גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת תצוה
פרק כ"ט ל"ח–
מ"ו,
ל.
א'-
י'
א.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
לראב"ע
כט, ל"ח
וזה
– הטעם זה הקרבן.
וכן זה יתנו זה השיעור.
וכן וזה אשר תעשה אותם.
משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים. ואחר כן אהרן ובניו את הכבש –
ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת כאלו הוא את הכבש האחד.
ור'
משה הכהן אמר כי את הכבש כבש אחד: (2 קושיות)
לרש"י
כט, מ"ב
תמיד
– מיום אל יום ולא יפסיק יום בנתיים:
לרש"י
כט, מ"ו
לשכני
בתוכם. ע"מ לשכון אני בתוכם:
לראב"ע
כט, מ"ו
וידעו
– הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם.
וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה:
והיכן מצינו רעיון זה עוד בתורה?
לרש"י
בפרק ל,
ד
והיה
– מעשה הטבעות האלה:
הבא דוגמאות לכך!
ב.
מה טעם הזכיר הרמב"ם במנין המצוות מצות עשה (?) תמידין בפ. פנחס (במדבר כ"ח א–ח)
ולא כאן?
(עיין:
רש"י במדבר כ"ח ד.
את
הכבש אחד
– אע"פ שכבר נאמר בפ' ואתה תצוה (שמות כט) וזה אשר תעשה וגו' היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות:
רמב"ן שם ב.
וטעם
צו את
בני ישראל
ואמרת
אליהם
את קרבני
לחמי –
כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ,
צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג ב), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (לעיל טו ב), ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל,
התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם ואע"פ שלא פירש כאן "כי תבאו אל הארץ",
כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם),
ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג י) והחל כאן מן התמיד,
ואע"פ שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לח) החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת ורש"י כתב, היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות ואינו נכון, כי שם אמר "עולת תמיד לדורותיכם"….
ראב"ע
כט, מ"ב
עולת
תמיד
לדרתיכם
– יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני.
וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה.
כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני.
היה הארון נוסע בתוך המחנות.
וכן היה חונה בתוך המחנות.
ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו.
ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן. ויעש כאשר צוה ה' את משה וכן כתוב הזבחים ומנח' הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר.
כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל וישימון כמו שמנה ושלשים שנה.
ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין. ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום.
ותוספת בשבת ובמועדים ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו. כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהי לכלם מקנה רב.
והנה פירש טעם למה נקרא אהל מועד:
מהי דעתו בעניין התמידים ומה הן הוכחותיו?
מהו הפסוק בפרשת תמידין (במ.
כ"ח א–ח)
המסייע לו?
ג.
ר.ש.ר הירש לפסוק מ"ב:
לא אישיותו של משה רבנו כי אם מסירות הנפש של העם מביאה לידי קרבת אלוקים וכמו כן אל העם כלו ידבר בדברו אל משה!
מה הרמז בפסוקנו לרעיון זה?
ד.
טעם מזבח הקטרת.
(ל.
א–
י)
רמב"ם מורה נבוכים ג. מ"ה:
…וכאשר היו שוחטין במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכין בו בשר ורוחצין בו הקרב והכרעים אין ספק שאלו היו מניחין אותו על זה הענין היה ריחו כריחו מקומות הבשר. מפני זה צוה בו להקטיר הקטרת ב'
פעמים ביום להיטיב ריחו וריח העובד בו..
וזה ג"כ ממה שמעמד יראת המקדש.
אבל אם לא היה לו ריח טוב,
כל שכן אם היה לו שכנגדו; היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו.
אברבנאל:
…והיו בהיכל ג'
כלים:
השולחן המנורה ומזבח הקטרת לרמז ששומר התורה והמצוות (הארון)
ג'
מיני שכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים.
האחד השכר הגופני העשר והכבוד ולזה היה רומז השולחן…
ודשכר הב' הוא החכמה והמדע…
והמנורה היתה רומזת לזה… והשכר הג' הנמשך משמירת התורה הוא ההשארות הנפש הבא לאדם אחר המות לאור באור החיים…
ולרמז זה היה מזבח הקטרת בהיכל שהיה ענינו העלות העשן למעלה רמז לנפש הצדיק העולה למעלה… והיות השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בהכנסו לקדש הקדשים מוליך שם הקטרת ומניח לפני הארון והכרובים כאומר:
"שובי נפשי למנוחיכי".
מה ההבדל ביניהם בטעם מזבח הקטרת ומה ההבדל בגישתם הכללית?
ה.
ט.
לא
תעלו
עליו
קטרת
זרה
ומנחה..
ספר החנוך בטעם מצות לא תעשה זו כבר כתבנו למעלה (בפרשת תרומה ומועתק בשאלון תרומה תש"ב)
תשובה לשואל על צד הפשט על ענין בנין בית הקדוש לה והיות שם כלים יקרים;
ואחרי זאת אין ליגע מחשבותינו במה שאינו צריך ולחפש טעם, למה יצוה האל לבל נקטיר במזבח הזהב כי אם קטרת שאם כן נתחייב לחפש, למה צוה אותנו להיות נרות במנורה שבעה ולא שמונה ועל הפרטים אין חקר לנו ולא תשיג בהן מחשבה לעולם.
ואם תלחצני להשיב בפרטים עכ"פ אמר על צד הפשט…
שלא יהיה בפרטים טעם אחר אלא נאמר שלאחר שנתחייבנו לבנות בית ולעשות כלים נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדים ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהם.
ואולם לאחר שנצטוינו בהן בא הציווי לעשותה דרך קבע לעולם ולא נוסיף ולא נגרע כי התוספת והגרוע במכוון בשלימות–
קלקול וכל מצותיו שלמות ותמימות.
ואולם שמעתי, כי יש למקובלים בכל אחד מהן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים.
מהי דעתו בטעם כלי המשכן?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
תצוה – קרבן התמיד
כ"ט ל"ח–
מ"ו
(לטעם מצות התמיד עיין גם גליון תצוה תש"ד)
א.
שאלה כוללת לפרשת כולה:
אברבנאל מקדים לפרוש כלי המשכן ובגדי הכהונה שאלה:
ראוי כפי העיון הטוב לבאר ראשונה, אם יש רמז ונמשל במשכן וכליו לפרטיהם או אם צוה בו יתברך לכבוד הבית בלבד בלי שום כונה אחרת?
מורה
נבוכים
ג כ"ו:
כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות: שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל ויאמר שהתורות כלם נמשכות אחר הרצון בלבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה ומכוון בה– תכלית אחת; ושהמצוות כלן יש להן סבה ומשני התועלת צוה בהם,
והיות לכלם עלה (=טעם),
אלא שאנחנו נסכל (=לא נבין) עלת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן.
וזו דעתנו כלנו ההמון והסגולות (=המון ישראל הפשוט והמעמיקים בחכמה),
וכתובי התורה מבוארים בזה: "חקים ומשפטים צדיקים",
"משפטי ה' אמת צדקו יחדו".-
ואלה שנקראים חקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח ואשר כתבו עליהם חכמים ז"ל:
"דברים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם…" לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל… אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה,
רצוני לומר תכלית מועילה על כל פנים אלא שנעלמה ממנו, אם לקצור דעתנו או לחסרון חכמתנו. (אפודי:
לקצור דעתנו– שאי אפשר שיגיע שכלו אליו או לחסרון למוד החכמה ששכלו היה מגיע לענין אם למד).
כל המצוות אם כן יש להן סבה,
רצוני לומר כי למצוה או לאזהרה יש תכלית מועילה,
מהן מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן,
כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים כאסור הערלה וכלאי הכרם,
והם אשר תועלתם מבוארת יקראו אצל הממון "משפטים"
ואלו שאין תועלתם מבוארת יקראו…
"חקים".
ויאמרו (חז"ל)
תמיד "כי לא דבר ריק הוא מכם" ואם ריק הוא–
מכם!
