש
ושכנתי
בתוכם". אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן?
ביום הכפורים עצמו,
אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, אמר ר' יהודה בר' שלום:
אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה'): "נעו מעגלותיה לא תדע"- מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, הוי:
ביום הכפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש".
מניין?
שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעים יום וארבעים לילה, ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעים– הרי מאה עשרים,
ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקב"ה:
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם,
שהקב"ה שוכן במקדשם.
אמר הקב"ה:
יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל,
שכתוב בו (ל"ב)
"ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב" ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה.. זהב".
אמר הקב"ה (ירמיהו ל'): "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".
שמות רבה ל"ג א':
"ויקחו
לי תרומה":
הדא הוא דכתיב (משלי ג'): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" אל תעזובו את המקח שנתתי לכם; יש לך אדם שלוקח מקח,
יש בו זהב – אין בו כסף,
יש בו כסף – אין בו זהב,
אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנ' (שם י"ט)
"הנחמדים מזהב ומפז רב". יש אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים ויש שלוקח כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו כרמים ויש בו שדות,
שנ'
(שיר השירים ד')
"שלחיך פרדש רימונים"…
ויש בו שדות מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי,
כביכול נמכרתי עמה,
שנ'
"ויקחו לי תרומה".
משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה,
בקש לילך לו לארצו וליטול אישתו, אמר לו (המלך):
"בתי שנתתי לך יחידית היא.
לפרוש ממנה איני יכול; לומר לך: אל תטלה, איני יכול לפי שהיא אשתך.
אלא זו טובה עשה לי,
שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי."
כך אמר הקב"ה לישראל: "נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם "אל תטלוה" איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי,
שאדור בתוכו, שנאמר (כ"ה ח') "ועשו לי מקדש".
סדר
אליהו
רבה פרק
י"ז:
כיון שקבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו (כ"ד ז') "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". מיד אמר הקב"ה למשה (כ"ה ב') "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה".
1.
המדרשים הנ"ל חלוקים בשאלת זמן מתן המצוה של עשית המשכן.
מה הן הדעות?
סדר את דעת המדרשים לשתי קבוצות.
*2.
מהי חשיבות קביעת הזמן לגבי תפישת תכלית המשכן?
**3.
הסבר את הבטוי במדרש הראשון "ישנתי לי מן הקץ"?
*4. מה בא הפסוק מתהלים ע"ג להוכיח?
5. במה שונים דברי מדרש תנחומא דלעיל מדברי שמות רבה ל"ג ג' בתפיסת תכלית המשכן?
6. לפי מפרשי המדרש דורש שמות רבה ל"ג א' את פסוקנו (כ"ה ב') ע"פ הפסוק מלכ"א א, ט "ולי עבדך לא קרא"- הסבר כיצד, אפוא,
מתפרש הביטוי "ויקחו לי תרומה"
במדרש זה (ל"ג א').
*7.
מהי הזרות הלשונית בפסוקנו (כ"ה ב') שעליה מבוסס המדרש המובא לעיל כשלישי (שמ"ר ל"ג א')?
ב.
רבנו בחיי בן אשר
… התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום רצתה להקדים עניין מעשה המשכן שהוא כפרה קודם שיזכיר העון ההוא,
כי כן מידתו של הקב"ה,
שמקדים רפואה למכה,
וכעניין שדרשו חז"ל:
הקב"ה בורא רפואה לישראל תחילה ואח"כ מכה אותם,
שנאמר (הושע ז' א'):
"כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים".
1. עם איזו תפישה מאלה שהובאו בשאלה א מסכים רבנו בחיי?
*2.
מהו הקשי הכללי בפרשתנו שאותו הוא מיישב?
ג.
רש"י ל"א י"ח
ד"ה
ויתן אל
משה: אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה,
שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.
רש"י ל"ג י"א
ד"ה
וישב אל
המחנה:...
שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה שנ'
(ל"ב ל') "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם… אעלה אל ה'
אולי אכפרה…" עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנ'
(דברים ט') "ואתנפל לפני ה'…"
בראש חדש אלול נאמר לו (שמות ל"ד ב') "ועלית בבקר אל הר סיני"
לקבל לוחות אחרונות,
ועשה שם מ'
יום שנאמר (דברים י' י')
"ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה".
מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון– אמור מעתה: אמצעיים היו בכעס.
בי'
תשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה: "סלחתי"
ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל, לצוותו על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן…
רמב"ן ל"ה א'
ד"ה
ויקהל
משה: והנה משה – אחר שציוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות ונתן על פניו המסוה– חזר וציוה והקהילם אליו, כל העדה האנשים והנשים וטף,
וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, יאמר לכולם עניין המשכן אשר נצטוה בו מתחילה, קודם שבור הלוחות,
כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו לוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה,
שילך השם בקרבם,
הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם,
כעניין שציוהו תחילה,
כמו שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
ולכן ציוה אותם משה עתה ככל מה שנצטוה מתחילה.
רמב"ן ויקרא ח'
א'
ד"ה
קח את
הארון:...
ועל דרך הישר נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם,
ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וצוה לישראל עליה,
כמו שפרשתי בפרשת ויקהל.
