גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת תצוה
פרק כ"ז פסוקים כ'
כ"א
א.
מה הקשי הלשוני בפס' כ'
ואתה תצוה?
עיין:
רמב"ן
כז, כ
אמר הכתוב בכאן ואתה תצוה בעבור שאמר במשכן תמיד ועשית, והוא בצווי, אמר בכאן ואתה בעצמך תצוה להם שיקחו אליך את שמן המאור,
כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר רק אם היה אצלם משמרת והנשיאים הביאוהו:
וטעם אליך –
שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי,
וכן צו את בני ישראל ויקחו אליך (ויקרא כד ב):
ספורנו
כז, כ
ואתה
תצוה. הנה מה שאמר עד עכשיו ועשית יובן שיעשה על ידי אחר,
וזה שיצוה לאומנים שיעשו. ולפיכך באלו הג'
מצוות שצוה הנה אמר ואתה,
להודיעו שיעשה הוא בעצמו, שיצוה לישראל על עשיית השמן,
ושיקריב אליו את אהרן ובניו ושידבר אל כל חכמי לב: ויקחו אליך. כשיצטרך,
וזה יהיה בכלות השמן למאור שהתנדבו עתה בנדבת המשכן,
שלא יחשבו שתהיה מצות הדלקת המנורה מצות שעה בשמן ההוא שהתנדבו בלבד:היכן מצאנו קשי כזה בספר בראשית?
מה קשה לרש"י:
להעלות
נר תמיד
– מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא):
תמיד
– כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר (במדבר כח) עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו) תמיד ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא:
באר את ה"אבל"
שבדבריו!
מה קשה לרש"י
ד"ה
מערב עד
בקר?
(כא)
מערב
עד בקר.
תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר. ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין וכן לכל הלילות, ואם יוותר אין בכך כלום:
ב.
פרק כ"ח,
ב
מה המבנה של כל הפרק?
חלק אותו לפסקאות!
מה הן השאלות המתעוררות ביחס למבנה זה בייחוד שים לב לפסוק ד'?
עיין:
ראב"ע ד'
ואלה
– הזכיר בתחלה החשן שהיה למעלה מהאפוד שהוא למעלה מהמעיל.
ואחר כן הכתנת והאבנט החוגר אותו. והמצנפת על ראשו.
וכן היה כאשר רחץ אהרן במים ולבש מכנסי בד ואין צורך להזכירם עתה ולא בשעת מעשה. כי מנהג כל אדם ללבוש מכנסים. והנה משה הלבישו הכתנת. ואחר כן שם המצנפת על ראשו. ושם על המצנפת ציץ נזר הקדש. ולא הזכיר בפסוק הזה שהוא סופר בגדי כהונה את ציץ נזר הקדש. כי אינו בגד….
ראב"ע
ב
לכבוד
ולתפארת
– שיתפארו בהם. כי אין א'
מישראל שילבש כאלה:
בעל הטורים ד
ואלה
הבגדים
– ולא הזכיר מכנסים לפי שנאמר לכבוד ולתפארת (פסוק ב). ולא הזכיר ציץ שלא היה מין בגד:
רשב"ם ד
ואלה
הבגדים
וגו' – כולם מפורשים לפנינו:
חשן
– לפי ענינו ופשוטו כעין נרחק וכיס שהרי כפול חיתו אפוד. ל'
מלבוש שמתקשטין בו ומכוסה בו האדם למעלה מכל בגדיו:
תשבץ
– כעין גומות גומות הוא עשוי:
מצנפת
– כובע בראש כדכתיב וצניף מלוכה:
ואבנט
– אזור לפי הפשט.
את המכנסיים לא הוצרך להזכיר כאן שאינו מזכיר אלא בגדים הנראים העשויים לכבוד:
ועשו
את האפוד
– אפוד וחשן זקני פירשם. אך אני אפרש בהם דברים שלא נתפרשו:
1.
כמה הם בגדי כהן הגדול ואלו הם?
2.
כמה הם בגדי כהן הדיוט?
3.
נמק את תשובתך מתוך הפסוקים ומפרשיהם!
ג.
ראב"ע כח, א
ואתה
– בעבור היות משה כהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך.
וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם בעבור כבוד משפחת נחשון. שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית. ועוד כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצות ולדון כל דבר קשה.
וי"ו לכהנו לי.
נוסף.
כוי"ו חיתו שדי.
בנו בעור. ופי'
שמות בני אהרן אולי בנים אחרים היו לו חוץ מאלה. ואין ספק כי רבתה למעלה במדבר משפחת אהרן על כן נתנו להם לישראל ערים רבות ככתוב בספר יהושע:
מה כוונתו ומה פרוש המלים "כי בורח היה ומי יתן לו עברית"?
ד.
מה הקשי הלשוני בפסוק ג'
אשר מלאתיו?
עיין:
ראב"ע
ג
ואתה.
וי"ו מלאתיו שב אל לב:
1.
מה היא חולשתו ואיך אפשר לתרץ קשי זה בדרך אחרת?
הידועות לך דוגמאות לקשי זה מפסוקים אחרים בתנ"ך?
2.
האם "לכהנו"
(פסוקים א'
ב')
הוא פעל עומד או פעל יוצא?
עיין:
ראב"ע א
וי"ו
לכהנו
לי. נוסף.
כוי"ו חיתו שדי.
בנו בעור. ופי'
שמות בני אהרן אולי בנים אחרים היו לו חוץ מאלה. ואין ספק כי רבתה למעלה במדבר משפחת אהרן על כן נתנו להם לישראל ערים רבות ככתוב בספר יהושע:
רש"י
ג
לקדשו
לכהנו
לי –
לקדשו להכניסו בכהונה ע"י הבגדים שיהא כהן לי ולשון כהונה שירות הוא שנטדיא"ה בלע"ז (הייליגקייט):
ה.
כח,
ה
והם יקחו
דרכים שונות למפרשים בפרוש מלים אלה ושונות המסקנות שאליהן הגיעו.
קרא:
רש"י
כח, ח
והם
יקחו –
אותם חכמי לב שיעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים:
(תרגום
יונתן), כח,
ה
ראב"ע,
כח,
ה
והם
– חכמי לב העושים נאמנים הם:
רמב"ן,
כח,
ה
והם
יקחו את
הזהב –
הנה כל הצואות עד כאן היו במשה עצמו, ועשית,
תעשה,
ועתה צוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים,
ולכן אמר והם יקחו את התכלת ואת הזהב, שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים והטעם לאמר, שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הם,
כענין שנאמר (מ"ב יב טז)
ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן,
כי ביום הראשון בלבד כתיב ויקחו מלפני משה (להלן לו ג),
וגם הוא שלא בחשבון לקחו הכל מלפניו,
ובשאר הימים הביאו אליהם, ולכך כתיב (שם ה) ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא,
כי להם היו מביאים, לא שיתנום למשה והוא ישקול על ידם,
אבל הם לאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו למשה כדכתיב (להלן לח כד)
ויהי זהב התנופה וגו':
ספורנו,
כח,
ה
והם
יקחו את
הזהב. וכמו שיכונו בעת העשייה כן יכונו כשיקחו את הזהב וכו':
רלב"ג:
...וכבר למדנו מזה המקום שאין עושים שדרה בממון בפחות משנים והיה זה כן לפי שהאדם לא יחשוב שיעשה עון גדול כשיקח לעצמו ממון שהוא מושל בו.