ר"ל שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו,
ואם יראה בדבר א' המצוות שענינו כן (כלומר שאין לו תכלית)- החסרון הוא מהשגתכם…
המצוה שהקרבת הקרבן יש בה תועלת גדולה כמו שאני עתיד לבאר אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה א"א לתת לו עלה כלל וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך…
ומי שידמה, שאלה יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת, כמי שידמה, שהמצוה כלה היא ללא תועלת.
ודע,
שהחכמה חיבה– ואם תרצה אמור,
שהצרך מביא– להיות שם חלקים שאין להם סבה… ואם תאמר: למה היה כבש ולא היה איל? השאלה ההיא בעצמה היתה מתחייבת אלו נאמר איל במקום כבש, שאי אפשר מבלתי מין אחד.
וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה, כן היו שואלים,
אם היו שמונה או י'
או כ', שא"א מבלי מספר בהכרח…
ודע זה הענין והבינהו!
אברבנאל:
ואמנם היו התמידין שבח ותודה לאל יתברך,
לפי שהטובה שבמדות האדם היותו מכיר טובה לאשר הטיב עמו… והנה ישראל קבלו ממנו יתברך שנים חסדים גדולים: האחד יותר גדול במעלה להיותו שלמות נפשי שזכו אליו במעמד הר סיני, השני היה גופני ביציאת מצרים.
וכדי שנודה על שני החסדים צוה שיקריבו שני כבשים,
את האחד בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר שנ'
(שמ'
י"ט)
"ויהי ביום השלישי בהיות הבקר",
ואת השני כנגד יציאת מצרים לזכר הפסח שנ' (שמ'
י"ב)
"ושחטו אותו… בי הערבים". כי לקח אותם הלשונות עצמם שנאמרו בספור החסדים. ולפי שנתן להם את המן עמד עשירית האיפה, צוה שיביאו מנחת תודה עשירית האיפה. ולפי שביציאת מצרים ובמתן תורה קבלו כבוד גדול ומעלה על כל האומות וכן קבלו שמחה רבה, צוה שתהיה מנחתם בלולה בשמן שהוא מורה על הכבוד ונאמר "טוב שם משמן טוב"… וכן צוה שינסך עליה יין לזכרון שמחתה,
כי היין ישמח לבב אנוש (תה'
ק"ד)…
גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר:
אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום.
האחד הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בקר וערב וכמו שתקנו בתפלת "אלהי נשמה…" והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תה'
קמ"ה)
עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. והיה מן הראוי שעמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכך צוה בתמידין שיהיה כבש א' בבקר להודות לה'
שיעיר את האדם בבקר להחיותו,
ושני בין הערבים מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה,
כאלו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, והוא מורה שגופו וכל כחותיו מזומנים לעבודת יוצרו… ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה…
ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם,
בשמן וביין צוה להביא הכבשים במנחה מן החטים, ומן השמן ונסכו מן היין,
להודות לפניו על תבואת גרן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים…
1.
מה היא תשובת הרמב"ם לשאלת האברבנאל בטעם פרטי המצוות הנ"ל?
2.
מה ההבדל העקרוני בין דעת הרמב"ם לשני פרושי האברבנאל בטעם התמיד?
3.
מה ההבדל העקרוני בין שני הפרושים המובאים באברבנאל בטעם מצות התמיד?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
תצוה – קרבן התמיד
כ"ט ל"ח–
מ"ו
(בטעם מצות התמיד עסק במיוחד גליון תצוה תש"ה,
עיין שם!)
א.
רש"י במדבר כח ד
את
הכבש אחד
– אע"פ שכבר נאמר בפ' ואתה תצוה (שמות כט) וזה אשר תעשה וגו' היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות:
אברבנאל
לפרקנו
פסוק
ל"ח:
חשש הכתוב שלא יאמר אדם,
הנה אלוקינו זה הכריע, טבענו לחטא, ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו,
כאלו,
טוב לפניו שנחטא ונשוב, ואין הדבר כן,
כי הנה הקבה"ו לא צוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצרך בקרבנות;
ומפני זה אח"כ אחרי שצוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו,
אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים…"
להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות– כי מוטב שלא יחטא אדם ואל יקריב קרבן לכפר עליו– אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבקר ובערב שהם לא היו לכפרת עונות, כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהטיב לעמו…
במהות הקרבן המצווה כאן נחלקו רש"י ואברבנאל.
מה ביניהם?
מהי התמיהה הגדולה בפרשתנו שאותה רצה אברבנאל לתרץ?
התוכל להביא סעד מדברי הנביאים לדעתו של אברבנאל,
שלא צוה הקבה"ו בקרבנות אלא אחר מעשה העגל וכו'
וכו'?
מהו הרמז הלשוני בפסוקנו לדעתו זאת?
ב.
כט,
מ"ב
אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם
ר'ש.ר
הירש:
לא אישיותו הנעלה של משה רבנו, כי אם מסירות הנפש של כל העם מביאה לידי קרבת אלוקים.
ואל העם כולו ידבר בדברו אל משה.
מהו הרמז בפסוקנו לרעיון זה?
ג.
כט,
מ"ה.
ושכנתי בתוך בני ישראל.
מורה
נבוכים
א' כ"ה:
שכן,
ידוע כי ענין זאת המלה הוא התמדת העומד במקום אחד (בר'
י"ח)
"והוא שוכן באלוני ממרא"- וזהו (המובן)
הידוע והמפורסם. וענין השכינה במקום (=והוראת "דור"
היא)
התמדת העומד– במקום אחד במקום ההוא (=שהאיש העומד באיזה מקום מתמיד להשאר באותו מקום), כי באריכות עמידת בעל החיים במקום יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואע"פ שהיה מתנועע בו בלא ספק. (ואע"פ שהוא בעל תנועה חפשית בו, כלומר:
"שכן"
אינו כמו "ישב"
או "עמד",
אלא הוא קביעות כללית, שנכללות בה הרבה תנועות חפשיות;
העיקר כאן– ההתמדה).
והושאל זה למה שאינו בעל חיים, אבל לכל ענין שהתישב ושקד על דבר אחר, אמר בו גם כן לשון "שכינה",
ואע"פ שלא היה הדבר אשר שקד עליו הענין ההוא–
מקום,
ולא היה הענין ההוא גם כן בעל חיים,- אמר (איוב ג' ח'):
"השכן עליו עננה".
ואין ספק כי ה"עננה"
אינה בעל חיים,
ולא "היום"
גוף כלל, אלא חלק זמן.
(=אומרים על דבר שהוא משמש "משמן"
למשהו,
מבלי שהדבר יהיה מקום ואפילו נוף תופס מקום; ועל התמדת מה שדרכו להתנועע אומרים "שכינה",
אע"פ שדבר זה בעל חיים.
כמו ה"עננה"
שדרכה להתנועע, תתמיד להשאר על פני היום,
לא כבמקום, כי אם בבחינת חלק מהזמן).
ולפי זאת השאלה לה' ית'-
כלומר:
והתמדת שכינתו או השגחתו… בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה,-
ונאמר (שמות כ"ט מ"ה)
"ושכנתי בתוך בני ישראל".
(הבאורים שבסוגרים לקוחים מתוך פירוש יהודה אבן שמואל למו'נ).
כיצד מתבאר פסוקנו על פי דברי הרמב"ם האלה?
ד.
כט,
מ"ו
וידעו ישראל כי אני ה'
אלוקיהם…
אני ה'
אלוקיהם
התוכל להסביר טעם החזרה הזו בפסוק אחד?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)
תצוה – קרבן התמיד
כ"ט ל"ח–
מ"ו
א.
שאלה כוללת לפרשה כולה:
אברבנאל מקדים לפרוש כלי המשכן ובגדי הכהונה שאלה:
ראוי כפי העיון הטוב לבאר ראשונה, אם יש רמז ונמשל במשכן וכליו לפרטיהם או אם צוה בו יתברך לכבוד הבית בלבד בלי שום כונה אחרת?