ספורנו כ"ד י"ח
ד"ה
ויהי משה
בהר: בכל פעם שעלה מכאן ואילך שהה מ'
יום ומ' לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת ראויה לשמוע מפי הרב,
מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמור (ל"ד)
"כי קרן עור פניו בדברו איתו", וקלקל זה חטאם בסוף מ'
יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו כאמרו (ל"ב ז') "לך רד כי שחת עמך"
ובאמצעיים (=ובמ'
יום האמצעיים) כפי הקבלה, שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד.
והושג זה (="לקנות לו הויה נכבדת..") במ'
יום אחרונים. ובהם מצטווה על מלאכת המשכן,
כמו שבאר (כ"ה ט"ז)
"ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד, בלתי עדות, כאמרם ז"ל "לוחות נשברו ואותיות פרחו", וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
לא כמו שיעד קודם לכן,
באמרו (כ'
כ"א)
"מזבח אדמה תעשה לי, בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך",
אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו (כ"ח א') "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך", והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל…
1.
לדברי רש"י שהובאו לעיל מקשה בעל משכיל לדוד:
לכאורה אין כאן הכרח לסרס המקראות, דדלימא הכל כסדר נכון דארבעים יום ראשונים צוהו הקב"ה מלאכת המשכן וכשירד בי"ז תמוז וראה שעשו העגל לא רצה לומר להם כלום עד אחר שנתרצה הקב"ה,
דהיינו יום הכיפורים?
הסבר מה הכריח אפוא את רש"י לפרש על דרך "מוקדם ומאוחר"?
**2.
במה הולך הרמב"ן בשאלת זמן מתן המצוה הזו לשיטתו?
עיין דבריו ויקרא
כ"ד
א' ד"ה
ואל משה
אמר עד
"הכל
כמו
שפרשנו".
במ'
טז
א
…"ואמר
ר' אברהם
כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו,
גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו,
והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו וכבר כתבתי (לעיל ט א)
כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור,
וגם שם לצורך עניין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים:
**3.
במה הולך הרמב"ן בתפישת טעם המשכן לשיטתו?
עיין דבריו ויקא
א' ט'
ד"ה
נחוח …
ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות,
בעבור שהמצרים והכשדים,
אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם,
היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא,
ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש,
כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך:
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה,
יעשו שולחן ה'
מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם,
והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח:
וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם,
ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים,
כמו שאמר (ויקרא יז ז)
ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם:
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא)
וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם)
והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן,
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד),
ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד),
ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות,
ולא נצטוה בכך,
אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב),
וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים:
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה,
צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה,
ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו,
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו,
וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו,
נפש תחת נפש,
וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד,
בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה…
4.
כיצד מנסה הספורנו להוכיח שהשקפתו בקביעת זמן המצוה נכונה?
עיין עלון ההדרכה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
תרומה
פרק כ"ה
א.
שאלה כללית
()
פרנץ
רוזנצווייג
מקביל פסוקים מתוך בריאת העולם לפסוקים מתוך מעשה המשכן:
בבריאת העולם נאמר:
במעשה המשכן נאמר:
|
שמות וְעָשׂוּ לי משכן וְעָשׂוּ אֲרוֹן שמות וְעָשִׂיתָ שלחן שמות וְעָשִׂיתָ מנורה (וכו' |
1. בראשית וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ בראשית וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת בראשית וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ (וכו'*7 |
|
שמות וישכון כבוד ה' הענן שֵׁשֶׁת יָמִים |
2. שמות שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם |
|
שמות ויקרא אל משה: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מתוך הענן שמות ויבא משה בתוך הענן |
3. שמות וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי |
|
שמות וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד שמות וַיְכַל משה את המלאכה |
4. בראשית וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה |
|
שמות וַיַּרְא משה את כל המלאכה |
5. בראשית וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה |
|
שמות וְהִנֵּה עשו אותה כאשר צוה ה' |
6. בראשית וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד |
|
שמות וַיְבָרֶךְ אותם משה |
7. בראשית וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי |
1.
מה תוכל ללמוד מתוך שבע ההקבלות האלה על טעם מצוות עשיית המשכן?
2.
הסבר את טעם השוני בנקודה -6
בין הנאמר במעשה בראשית לבין הנאמר במעשה המשכן?
ב.
כה,
כב:
וְנוֹעַדְתִּי
לְךָ
שָׁם
וְדִבַּרְתִּי
אִתְּךָ
מֵעַל
הַכַּפֹּרֶת
מִבֵּין
שְׁנֵי
הַכְּרֻבִים
אֲשֶׁר
עַל
אֲרוֹן
הָעֵדֻת
אֵת
כָּל
אֲשֶׁר
אֲצַוֶּה
אוֹתְךָ
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל:
ספורנו
כה, כב:
וְנוֹעַדְתִּי
לְךָ
שָׁם
וְדִבַּרְתִּי
אִתְּךָ: כי בזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם "השכל וידוע אותי"(ירמיהו ט,כב)
כמו שיעד באמרו "ושכנתי בתוכם"…(כה,ח);
ככל אשר אני מראה אותך והוסיף ואמר וכן תעשו.
1.
מאיזו אי הבנה רצה ספורנו למנענו בדבריו אלה?