העמק
דבר: שהם יבחרו המובחר מכל מינים אלו לבגדי כהונה.
ענה:
מה הן השאלות השונות העומדות בפני כל אחד מהם
ו.
מה ההבדל:
בין רש"י לרלב"ג בפרוש (י"ב)
אבני
זכרון?
לזכרון
– שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם:
ובין
רשב"ם לרלב"ג בפרוש (ל"ה)
ונשמע
קולו?
ונשמע
קולו
בבאו אל
הקדש –
שפעמוני'
נוקשים ומכים זה לזה אע"פ שבליטת הרמונים ביניהם ולפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהי'
באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו לכך צוה הקב"ה ונשמע קולו בבואו ויתרחקו השומעים משם:
מה המגמה הכללית של הרלב"ג בשני פירושיו אלה?
רלב"ג:
ד"ה
אבני
זכרון: שבאבנים תהיינה סיבה שיזכור אהרן תמיד במחשבתו בני ישראל ומשוטט בהם במחשבתו ובזה תועלת להנעת הנבואה בעניניהם.
שם ד"ה ונשמע קולם:
והנה היה המעיל מוקף פעמוני זהב ורמוני תכלת שישמע אהרן קולו בבואו אל הקודש ויעירהו להתבונן במה שהיה בקדש ובמה שהיה עליו הבגדים ולאיזה תכלית היה, כי בזה תשולם הכונה האלקית הרצויה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
תצוה
פרק כ"ז כ– כ"א
א.
בטעם מצות עריכת הנרות:
ספר
החנוך: שצונו ה' להיות נר דלוק בביהמ"ק להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים,
כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים.
וכל ענין ההגדלה בו, כדי שיכניס האדם בלבו– כשיראהו–
מורא וענוה. וכבר אמרנו כי במעשה הטוב תוכשר הנפש.
וכל זה סובב על הציור הבנוי לנו,
כי הכל נגזר מצד המקבלים,
עם היותי מאמין באמת, כי יש למקובלים בענינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים.
ואולם אנחנו נכתוב הנראה בפשוטן של דברים.
מלבי"ם:
באשר ציור המקדש היה כאלו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד,
וכל עניני המשכן ועבודתו היה להשכין שם אור ה'
ושכינת זהרו, צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל,
שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם,
שתהיה מוכנה למאור,
ואז באמצעות משה שהוא הוריד התורה ואור אלוקים לארץ,
יעלה את המנורה שהיא כלו נשמת ישראל להעלות נר תמיד; ומפרש שהאור הזה בא מן התורה הנתונה בארון הברית יערך את הנרות לפני ה' תמיד.
1.
הסבר את המקומות המסומנים בקו מתוך דברי ספר החנוך.
2.
מה ההבדל העקרוני בין גישותיהם השונות לטעם המצוה הזו?
ב.
שאלת מבנה:
אברבנאל:
שואל:
מדוע צוה ה'
כאן על עריכת הנרות, שזה לא היה ראוי לצוותו,
כי אם אחרי עשית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם. ועדיין לא נתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יצוה אותם על אופן השרות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות, שהם מכלל עבודתם?
ראב"ע
כז, כ
ואתה
תצוה –
אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה. ומזבח העולה והחצר והמסך. – החל לפרש משרתי המשכן. ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם.
והחל שיעלו נרות בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים ראויים להיות נכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם.
והזכיר הכתוב זה אחר זה.
ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב.
רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה:
וטעם
ואתה
תצוה –
שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד. ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים. כי הוא היה שמן המשחה.
רק שמן למאור חיוב הצבור.
ויש מנהג במקומות ששם זיתים שיבחרו הזית הזך. והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש או שלא נאכלה קצתם וממנו יעשו שמן למאכל המלכים. ע"כ הזכיר הכתוב זך לפני כתית:
יש מתרצים את השאלה הנ"ל בעזרת דברי ר' ידעיה הפניני הבדרשי בספרו בחינת עולם פרק ט"ז:
…התורה והאדם –
חבורם נר אלוקים בארץ. התורה היא להב שמתפרד כשביב היושבי בשמים.
והאדם בשני חלקיו–
(גופו ונשמתו) אבוקה שואבת אורו:
גוו–
פתילה נפתלת ונשמתו–
שמן זית זך.
בהצמדם (?) (של האבוקה והלהב)
יתמלא הבית כולו אורה.
כיצד עונים שני הנ"ל לשאלת אברבנאל?
ג.
לפרשת עריכת הנר שואל אברבנאל:
הלא הפרשה זו עצמה נשנית בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כ"ד א–ד)
ושם היה מקומו וזמנו הראוי ולמה נאמרה אם כן במקום הזה ללא צרך.
וע':
ויקרא רש"י כ"ד ב'
צו
את בני
ישראל –
זו פרשת מצות הנרות ופ'
ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:
ויקרא רמב"ן כ"ד ב'
צו
את בני
ישראל –
זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה (שמות כז כ)
לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה, וכך משמעה, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך, לשון רש"י ואיננו נכון בעיני, שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה, וכבר נאמר (שם מ כה)
ויעל הנרות לפני ה' כאשר צוה ה'
את משה, והנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשים כבר אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים, ששם צוה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל, כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן,
וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח) והנשיאים הביאו וגו'
את הבושם ואת השמן למאור ואע"פ שאמר שם "חוקת עולם לדורותם",
הוא על ההדלקה,
ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה,
וצוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון,
כטעם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב),
שיבקשו אותה ויביאוה הצבור ושם עוד לא אמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו וגו', והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה אם תשבר או תאבד כאשר היה בשובם מן הגולה, ועכשיו אמר בפירוש (פסוק ד) על המנורה הטהורה,
שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה:
1.
איך עונים לשאלה הנ"ל רש"י ורמב"ן?
2.
לפי איזו משתי הדעות מתפרש ההבדל הססגוני בין "ואתה תצוה"
שבמקומנו ובין "צו"
שם?
ד.
ספר החנוך (ראה לעיל)
ספר החינוך ההולך במנין המצוות בעקבות הרמב"ם מונה את מצות עריכת הנרות כאן–
בפרשתנו–
ולא בפרשת אמור.
התוכל למצוא טעם לדבר?
ה.
כז,
כ
כי ויקחו אליך שמן…
1.
למה נאמר "ויקחו"
ולא נ'
ויתנו?
2.
כיצד עונה לשאלה זו:
ראב"ע כ"ה ב
מלת
ויקחו
לי –
כגזרת סור' אלי.
שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו.
וככה שיקח מאתו ויתן לי.
וככ'
קחי נא לי מעט מים:
3.
ומה היא ראיתו משופטים ד'
י"ח?
4.
התוכל לענות לשאלה זו בדרך אחרת?
להעלות נר תמיד.