מורה נבוכים ג כ"ו:
כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות: שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל ויאמר שהתורות כלם נמשכות אחר הרצון בלבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה ומכוון בה– תכלית אחת; ושהמצוות כלן יש להן סבה ומשני התועלת צוה בהם,
והיות לכלם עלה (=טעם),
אלא שאנחנו נסכל (=לא נבין) עלת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן.
וזו דעתנו כלנו ההמון והסגולות (=המון ישראל הפשוט והמעמיקים בחכמה),
וכתובי התורה מבוארים בזה: "חקים ומשפטים צדיקים",
"משפטי ה' אמת צדקו יחדו".-
ואלה שנקראים חקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח ואשר כתבו עליהם חכמים ז"ל:
"דברים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם…" לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל… אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה,
רצוני לומר תכלית מועילה על כל פנים אלא שנעלמה ממנו, אם לקצור דעתנו או לחסרון חכמתנו. (אפודי:
לקצור דעתנו– שאי אפשר שיגיע שכלו אליו או לחסרון למוד החכמה ששכלו היה מגיע לענין אם למד).
כל המצוות אם כן יש להן סבה,
רצוני לומר כי למצוה או לאזהרה יש תכלית מועילה,
מהן מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן,
כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים כאסור הערלה וכלאי הכרם,
והם אשר תועלתם מבוארת יקראו אצל הממון "משפטים"
ואלו שאין תועלתם מבוארת יקראו…
"חקים".
ויאמרו (חז"ל)
תמיד "כי לא דבר ריק הוא מכם" ואם ריק הוא–
מכם!
ר"ל שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו,
ואם יראה בדבר א' המצוות שענינו כן (כלומר שאין לו תכלית)- החסרון הוא מהשגתכם…
המצוה שהקרבת הקרבן יש בה תועלת גדולה כמו שאני עתיד לבאר אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה א"א לתת לו עלה כלל וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך…
ומי שידמה, שאלה יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת, כמי שידמה, שהמצוה כלה היא ללא תועלת.
ודע,
שהחכמה חיבה– ואם תרצה אמור,
שהצרך מביא– להיות שם חלקים שאין להם סבה… ואם תאמר: למה היה כבש ולא היה איל? השאלה ההיא בעצמה היתה מתחייבת אלו נאמר איל במקום כבש, שאי אפשר מבלתי מין אחד.
וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה, כן היו שואלים,
אם היו שמונה או י'
או כ', שא"א מבלי מספר בהכרח… ודע זה הענין והבינהו!
אברבנאל:
ואמנם היו התמידין שבח ותודה לאל יתברך,
לפי שהטובה שבמדות האדם היותו מכיר טובה לאשר הטיב עמו… והנה ישראל קבלו ממנו יתברך שנים חסדים גדולים: האחד יותר גדול במעלה להיותו שלמות נפשי שזכו אליו במעמד הר סיני, השני היה גופני ביציאת מצרים.
וכדי שנודה על שני החסדים צוה שיקריבו שני כבשים,
את האחד בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר שנ'
(שמ'
י"ט)
"ויהי ביום השלישי בהיות הבקר",
ואת השני כנגד יציאת מצרים לזכר הפסח שנ' (שמ'
י"ב)
"ושחטו אותו… בי הערבים". כי לקח אותם הלשונות עצמם שנאמרו בספור החסדים. ולפי שנתן להם את המן עמד עשירית האיפה, צוה שיביאו מנחת תודה עשירית האיפה. ולפי שביציאת מצרים ובמתן תורה קבלו כבוד גדול ומעלה על כל האומות וכן קבלו שמחה רבה, צוה שתהיה מנחתם בלולה בשמן שהוא מורה על הכבוד ונאמר "טוב שם משמן טוב"… וכן צוה שינסך עליה יין לזכרון שמחתה,
כי היין ישמח לבב אנוש (תה'
ק"ד)…
גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר:
אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום.
האחד הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בקר וערב וכמו שתקנו בתפלת "אלהי נשמה…" והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תה'
קמ"ה)
עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. והיה מן הראוי שעמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכך צוה בתמידין שיהיה כבש א' בבקר להודות לה'
שיעיר את האדם בבקר להחיותו,
ושני בין הערבים מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה,
כאלו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, והוא מורה שגופו וכל כחותיו מזומנים לעבודת יוצרו… ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה…
ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם,
בשמן וביין צוה להביא הכבשים במנחה מן החטים, ומן השמן ונסכו מן היין,
להודות לפניו על תבואת גרן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים…
1.
מה היא תשובת הרמב"ם לשאלת האברבנאל בטעם פרטי המצוות הנ"ל?
2.
האם דברי הרמב"ם האלה הם בהתאמה לדבריו בטעם מצות המנורה גליון תרומה תש"ח?
3.
מה ההבדל העקרוני בין דעת הרמב"ם לשני פרושי האברבנאל בטעם התמיד?
4.
מה ההבדל העקרוני בין שני הפרושים המובאים באברבנאל בטעם מצות התמיד?
5.
הסבר את המשפטים המסומנים בקו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – אחת עשרה (תשי"ב)
תצוה – קרבן התמיד
כ"ט ל"ח–
מ"ו
לטעם מצות קרבן התמיד עיין תצוה תש"ה.
א.
שאלה כללית
אברבנאל
לפרקנו
פסוק
ל"ח:
חשש הכתוב שלא יאמר אדם,
הנה אלוקינו זה הכריע, טבענו לחטא, ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו,
כאלו,
טוב לפניו שנחטא ונשוב, ואין הדבר כן,
כי הנה הקבה"ו לא צוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצרך בקרבנות;
ומפני זה אח"כ אחרי שצוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו,
אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים…"
להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות– כי מוטב שלא יחטא אדם ואל יקריב קרבן לכפר עליו– אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבקר ובערב שהם לא היו לכפרת עונות, כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהטיב לעמו…
1.
מהי התמיהה הכללית הגדולה בפרשתנו (פרשת קרבן התמיד כאן)
שרצה אברבנאל לתרץ בדבריו אלה?
2.
התוכל להביא סעד מדברי הנביאים לדעתו של אברבנאל "שלא צוה הקבה"ו בקרבנות אלא אחר מעשה העגל…"
3.
מהו הרמז בלשון הכתוב לכל דברי אברבנאל אלה?
4.
מה הביא אותו (וכבר כמה מדרשים ומפרשים לפניו)
לחשוב שנצטוו על המשכן וכל הקרבנות רק לאחר מעשה העגל,
והלא בתורה קדמו למעשה העגל?
וע'
לשאלה זו גליון תרומה תש"ח א
5.
הסבר שאין קרבן פסח שעליו נצטוו ישראל במצרים סותר דבריו כאן.
העזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן
שמות י"ב
ג'
איש
שה לבית
אבות –
טעם המצוה הזאת,
בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב),
כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו וכך אמרו (שם)
קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:
ב.
שאלת סגנון!
ל"ט: את
הכבש
האחד
תעשה
בבקר.
הסבר למה נאמר כאן "הכבש האחד"
בה"א הידיעה ולא "כבש אחד"?
ג.
השוה:
במדבר רש"י כ"ח ד'
את
הכבש אחד
– אע"פ שכבר נאמר בפ' ואתה תצוה (שמות כט) וזה אשר תעשה וגו' היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות:
שמות ראב"ע כ"ט מ"ב
עולת
תמיד
לדרתיכם
– יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני.
וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה.
כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני.
היה הארון נוסע בתוך המחנות.
וכן היה חונה בתוך המחנות.
ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו.
ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן. ויעש כאשר צוה ה' את משה וכן כתוב הזבחים ומנח' הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר.
כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל וישימון כמו שמנה ושלשים שנה.
ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין. ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום.
ותוספת בשבת ובמועדים ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו. כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהי לכלם מקנה רב.
והנה פירש טעם למה נקרא אהל מועד:
1.