2.
מה ראה ספורנו להוסיף בהזכירו את "חכמי הדור"
את דברי ירמיהו ט,כב.
ומה רצה ללמדנו ע"י תוספת מילה זו?
(על שאלה זו עיין בירמיהו בפסוק כולו וכן בפסוקים שלפניו)
3.
מה ראה ספורנו להביא ראיה לדבריו מפרקנו כה,ח ובמה ברור הפסוק ההוא יותר מאשר בפסוקנו?
ג.
כה,
ט:
כְּכֹל
אֲשֶׁר
אֲנִי
מַרְאֶה
אוֹתְךָ
אֵת
תַּבְנִית
הַמִּשְׁכָּן
וְאֵת
תַּבְנִית
כָּל
כֵּלָיו
וְכֵן
תַּעֲשׂוּ:
י:
וְעָשׂוּ
אֲרוֹן
עֲצֵי
שִׁטִּים…
מדרש
רבה שמות
פרשה לד
ד"א
"וְעָשׂוּ
אֲרוֹן
עֲצֵי
שִׁטִּים":
מה כתיב למעלה?
"ויקחו לי תרומה"
מיד "ועשו ארון עצי שטים" מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים. מה האור קדם לכל מעשה בראשית, דכתיב (בראשית א,ג)
"ויאמר אלהים יהי אור", אף במשכן בתורה,
שנקראת אור, דכתיב (משלי ו,כג)
"כי נר מצוה ותורה אור",
קדמו מעשיה לכל הכלים.
**1.
הסבר מה רמז מצאו במקרא כי התורה קדומה לכל ומה רעיון הכלול בזה?
**2.
האם תפישת טעם המשכן במדרש זה דומה לתפישת המשכן המונחת ביסוד שאלה א?
3.
התוכל למצוא בפרטי ציווי הארון עוד רמז לכך שהארון חשוב מכל הכלים?
() Buber-Rosenzweig: Die Schrift und ihre
Verdeutscung. Pp.39-42;116-117
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
תרומה
פרק כה, יח
א.
כה
יח: וְעָשִׂיתָ
שְׁנַיִם
כְּרֻבִים
זָהָב
מִקְשָׁה
תַּעֲשֶׂה
אֹתָם
מִשְּׁנֵי
קְצוֹת
הַכַּפֹּרֶת:
א.
להבנת המילה "כרובים"
1. חגיגה
דף
יג
ע"א:
מאי
"כרוב"?
אמר ר' אבהו:
כרביא,
שכן בבבל קורין לינוקא -"רביא".
אמר ליה רב פפא לאביי:
אלא מעתה דכתיב:
"פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם, והשלישי פני אריה…",
היינו פני כרוב,
היינו פני אדם?!
[ רש"י:
היינו פני כרוב היינו פני אדם: מה הן פני כרוב ומה הן פני אדם, וכי לא אחד הם? ] – אפי רברבי ואפי זוטרא.[ רש"י:
האחד פני גדול והאחד פני קטן.]
רש"י
כה, יח:
כְּרֻבִים:
דמות פרצוף תינוק להם.
האם לפי הדעות הנ"ל הכ"ף של כרוב היא כ"ף השורש או כ"ף השימוש?
2.
כו,
א:
וְאֶת
הַמִּשְׁכָּן
תַּעֲשֶׂה
עֶשֶׂר
יְרִיעֹת
שֵׁשׁ
מָשְׁזָר
וּתְכֵלֶת
וְאַרְגָּמָן
וְתֹלַעַת
שָׁנִי
כְּרֻבִים
מַעֲשֵׂה
חשֵׁב
תַּעֲשֶׂה
אֹתָם:
רש"י
כו, א:
כְּרֻבִים
מַעֲשֵׂה
חשֵׁב:
כרובים היו מצויירין בהם באריגתן ולא ברקימה שהוא מעשה מחט אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן. ארי מצד זה ונשר מצד זה….
ר'
אליהו
מזרחי:
מפרש דבריו אלה:
האי דנקט רש"י ארי מצד זה ונשר מצד זה – לאו דווקא, אלא צורות בעלמא נקט משתנות זו מזו.
א.
מה הצריכו לפרש שארי ונשר לאו דווקא ושאין כוונת רש"י אלא להביא דוגמא?
ב.
ואם דוגמא היא,
למה נקט דווקא דוגמאות אלה?
3.
הבאור
– (של
הרמבמ"ן)
לדברי
רש"י
הנ"ל
לפסוק
כו
,א
-:
וכן משמע מלשון רש"י…
שכל ציורי בריות נקראים "כרובים",….
לאיזה מקום בדברי רש"י בפרשת תרומה יכוון, שמהם משמע כך?
4.
י.
ש.
רג'יו
בכורי
העתים
תק"צ
עמ' 9 (מתוך
מאמר
"כרובים"):
ראוי שיונח מאמר ר' אבהו (עיין שאלה א/1)
במדרגת שאר המאמרים ההולכים בעקבות הדרש ואין להם חלק בפשט… הן אמת שהכתובים לא הודיעו בפירוש על איזו צורה היו הכרובים,
ולכן אם קבלה ביד חז"ל שהיו בדמות ילדים, נקבל דעתם אע"פ ששורש המילה לא יורה כן.