רש"י:
תמיד
– כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר (במדבר כח) עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו) תמיד ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא:
ראב"ע:
וטעם
תמיד –
כל לילה ולילה.
ויש מלת תמיד קשה מזאת.
והיה על מצחו תמיד. כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש:
רמב"ן:
להעלות
נר תמיד
– כל לילה ולילה קרוי תמיד,
כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח ו),
ואינה אלא מיום ליום, וכן במנחת חביתים נאמר תמיד (ויקרא ו יג),
ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב אבל תמיד האמור בלחם הפנים (לעיל כה ל)
הוא משבת לשבת לשון רש"י ומדרש רבותינו אינו כך,
אלא כך שנו בספרי (ריש בהעלותך) יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב),
שומע אני שיהיו דולקין לעולם,
ת"ל מערב עד בקר (ויקרא כד ג)
אי מערב עד בקר, יכול יהיו דולקים מערב עד בקר ויכבם,
ת"ל יאירו שבעת הנרות הא כיצד, יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר לפני ה' תמיד (שם),
שיהא נר מערבי דולק תדיר,
שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים…
1.
מה פירוש המלה "תמיד"
לדעתם?
2.
באר מה כונת רש"י באמרו "בל"…?
3.
באר במה מלת "תמיד"
כ"ח ל"ח "קשה מזאת"
כדברי ראב"ע.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השלוש עשרה (תשי"ד)
תצוה
כ"ז כ'- כ"א
א.
שאלת מבנה:
אברבנאל שואל:
מדוע צוה ה'
כאן על עריכת הנרות, שזה לא היה ראוי לצוותו כי אם אחרי עשית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם.
ועדיין לא נתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יצוה אותם על אפן השרות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות, שהם מכלל עבודתם?
המלבי"ם
מתרץ את
השאלה
הנ"ל
בעזרת
דברי ר'
ידעיה
הפניני
הבדרשי
בספרו
"בחינת
עולם"
פרק
ט"ז:…
התורה והאדם– חבורת נר אלקים בארץ, התורה היא להב המתפרד משביב היושבי בשמים.
והאדם בשני חלקיו (גופו ונשמתו) אבוקה שואבת אורו:
גוו–
פתילה נפתלת ונשמתו–
שמן זית זך.
בהצמדם ובהתלכדם (של האבוקה והלהב)
יתמלא הבית כולו אורה.
כיצד עונים דבריו לשאלת אברבנאל?
ב.
כז,
כ
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.
ויקרא
רבא ל"א:
ר'
אבינא אמא תרתי (שתי דרשות) ור'
ברכיה אמר תרתי:
ר'
אבינא אמר: הגלגל הזה של חמה אחד ממשמשי הוא ובשעה שהוא יוצא לעולם אין כל בריה יכולה ליזון עיניה ממנו ולאורך אני צריך?
אמר ר' אחא:
(ישעיה מ"ב):
"ה'
חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"- לא באתי אלא לזכותך. (=לא צויתי מצות נרות אלא לזכותך).
ר'
אבינא אמר אחורי:
הברק הזה אחד מתולדות האש שלמעלה הוא,
ומסוף העולם עד סופו מבהיק אורו– ולאורך אני צריך??
אמר ר' אחא (ישעיה מ"ב)
"ה'
חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"- לא באתי אלא לזכותך.
ר'
ברכיה אמר: הגלגל הזה של עין– אין אדם רואה מתוך הלבן שבו אלא מתוך השחור.
אמר הקבה"ו:
מה מתוך חשיכה בראתי לך אורה ולאורך אני צריך??
אמר ר' אחא:
(ישעיה מ"ב)
"ה'
חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"- לא באתי אלא לזכותך.
ר'
ברכיה אמר אחורי:
(בר'
א)
"והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך על פני תהום" מה כתיב אחריו?
ויאמר אלוקים: יהי אור. אמר הקבה"ו:
מה מתוך חשיכה בראתי לך אורה– ולאורך אני צריך?
אמר ר' אחא:
"ה'
חפץ למען צדקו…"
לא באתי אלא לזכותך.
1.
מה הרעיון המשותף בארבעת המדרשים האלה בתכליתן של המצוות שנתן ה'
לישראל?
2.
למה תלו החכמים האלה דבריהם דוקא במצוה זו של נר תמיד בפרשתנו והלא כלפי כל המצוות אפשר לאמרן–
וכיצד דיקו דבריהם מפסוקנו?
3.
מה השונה בכל אחד מן הדרשים הנ"ל?
ג.
כז,
כ
להעלות נר תמיד.
ספרא
ה' אמור:
"להעלות
נר תמיד"
– שתהא שלהבת עולה מאליה.
ר'
ש.ש הירש:
"להעלות
נר" –
הבטוי הזה להדלקת הנר מצאנוהו רק בשייכות לעבודת המנורה במשכן. הוא בא לצוות על הכהן את הפעולה להאחיז את השלהבת בפתיל העומד להדלק כל הזמן "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".
תכליתו של הרב המלמד תורה לתלמידיו הוא ליתר עצמו (=לעשות עצמו למיותר)
כלפי תלמידיו ואין תכליתו להשאיר את העם הלוקח תורה מפיו, את "ההדיוטות"
בתלות מתמדת ברבם,
שיהיו תמיד נזקקים לו ומיחלים למוצא פיו.
1.
הסבר,
מה הסמל שראה הירש במנורה ובפעולות הדלקת הנר,
והיכן מצא בכתבי הקדש סמוכין לסמליות זו?
2.
מהיכן בתנ"ך יש ללמוד שאחד מתפקידי הכהן הוא הוראת התורה?
3.
נגד מי פונה הירש בדבריו אלה בתארו את היחס האמתי שבין הרב–
המורה–
הכהן לבין העם "ההדיוטות"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – ארבע עשרה (תשט"ו)
תצוה
כ"ז–
כ"ח
לפסוקי עריכת הנר (כ"ז כ'-
כ"א)
ע'
גם גליון תצוה תשי"ד שעסק כלו רק בפסוקים אלה.
א.
שאלת סגנון:
ר'
משה חפץ בספרו מלאכת מחשבת (איטליה במאה ה-15):
כל השלם מחברו ביותר הוא מוכן לקבל דברי כבושין ותחת גערה במבין (משלי י"ז י') ולאיש בער לא ידע לא יכריחנו קול דממה דקה,
קול דברים, קול ענות חלושה אם לא המעשה– מהכות כסיל מאה (משלי י"ז י') ומיראת שבט אנשים ונגעי בני אדם.
לכן ראוי לדבר אל כל אדם בלשונו…
מה הפליאה הססגונית שבפרשתנו (פרקים כ"ז כ"ח)
אשר למען ישב אותה הביא הפרשן את דבריו?
(הערה:
שים לב לסגנונו המליצי המיוחד.
דבריו אלה הם צרוף הפסוקים הבאים–
לפי הסדר שבו הם מובאים בדבריו:
משלי י"ז י';
תהלים צ"ב ז';
מלכים א'
י"ט י"ג;
דברים ב'
י"ב;
שמות ל"ב י"ח;
משלי י"ז י';
שמואל ב'
י"ז י"ד).