מה ההבדל בין דעותיהם?
2.
במה מנמק ראב"ע את דעתו כאן?
3.
מהי ראיתו מעמוס ה'
כ"ה?
4.
כיצד אפשר לפרש פסוק זה,
אם לא נקבל דעת הראב"ע?
ד.
כט,
מו
…
אשר
הוצאתי
אותם
מארץ
מצרים
לשכני
בתוכם.
רש"י:
לשכני
בתוכם. ע"מ לשכון אני בתוכם:
ראב"ע:
וידעו
– הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם.
וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה:
והשוה לדבריו כאן את דבריו שם
ראב"ע
י"ג
ח
ד"ה בעבור מה שאומר נגד ר' מורינוס
רמב"ן:
לשכני
בתוכם –
על מנת לשכון בתוכם לשון רש"י ושמוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה'
אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (ש"א יח יד),
כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ ל),
על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ כד),
והדומים להם …
1.
הסבר מהו היחס בין יציאת מצרים להקמת המשכן ועבודת האלוקים בו–
לפי דעת כל אחד מן המפרשים הנ"ל.
2.
לשם מה מתרגם רש"י מלת "לשכני"
לשתי מלים "לשכון אני"?
(וע'
לשאלה זו נצבים תש"ז ב3!)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השתים עשרה (תשי"ג)
תצוה – קרבן התמיד
כ"ט ל"ח–
מ"ו
לטעם מצות קרבן התמיד עיין גליון תצוה תש"ה.
גליון זה הוא המשך גליון תצוה תשי"ב שעסק אף הוא בקרבן התמיד!
א.
שאלה כללית
השוה:
כ"ה
ח: ועשו
לי
מקדש
ושכנתי
בתוכם
כ"ט
מ"ה:
ושכנתי
בתוך
בני
ישראל
והייתי
להם
לאלוהים
ויקרא
כ"ו
י"א–
י"ב: ונתתי
משכני
בתוככם
ולא
תגעל
נפשי
אתכם
והתהלכתי
בתוככם
והייתי
לכם
לאלוהים
ואתם
תהיו
לי
לעם
הסבר למה חוזר רעיון זה דווקא בשלשת מקומות אלה–
מה מקומם בתוך התורה כולה?
החוקר
בנו יעקב
בספרו
Der
Pentateuch 1905. Seite 156
שני המשפטים "ועשו לי מקדש"
"ושכנתי בתוכם" אינם עומדים ביחס של סבה ומסובב בלתי אמצעי ומידי,
אלא מתייחסים זה לזה כצעד הכנה ראשון וכתוצאה אחרונה,
כתכלית סופית.
א)
נגד איזו דעה מוטעית הוא פונה?
ב)
הוכח את צדקת דבריו מתוך החזרה המשולשת שלמעלה.
ב.
כט,
מ"ב
אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם
ר'
ש.ר
הירש
(תרגום
מגרמנית):
לא אישיותו של משה רבנו כי אם מסירות הנפש של כל העם מביאה לידי קרבת אלוקים, וכמו כן אל העם כולו ידבר בדברו אל משה.
היכן מצא בפסוקנו רמז לרעיונו זה?
ג.
כט,
מ"ה
ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים
מ"ו: וידעו
כי
אני
ה'
אלוהיהם
הסבר,
מה יוסיף פסוק מ"ו על הנאמר כבר בפ'
מ"ה (לדברי העמק דבר:
זו מעלה גדולה יתירה שהובטחה להם בפסוק מ"ו על מה שהובטח להם בפסוק מ"ה).
העזר בתשובתך בשמות ו'
ו'-
ז
…והוצאתי
אתכם
מתחת
סבלות
מצרים…וידעתם
כי
אני
ה'
אלוהיכם
המוציא
אתכם
מתחת
סבלות
מצרים.
העזר גם בפרקי אבות ג'
י"ד:
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום,
חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום.
ד.
כט,
מ"ה
ושכנתי בתוך בני ישראל
ספורנו
ושכנתי
בתוך בני
ישראל. לקבל עבודתם ברצון ולשמוע את תפלתם:
והייתי
להם
לאלהים. מנהיג ענינם בלתי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם:
1.
השוה הסברו זה לדברי אברבנאל שהובאו בגליון תרומה תשי"א.
2.
מה ההבדל ביניהם בהסברת המושג של "ושכנתי בתוכם"?
וע'
גם דברי המורה נבוכים א'
כ"ה
מורה
נבוכים
א' כ"ה:
שכן,
ידוע כי ענין זאת המלה הוא התמדת העומד במקום אחד (בר'
י"ח)
"והוא שוכן באלוני ממרא"- וזהו (המובן)
הידוע והמפורסם. וענין השכינה במקום (=והוראת "דור"
היא)
התמדת העומד– במקום אחד במקום ההוא (=שהאיש העומד באיזה מקום מתמיד להשאר באותו מקום), כי באריכות עמידת בעל החיים במקום יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואע"פ שהיה מתנועע בו בלא ספק. (ואע"פ שהוא בעל תנועה חפשית בו, כלומר:
"שכן"
אינו כמו "ישב"
או "עמד",
אלא הוא קביעות כללית, שנכללות בה הרבה תנועות חפשיות;
העיקר כאן– ההתמדה).
והושאל זה למה שאינו בעל חיים, אבל לכל ענין שהתישב ושקד על דבר אחר, אמר בו גם כן לשון "שכינה",
ואע"פ שלא היה הדבר אשר שקד עליו הענין ההוא–
מקום,
ולא היה הענין ההוא גם כן בעל חיים,- אמר (איוב ג' ח'):
"השכן עליו עננה".
ואין ספק כי ה"עננה"
אינה בעל חיים,
ולא "היום"
גוף כלל, אלא חלק זמן.
(=אומרים על דבר שהוא משמש "משמן"
למשהו,
מבלי שהדבר יהיה מקום ואפילו נוף תופס מקום; ועל התמדת מה שדרכו להתנועע אומרים "שכינה",
אע"פ שדבר זה בעל חיים.
כמו ה"עננה"
שדרכה להתנועע, תתמיד להשאר על פני היום,
לא כבמקום, כי אם בבחינת חלק מהזמן).
ולפי זאת השאלה לה' ית'-
כלומר:
והתמדת שכינתו או השגחתו… בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה,-
ונאמר (שמות כ"ט מ"ה)
"ושכנתי בתוך בני ישראל".
(הבאורים שבסוגרים לקוחים מתוך פירוש יהודה אבן שמואל למו'נ).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – החמש עשרה (תשט"ז)
תצוה – קרבן התמיד.
כ"ט ל"ח–
מ"ו.
א.
שאלה כללית
הפסוקים האחרונים של פרקנו–
החל מאמצע מב עד מו אופים מיוחד ושונה מכל קודמיו.
הסבר מה חשיבותם של פסוקים אלה ולמה באו דוקא במקום הזה?
ב.
בטעם קרבן התמיד.
ספר החנוך (פרשת פנחס מצוה ת"א):
נצטוינו בעבודה זו התמידית, שהיא פעמים ביום,
בזריחת השמש למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בה'. ואמרתי כמה פעמים,
שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו,
ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו ג"כ שתי פעמים,
לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו.
וכל זה למה?
כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו…
אברבנאל:
ואמנם היו התמידין שבח ותודה לאל יתברך,
לפי שהטובה שבמדות האדם היותו מכיר טובה לאשר הטיב עמו… והנה ישראל קבלו ממנו יתברך שנים חסדים גדולים: האחד יותר גדול במעלה להיותו שלמות נפשי שזכו אליו במעמד הר סיני, השני היה גופני ביציאת מצרים.