התוכל להוכיח את דבריו אלה (ש"שורש המילה לא יורה כן")?
ב.
כה , יח:
וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
אבן
עזרא
כה, יח:
וְעָשִׂיתָ:
אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים.
ופירשו "כרוביא"
בלשון ארמי. והכ"ף משרת. ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה. ושמו המילה לזכר כמו מילת "חנוכה"
כי כ"ף "כרוב"
שורש.
והעד "והיו הכרובים" (פסוק כ) כי הה"א – ה"א הדעת ואינו לתימה כה"א "הכמכת מכהו הכהו"
(ישעיה כז, ז).
1. האם מסכים ראב"ע לפירוש חז"ל (קדמונינו)
או מתנגד להם?
2. מה הדמיון בין ענייננו ובין "חנוכה"?
3. לשם מה הוא מביא את פסוק כ מפרקנו ולשם מה את ישעיה כז,
ז?
ג.
לפירוש המילה "כרובים"
(המשך)
י.
ש.
רג'יו
בכורי
העתים, וויען,
תק"צ
עמ' 7-8 (מתוך
מאמר
הכרובים)
… והנה בחקירה זאת אין לנו מקור אחר לשאוב ממנו ההתחלות המצטרכות (=יסודות החכמה) רק כ"ד ספרי הקודש המיוסדים על אדני הנבואה והחכמה העליונה,
וכל הסברות האנושיות המדברות בזה העניין אין להם חלק באמיתתו כי אם כערך הסכמתן עם פסוקי התורה והנביאים, כי מהם תוצאות האמת והצדק.
אמנם אנו רואים שהתורה בקשה להסתיר מהות הכרובים, כי בפעם הראשונה שנזכרו בסיפור תולדות אדם אמר הכתוב (בראשית ג, כד)
"וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" בה"א הידיעה, בלי לפרש מה הם, כדרך שכתוב (שמות כח, ל)
"ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים", שנזכרו בלי פירוש ובה"א הידיעה כאילו כבר נודע מהותם. ובאמת עמוק הוא מי ימצאנו.
אכן בכל זאת באו קצת הודעות מפוזרות אחת הנה ואחת הנה בפסוקי התורה,
על ידם נעזר לעמוד על תוכן העניין הזה. ובעבור כן חשבתי לסדר פה את המעט אשר מצאה ידי על הוראת מילת כרוב בהסכמת מליצות מקראי קודש המדברים בה.
הוראת שם כרוב באה על שני פנים:
הפן האחד בדרך כלל, על כל כרוב שיהיה. והפן השני בדרך פרט על אותם הכרובים שעשה משה במשכן או עשה שלמה בבית עולמים או שראה יחזקאל בנבואתו,
כי אלה לא נקראו כרובים רק בעבור שיש בתכלית עשייתם או בצורתם עניין דומה אל הכרוב.
ועתה אפרש: מילת כרוב הונחה תחילה על כל דבר גופני קל התנועה שראוי לרכב עליו לעבור במהירות ממקום למקום ונגזרה המילה משורש רכב
בהקדים הכ"ף לרי"ש,
באופן ששם "כרוב"
בתחילת הנחתו אינו אלא שם רכוב בחילוף אותיות, כמו כבש וכשב,…
ודומיהם רבים.
ודבר זה גילה לנו המשורר האלוקי באומרו במקום אחד (תהלים יח, יא):
"וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח", ובמקום אחר (קד,
ג)
"השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח".
והמתבונן בשני הפסוקים יראה כי עניין אחד להם, כי בשניהם החלק הראשון מדבר על העבים והחלק השני על הרוח,
אלא שפעם קרא את העננים בשם "כרוב"
ופעם בשם "רכוב"
והכל אחד. ובא זה ולימד על זה שנקראו העבים כרובים או רכובים בעבור שהמשורר ברוח קודשו דימה כאילו כביכול הי"ת רוכב על העננים שהם קלי התנועה ונעתקים מהרה ממקום למקום,
והכל משל על דרך הדמיון להורות על היגלות רצון הא–ל ית' בלי התמהמה ועיכוב.
וכן צבאות מלאכי מעלה משרתי הא–ל ית' ועושי רצונו בארץ מתחת נקראים פעם "כרובים"
כגון אותם שנראו ליחזקאל הנביא שעליהם אמר (י,
כ)
"ודע כי כרובים המה", ופעם "רכובים"
או "רכבים"
כמו שכתוב (תהלים סח, יח)
"רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם" להורותנו כי "כרוב"
ו"רכוב"
עניין אחד להם.
ונקראו המלאכים כן לפי שתפקידם הוא להפיק רצון קונם מן הכח אל הפועל,
כאילו הי"ת ירכב עליהם לעשות פעולותיו.
ומטעם זה אותן הצורות שנצטווה משה לעשות על הכפורת ושמהם למד שלמה המלך לעשות כדוגמתם בבית המקדש נקראו בפרט "כרובים"
לפי שתכליתם היה כדי שעליהם תשרה השכינה כאילו כביכול הי"ת ירכב עליהם וישכון בכבודו שמה, על דרך שכתוב "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת",
וכן נקרא הוא ית' יושב כרובים, כלומר חופף ושורה עליהם כמלך היושב על כסא כבודו בחדר היכלו,
וכל
זה
משל
כנודע.