ב.
מתוך דברי המדרשים:
שמות רבה ל"ו:
ראה האין דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהם,
וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע– הוא נכשל. משל למי שעומד באפלה, בא להלך, מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב– נופל בו– הקיש פניו בקרקע.
למה?
שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שין בידו דברי תורה– מצא עברה ונכשל בה. שכן רוח הקדש צווחת: (משלי ה') "והוא ימות באין מוסר". למה הוא מת?
לפי שאינו יודע בתורה והולך וחוטא שנ'
"דרך רשעים כאפלה ולא ידעו במה יכשלו".
אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום! משל למי שעומד באפלה: ראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל. למה?
על שהיה בידו נר. שנ'
(תהל'
קי"ט)
"נר לרגלי דברך",
וכן (משלי ד') "אם תרוץ לא תכשל".
ויקרא רבה ל"ג:
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. בר קפרא פתח:
(תהלים י"ח)
"כי אתה תאיר נרי". אמר הקבה"ו לאדם: "נרי בידך ונרך בידי– נרך בידי– שנאמר (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם", נרי בידך, שנאמר (שמ'
כ"ז כ') "להעלות נר תמיד".
אלא אמר הקבה"ו:
"אם הארת נרי,
הריני מאיר נרך",
הוי–
"ויקחו אליך שמן…
למאור להעלות נר תמיד".
שמות רבה ל"ו
מהו "כי נר מצוה"?
אלא כל מי שעושה מצוה כאילו מעלה נר לפני הקבה"ו ומחיה נפשו,
שנ'
(משלי כ') "נר ה' נשמת אדם".
שמות רבה ל"ו
מהו "כי נר מצוה"?
אלא הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה ויצר הרע שבתוכו אומר: "מה לך לעשות מצוה ותחסר כל נכסיך?
עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך" ויצר טוב אומר לו: "תן למצוה– ראה מה כתיב?
"כי נר מצוה".
מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות הם)
מדליקין המנו– אורו במקומו. כך כל שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו. לכך נאמר: "כי נר מצוה ותורה אור".
תנחומא תצוה ח
אמר ליה הקבה"ו למשה: אמור להם לישראל.
בני,
בעולם הזה הייתם זקוקים לאור בית המקדש ומדליקים נרות בתוכו. אבל לעולם הבא בזכות אותו הנר אני מביא מלך המשיח שהוא משול כנר,
שנאמר (תהלים קל"ב):
"שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי…"
אמר הקבה"ו:
בעולם הזה אתם צריכים לנר,
אבל לעתיד (ישעיהו ס') "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".
1.
הסבר מהם ההסברים הסמליים השונים הניתנים למצות "העלאת הנר"
בחמשת המדרשים דלעיל.
2.
הסבר כיצד נדרש ונתבאר פסוקנו (כ"ז כ')
בדברי ר'
קפרא (המדרש 2).
להבנת דבריו עיין גם איוב י"ב י'.
היש סתירה בין מגמת מדרש 2
לבין מגמת מדרש 3
או האם מגמה אחת לשניהם?
למדרש תנחומא:
(5)
א)
הסבר את רעיון המדרש הזה בהעזרך בדברי ירמיהו ג'
ט"ו–
ט"ז–
י"ז.
ב)
מהו ההבדל בין הרישא שבמדרש (אמר ליה הקבה"ו)
לבין הסימא ("אמר הקבה"ו")?
ג.
כח ג– ה:
ואתה תדבר אל כל חכמי לב…
ועשו את בגדי אהרן…
…ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי
והן יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן.
רמב"ן:
ד"ה
והן יקחו
את הזהב:
הנה כל הצוואות עד כאן היו במשה עצמו "ועשית",
"תעשה",
עתה צוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים ולכן אמר "והם יקחו את הזהב ואת התכלת", שיקבלו את הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים.
והטעם לאמר, שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הן כענין שנאמר (מלכים י"ב ט"ז)
"ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הן עושים". וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן, כי ביום הראשון בלבד כתיב (שמות ל"ו ג') "ויקחו מלפני משה את כל התרומה, וגם הוא שלא בחשבון לקחו הכל מלפניו,
ובשאר הימים הביאו אליהם, ולכך כתיב (שמות ל"ו ח'): "ויאמרו אל משה מרבים העם להביא…", כי להם היו מביאים, לא שיתנו למשה והוא ישקול על ידם;
אבל הם לאחר שגבו הכל מנו ושקלו ואמרו למשה…
רלב"ג:
ד"ה
והם יקחו:
וכבר למדנו מזה המקום, שאין עושים שררה בממון בפחות משנים; והיה זה כן,
לפי שהאדם לא יחשב שיעשה עון גדול כשיקח לעצמו ממון שהוא מושל בו.
(!)
1.
מהו הקשי הלשוני שאומרים שניהם לישב?
2.
היכן מצינו אותו קשי בפרשתנו זו עד כאן?
3.
היכן מצאנו קשי זה באחת מפרשיותינו האחרונות (בגליון של שנה זו).
4.
מהו הנגוד בין דעת הרמב"ן ובין דעת הרלב"ג?
5.
מהי ראיתו של הרמב"ן משמות ל"ו ה'?
6.
יש להביא ראיה מן הפרק המוזכר בדברי הרמב"ן מלכים ב'
י"ב גם ראיה לדברי הרלב"ג.
כיצד?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ו]
פרשת תצוה
"להעלות נר תמיד"
מדוע באה מצוה זו במקום זה בתחילת פרשת תצוה,
בתוך כל צווי עשית המשכן וכליו?
מקשה אברבנאל:
מדוע צוה ה'
כאן על עריכת הנרות, שזה לא היה ראוי לצוותו כי אם אחרי עשית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם.
ועדיין לא נתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יצוה אותם על אפן השרות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות, שהם מכלל עבודתם?
ברור שכל מי שיראה את הדלקת הנרות כצרך טכני להארת המשכן,
לא ימצא שום הצדקה להעמדת המצוה הזו במקום זה דוקא.
שהרי עדיין לא ידובר כאן בעבודות העתידות להעשות במשכן,
כי אם רק בהתקנתו,
בעשית כליו ובסדורו מבפנים ומבחוץ (אבל העבודות שבמשכן כלן תבואנה בס'
ויקרא).
ועוד:
אם לצרך טכני שמושי נתנה מצוה זו–
יקשה בכלל למה הוזכרה בספר,
שהרי על ענינים טכניים בלבד לא נצטוינו עליהם בתורה,
כשם שלא הוזכרה מצוה לנקותו,
או לאוררו.
המפרשים משתדלים כלם למצוא סבה להזכרת המצוה הזו במקום זה ע"י שרואים בה לא פרט אחד מפרטי עבודת המשכן וע"י שמחפשים בה תכלית נכבדה,
כוללת,
המצדיקה את עמדתה כאן במקום ובזמן שטרם נגמרה עבודת המשכן וכליו.
האור העומד בראש מעשה הבריאה (יהי אור)
אשר כל היקום שואף אליו ואשר הפוכו משמש סמל למות ואבדון,
חוזר ומופיע בתורה נביאים וכתובים כסמל נכבד.