וכדי שנודה על שני החסדים צוה שיקריבו שני כבשים,
את האחד בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר שנ'
(שמ'
י"ט)
"ויהי ביום השלישי בהיות הבקר",
ואת השני כנגד יציאת מצרים לזכר הפסח שנ' (שמ'
י"ב)
"ושחטו אותו… בי הערבים". כי לקח אותם הלשונות עצמם שנאמרו בספור החסדים. ולפי שנתן להם את המן עמד עשירית האיפה, צוה שיביאו מנחת תודה עשירית האיפה. ולפי שביציאת מצרים ובמתן תורה קבלו כבוד גדול ומעלה על כל האומות וכן קבלו שמחה רבה, צוה שתהיה מנחתם בלולה בשמן שהוא מורה על הכבוד ונאמר "טוב שם משמן טוב"… וכן צוה שינסך עליה יין לזכרון שמחתה,
כי היין ישמח לבב אנוש (תה'
ק"ד)…
גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר:
אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום.
האחד הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בקר וערב וכמו שתקנו בתפלת "אלהי נשמה…" והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תה'
קמ"ה)
עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. והיה מן הראוי שעמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכך צוה בתמידין שיהיה כבש א' בבקר להודות לה'
שיעיר את האדם בבקר להחיותו,
ושני בין הערבים מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה,
כאלו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, והוא מורה שגופו וכל כחותיו מזומנים לעבודת יוצרו… ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה…
ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם,
בשמן וביין צוה להביא הכבשים במנחה מן החטים, ומן השמן ונסכו מן היין,
להודות לפניו על תבואת גרן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים…
1.
מה ההבדל בדרך פירושו של בעל ס'
החינוך בטעם התמיד לבין דרכו של אברבנאל?
2.
מה ההבדל העקרוני בין שני הטעמים הניתנים באברבנאל?
ג.
כט,
מ"ו
וידעו כי אני ה'
אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם.
ראב"ע:
אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים, רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם,
וזהו (שמות ג' י"ב)
"תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
1.
כיצד מפרש הראב"ע את הל'
של "לשכני"?
2.
מהו לדעתו היחס בין יציאת מצרים לבין בנין המשכן?
3.
מהו הקשר שבין פסוקנו ובין שמות ג'
י"ב?
4.
היכן מצינו רעיון זה שוב בתורה?
ד.
כט,
מ"ה
מה:
ושכנתי
בתוך
בני
ישראל
והייתי
להם
לאלוקים
מו:
וידעו
כי
אני
ה'
אלוהיהם
הסבר,
מה יוסיף פסוק מ"ו על הנאמר כבר בפ'
מ"ה?
(לדברי העמק דבר:
ושמעלה גדולה יתירה שהובטחה להם בפסוק מ"ו על מה שהובטח להם בפסוק מ"ה).
העזר בתשובתך בשמות ו'
ו'-
ז'
…והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים
…וידעתם כי אני ה'
אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
העזר גם בפרקי אבות ג'
י"ד:
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום,
חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השמונה עשרה (תשי"ט)
תצוה
כ"ט
א.
שאלה כללית
קאסוטו בפרושו לשמחת ע' 270:
החלק הראשון של הפסקה (ל"ח–
ט"ו)
מאמצע פסוק מ"ב ואילך פונה לאחור ובא כאלו לסכם ולסיים את הענין העיקרי של המשכן,
בהדגשת משמעותו וכונתו בחיי עם ישראל.
1.
הוכח את צדקת דבריו,
שאין פסוקים אלה אלא סיום.
2.
השוה לפסוק מ"ה את במדבר ה'
ג'.
3.
מה הסבה שבא פסוק דומה לפסוקנו גם במקום ההוא דוקא?
ב.
שאלה כללית
אברבנאל
לפ' ל"ח:
חשש הכתוב שלא יאמר אדם,
הנה אלוקינו זה הכריע טבענו לחטא, ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו–
כאלו טוב לפניו שנחטא ונשוב,
ואין הדבר כן,
כי הנה הקבה"ו לא צוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצרך בקרבנות;
ומפני זה אח"כ אחרי שצוה כאן שמעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו,
אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים…"
להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות– כי מוטב שלא יחטא אדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו– אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבקר ובערב שהם אל לכפר עונות,
כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהטיב עמו…
1.
מהי התמיהה הכללית הגדולה בפרשתנו (פרת קרבן התמיד כאן)
שרצה אברבנאל לתרץ בדבריו אלה?
2.
התוכל להביא סעד מדברי הנביאים לדעתו של אברבנאל,
"שלא צוה הקבה"ו בקרבנות אלא אחר מעשה העגל…"
3.
מהו הרמז בלשון הכתוב לכל דברי אברבנאל אלה?
4.
מה הביא אותו (וכבר כמה מדרשים ומפרשים לפניו)
לחשוב שנצטוו על המשכן ועל הקרבנות רק לאחר מעשה העגל,
והלא בתורה קדמו למעשה העגל?
וע'
לשאלה זו גליון תרומה תש"ה א.
5.
הסבר שאין קרבן פסח שעליו נצטוו ישראל במצרים סותר דבריו כאן.
העזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן
שמות י"ב
ג'
ד"ה
איש שה
לבית
אבות.
איש
שה לבית
אבות –
טעם המצוה הזאת,
בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב),
כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו וכך אמרו (שם)
קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:
ג.
כט,
ל"ח
וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים
תנחומא פנחס (במדבר כ"ח ב')
צו
את בני
ישראל... את קרבני לחמי זה שאמר הכתוב (איוב ל"ז);
"שדי לא מצאנוהו שגיא כח"
וכתיב (איוב ל"ו):
"הן אל ישגיב בכוחו"- כיצד יתקיימו שני הכתובים האלו?
אלא כשהוא נותן לישראל, נותן להם לפי כוחו, וכשהוא מבקש מהם,
אין מבקש אלא לפי כחן.
ראה מה כתיב:
(שמ'
כ"ו)
"את המשכן תעשה עשר יריעות",
לכך כתיב: "שדי לא מצאנוהו שגיא כח".
וכשהוא נותן להם–
כפי כחו: עתיד הקבה"ו לעשות לכל צדיק וצדיק חופה מענני כבוד, שנ'
(ישעיה ד') "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חופה".
כשיבקש מהם, לא יבקש אלא לפי כחם,
שנ'
(שמ'
כ"ח כ') "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" וכשהאיר להם כפי כחו, שנאמר (שמ'
י"ג כ"א)
"וה'
הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה"
לעתיד לבוא (ישעיה ס' א')
"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה'
עליך זרח, כי הנה החושך יכסה ארץ,
וערפל–
לאומים,
ועליך יזרח ה'
וכבודו עליך יראה".
וכתיב (ישעיה ל') "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים–
כאור שבעת הימים,
ביום חבוש ה'
את שבר עמו".
הוי–
"הן אל ישגיב בכחו".
כשיבקש מהם, לא יבקש אלא לפי כחם שנ' (שמות כ"ג י"ט):
"ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך",
וכשנותן להם– לפי כחו, שנ'
(יחזקאל מ"ז)
"ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל ולא יבול עליהו ולא יתום פריו, לחדשיו יבכר". מהו "לחדשיו יבכר"? שכל אילן ואילן מחדש בכורים כל חדש וחדש, לא כבכורי חדש זה בכורי חודש אחר.
כשבקש מהם, לא בקש אלא לפי כחם,
שנ'
(ויקרא כ"ג)"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר",
וכשנותן–
לפי כחו, שנאמר (ישעיה מ"א):
"אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן,
אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו".
1.
מהו רעיון המדרש הזה?
2.
מה הקשר בין רעיון המדרש הזה לבין קרבן התמיד אשר אליו הוא מובא?
3.
כיצד מפרש הדרשן את איוב ל"ז כ"ג ומהי הסתירה בין פסוק זה לבין איוב ל"ו כ"ב?
ד.
כט,
מ'
ועשרון סלת בלולה בשמן
לפי
דעת ר'
שמשון
רפאל
הירש נוכל לפענח את משמעותה הסמלית של מדת המנחות (המנחות שעורן עשרון)
על פי הפסוק שמ' ס"ז ל' "והעמר עשירית האיפה הוא", ובעזרת כל המסופר בפרק ט"ז.