תהילים
סח, יח:
רֶכֶב
אֱלֹהִים
רִבֹּתַיִם
אַלְפֵי
שִׁנְאָן
אֲדֹנָי
בָם
סִינַי
בַּקֹּדֶשׁ:
1. מהי הראיה הלשונית שהתורה רצתה להסתיר עניין הכרובים (כמו שרצתה להסתיר עניין האורים והתומים)?
2. מה הם שני פסוקי תהלים שמהם רצה ללמוד שפירוש "כרוב"
ו"רכוב"
אחד הוא?
3. תן דוגמאות נוספות לחילופי אותיות מסוג הנ"ל (מלבד כבש–כשב;
שמלה שלמה)!
4. מהי ראייתו מפרשתנו למה שפירש,
שהכרובים מקום מושבו כביכול או רכובו כביכול "שעליהם ירכב"?
וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
ד.
רבנו בחיי על התורה שמות כה, יח:
וְעָשִׂיתָ
שְׁנַיִם
כְּרֻבִים
זָהָב:…
והיה אפשר שהיו הכרובים האחד כצורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן, כעניין שראה יחזקאל "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם (י,
יד).
ודרשו חז"ל (סוכה ה, ע"ב)
"היינו כרוב היינו אדם, אלא אפי רברבי ואפי זוטרי,
ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה.
רבנו בחיי מביא נימוק לשוני מפסוקי פרקנו שהיו הכרובים אמנם שווים בחומרם (שניהם זהב) ובעשייתם,
אבל "חלוקים הם בעניינם"
היינו במכוון, במסומל בהם.
** מהי ההוכחה הלשונית?
ה.
בפירוש סמליותם של הכרובים
ר'
אפרים
מלונשיץ, כלי
יקר: כה,
יא:
וְעָשִׂיתָ
עָלָיו
זֵר
זָהָב:…
ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים, ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה'
והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה,
אז יבקשו תורה מפיהו. וצריך להיות נקי מאלוקים ומאדם,
כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשים כנפיהם למעלה;
ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו, המורה גם על השלום הניתן לאוהבי התורה.
והיו יחדו תואמים בשלום ורעות.
כ:
אֶל
הַכַּפֹּרֶת
יִהְיוּ
פְּנֵי
הַכְּרֻבִים:
שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון,
ולא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה.
(1)
יחזקאל פרק כח
(טז)
בְּרֹב
רְכֻלָּתְךָ
מָלוּ
תוֹכְךָ
חָמָס
וַתֶּחֱטָא
וָאֲחַלֶּלְךָ
מֵהַר
אֱלֹהִים
וָאַבֶּדְךָ
כְּרוּב
הַסֹּכֵךְ
מִתּוֹךְ
אַבְנֵי
אֵשׁ:
(1)
יחזקאל פרק כח
(יד)
אַתְּ
כְּרוּב
מִמְשַׁח
הַסּוֹכֵךְ
וּנְתַתִּיךָ
בְּהַר
קֹדֶשׁ
אֱלֹהִים
הָיִיתָ
בְּתוֹךְ
אַבְנֵי
אֵשׁ
הִתְהַלָּכְתָּ:
ר'
שמשון
רפאל
הירש
פסוקים
יז–כ:
"כְּרֻבִים"
באים במקרא בהוראה כפולה: שומרים ומגינים מחד,
ומאידך – נושאי השכינה. בבראשית ג, כד נאמר: "וישכן את הכרובים…
לשמור את דרך עץ החיים".
ביחזקאל כח, יד ואילך נאמר אל מלך צור: " אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ… כְּרוּב הַסֹּכֵךְ". שמרגע משיחתו למלך הופקד לשמור.
וכן לגבי תכונתם כנושאי השכינה:
"וירכב על כרוב ויעוף" כנאמר בתהלים (יח,יא)
על ה' בחושו לעזרת דוד.
גם ביחזקאל (פרקים ט –
י)
נזכרים הכרובים כנושאי השכינה. ובמיוחד מורה על כך הביטוי הקבוע "יושב הכרובים" (תהלים פ, ב).
ובשמואל–א ד, ד ובכמה מקומות….
גם במקומנו מופיעים הכרובים בתפקיד הכפול: הם סוככים –
מגינים על הארון והם נושאי השכינה….
אולם מאידך הכרובים אינם אלא עצם מעצמה של הכפורת,
וזו,
לאחר שהשלימה את הגנת העדות – "משני קצות נכפרת"
– מתרוממת מעל לעצמה והופכת להיות הכרובים של עצמה, המגינים עליה והנושאים את שכינת ה'.
הרי שמתבטא כאן הרעיון הבא:
ע"י השמירה של תורת ה'
(המסומל בארון) נעשה השומר לכרוב של עצמו ושל שכינת ה'; שמירתו את תורת ה' נעשית לשמירת עצמו,
ובו בזמן נעשה הוא לנושא שכינת ה'
עלי אדמות….
בקיום המצוות נושע ישראל לתשועת עולמים והוא מכין עצמו בזה להעשות מכון לשבתו ית' בארץ.
(פסוק ח: "ושכנתי בתוכם")
1. מה ההבדל ביניהם בהסברת סמליות הכרובים?
2. מה הם פרטי צורת הכרובים המסייעים לפירוש של בעל כלי יקר?