נמשלה התורה לאור (משלי ו')
"כי נר מצוה ותורה אור",
וישראל עתידין להיות אור עולם (ישעיה)
"והלכו גוים לאורך"
ואף הקבה"ו נאמר עליו (תהלים ל"ו י')
"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".
לכן לא יפלא שראו מדרשים ופרשנים במצוה זו–
להעלות נר תמיד במשכן–
סמל ללמוד תורה,
לקיום מצוה ולעבודת ה'
בכללה.
ושונים דרכי המדרשים בפענוח סמליות הנר.
לכן צריכה שאלה ב על חמשת המדרשים המובאים בה לעמוד במרכז השעור.
אחרי הברור של שאלה ב1
אשר מתוך הדיון בה יוסברו דברי המפרשים השונים,
תבוא שאלה ב3.
גם בקהל מבוגרים,
גם בין צעירים יש להסביר ולחזור ולהסביר שאין סתירה בין פעולת הקבה"ו "הריני מאיר נרך"
שבויקרא רבה ל"ג (מדרש 2)
ובין פעולת האדם "המעלה נר לפני הקבה"ו ומחיה את נפשו",
כשם שאין סתירה בין יחזקאל ל"ו כ"ו "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם"
ובין הקריאה של יחזקאל י"ח ל"א "עשו לכם לב חדש ורוח חדשה".
שאלה ב4
אינה אלא למבוגרים ולמבינים.
ויוסבר ענין השאלה ע"י דברי ירמיהו הנביא–
המנבאים אף הם לאחרית הימים בו תשכח חשיבות הארון.
ויוסברו דבריו אלה ע"י
דברי
אברבנאל
לירמיהו:
בזמן בית המקדש הראשון בהיות ישראל נמשכים אחרי שרירות לבם היתה כל קדושתם בבית המקדש ובארון… והנה זכר הנביא שבזמן הגאולה העתידה תהיה הקדושה בקרב ישראל כל כך, עד שבימים ההם לא יאמרו האנשים "ארון ברית ה'
" כמזכירים הברית שכרת ה' אתם ושהוא בארון,
כדי שיפחדו מלפניו–
כי הם בקדושתם לא יצטרכו אל ברית,
ולא ידברו בה ולא יעלו אל לבם עוד שהקדושה תמצא ביותר במקום הארון,
כי בכל מקום שהם– ובכל מעשה אשר יעשו– יהיו מקודשים.
ומעתה יובנו דברי
המדרש
תנחומא:
"בעולם הזה אתה זקוקים לנר אבל לעתיד לבוא…"
שאלה ג היא לה ותהא מובנת בכל חוג.
אקטואליותם של דברי הרלב"ג גדולה היא ברגע זה ובודאי ירצו השומעים להרבות בדוגמאות מן הנעשה בעולמנו ובסביבנו ומן הכתוב בעתונות יום יום.
אלא שאין לצבור הלומדים להרבות בדברים אלה שאינם יפים לשוחח בשבת קדש.
ויש להסתפק בדוגמאות אחדות בלבד.
מבחינה לשונית (לשאלה ג1)
יש להשוות את פסוקנו "והם יקחו"
למה שנלמד בפ'
יתרו שאלה ב2.
ויש להשוות מקומות שבהם נאמרה מלת הגוף בעבר ובעתיד והיא לשנא יתירא ובאה תמיד כדי להדגיש:
(ולא כבעברית משובשת של זמננו שבה שוגים לאמר "הם ילכו"
"אנחנו הלכנו"-
אף שאין זה בא להבליט או למעט הליכתו של מי שהוא אחר).
לכן טוב לפתח להם פסוקים כבראשית ט"ו ט"ו רש"י ד"ה ואתה תבוא,
דברים ג'
כ"ח,
ל"א כ"ג;
לשאלה ב6
יש לקרא את הפרק כלו תוך הספר.
אף כי פסוק ט"ז מוכיח את דעתו של הרמב"ן יש בכל זאת להוכח שהספור כלו מוכיח–
כחיינו אנו היום–
את צדקת דעתו של הרלב"ג.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים ושלוש (תשכ"ד)
תצוה
כ"ז כ'- כ"א
א.
שאלות כלליות
אברבנאל:
נראה מסגנון הפסוקים,
שלא בא הכתוב כאן לצוות על שמן המאור ולהזהיר על הדלקת הנרות במנורה.
אבל היתה כונתו הראשונה לצוות על בגדי הקדש המיוחדים לכהני ה',
ולכן אמר הוא ית' למשה:
"ואתה תצוה" רוצה לומר: אתה עתיד לצוות אל בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך ובאהל מועד מחוץ לפרכת "יערוך אותו אהרן ובניו… חוקת עולם לדורותם",
כי לא יעבוד העבודה ההיא אלא כהני ה', ומפני זה צריך שתקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו לכהנו לי, שאינו מן הראוי שיבואו שם בבגדי הדיוט לעבוד העבודה הקדושה ההיא.
ומפני זה ראוי שתתעסק בעשית הבגדים הראויים להם.
הנה אם כן לא באה במקום הזה מצות הדלקת הנרות מכוונת לעצמה, אלא לספר הצורך למעשה הבגדים לאהרן ובניו,
יען וביען הם יכנסו ערב ובקר לפני ה' בהיכל הקדש להדליק את הנרות.
…ולא נאמרה (המצוה)
כאן אלא על דרך הקדמת ידיעה להודעת הסבה לענין בגדי אהרן ובניו. לכן אמר "ואתה תצוה" כאלו אמר: ובעבור שאתה תצוה בהדלקת הנרות שיעשו אהרן ובניו בהיכל ה' כל יום, לכן צריך שתיחס אותם לכהונה ותלבישם בגדי ישע.
המלבי"ם:
פסוקי
פרשה זו
(כ"ז
כ'- כ"א)
הם הקדמה למלאכת הבגדים וקודמות אליהם, וכן הוא האמת,
שלפי מה שנבאר,
שעיקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש,
צריך לצרף אליה את השמן הקדוש, כמו שאמר קהלת (ט'
ט'):
"בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר" ור"ל:
בגדי הנפש שהם מדותיה ותכונותיה יהיו לבנים מכל חלאה ושמצה, ושמן אל יחסר מעל ראשו,
וזהו כמו שאמר הבדרש"י (הוא ר' ידעיה הפניני בספרו "בחינת עולם" פרק ט"ז):
"התורה והאדם– חבורם נר אלקים בארץ, התורה היא להב המתפרד משביב היושבי בשמים.
והאדם בשני חלקיו (גופו ונשמתו) אבוקה שואבת אורו:
גוו–
פתילה נפתלת ונשמתו–
שמן זית זך,
בהצמדם ובהתלכדם (של האבוקה והלהב)
יתמלא הבית כולו אורה".
ואמנם לא כל אדם זוכה לשמן הזך המוכן להדליק בו אור אלוהי להאיר אור במקדשו,
כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, ר"ל שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה, אל אור התורה וזיו השכינה,
או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהן, אז ידעך נרו באישון חושך.