התוכל לענות לשאלה,
למה נקבע שעור המנחות לעשרון?
ה.
כט,
מ"ו
וידעו כי אני ה'
אלוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם
רש"י:
ד"ה
לשכני
בתוכם: על מנת לשכון אני בתוכם
ראב"ע:
"וידעו",
הטעם:
אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים, רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם,
וזהו (שמ'
ג'
י"ב)
"תעבדון את האלוהים על ההר הזה".
רמב"ן:
"לשכני
בתוכם":
… ויתכן שיאמר: וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים,
כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם ממצרים והוא כדרך (שמואל א' מ"א י"ד)
"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל",-
(שמואל א' כ'
ל')
"כי בוחר אתה לבן ישי",
(במדבר כ' כ"ד)
"על אשר מריתם את פי למי מריבה"
והדומים להם, אבל ר' אברהם פרש, כי לא הוצאתי אותם רק בעבור שאשכון בתוכם וזהו "תעבדון את האלוהים על ההר הזה", ויפה פרש.
1.
מה קשה לרש"י ומה קשה לראב"ע בפסוקנו?
2.
מהו פירוש הלמ"ד של "לשכני"
לפי דעת כל אחד משלשת המפרשים הנ"ל?
3.
מהו הקשר בין פסוקנו לבין שמ'
ג'
י"ד לדעת ראב"ע?
4.
הסבר מה מובנה של מלת "רק"
בדברי ראב"ע,
"לא הוצאתי אותם רק בעבור שיעשו לי משכן".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים וארבע (תשכ"ה)
תצוה – קרבן התמיד
פרק כ"ט ל"ח–
מ"ו
א.
שאלה כללית
כ"ט,
ל"ח
"וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד את הכבש האחד תעשה…"
בהקדמת ר'
יעקב בר'
שלמה ו'
חביב (בעל עין יעקב),
לספר "עין יעקב"
בדברו על מאמר שמעון הצדיק על שלשה דברים העולם עומד:
"על
התורה
ועל
העבודה
וכל
גמילות
חסדים".
…ואין ראוי לפרש כונת שמעון הצדיק בלשון "עבודה"
אלא על עבודת הקרבנות בלבד,
כיון שלא פרש עוד, רק אמר סתם "על העבודה", כי הלא התפילה קרויה "עבודה שבלב" כמו שאמרו בספרי על הפסוק (דב'
י"א י"ג)
"ולעבדו בכל לבבכם"-
איזו היא עבודה שהיא בלב?
הוי אומר: זו תפילה.
ויסכים זה עם מאמר מצאתי כתוב בשם המדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי וזהו נוסחו:
בן זומא אומר:
מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה'
אלוקינו ה' אחד".
בן ננס אומר:
מצינו פסוק כולל יותר והוא:
"ואהבת לרעך כמוך".
שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא (שמ'
כ"ט ל"ט):
"את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים",
עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי!
דכתיב (שמ'
כ"ה ט') "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".
נסה להסביר מאמר תמוה זה,
כיצד פסוקנו הוא פסוק "כולל יותר"?
ב.
כט,
מ"ג
ונועדתי שמה לבני ישראל
רש"י:
ד"ה
ונועדתי
שמה: אתועד עמם בדבור כמלך הקובע מקום לדבר עם עבדיו שם.
הרא"ם מקשה: ולמה לא הקדים לפרש כך בכ"ה כ"ב:
"ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת".
ולא פרש כך בפרקנו מ"ב אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם.
ישב קושיתו!
ג.
כט,
מ"ג
ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי.
זבחים קט"ז:
"ונועדתי
שמה לבני
ישראל
ונקדש
בכבודי" –
אל תקי "בכבודי"
אלא במכובדי. דבר זה רמזו הקב"ה למשה ולא ידע עד שמתו בניו של אהרן.
כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: "אהרן אחי, לא מתו בניך אלא לקדש כבודו של מקום עליהם".
[רש"י:
ד"ה
כדי
שיתקדש
כבודו
של מקום
עליהם: להודיע שהוא נורא על יריאיו ומיודעין וזהו (ויקרא י') "הוא אשר דבר ה' " אלי ביום שנצטויתי על המשכן "ונקדש בכבודי"- באותם הנכבדים והקרובים לי אקדש.]
וכיון שידע אהרן,
שבניו ידועי מקום הם, שתק וקיבל שכר על שתיקתו שנ' "וידם אהרן". וכן בדוד הוא אומר (תהלים ל"ז)
"דום לה' והתחולל לו", אע"פ שהוא מפיל לך חללים–
דום!
רש"י:
ד"ה
בכבודי: שתשרה שכינתו בו.
ומדרש אגדה: אל תקרי "בכבודי"
אלא "במכובדי"-
במכובדים שלי. כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו וזהו שאמר משה (ויקרא י') "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש" והיכן דיבר? "ונקדש בכבודי".
בס'
שני
לוחות
הברית
חלק "תורה
שבעל פה
אות א'
נאמר:
אל תקרי נ'
בתלמוד כמה פעמים,
וקבלתי,
כל מקום שאמרו "אל תקרי" הוא משום שיש איזו קושיה המורה כן,
שלא לקרא כך אלא כך,
כמו (ישע'
נ"ד)
וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך"-
אל תקרי "בניך"
אלא "בוניך"
שחז"ל עשו "אל תקרי" זה,
שמלת "בניך"
מיותר,
מאחר שאמר ברישא "וכל בניך", די לו לומר "ורב שלומם" אלא אל תקרי:
וכן (ישע'
נ"ו ב') "שומר שבת מחללו"-
אל תקרי "מחללו"
אלא "מחול לו" משום דקשה ליה דאלו קאי על השבת היה לו לומר: "מחללה"
בלשון נקיבה… ועוד אני אומר:
כי לפעמים אומר"
אל תקרי" אף כשאין לו קושיה בקריאה והוא משום שאותו דבר בעצמו מקובל איש מפי איש, וכדי שלא ישכח מפיהם ומפי זרעם שמו כמו סימנא בפיהם והציבו ציונים לדבר ואמרו "אל תקרי".
1.
היש גם בפסוקנו "קושיה בקריאה"
שבגללו אמרו כאן אל תקרי?
ואם כן–
מהי?
2.
מהו הרעיון הכללי הכלול בדברי דרשת אל תקרי זו?
3.
לדעת בעל הכתב והקבלה ההבדל בין הפשט והדרש בדברי רש"י בתפישת המלה "בכבודי"
הוא כהבדל בין שני הפסוקים הבאים:
(לפי הסדר של ספרי המקרא)
ישעיה
נ"ו
ז':
"והביאותים
אל
הר
קדשי
ושמחתים
בבית
תפילתי".
תהילים
ס"ט
י"ד: "ואני
תפילתי
לך
ה'
עת
רצון".
הסבר,
כיצד?
ד.
כט,
מ"ה
ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים.
מ"ו:
וידעו
כי
אני
ה'
אלוקיהם
אשר
הוצאתי
אותם
מארץ
מצרים
לשכני
בתוכם.
העמק
דבר:
ד"ה
וידעו
כי אני
ה': זו מעלה גדולה יתירה שהובטחה להם בפ'
זה על מה שהובטח להם בפסוק מ"ה.
1.
הסבר מהי "המעלה הגדולה" שנתווספה להם בפ'
מ"ו על הנאמר בפ' מ"ה.
העזר בדברי ר'
עקיבא אבות ג'
י"ד:
חביבים ישראל שנקראו בנים למקום,
חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום.
היכן מצינו בספר שני פסוקים בזה אחר זה העומדים ביחס כזה כפסוקים מ"ה–
מ"ו בפרקנו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה]
תצוה – קרבן התמיד
כ"ט ל"ח–
מ"ו
יש להתחיל פרשת התמידין,
המובאת באופן מפתיע בתוך פרשת תצוה,
בין כל הענינים השייכים לבנין המשכן וכליו ולא לעבודת הקרבנות,
בשאלת אברבנאל:
למה מכל הקרבנות שהיו עתידין ישראל להקריב לא צווה ית'
במקום הזה כי אם התמידין ואל זכר שם אחד מכל שאר הקרבנות שצוה אחר כך בסדר ויקרא,
צו,
וגם לא קרבנות המועדים שבפרשת אמור ולא קרבנות המוספים שבפרשת פנחס,
והיה ראוי לזכור כל דבר במקומו ולא יזכור כאן מצות התמידין שנכתבה אחר כך במקומה.