3. מה הם פרטי צורת הכרובים המסייעים לפירוש רש"ר הירש?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
תרומה – ועשית שנים כרבים..
פרק כה, יח.
גיליוננו מוקדש הפעם למילה אחת ויחידה "הכרובים".
העובדה שגם תרגום אונקלוס וגם תרגום יונתן אינם מתרגמים את המילה אלא משאירים אותה כמות שהיא: ותעביד תרין כרובין,
וגם תרגום השבעים משאיר אותה בעבריותה, מוכיחה שהייתה סתומה מאז ומתמיד,
ואפילו שורש המילה (מבחינה גזרונית) אינו ברור: שאלות א, ב,
ג.
לשאלה ג1 נביא בזה מתוך דברי הרמב"ן תצוה כח,
ל:
רמב"ן
שמות
כח, ל:
ונתת
אל
חושן
המשפט
את
האורים
ואת
התומים:…
והראיה,
(על כך שהם עניין סודי ולא מעשה אומנים כשאר כלים) כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, ולא הזכירם להם בצוואה (לא נאמר "ועשית את האורים והתומים") ולא במעשה (לא נאמר: "ויעש אורים ותומים")…
ועוד תשוב תראה,
כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר "ועשו ארון" (לעיל כה, י),
"ועשית שולחן" (שם כג), "ועשית מנורת זהב"
(שם לא), וכן כולם, ובמשכן אמר "ואת המשכן תעשה"
שם כו, א),
בעבור שכבר הזכירו "ועשו לי מקדש"
(שם כה, ח).
והנה באורים ותומים אמר "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים", לא ציווה אותו בעשייתם, והזכירם הכתוב בה"א הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצוואה "ונתת אל חשן המשפט", ובמעשה "ויתן אל החשן את האורים ואת התומים"
(ויקרא ח, ח),
כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל, אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה,
והוא כתבם בקדושה,
או היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" (בראשית ג, כד).
לשאלה ד נביא בזה כלל מתרי"ג הכללים בדרשות חז"ל את התורה כפי שסדרם המלבי"ם
בהקדמתו
לפירוש
לספר
ויקרא
(שהוא
למעשה
פירוש
לספרא) בשם
"אילת
השחר".
כלל
ס"ז:
חז"ל היה להם כלל בלשון שיש הבדל בין מספר "שנים,
שתים"
בצורת הנפרד, ובין "שני,
שתי"
בצורת הסמיכות. כשאמר "שני כבשים, שני שעירים", יקפיד על שיווי הנמנים והתדמותם זה לזה.
וכשיאמר "שנים כבשים" לא יקפיד על השיווי.
לשאלה ה. לסמליותם של הכרובים נאמרו דברים רבים ושונים על ידי כל אלה העוסקים בפירוש האלגורי של המשכן וכליו.
הפעם הבאנו שניים מבין האחרונים ההולכים בכיוונים שונים לגמרי.
דברי
ר' אפרים
מלונטשיץ,
בעל
כלי
יקר
(1550-1619), משקפים כאן את מלחמתו נגד אותם הדרשנים,
שהפכו דברי אלוקים חיים בדרשותיהם הרחוקים מן הפשט ואין כוונתם אלא להתהדר בפני שומעיהם. המעונין ימצא תיאור מעניין לגישתו של בעל כלי יקר לשאלה זו בספרו של חיים הלל בן–ששון "הגות והנהגה", מוסד ביאליק, תשי"ט,
פרק ג, עמ'
48. שם
מובא
גם
קטע
מדבריו, מתוך
דרשותיו
בספרו
"עיר
גיבורים":
רוב כת הדרשנים שראיתי כולם לכבוד עצמם דורשין, בזמן שמוציאים איזו אגדה מפשוטו…
רק שימצא בה איזו מליצה נאה… ישחק כל שומע,
ישבחו אותו… יחד עליו יתלחשו כל היום;
כמה גברא חכים הוא…. אז ימלא שחוק פיהם… ואינם חוששים אם יש בו מוסר…; גם הוא אינו מקפיד, רק אם ישבחו אותו,… (מתוך "עיר גיבורים" דף קט, א)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
=
תרומה – המנורה
פרק כ"ה,
לא – מ
א.
שאלה כללית בפרטי העשייה
הרמב"ם,
מורה
נבוכים
ג,כו.
כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה,
נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד,
לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות: שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר רצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצווה ואזהרה מהן,
נמשכת אחר החכמה ומכוון בה – תכלית אחת. ושהמצוות כולן יש להן סיבה ומפני התועלת ציווה בהם,
והיות לכולם עילה (=טעם),
אלא שאנחנו נסכל (=לא נבין) עילת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן.
וזו דעתנו כולנו ההמון והסגולות (=המון ישראל והמעמיקים בחכמה), וכתובי התורה מבוארים בזה: "חוקים ומשפטים צדיקים",
"משפטי ה' אמת צדקו יחדיו".