לבד הנפש המוכנה לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך,
כי ה' יאיר נרו על ראשה, כמו שאמר (תהלים י"ח)
"כי אתה תאיר נרי".
ובאשר ציור המקדש היה כאלו התאחדו שם כל ישראל כאיש אחד,
וכל עניני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה'
ושכינת זהרו, צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל,
שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם שיהיה מוכן למאור. ואז באמצעות משה,
שהוא הוריד את התורה ואור אלוקים לארץ יעלה את המנורה, שהיא כלל נשמת ישראל, "להעלות נר תמיד".
1.
מהי השאלה המשותפת שאותה מנסים ליישב שני הפרשנים?
2.
מהו ההבדל העקרוני בין שתי תשובותיהם?
(שים לב בייחוד למובאת מתוך ספר "בחינת עולם"-
במה עשויים דברים אלה לענות לשאלה?)
3.
מהי התמיהה הלשונית שמיישב אותה אברבנאל?
4.
היכן בנביאים וכתובים יש למצוא סיוע לדברי המלבי"ם "שעיקר לבישת הבגדים ירמוז אל הדעות והמידות שהם בגדי הנפש"?
5.
מהי התמיהה בפ'
כ'
שמיישב אותה המלבי"ם בדבריו האחרונים?
ב.
מתוך דברי המדרשים:
שמות רבה ל"ו:
ראה האין דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהם,
וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע– הוא נכשל. משל למי שעומד באפלה, בא להלך, מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב– נופל בו– הקיש פניו בקרקע.
למה?
שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שין בידו דברי תורה– מצא עברה ונכשל בה. שכן רוח הקדש צווחת: (משלי ה') "והוא ימות באין מוסר". למה הוא מת?
לפי שאינו יודע בתורה והולך וחוטא שנ'
"דרך רשעים כאפלה ולא ידעו במה יכשלו".
אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום! משל למי שעומד באפלה: ראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל. למה?
על שהיה בידו נר. שנ'
(תהל'
קי"ט)
"נר לרגלי דברך",
וכן (משלי ד') "אם תרוץ לא תיכשל".
ויקרא רבה ל"ג:
ויקחו
אליך שמן
זית זך
כתית
למאור
להעלות
נר תמיד.
בר קפרא פתח:
(תהלים י"ח)
"כי אתה תאיר נרי". אמר הקבה"ו לאדם: "נרי בידך ונרך בידי– נרך בידי– שנאמר (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם", נרי בידך, שנאמר (שמ'
כ"ז כ') "להעלות נר תמיד".
אלא אמר הקבה"ו:
"אם הארת נרי,
הריני מאיר נרך",
הוי–
"ויקחו אליך שמן…
למאור להעלות נר תמיד".
שמות רבה ל"ו
מהו
"כי
נר מצוה"?
אלא כל מי שעושה מצוה כאילו מעלה נר לפני הקבה"ו ומחיה נפשו,
שנ'
(משלי כ') "נר ה' נשמת אדם".
שמות רבה ל"ו
מהו
"כי
נר מצוה"?
אלא הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה ויצר הרע שבתוכו אומר: "מה לך לעשות מצוה ותחסר כל נכסיך?
עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך" ויצר טוב אומר לו: "תן למצוה– ראה מה כתיב?
"כי נר מצוה".
מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות הם)
מדליקין המנו– אורו במקומו. כך כל שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו. לכך נאמר: "כי נר מצוה ותורה אור".
תנחומא תצוה ח'
אמר ליה הקבה"ו למשה: אמור להם לישראל.
בני,
בעולם הזה הייתם זקוקים לאור בית המקדש ומדליקים נרות בתוכו. אבל לעולם הבא בזכות אותו הנר אני מביא מלך המשיח שהוא משול כנר,
שנאמר (תהלים קל"ב):
"שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי…"
אמר הקבה"ו:
בעולם הזה אתם צריכים לנר,
אבל לעתיד (ישעיהו ס') "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".
1.
הסבר מהם ההסברים הסמליים השונים הניתנים למצות "העלאת הנר"
בחמשת המדרשים דלעיל.
2.
הסבר כיצד נדרש ונתבאר פסוקנו (כ"ז כ')
בדברי ר'
קפרא (המדרש 2)
להבנת דבריו עיין גם איוב י"ב י'.
3.
היש סתירה בין מגמת מדרש 2
לבין מגמת מדרש 3
או האם המגמה אחת לשניהם?
למדרש תנחומא:
(5)
4.
הסבר את רעיון המדרש הזה בהעזרך בדברי ירמיהו ג'
ט"'ו–
ט"ז–
י"ז.
5.
מהו ההבדל בין הרישא שבמדרש (אמר ליה הקב"ה) לבין הסיפא ("אמר הקב"ה")?
ג.
כז,
כ
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור.
מנחות נ"ג ע"ב
ואמר ר' יוחנן:
למה נמשלו ישראל לזית?
לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתית, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא ע"י יסורים.
שמות
רבה פרשת
תצוה (א)
"ואתה
תצוה" –
הדא הוא דכתיב (ירמ'
י"א)
"זית רענן יפה פרי תאר קרא ה'
שמך"-
וכי לא נקראו ישראל אלא בזית הזה בלבד, והוא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל: בגפן…
בתאנה…
בתמר…
בארז…
באגוז…
ובא ירמיהו לומר "זית רענן…?" אלא מה הזית הזה, עד שהוא באילנו מגמגרין אותו,
ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, וכשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנים אותו במטחן, ואח"כ טוחנים אותו,
ואח"כ מקיפים אותו חבלים, ומביאים אבנים– ואח"כ נותנין שמנם;
כל ישראל: באים אדמות העולם וחובטים אותם ממקום למקום,
וחובשים אותם, וכופתין אותם בקולרין ומקיפים אותם טרטיוטין (=חילות)
ואח"כ עושין תשובה:
והקב"ה עונה להם.
מנין?
שנא'
(שמות ב') "ויאנחו בני ישראל"…
וכן (דברים ד'): "הוי זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך".
1.
כיצד דורש ר'
יוחנן את פסוקנו?
סמנו בסמני פסוק בהתאם לדרשתו.
2.
מהי הראיה שמביא שמות רבה לרעיוננו משמ'
ב'?
ומהי ראיתו מדברים ד'?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השלושים (תשל"א)
תצוה
כ"ז כ'- כ"א
א.
שאלת סגנון
ר'
משה חפץ בספרו מלאכת מחשבת (איטליה במאה ה-15):
כל השלם מחברו ביותר הוא מוכן לקבל דברי כבושין ותחת גערה במבין (משלי י"ז י') ומיראת שבט אנשים ונגעי בני אדם. לכן ראוי לדבר אל כל אדם בלשונו…
1.
מה הפליאה הססגונית שבפרשתנו (פרקים כ"ז–
כ"ח)
אשר למען ישב אותה הביא הפרשן את דבריו?
(הערה: שים לב לסגנונו המליצי המיוחד.דבריו אלה הם צירוף הפסוקים הבאים–
לפי הסדר שבו ה מובאים בדבריו:
משלי י"ז י';
תהלים צ"ב ז';
מלכים א'
י"ט י"ב;
דברים ד'
י"ב;
שמות ל"ב י"ח;
משלי י"ז י';
שמואל ב'
ז'
י"ד).
ב.
כ"ז כ',
ואתה תצוה את בני ישראל
ויקחו אליך
שמן זית זך כתית למאור
להעלות נר תמיד
רמב"ן:
אמר
הכתוב
"ואתה
תצוה" בעבור שאמר במשכן תמיד "ועשית"
והוא בצווי, אמר בכאן ואתה בעצמך תצוה אליהם שיקחו אליך שמן למאור, כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר,
רק אם היה אצלם משמרת.
והנשיאים הביאוהו. וכן אמר (כ"ח א') "ואתה הקרב אליך את אהרן…"
כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת ועשית להם בגדי קדש בצווי לחכמים העושים במלאכה,
כדרך כל מלאכות התבנית. וכן (כ"ח ג') "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", שידבר עמהם הוא עצמו, כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם.
ובעבור שאמר "ואתה הקרב ועשית"
הוצרך לפרש "ואתה תדבר אל כל חכמי לב…" כי בצוו יעשו הבגדים כשאר המלאכה אשר יאמר בה (שמ'
ל"א ב') "ראה קראתי בשם בצלאל וגו'
".
אלשיך:
ד"ה
ואתה
תצוה: אחרי ראות משה את כל מעשה הנשכן כי נורא הוא, לעשות לו מקדש לשכון ה'
אלוקים בתוכנו, ויצוה את עמו "קחו לי תרומה"
ואל בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב–
לעשות ארון, מנורה,
שלחן וכל כלי המשכן ואהלו ומכסהו; ואת אהרן ובניו–
לכהן לפניו– הלא יתחמץ לבבו לומר: "מה זאת עשה לי אלוקים,
כי אין לי חלק בדבר הגדול הזה!"
ומה גם כי הוא היה העתיד להיות כהן ואהרן לוי, ונתחלף הדבר בשליחות מצרים. על כן לדבר על לבו ולנחמו, בא האלוקים ואמר:
"ואתה"-
ומה גם בטעם שעל מלת "ואתה"
כמגביה קול– ואומר:
ואתה,
משה,
אל תחוש, כי חלקך גדול מכולם, כי הלא שלמות כלם על ידך הוא,
כי ע"י מה שאתה תצוה את בני ישראל בכל מצוות,
וגם במה שיקחו אליך שמן וכו', יזכו שעל ידי כך יועיל "להעלות נר תמיד",
כמו שיתבאר להאיר להם לעה"ב,
אך בלעדיך לא היו זוכים לכך.
ומה שתקנא על אהרן ובניו שהם כהנים ולא אתה,
גם שלמותם ממך היא, כי "ואתה הקרב אליך את אהרן"
וכ'
ועל ידי "הקרב אליך" יזכו.
וגם הבגדים אין בהם כח לקדשם לכהן,
אם לא על ידך, כי "ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו…
לקדשו"
על ידי מה שיהיה על ידך.
1.
מה הפליאה הסגנונית שעליה עומדים שני הפרשנים?
2.
מה ההבדל בין תשובותיהם?
ג.
רמב"ן
ד"ה
ואתה
תצוה: …וטעם
"אליך",
שיביאוהו לפניו והוא יראנו, אם הוא זך וכתית כראוי.
ר'
מאיר שמחה מדוינסק:
משך חכמה:
ד"ה יתכן עפ"י דברי הראב"ע בפרשת בהעלותך (במ'
ח'
ב'),
שאע"פ שאמרו (ויק'
רבה א' י"ג)
כל דברות שנדבר הקב"ה עם משה לא היה אלא ביום שנאמר (שמות ו' כ"ח)
"ביום דבר ה'
אל משה", בכל זאת כשהיו הנרות דולקים היה כיום ודבר עמו בלילה, לזה אמר "ויקחו אליך", פירוש:
לצרכך,
שהאדם דעתו בהיר בעת האור,
וכמו שאין אורה אלא שמחה;
ולזה היה לצורך הכנת נפש משה להדיבור (=לקראת שמיעת הדבור האלוקי) שיהיה שורה מתוך שמחה.
אבל "חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" (כ"ה כ"א),
שלדורות הוא "חוק",
בלי טעם, וגזירה היא מלפני…
1.
מה היא התמיהה בפסוקנו שעומדים עליה שניהם?
2.
מהו ההבדל בין תפישת בעל משך חכמה את נבואת משה ובין תאור הדבור הנבואי הניתן בדברי אליפז (איוב ד'
י"ב–
ט"ז)?
ד.
מתוך דברי המדרשים:
שמות רבה ל"ו:
ראה האין דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהם,
וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע– הוא נכשל. משל למי שעומד באפלה, בא להלך, מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב– נופל בו– הקיש פניו בקרקע.
למה?
שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שין בידו דברי תורה– מצא עברה ונכשל בה. שכן רוח הקדש צווחת: (משלי ה') "והוא ימות באין מוסר". למה הוא מת?
לפי שאינו יודע בתורה והולך וחוטא שנ'
"דרך רשעים כאפלה ולא ידעו במה יכשלו".
אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום! משל למי שעומד באפלה: ראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל. למה?
על שהיה בידו נר. שנ'
(תהל'
קי"ט)
"נר לרגלי דברך",
וכן (משלי ד') "אם תרוץ לא תכשל".
ויקרא רבה ל"ג:
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. בר קפרא פתח:
(תהלים י"ח)
"כי אתה תאיר נרי". אמר הקבה"ו לאדם: "נרי בידך ונרך בידי– נרך בידי– שנאמר (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם", נרי בידך, שנאמר (שמ'
כ"ז כ') "להעלות נר תמיד".
אלא אמר הקבה"ו:
"אם הארת נרי,
הריני מאיר נרך",
הוי–
"ויקחו אליך שמן…
למאור להעלות נר תמיד".
שמות
רבה ל"ו:
מהו "כי נר מצוה"?
אלא כל מי שעושה מצוה כאילו מעלה נר לפני הקבה"ו ומחיה נפשו,
שנ'
(משלי כ') "נר ה' נשמת אדם".
שמות רבה ל"ו
מהו "כי נר מצוה"?
אלא הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה ויצר הרע שבתוכו אומר: "מה לך לעשות מצוה ותחסר כל נכסיך?
עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך" ויצר טוב אומר לו: "תן למצוה– ראה מה כתיב?
"כי נר מצוה".
מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות הם)
מדליקין המנו– אורו במקומו. כך כל שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו. לכך נאמר: "כי נר מצוה ותורה אור".
תנחומא תצוה ח'
אמר ליה הקבה"ו למשה: אמור להם לישראל.
בני,
בעולם הזה הייתם זקוקים לאור בית המקדש ומדליקים נרות בתוכו. אבל לעולם הבא בזכות אותו הנר אני מביא מלך המשיח שהוא משול כנר,
שנאמר (תהלים קל"ב):
"שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי…"
אמר הקבה"ו:
בעולם הזה אתם צריכים לנר,
אבל לעתיד (ישעיהו ס') "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".
1.
הסבר מהם ההסברים הסמליים השונים הניתנים למצות "העלאת הנר"
בחמשת המדרשים דלעיל.
2.
הסבר כיצד נדרש ונתבאר פסוקנו (כ"ז כ')
בדברי ר'
קפרא (מדרש 2).
להבנת דבריו עיין גם איוב י"ב י'.
3.
למדרש תנחומא:
(5)
א.
הסבר את רעיון המדרש הזה בהעזרך בדברי ירמיהו ג'
ט"ו–
ט"ז–
י"ז.
ב.
מהו ההבדל בין הרישא שבמדרש (אמר ליה בהקב"ה)
לבין הסיפא ("אמר הקב"ה")?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
תצוה
כ"ז כ'- כ"א
הפסוק שלו מוקדש גליוננו קשה מבחינה לשונית ותמהו הפרשנים ונסו לישבו.
קשה להם שנוי הלשון במצוה זו מן הפתיחה בפרשת תרומה.
הרי בשניהם נדרש משה להתרים את ישראל,
ואולם פרשת תרומה פותחת:
כ"ה
ב: דבר
אל בני
ישראל
ויקחו…
ואף אצלנו נאמר: כ"ז
ב:
ואתה
תצוה
את
בני
ישראל…
ואולם לא עסקנו בשאלה זו בגליוננו השנה.
עוד קשה מבחינת הלשון שבאה מלת הגוף "ואתה"
לפני פעל עתיד,
והלא פעלי עבר ועתיד כבר סימן הגוף כלול במלה עצמה?
(וכן בצווי),
ופרשנינו עומדים מדי פעם על תופעה דקדוקית זו,
כאשר תבוא מלת גוף בפעלי עבר,
עתיד וצווי.
עיין
רש"י:
בראשית
ט"ו
ט"ו
ד"ה ואתה
תבוא
בראשית
י"ז
ט'
ד"ה ואתה
את
בריתי
תשמור
בראשית
כ"ד
ס'
ד"ה את
היי
לאלפי
רבבה
שמות
י"ט
ד'
ד"ה
אתם
ראיתם
וזו הבעיה בפרשתנו שעונים עליה הפרשנים המובאים בשאלה ב.
עוד קשה שנוי הלשון בפסוקנו אם נעמיד מול צוויים אחדים בפרשות קודמות.
[השוה:
כ'
כ"א מזבח
אדה
תעשה
לי
(ופירשו רש"י:
"שתהא מחילת עשייתו לשמי")
כ"ה
ב' ויקחו
לי
תרומה
(ופירשו רש"י:
"לשמי")
כ"ה ח' ועשו
לי
מקדש
(ופירשו רש"י:
"ועשו לשמי בית קדושה")
לעומת מקומנו:
כ"ז
ב':
ויקחו
אליך
שמן
זית
זך
כתית
למאור.
וכן במקום המקביל:
ויקרא כ"ד
ב:
צו
את
בני
ישראל
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור
ובהבדל מפתיע זה עוסקת שאלה ג.
מלבד שאלות לשון קשה המצווה הזו גם מבחינת מיקומה:
מדוע באה מצוה זו במקום זה בתחילת פרשת צווי עשית המשכן וכליו –
מקשה
אברבנאל:
מדוע צוה ה'
כאן על עריכת הנרות, שזה לא היה ראוי לצוותו,
כי אם אחרי עשית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם. ועדיין לא נתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יצוה אותם על אופן השרות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות, שהם מכלל עבודתם?
ברור שכל מי שיראה את הדלקת הנרות כצרך טכני להארת המשכן,
לא ימצא שום הצדקה להעמדת המצוה הזו במקום זה דוקא.
שהרי עדיין לא ידובר כאן בעבודות העתידות להעשות במשכן,
כי אם רק בהתקנתו,
בעשית כליו ובסדורו מבפנים ומבחוץ (אבל העבודות שבמשכן כלן תבואנה בס'
ויקרא).
ועוד:
אם לצרך טכני שמושי נתנה מצוה זו–
יקשה בכלל למה הוזכרה בספר,
שהרי על ענינים טכניים בלבד לא נצטוינו בתורה,
כשם שלא הוזכרה מצוה לנקות או לאוורר את המשכן.
המפרשים משתדלים כלם למצוא סבה להזכרת המצוה הזו במקום זה ע"י שרואים בה לא פרט אחד מפרטי עבודת המשכן וע"י שמחפשים בה תכלית נכבדה,
כוללת,
המצדיקה את עמדתה כאן במקום ובזמן שטרם נגמרה עבודת המשכן וכליו.
האור העומד בראש מעשה הבריאה (יהי אור!)
אשר כל היקום שואף אליו ואשר היפוכו משמש סמל למות ואבדון,
חוזר ומופיע בתורה,
נביאים וכתובים כסמל נכבד.
נמשלה התורה לאור (משלי ו')
"כי נר מצוה ותורה אור",
וישראל עתידין להיות אור עולם (ישעיה)
"והלכו גוים לאורך"
ואף הקבה"ו נאמר עליו (תהלים ל"ו י')
"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".
לכן לא יפלא שראו מדרשים ופרשנים במצוה זו–
להעלות נר תמיד במשכן–
סמל ללמוד תורה,
לקיום מצוה ולעבודת ה'
בכללה.
ושונים דרכי המדרשים בפענוח סמליות הנר.
לכן צריכה שאלה ד על חמשת המדרשים המובאים בה לעמוד במרכז השיעור.
גם בקהל מבוגרים,
גם בין צעירים,
יש להסביר ולחזור ולהסביר שאין סתירה בין פעולת הקבה"ו "הריני מאיר נרך"
שבויקרא רבה ל"ג (מדרש 2)
ובין פעולת האדם "המעלה נר לפני הקבה"ו ומחיה את נפשו",
כשם שאין סתירה בין יחזקאל ל"ו כ"ו "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם"
ובין הקריאה של יחזקאל י"ח ל"א "עשו לכם לב חדש ורוח חדשה".
שאלה ד4
אינה אלא למבוגרים ולמבינים.
ויוסבר ענין השאלה ע"י דברי ירמיהו הנביא–
המנבאים אף הם לאחרית הימים בו תשכח חשיבות הארון.
ויוסברו דבריו אלה ע"י דברי אברבנאל לירמיהו:
בזמן בית המקדש הראשון בהיות ישראל נמשכים אחרי שרירות לבם היתה כל קדושתם בבית המקדש ובארון… והנה זכר הנביא שבזמן הגאולה העתידה תהיה הקדושה בקרב ישראל כל כך, עד שבימים ההם לא יאמרו האנשים "ארון ברית ה'
" כמזכירים הברית שכרת ה' אתם ושהוא בארון,
כדי שיפחדו מלפניו–
כי הם בקדושתם לא יצטרכו אל ברית,
ולא ידברו בה ולא יעלו אל לבם עוד שהקדושה תמצא ביותר במקום הארון,
כי בכל מקום שהם– ובכל מעשה אשר יעשו– יהיו מקודשים.
ומעתה יובנו דברי המדרש תנחומא (מדרש 5):
"בעולם הזה אתה זקוקים לנר אבל לעתיד לבוא…"