ינסו הלומדים למצוא בעצמם טעם לדבר זה,
יבינו במה שונה עקרונית קרבן התמיד מכל שאר הקרבנות.
רק אחרי שינסו הלומדים את כחם בישוב שאלה זו,
יתן להם המורה את התשובה האמורה באברבנאל:
אברבנאל לפרקנו פסוק ל"ח:
חשש הכתוב שלא יאמר אדם,
הנה אלוקינו זה הכריע, טבענו לחטא, ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו,
כאלו,
טוב לפניו שנחטא ונשוב, ואין הדבר כן,
כי הנה הקבה"ו לא צוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצרך בקרבנות;
ומפני זה אח"כ אחרי שצוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו,
אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים…"
להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות– כי מוטב שלא יחטא אדם ואל יקריב קרבן לכפר עליו– אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבקר ובערב שהם לא היו לכפרת עונות, כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהטיב לעמו…
ומכאן מעבר טוב לשאלה א בגליוננו.
המאמר המובא בשאלתנו מובא גם "בתורה שלמה"
לכשר (כרך ב)
פרק ה'
א'
כמקבילה למאמר הידוע:
ספרא קדושים:
"ואהבת
לרעך
כמוך"- ר'
עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה; בן עזאי אומר:
(בר'
ה'
א')
"זה ספר תולדות האדם ביום ברא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו"- זה כלל גדול מזה.
ואלו למאמרנו מביא כשר גם את דברי בעל "יפה מראה"
המעתיק אותו מהקדמת "עין יעקב"
ומוסיף
"ואל אאמין שהנוסחא הזו מחז"ל,
שאין לה הבנה לפי הפשט".
ואולם לפי ההסבר הניתן לו בהקדמה לעין יעקב– יש ויש לה "הבנה".
ואם יתעמקו הלומדים במשמעותם של קרבנות בכלל,
ברעיון המסומל בקרבן בכלל ובתמידין בפרט– יבינו את דברי שמעון בן פזי.
לשאלה
ג נביא
בזה את
דברי
הרמב"ם
במורה
נבוכים
חלק ג'
פרק
מ"ג המתייחסים לדרשות חז"ל בכלל ולדרשות "אל תקרי"
בפרט,
ואלה דבריו:
ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד ידמה,
שהם אמרום על צד באור עניין הפסוק ההוא, והחלק השני הוא מבזה אותם ויחשבם לשחוק,
אחר שהוא מבואר נגלה, שאין זה ענין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב, שהם עניין הפסוק ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים. ואל הבינה אחת משתי הכתות,
שהם על צד מליצת השיר,
אשר לא יספק עינים על בעל שכל.
והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא והיו עושים ותו הכל,
כמו שיעשו המשוררים מזמרי השיר.
אמרו רבותינו ז"ל:
תני בר קפרא:
"ויתד תהיה לך על אזניך"*
אל תקרי "אזניך"
אלא "אזניך",
מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו מתוך "אזנו".
ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשבו בפירוש זה הפסוק,
ושזאת היא כוונת זאת המצווה,
ושהיתד הוא האצבע ו"אזניך"
הם האזנים, איני חשוב שאחד ממי ששכלו שלם יחשב זה, אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מדה טובה,
והוא,
כי כמו שאסור לומר דבר מגונה כן אסור לשמעו,
וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר.
וכן כל מה שיאמר במדרשות:
"אל תקרי כן אלא כך"-
זהו עניינו.
*דברים כ"ג י"ד
ודבריו אלה אינם עולים בקנה אחד עם דברי השל"ה שהבאנו בשאלה ג1 ואמנם נסו בספרים העוסקים באל תקרי* לפשר ביניהם.
ונביא בזה עוד את הסבר המדה הזו כפי שנתנה באנציקלופדיה התלמודית כרך ב'
(ערך:
אל תקרי):
"אל תקרי" היא אחת מדרכי הלמוד בדרשות הפסוקים בהלכה ובאגדה… "אל תקרי" אינו מוציא את המקרא מפשוטו ולא היתה כוונתם לומר שבאמת צריכים לקרוא את הפסוק בשנוי.
ואף בנוגע להמובן והפירוש של המקרא לא היתה כוונתם לומר, שאין פירוש המקרא כמו שכתוב,
אלא שגם זה וגם זה כלולים במקרא,
וכונתם אל תקרי,
רק כך בלבד,
אלא אף כך.
ואע"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, יש רשות לחכמים לדרוש את המקראות בכל ענין שיכולים לדרשם וסמכו על מה שכתוב (תהל'
ס"ב)
"אחת דבר אלוקים שתים זו שמעתי", מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (וע'
מנחת שי צפניה א' י"ב)
וכתב אחד מן הראשונים, שמשום כך נכתבה התורה בלא נקודות, שהיא כוללת שבעים פנים, ולפיכך אמרו: "אל תקרי כך אלא כך",
כדי שיהיה נדרש גם ניקוד אחר, ושני הפרושים כלולים בתוך המקרא.
(מובאת בשו"ת רדב"ז ח"ג אלף ס"ח),
וכן דרשו (שמ'
י"ב י"ז)
"ושמרתם את המצות"
אל תקרי "את המצות" אלא "את המצוות", כדרך שאין מחמיצין את המצה,
כך אין מחמיצין את המצוה,
אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד"- הרי שאף אחרי שדרשו "אל תקרי" דרשוהו גם כפשוטו ואמרו: "כשם שאין מחמיצין את המצה".
עד כאן דברי האנציקלופדיה התלמודית.
*)
רשימת דרשות "אל תקרי"
בש"ס ובמדרשים על הסברם תמצא
בספר
"קורא
באמת"
ליצחק
דוד הלוי
באמבעבגער,
פראנקפורט
דמיין,
שנת
תרל"א, וכן בסווג מפורט ובדיון על הסרודים השונים בספר "דרכי השינויים"
(מבאר דרכי חז"ל בתלמודים ובמדרשים בשנותם את המקראות בדרכים שונים לצורך דרשותיהם בהלכה ובאגדה ויוצא לחלק את השינויים ההם למחלקותיהם…
ולהבין לשינוי חז"ל וכוונתם באלה הענינים…
עם באורים והערות שונים)
לשמואל וואלדברג,
למברג שנת תר"ל.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים ושמונה (תשכ"ט)
תצוה – קרבן התמיד
כ"ט ל"ח–
מ"ו
א.
שאלה כללית
קאסוטו בפרושו לשמות ע' 270:
החלק האחרון של הפסקה (ל"ח ט"ו)
מאמצע פסוק מ"ב ואילך פונה לאחור ובא כאלו לסכם ולסיים את הענין העיקרי של המשכן,
בהדגשת משמעותו וכונתו בחיי עם ישראל.
1.
הוכח את צדקת דבריו,
שאין פסוקים אלה אלא סיום.
2.
השוה לפסוק מ"ה את במדבר ה'
ג'.
3.
מה הסבה שבא פסוק דומה לפסוקנו גם במקום ההוא דוקא?
ב.
כט,
לט
את הכבש האחד תעשה בבקר
ראב"ע
ד"ה
את הכבש:
ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת כאלו הוא "את הכבש האחד".
הסבר במה טעה כאן הראב"ע ומה היתה סבת טעותו?
ג.