– ואלה שנקראים חוקים כשעטנז ובשר בחלב, ושעיר המשתלח ואשר כתבו עליהם חכמים ז"ל:
"דברים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם…", לא יאמין המון החכמים שהם עניינים שאין להם סיבה כלל… אבל יאמין המון החכמים שיש להם עילה,
רצוני לומר תכלית מועילה על כל פנים אלא שנעלמה ממנו, אם לקיצור דעתנו או לחסרון חכמתנו. (אפודי:
לקיצור דעתנו –
שאי אפשר שיגיע שכלו אליו או לחסרון לימוד החכמה,
ששכלו היה מגיע לעניין אם למד). כל המצוות אם כן– יש להן סיבה,
רצוני לומר, כי למצוה או לאזהרה יש תכלית מועילה,
מהן מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן,
כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה,
ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור הערלה וכלאי הכרם. והם אשר תועלתם מבוארת יקראו ההמון "משפטים",
ואלו שאין תועלתם מבוארת יקראו…"חוקים".
ויאמרו (חז"ל)
תמיד "כי לא דבר ריק הוא מכם", ואם ריק הוא – מכם!
רוצה לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה בדבר אחד מהמצוות שענינו כן (כלומר שאין לו תכלית) – החסרון הוא מהשגתכם……
המצווה בהקרבת הקרבן,
יש בה תועלת גדולה כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות קרבן האחד כבש והאחד איל,
והיות מספרם מספר מיוחד, זה אי אפשר לתת לו עילה כלל.
וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שיגעון ארוך… ומי שידמה, שאלה יש להם סיבה, הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצווה כולה היא ללא תועלת.
ודע שהחכמה חייבה – ואם תרצה אמור,
שהצורך מביא –
להיות שם חלקים שאין להם סיבה… ואם תאמר: למה היה כבש ולא היה איל?(*) }(*)וכן לענייננו: ואם תאמר למה היו קני המנורה ששה,
שלושה מצידה האחד וששה מצידה האחד ולמה תיעשה מקשה,
ולמה היו שם שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד וכד'{.
השאלה ההיא בעצמה היתה מתחייבת אילו נאמר איל במקום כבש, שאי אפשר מבלתי מין אחד.
וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה, כן היו שואלים,
לו היו שמונה או י'
או כ', שאי אפשר מבלי מספר בהכרח…
ודע זה העניין והבינהו!
ר'
צחק
עראמה, עקידת
יצחק
שער
ארבעים
ותשעה:
כבר דברנו בעניין המנורה הטהורה בכלל, אמנם כבר העירונו בה שלא יספיק הדיבור ההוא לתת טעם אל כל מעשיה ודקדוקיה ושראוי לייחד עליהם הדיבור. וזה במה שנתבונן,
כמה הקפידה החכמה האלוקית במעשה המנורה, תבניתה וצלמה וזאת קומתה וצורתה.
כי מלבד היותה קנה אחד באמצע השלושה קנים יוצאים מצידה האחד ושלושה קנים מצידה השנית,
הנה יש עוד לעיין ולא מעט, בהימצא שמה שלושה מיני ציורים מתחלפים: גביעים,
כפתורים,
ופרחים.
וכן היות שלושה גביעים משוקדים בכל קנה וקנה כפתור ופרח, כפתור תחת שני הקנים ממנה,
מלבד מה שהיו במנורה עצמה גביעים, כפתורים ופרחים. שכל אלו העניינים לא יאמן שבאו בתורה האלוקית במקרה וכאשר הזדמן כי אות אחת מכל הסיפור הזה אם תחסר או תעדיף,
הספר תורה כולו פסול, וחלילה ליוצרנו שיצווה לכתוב בתורתו התמימה כל זאת ההקפדה קודם מעשה ובשעת מעשה מדמיונות האנשים אשר יכוונו בהם ליופי,
לא זולת זה.
1.
הסבר מהו ההבדל העקרוני בין גישת שניהם לטעמי פרטי המצוות?
2.
מה הן הוכחות הרמב"ם לצדקת דעתו ומה הן ההוכחות שמביא בעל העקידה לצדקת דעתו?
3.
לשם מה מסתייע רמב"ם בפסוק בדברים ל"ב,מז.
ובדרשת חז"ל לפסוק זה –
מה רצה להוכיח בעזרתו?
**4.
הסבר את דברי הרמב"ם "שהחכמה חייבה…
להיות שם חלקים שאין להם סיבה"
וברר את דבריו אלה בדוגמת טעם המנורה וחלקיה!
*5.
השווה את דברי אברבנאל (שהובאו בגיליון שופטים תשי"ד שאלה א),
לדברי בעל עקידה.
במה דומה בקורת האברבנאל לדברי הרמב"ם שם,
ולדברי בעל העקידה כאן?
6.
מה
פירוש
דברי
בעל
העקידה:
"כל זאת ההקפדה קודם המעשה ובשעת המעשה"?
אברבנאל
מוסיף
לטענות
הרמב"ן
נגד
הרמב"ם:
ואפשר שיסופקו נגדו (=אפשר עוד לשאול על הטעם שנתן רמב"ם)
למה צוה בעגלת בקר, ולמה צוה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכה בעול?… ולמה צוה שתערף העגלה מאחור?
ואם היה כטעם הרב המורה,
היה די בווידוי דברים לבד לפני הסנהדרין,
או שיביאו שור או כבש או עז ויתוודו עליו!
רמב"ן
דברים
פרק
כא
פסוק
ה:
... אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ), כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו,
בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשייחקר העניין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר, וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א)
שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תיערף,
ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו לפני ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול,
וכל השומע שמץ דבר בעניין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר,
וייהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם, ויתחזק העניין, בהיות המקום אשר תיערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, יכירו בו רואיו וידברו בו:
והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו,
והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו,
כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו,
ולפי דעתי, יש בו טעם כעניין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה,
ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים:
(עד כאן מגיליון שופטים הנ"ל)
ב.
בטעם
המנורה,
הרמב"ם
מורה
נבוכים
ג,מה.
… ואח"כ הושמה מנורה לפניו לכבוד ולתפארת לבית,
כי הבית שדולק בו נר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה.
אברבנאל:…
ואחר הפרוכת היה ההיכל והיו בו ג'
כלים:
שולחן,
ומנורה,
ומזבח הקטורת לרמז ששומר התורה והמצוות (הנרמזים בארון), אע"פ שהוא לא יעבד מפני השכר, הקב"ה לא יקפח שכר פעולותיו,
ושני מיני שכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים.
האחד:
השכר הגופני –
עושר וכבוד… ולזה רומז השולחן ועליו לחם הפנים…… והשכר השני: החכמה והמדע, כי אם בתורת ה' חפצו – יחכם ויבין ויתגלו לו תעלומות…
והמנורה היתה רומזת לזה המין השני מן השכר שהוא שכר נפשי,
לפי שנר ה'
נשמת אדם. והיו שבעת הנרות רומזים אל שבע החכמות שכולם יצאו בתורת האלוקים.
והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי והוא היה פונה אל קודש הקדשים לרמוז שהחכמה האמיתית תסכים עם שרשי התורה אשר בארון. והיתה המנורה זהב כולה להורות על מעלות החכמה וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות,
בלתי מסכימות אל הדת, כי היא כולה זהב טהור.
והיו בה גביעים,
כפתורים ופרחים, לרמז אל הסתעפות החכמות והידיעות כולם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת.
והיתה מקשה כולה אחת היא כמו שהבית – בנין אחד, אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חילופי הנושאים…
שנקראו "שבע חכמות", וזה עניין המנורה בעצמה שהיתה כולה מקשה אחת ונחלקה לשבע קנים היוצאים ממנה…
אלשיך:
"ועשית
מנורה"
– הוא האדם שהוא כמנורה מוכן לקבל, להאיר בעזרת ה'
ע"י תורה ומעשים טובים, ועל כן היא י"ח טפחים כמידת אדם בינוני,
ואמר שעם היותו חומר עכור,
יעשה עצמו יקר וחשוב כזהב ושיהיה טהור מכל סיג חלאת לכלוך עוון אשר חטא. והתנאי האחד להיעשות האדם מנורה טהורה הוא – לקבל יסורין להתיך ולמרק כל חלאה, וזה "מקשה תעשה המנורה"
– על ידי הכאות כמקיש בקורנס,
– שהוא משל אל היסורין –
תעשה המנורה. ובכלל הדבר שתהיה כולה מעשת זהב אחד ולא מחתיכות הרבה שלא יהיה כל איבר מחתיכה אחת ויחברם,
רק בלי פירוד מתחילתם, משל לאחדות כל איבריו, שלא יטמא אחד מהם ויפרד איכותו מיתר האיברים. כי אם יהיה לכולם אחדות.
– והנה שלושה דברים הם שצריך האדם להכניע תאוות יצרו בהם, הלא המה: א.
התשמיש,
ב.
הדיבור,
כי כל המרבה דברים מרבה חטא, ג.
אכילה ושתייה. על האחד אמר:
"ירכה"
הוא התשמיש –
כי על כן נקראו הבנים יוצאי ירך אביהם –
ואמר שגם הוא יהיה מרוסן ונכנע בל ירבה תאוותו;
ועל הדיבור אמר "וקנה"
– הוא הקנה שהדיבור יוצא ממנו גם הוא יהיה זהב טהור, ומקשה,
שלא ידבר רק דברים טהורים ומעטים, כזהב טהור, ויהיה נכנע מלהשיב כרמז "מקשה"
– נעלב ואינו עולב;
ועל שלישי אמר "גביעיה"
– שהוא גביעי יינה,
ו"כפתורים"
הוא מאכל ומלבוש – כי רמז שניהם ב"תפוח"
(אשר בו אוכל וגם מלבוש – הקליפה)
וגם פרחיה הם יתר ההוצאות שיפריח ותפשט בהם –
כולם "ממנה יהיו", שלא ייהנה מהזולת.
רק יסתפק בשלו,
כי העושה כן לא ירום לבבו להתגאות.
1.
מהו ההבדל העקרוני בין דעת הרמב"ם כאן לבין דעת שני האחרונים?
2.
המסכימים דברי הרמב"ם כאן עם דבריו בשאלה א.?
*
3. הידועים לך פסוקים בדברי הנביאים המשתמשים בסמל המנורה באותו מובן הניתן למנורה בדברי אברבנאל?
4.
מהי הסמליות שב"מקשה תעשה המנורה"
לפי דעת אברבנאל ולפי דעת אלשיך?
ועיין
רש"י
ד"ה
מקשה
תיעשה
המנורה:
רש"י
שמות
כה, לא:
מקשה
תיעשה
המנורה, שלא יעשנה חוליות ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין שקורין שולדיר"ץ אלא כולה באה מחתיכה אחת ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך.
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.