אברבנאל (לפ'
פנחס)
"ואמנם על מה היה רומז קרבן התמידין הזה ומנחתו כבר נתתי בו טעמים בסדר "אתה תצוה" וגם כן בסדר "אחרי מות", ועם כל זה אגיד לך במקום הזה עיקר דעתי בו. והוא על אחד משני דרכים…
הדרך האחד הוא שהחסדים שקבלו ישראל מהאלוה ית' כשלקח אותם לו לעם היו שנים ראשונים וכוללים שמהם נמשכו הטבות רבות:
האחד מהם, והוא קודם במעלה,
הוא מתן תורה שבו קנו השלמות הנפשית,
השני הוא הקודם בזמן יציאת מצרים, שאז קנו שלמות גופני להיותם בני חורין.
וצוה ית' שבבית מקדשו בכל יום ויום עמו וחסידיו יודו לה'
חסדו,
שעשה עמהם בשני הדברים ההמה,
ושמפני זה יקריבו על מזבחו שני כבשים:
את הכבש האחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר, שנ'
(שמות י"ט)
"ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים…"; ואת הכבש השני יעשו בין הערבים כנגד יציאת מצרים והפסח שאכלו שמה, שנ'
"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", כי לקח אותם הלשונות עצמם לזכרה התורה בספורים ההמה;
ולפי שלאחר יציאת מצרים וקבלת התורה נתן להם את המן עומר לגלגלת "והעומר עשירית האיפה"
הוא,
לכן צוה שגם על זה יביאו מנחת תודה עשירית האיפה סולת,
שהוא עומר אחד לזכרון המן שהיה בזה השעור עצמו לכל אחד מישראל. ולפי שביציאת מצרים נתן להם הקב"ה העושר והכבוד וכתר המעלה והרבה שמחתם וששון לבם,
לכן צוה שיעשו לזכרון זה מנחה בלולה בשמן, כי "טוב שם משמן טוב" ויין כנסכו שהיין משמח לבב אנוש.
הנה התבאר בדרך זו שהיה התמידין נקרבים בכל יום מתיחסים אל החסדים והטובות שהטיב ה'
עמהם,
והיו כבשים לרמוז שמפני זה יהיו בני ישראל נכבשים לפניו. ולכן לא היו לא פר ולא איל אלא כבשים.
ורצה ית' שהגמול שיגמלו לו בניו על חסדיו הגדולים,
לא יהיו להם למשא וטורח והוצאה רבה,
אבל יהיה הכל דבר נקל ובלתי נחשב:
כבש אחד מכל ישראל בסעודת הבקר וכבש אחד מכל ישראל בסעודת הערב, ומן הסולת עוגה קטנה עשירית האיפה, ורביעית ההין שמן וכן היין,
על דרך מה שאמר הנביא בתוכחות (מיכה ו' ג')
"עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך? ענה בי".
והדרך השניה והוא היותר נכון מהעיוני והוא שרצה ה'
לזכות את ישראל להשרישם בדעות אמתיות מאלוהותו ומעשיו, בתתו להם מצוות יורו וירמזו על האמתיות ההמה. והנה היו התמידים לרמוז שהאל ית' הוא המניע את הגלגל העליון היומי בעצמו מבלי אמצעי ולכן ממנו היו והלילה,
וכמו שאמר (תהל'
ע"ד ט"ז)
"לך יום או לך לילה אתה הכינות מאור ושמש".
וכבר התחלפו דעתו אחרוני הפלוסופים,
שרבים מהן חשבו שהמניע הראשון היה העלול הראשון ממנו ית', אבל הדעת היותר ישר מהם הוא מה שיחס אבן רש"ד לאריסטו, כפי מה שיורו עליו שרשי דבריו, והוא שהסבה הראשונה הוא עצמו מניע ראשון;
וכן הוא האמת כפי התורה האלוקית. כי משה רבנו ע"ה אמר (דברים ל"ג ט"ו)
"רוכב שמים בעזרך"
והמשורר אמר (תהל'
ס"ח ה') "סולו לרוכב בערבות ביה שמו";
וכמה מן הראיות יש לאמת זה בכתבי הקדש ודברי חז"ל.
ולרמוז זה צוה ית' שיקריבו בכל יום שני כבשים,
הכבש האחד בבקר לרמוז, שהוא ית' בהנעתו יוצר אור ומאיר הבקר;
והכבש השני בין הערבים להגיד שממנו גם כן תנועת השמש למטה מן הארץ.
לו היום והלילה ומהנעתו את הגלגל היומי ההוא יתחדשו שניהם, כי כמו שהוא ית' ברא את השמים,
ככה הוא מניעם.
ולפי שמן התנועה ההיא יתהוו המורכבים והתחדשו ההויות כלם,
צוה להביא מנחת סולת והשמן והיין, שהם עיקר המזונות שיזון מהם האדם. וכאלו יתנו בכל יום שבח והודאה על האור ועל התבואות, שהכל ממנו.
ולכך היו התמידים כבשים לרמוז אל האור ואל החושך,
היום והלילה, הכובשים את העולם,
ולא היה בהם לא פר ולא איל אלא כבשים,
לפי רמז.
אברבנאל (לפ'
תצוה)
גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר:
אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום.
האחד הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בקר וערב וכמו שתקנו בתפלת "אלהי נשמה…" והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תה'
קמ"ה)
עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. והיה מן הראוי שעמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכך צוה בתמידין שיהיה כבש א' בבקר להודות לה'
שיעיר את האדם בבקר להחיותו,
ושני בין הערבים מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה,
כאלו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, והוא מורה שגופו וכל כחותיו מזומנים לעבודת יוצרו… ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה…
ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם,
בשמן וביין צוה להביא הכבשים במנחה מן החטים, ומן השמן ונסכו מן היין,
להודות לפניו על תבואת גרן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים…
1.
מה ההבדל בין שלשת הטעמים שנותן אברבנאל לקרבן התמיד?
2.
במה דומה גישתו בטעם הראשון לשלישי,
ובמה דומה גישתו בטעמו הראשון לשני?
3.
מה ראה אברבנאל לבכר את השני על האחרים ("והוא היותר נכון בעיני!")
ד.
כט,
טו
וידעו כי אני ה'
אלוהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם.
רש"י:
ד"ה
לשכני
בתוכם: על מנת לשכון אני בתוכם
ראב"ע:
ד"ה
וידעו, הטעם:
אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים, רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם,
ושהו (שמ'
ג'
י"ב)
"תעבדון את האלוהים על ההר הזה".
רמב"ן
ד"ה
לשכני
בתוכם: (אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל) ושמוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא.
ויתכן שיאמר: "וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים",
כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם ממצרים והוא כדרך (שמואל א' מ"א י"ד)
"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל",
(שמואל א' כ'
ל')
"כי בוחר אתה לבן ישי",
(במדבר כ' כ"ד)
"על אשר מריתם את פי למי מריבה"
והדומים להם, אבל ר' אברהם פרש, כי לא הוצאתי אותם רק בעבור שאשכון בתוכם וזהו "תעבדון את האלוהים על ההר הזה", ויפה פרש.
1.
מה קשה לרש"י ומה קשה לראב"ע בפסוקנו?
2.
מהו פרוש הלמ"ד של "לשכני"
לפי דעת כל אחד משלשת המפרשים הנ"ל?
3.
מהו הקשר בין פסוקנו לבין שמ'
ג'
י"ד לדעת הראב"ע?
4.
הסבר מה מובנה של מלת "רק"
בדברי ראב"ע,
"לא הוצאתי אותם רק בעבור שיעשו לי משכן".
5.
למה הסכים הרמב"ן עם פרושו של הראב"ע ולא הסכים עם פרושו של רש"י?
6.
מי מן השלשה פרשנים דלעיל מסכים על דברי המדרש הבא?
מדרש תהלים קי"ד:
"בצאת
ישראל
ממצרים":
שאיזו זכות יצאו בני ישראל ממצרים? ר'
יהודה אומר: בזכות דם הפסח ודם המילה.
שנ'
(י"ח ט"ז)
"ואמר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". ר'
נחמיה אומר: בזכות התורה… שנ'
(שמ'
ג')
בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". ר'
יהושע בן לוי אומר: בזכות המשכן שעתידין לעשות… "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם".