גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים ואחת (תשכ"ב)
תצוה – מזבח הזהב
פרק ל, א–י
א.
בטעם מזבח הקטורת נאמרו דעות שונות:
השווה:
רמב"ם מורה נבוכים חלק שלישי פרק מה:
… וכיון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום,
ומחתכין בו בשר,
ונקטר,
ונרחצין בו הקרביים,
אין ספק שאילו הניחו כפי המצב הזה בלבד היה ריחו כריח בית המטבחים,
ולפיכך ציוה בו בהקטרת הקטורת פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים,
כדי לבשם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם, כבר ידעת אומרם מיריחו היו מריחים ריח הקטורת (תמיד פ"ג מ"ח,
ולעניין גימור הבגדים עיין יומא לט, ב)
וזה גם כן ממה שמעמיד ’יראת המקדש‘;
אבל אם לא היה לו ריח טוב,
כל שכן אם היה לו שכנגדו, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה –
כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו, ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו.
אברבנאל
(לפרשת
תרומה, פרק
כה, עמוד
434 הוצ'
חורב,
י–ם
תשנ"ז)
ואחר הפרוכת היה ההיכל, והיו בו שלושה כלים, והם:
השולחן והמנורה ומזבח הקטורת. לרמוז,
ששומר התורה והמצוות (הנרמזים בארון) ומקיים אותם לשמה,
אף על פי שהוא לא יעבוד מפני השכר, הנה הקב"ה לא יקפח שכר פעולותיו,
וששלושה מיני השכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים:
האחד הוא השכר הגופני –
העושר והכבוד, … ולזה היה רומז השולחן ועליו לחם הפנים.
ונאמר בו (כה,
ל):
לחם פנים לפני תמיד, רוצה לומר, שכבודו ועושרו יהיה עליו בהשגתו ית'. והנה היה השולחן זהב טהור,
לרמוז אל העושר.
והשכר השני אשר יתן ה'
לאוהבי שמו הוא החכמה והמדע… והמנורה היתה רומזת לזה המין השני מהשכר המתחייב משמירת התורה,
שהוא שכר נפשיי,
לפי ש"נר ה' נשמת אדם". (משלי כ, כז)
והשכר השלישי האחרון הנמשך משמירת התורה, הוא השארות הנפש הבא לאדם אחר המוות לראות באור החיים, וכמאמר האשה החכמה (והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, (שמואל–א כ, כט).
ולרמוז לזה היה מזבח הקטורת בהיכל, שהיה עניינו העלות העשן למעלה,
רמז לנפש הצדקת העולה למעלה.
… ולהיות השכר הזה יותר יקר ועליון, היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בהיכנסו לקדש הקדשים,
מוליך שם הקטורת ומניחו לפני הארון והכרובים,
כאומר שובי נפשי למנוחייכי. (ע"פ תהלים קטז,
ז)
הסבר את ההבדל העקרוני בין שני טעמים אלה!
ב.
שמות ל, א:
ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אתו:
קאסוטו
(פיסקה
שלוש
עשרה:
מזבח
הקטורת)
… השם מזבח הבא כאן מראה לנו דוגמה מעניינת של מעבר ממשמעותה המקורית של מילה למשמעות אחרת. הוא נגזר משורש … והכתוב,
הפותח ועשית מזבח קטורת, מבאר מיד את משמעותה של המילה מזבח כאן ע"י תוספת הצירוף מקטר קטורת…
הסבר,
מה היא המשמעות "המקורית"
ומה היא המשמעות "האחרת"?
ג.
השווה בין שתי דעות אלה:
ספורנו
שמות ל,
א:
מזבח
מקטר
קטרת: שיספיק בו מעט אש לקטורת בלבד, ולא יצטרך להיות חלול ולמלאותו באדמה, כמו שהוצרך למזבח העולה לעשות האש תמיד על האדמה.
אבל היה האש בזה המזבח על ציפויו שהיה של זהב, ובהיות האש מועט לא הספיק לשרוף את גרם המזבח שהיה של עץ. ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה,
כי לא היתה הכוונה בו להשכין הא–ל יתברך בתוכנו,
כמו שהיה העניין בשאר הכלים,
כאמרו:
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (כה,
ח–ט).
גם לא היה עניינו להוריד מראה כבודו בבית, כעניין מעשה הקרבנות,
כאמרו:
ונועדתי שמה לבני ישראל (כט,
מג),
וכן העיד משה רבינו באמרו:
זה הדבר אשר ציוה ה'
תעשו,
וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט, ו).
אבל היה עניין זה המזבח לכבד את הא–ל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב,
ולשחר פניו במנחת קטורת, על דרך: הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובואו לפניו (דבה"י–א טז, כט).
הכתב
והקבלה
(יעקב
צבי
מעקלנבורג,
נפטר
ניסן
תרכ"ה)
פרק
ל פסוק
א:
צריך טעם ….והגר"א אמר, כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן כי הזהיר תחילה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרון למזבח ואחר–כך אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם. ואחר–
כך הזכיר עשיית מזבח הקטורת וכסף הכיפורים,
יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכיפורים: לכפר על נפשותיכם.
והר"מ חאגיז אמר,
שירמוז לנו בזה דין שנשתנה מזבח זו ממזבח העולה,
כי מזבח העולה אם אין מזבח אין מקריבין קרבן ואפילו נפגם כדאיתא בזבחים (דף נט ו–ס)
וכן פירש הרמב"ם,
אבל מזבח הקטורת שנעקר מקטירן קטורת במקומו שאין המזבח מעכב וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מתמידין המוספין),
ולזה לא נכללה פרשה זו עם האחרות.
1.
מהי התמיהה (אשר תמהו עליה כמה מפרשים)
ששניהם באים ליישבה?
2.
מה ההבדל בין שתי התשובות?
*3.
התוכל להכריע על פי פסוקי פרשתנו (א – י) בין שתי התשובות הנ"ל?
ד.
שאלות בראב"ע:
1. ראב"ע
ל, א:
הפירוש
הקצר: מקטר
קטורת: שם הפועל עם השם, כי משקלי שמות הפועלים משתנים,
ואף כי הסמוכים.
* א.
מה קשה לו?
* ב.
הסבר את דבריו בעזרת דבריו (במדבר י,
ב)
למקרא:
שם הפועל, וכן למסע. או הוא שם,
והטעם לעת מקרא ולעת מסע והראשון נכון בעיני.
ההולך הוא בפירוש פסוקנו לפי פירושו הראשון או השני שבבמדבר י,
ב?
2. אבן
עזרא
ל, ד:
על
שני
צדיו
– תוספת לבאר …
מה קשה לו?
3. אבן
עזרא
ל ,
ה:
ועשית:
הבדים מצופים זהב כבדי הארון.
**מה קשה לו ומה תיקן בדבריו אלה?
4. אבן
עזרא
ל, י:
קדש
קדשים
הוא
לה': בפרוש הקצר: כי מזבח העולה הוא קדש קדשים, ומזבח הקטורת קדושתו לה' בעבור שהוא נכבד ואין אחר הארון נכבד ממנו.
* א.
מה קשה לו?
**ב.
האם מסכים הוא עם דברי רש"י:
"המזבח מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת",
או רצה רש"י ליישב קושי אחר?
ה.
שאלות ברש"י:
1. רש"י
ל, ד:
והיה:
מעשה הטבעות האלה.
* א.
מה קשה לרש"י?
**ב.
היכן מצינו ברש"י שמיישב קושי ממין זה?
2. רש"י
ל, ח:
ובהעלות:
כשידליקם להעלות להבתן.
**למה חזר לפרש ביטוי זה כאן,
והלא כבר פרשו בתחילת פרשתנו:
(כז,
כ):
להעלות
נר
תמיד: "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" -?
3. רש"י
ל, ט:
ועולה
ומנחה: ולא עולה ומנחה …
**מה קשה לו ומה תיקן בדבריו?
ו.
ל,
ט:
לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו:
ספר
החינוך
מצוה
קד:
שלא
להקטיר
ולהקריב
על
מזבח
הזהב
– כבר כתבנו למעלה [בשרשי מצוה צה והובא בשאלון תרומה תש"ב]
תשובה לשואל על צד הפשט,
על עניין מצוות בנין הבית הקדוש לא–ל ברוך הוא,
ועניין היות שם כלים יקרים לעבודה ושלחן ומנורה, ואחרי זאת אין לייגע מחשבתנו במה שאינו צריך ולחפש טעם למה יצווה הא–ל לבל נקטיר במזבח הזהב קטורת זרה,
שאם כן יחייבנו לחפש למה ציוה אותנו להיות נרות המנורה שבעה ולא שמונה,
ואל הפרטים אין חקר ולא תשיג בהן המחשבה לעולם.
ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים,
אומר על צד הפשט, אם לא שהקבלה תכריח לפי דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים המקובלים,
שלא יהיה בפרטים טעם אחר,
אלא נאמר שאחר שנתחייבנו לבנות בית ולעשות כלים, נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדין,
ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהן,
ואולם אחר שנצטוינו בהם באה הצוואה עליהם לעשותם כמצוה דרך קבע לעולם, ולא נוסיף ולא נגרע, כי התוספת והגרוע במכוון בשלמות – קלקול,
וכל מצוותיו ברוך הוא שלמות ותמימות. ואולם שמעתי כי יש למקובלים בכל אחד מן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים.
מהי דעתו בטעם כלי המשכן?
השאלות המסומנות ב– *קשות והמסומנות ב – **
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
תצוה – מזבח הזהב
פרק ל פסוקים א –
י
הדרכים בהסבר טעמי משכן וכליו,
קרבנות וסדריהם שונות זו מזו,
וכבר דובר על כך בעלון ההדרכה של פרשת תרומה,
שתי דרכים רחוקות זו מזו ביותר הדגמנו בשאלה א.
ואין הדרך הזו בה הולך הרמב"ם בטעם מצווה זו כאן הדרך היחידה בה הלך.
(על ריבוי הדרכים שבם הלך הרמב"ם בטעמי המצוות כותב בפרוטרוט יצחק היינמן בספרו "טעמי המצוות בספרות ישראל".)
כדאי ללומד להשוות לשתי הדרכים שהובאו בשאלה א את שתי הדרכים בהסבר מצווה אחרת,
הבאנום גם בגיליון צו תש"ד:
ספר
החינוך: מצווה
קלא
מצות הרמת הדשן:
שיסיר הכהן הדשן בכל יום ויום מעל המזבח, וזהו שנקרא תרומת הדשן, שהיתה נעשית בכל יום, שנאמר [ויקרא ו, ג]
ולבש הכהן מדו בד וגו',
והרים את הדשן.
משורשי מצוה זו,
מה שכתבנו למעלה,
להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכולתנו… ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש. ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן.
ר'
ש.
ר.
הירש:
ויקרא
ו, ד:
… תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש – אגב זכירת עבודת היום שעבר;
ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום.
במסירות מלאה נמלא את תפקידנו כל יום – כאילו עדיין לא עשינו דבר;
עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותנו היום. זיכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה,
שלבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר; שאינו עובד עבודת כל יום ביומו – כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו.
והוציא
את
הדשן: יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול; כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית.
על פי זה תתבאר ההלכה,
שהעיסוק בעבודת יום אתמול – הוצאה וכנראה גם הרמה – נעשה בבגדים פחותים,
"שחקים".
אל נתגאה במעשים שעשינו כבר;
העבר ייסוג מפני התפקיד החדש,
המוטל עלינו יום ביומו.
לשאלה ג (שכדאי לפתוח בה)
מקומו של תאור מזבח הקטורת ודיני ההקטרה בסוף פרשתנו כבר התמיהה ראשונים ואחרונים,
לאחרונה כתב על כך.
קאסוטו
פירוש
על
שמות
עמ'
272:
מקומה של פסקה זו, לאחר שכבר באו בסוף הפיסקה הקודמת פסוקים של סיום,
יוכל לכאורה להיראות מוזר. הואיל ומזבח הקטורת,
הוא אחד מן הכלים שבתוך המשכן, נדמה שמן הראוי שהפיסקה השייכת לו תבוא למעלה, כשמדובר על יתר הכלים שבמשכן,
הארון והכפורת והשלחן והמנורה ….
התשובות שנתנו לשאלה זו הן רבות.
בספרו על המשכן וכליו:
Benno
Jacob: Der Pentateuch: E*egetisch-Kritiche
Forschungen – Leipzig 1905
מסביר בנו יעקב בפרוט את ההבדל המהותי היסודי שבין כלי המשכן ועבודת הקרבנות לבין הקטרת הקטורת.
הקרבת קרבנות והקטרת קטורת הן לדעתו שני אספקטים שונים בעבודת ה',
ומוכיח הוא דבר זה בהבאת פסוקים שונים.
כגון:
דברים
לג, י:
ישימו
קטורה
באפך
וכליל
על
מזבחך
וכשמגנים עבודת הבמות נאמר מדי פעם שהעם "מזבחים ומקטרים בבמות"
ואף כשמוכיחים הנביאים את ישראל על עבודה זרה הם קובעים:
הושע
ד,
יג: על
ראשי
ההרים
יזבחו ועל
הגבעות
יקטרו
יא,
ב: לבעלים
יזבחו ולפסילים
יקטרו
חבקוק
ג,
טז:
על
כן
יזבח
לחרמו
ויקטר
למכמרתו.
ועוד ועוד.
הקרבן – קרבן התמיד – הוא ההכנה לשכינת ה'
בקרב ישראל, וזו תכלית המשכן וכליו כולם.
בפסוק,
כה,
ח:
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
ואילו הקטרת הקטורת תפקידה – לדעת בנו יעקב – לכפר על חטאות בני ישראל. עבודת הקרבנות מקדשת את ישראל,
והקטרת הקטורת מטהרת.
(עיין שם עמודים 272-283 בפרוטרוט!)
על ידי השוני הזה במהות ובתכלית מתבאר גם מקומו בפרשה בנפרד מכל הכלים.
לשאלה ו דעתו של ספר החינוך בטעם פרטי המצוות לקוחה מן הרמב"ם,
מורה נבוכים חלק ג פרק כו.
שם יכנה הרמב"ם את המחפש טעם לפרטי המצוות,
כגון לפרטים הטכניים בעשיית הכלים כמי "שמשתגע שיגעון ארוך".
ועיין גיליון תצוה תש"ה.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
שמות ל' כ"ג
ואתה
קח– לך
בשמים ראש מר–
דרור
חמש מאות וקנמן–
בשם
מחציתו חמשים ומאתים קנה–
בשם
חמשים ומאתים.
רש"י:
מחציתו
חמשים
ומאתים: מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים,
נמצא כלו חמש מאות כמו שעור מר–
דרור…
(ע"פ כריתות דף ה').
ראב"ע:
וקדמונינו ז"ל אמרו כי משקל הכל שוה. וככה נקבל. רק לא ידענו למה הזכיר מחציתו…
קאסוטו:
מחציתו:
לפי הפשט מחצית משקל המור,
כלומר חמשים ומאתים שקל.
הרכסים לבקעה:
וקנמן
– בשם:
מחציתו של מר–
דרור שהם חמשים ומאתים. כן הוא לפי הטעמים. ומדרש חכמים מיתור מחציתו.
מהי
השאלה ואיך מסביר כל אחד מן המפרשים?
ב.
לב,
ו'
וישכימו
ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים…
ראינו
במקרים דומים,
שחלק
הפסוק הפותח במלת "וישכם"
אינו
מתחלק אחרי הפועל "השכם"
אלא
אחרי הפעולה העיקרית הראשונה (השווה:
בראשית
כ"ב
ג', ל"ב
א' ועוד).
בהתאם
לכך היינו מצפים שצלע זאת תתחלק אחרי
"ויעלו
עולות".
מה
יכולה להיות סיבת השינוי בפיסוק הטעמים?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
שמות ל' כ"ג
ואתה
קח– לך
בשמים ראש מר–
דרור
חמש מאות וקנמן–
בשם
מחציתו חמשים ומאתים קנה–
בשם
חמשים ומאתים.
רש"י:
מחציתו
חמשים
ומאתים: מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים,
נמצא כלו חמש מאות כמו שעור מר–
דרור…
(ע"פ כריתות דף ה').
ראב"ע:
וקדמונינו ז"ל אמרו כי משקל הכל שוה. וככה נקבל. רק לא ידענו למה הזכיר מחציתו…
קאסוטו:
מחציתו:
לפי הפשט מחצית משקל המור,
כלומר חמשים ומאתים שקל.
הרכסים לבקעה:
וקנמן
– בשם:
מחציתו של מר–
דרור שהם חמשים ומאתים. כן הוא לפי הטעמים. ומדרש חכמים מיתור מחציתו.
מהי
השאלה ואיך מסביר כל אחד מן המפרשים?
ב.
לב,
ו'
וישכימו
ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים…
ראינו
במקרים דומים,
שחלק
הפסוק הפותח במלת "וישכם"
אינו
מתחלק אחרי הפועל "השכם"
אלא
אחרי הפעולה העיקרית הראשונה (השווה:
בראשית
כ"ב
ג', ל"ב
א' ועוד).
בהתאם
לכך היינו מצפים שצלע זאת תתחלק אחרי
"ויעלו
עולות".
מה
יכולה להיות סיבת השינוי בפיסוק הטעמים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
ויקהל – פרשת שקלים
שמות ל, י"א–
מ"ז
א.
שאלה כללית
ספורנו י"א
ד"ה
כי תשא.
ונתנו
איש כופר
נפשו –
כי הכרת המנין באישי האדם הוא מצד החשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד. וזה בסבת חטאם.
כאמרם ז"ל (שבת נ"ה ע"א)
"אין מיתה בלא חטא", ובכן כל מנין הוא מזכיר עון.
לכן יאות שיתן כל אחד כפר נפשו לכבוד האל ית', והוא רחום יכפר עון, כאמרו "לכפר על נפשותיכם"
(פ'
ט"ז)
ולזה אמר (פ'
ט"ו)
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כי בזה לא ניכר שוע לפני דל.
1. נגד איזו תפישה מקובלת פונים דבריו?
2.
הסבר את הדברים המסומנים בקו.
3. מה הוא איפא טעם מתן מחצית השקל לפי דעתו?
4.
הסבר מהו "בזה"
בסוף דבריו. "במה לא ניכר שוע לפני דל"?.
ב.
שאלה כללית
שד"ל:
ד"ה
כי תשא.
כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר "בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל"
או "אעשה חיל"; ואז יקרה על חרב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זהו אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון,
וזה התאמו התאמת בכל הדורות,
גם ביחידים גם באומות, גם במלכים).
ומזה נולדה בכל האומות אמונת עין הרע,
ונראה כי כבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה,
והנה אל רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכל וכל,
יען יסודתה של אמונת ההשגחה,
והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכחו וחונו,
וזה עיקר כל התורה כולה.
לפיכך מה עשה?
צוה שימנו בעת ההיא, בתחילת היותם לגוי אחד, ושיתנו כפר בקע לגלגלת וינתן הכסף ההוא על עבודת אהל מועד לזכרון לפני ה', לכפר על נפשותיהם,
באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכפורים הוא יכפר עליהם.
והנה
אמר "כי
תשא… ונתנו
איש כפר
נפשו... ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוהג גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא יתנו כפר יהיה בהם נגף;
אבל בסוף הענין אמר (ל'
ט"ו)
"ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה'
לכפר על נפשותיכם".
הורה בזה שהכסף הוא יעמוד לזכרון לפני ה' לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכפר. כי אע"פ שהנמנים צריכים לכפר, הנה המשכן העשוי בכסף הכפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה "כי תשא" אינה מצוה אלא לאותה שעה בלבד– כדעת דון יצחק אברבנאל.
רק בזאת לא אסכים עמו,
במה שאמר שהיה עיקר הצווי למען אסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן,
כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה,
כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ושאר כל המינים, אבל עיקר המכוון במצוה הזאת היא, כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים שעליהן המשכן והפרוכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני: "חלקי גדול במקדש יותר ממך"
(כמו שכתבו חכמי התוספות בס'
דעת זקנים).
…וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ואל נזכר שנתנו כפר ולא היה בם נגף. וכל זה אמנם כשנמנו לצורך,
אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאות המושל, אז יתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאות ולפי דרכי ההשגחה העליונה.
וכן אמרו במדרש תנחומא: "כל זמן שנמנו ישראל לצורך–
לא חסרו, שלא לצורך– חסרו".
והנה דוד המלך בסוף ימיו התאוה תאוה לדעת מספק מפקד העם,
ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה,
רק דרך גאוה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה', והיה דבר המלך נתעב בעיניו,
וגם ה' שלח נגף בעם,
ובאוצה שעה נתעורר דוד להקים בית לה',
שיהיה מכפר על ישראל, והתנדב והכין בכל כחו זהב וכסף ונחושת וברזל ועצים,
ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל גם כן מהקהל כלו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה; והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים.
1.
המסכים שד"ל עם ספורנו בהערכת פעולת המפקד כשלעצמו (אם רצוי או בלתי רצוי לדעת התורה לפקד את העם)?
2.
לדעת שד"ל לא רצתה התורה "לבטל את האמונה בעין הרע מכל וכל".
3.-
הסבר,
במה רואה שד"ל,
שהתורה נותנת מקום לאמונה זו?
4.-
למה לא רצתה,
לפי דעתו, לבטל אמונה זו מכל וכל?
5.-
מהו היסוד הטוב והחשוב שבאמונה זו?
6.- מה יש לטעון נגד דעת שד"ל?
7. האם לפי דעת שד"ל זו מצוה לשעתה או לדורות?
ג.
ל,
י"ב
ונתנו איש כפר נפשו לה'
השוה:
שמות
כ"א
ל' אם
כפר
יושת
עליו
ונתן
פדיון
נפשו
במדבר
ל"ה
ל"א
ולא
תקחו
כפר
לנפש
רוצח
במדבר
ל"ה
ל"ב ולא
תקחו
כפר
לנוס
אל
עיר
מקלטו.
וכן השוה:
במדבר ל"א מ"ח–
נ"ה
בנו יעקב בפרושו לס' שמות (בכתב יד!) לפסוקים י"א–
ט"ז
(אחרי הסבירו שאין המלה "כופר"
מופיעה אלא בפסוק הנ"ל)
המלה "כופר"
אינה מופיעה אף פעם בקשר לקרבנות, אע"פ שהפעל כפר תדיר שם ביותר… בעל כרחנו נודה שהתורה בחרה במלה זו במקומנו, כדי שנבין אותה,
באותה הוראה שבה שמשה במקומות הנ"ל במשפטים ובמסעי,
בדיני שור נגח ורוצח בשגגה.
והנה בפרק ל"א בס' במדבר רווי ספור מלחמת מדין בטויים ומושגים שאולים מדין מחצית השקל…
… איש הצבא– אם נמצה חמר הדין– הנו רוצח, מכל מקום הנו הורג אדם,
שופך דם, ולכן–
שוב אם נמצה עמק הדין–
דמו בראשו, ואולם אם נתנה לו נפשו לשלל– יתן כפר, כי דורש דמים ה' וחיי כל אדם יקרים לו.
והנה "מחצית השקל" אשר יתנו "בפקוד אותם" הוא "כופר נפש" הניתן מלכתחילה (ולא בדיעבד) "ואל יהיה בהם נדף", הנגף של תאות רצח במלחמה או של תאוה לשלול שלל ולבוז בז במלחמה,
מחצית השקל הניתן מתוך כונה כנה "בפקוד אותם" מעידה על המלחמה העתידה, שלא תבוא למען תאות דמים ולא למען השלל, אלא שהיא מלחמת ה'.
1. נגד איזו דעה פונים דבריו?
2.
היכן מצא רמז בתורה שקשור דין זה (של מתן מחצית השקל) ביציאה למלחמה?
3. במה שונה דעתו מדעת ספורנו?
ד.
ל,
טו
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
דעת זקנים מבעלי התוספות:
שלא יוכל העשיר לומר: "חלקי גדול במקדש יותר ממך".
ר'
יוסף
בכור
שור:
שאם ירבה העשיר או ימעיט העני לא יודע לפי השקלים החשבון,
דלא ידע מי נתן שנים ומי נתן שלשה.
1. מה ההבדל ביניהם בטעם אסור זה של לא ירבה ואל ימעיט?
2. הלא מן הכתובים כ"ה ב'; ל"ח כ– כ"ט יש סתירה לדברי בעלי התוספות.
3. מהי הסתירה? התוכל לישב אותה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ו)
פקודי – לשבת פרשת שקלים
פרק ל, יא – טז
א.
שמות ל, יב:
כי
תשא
את
ראש
בני
ישראל
לפקדיהם
ונתנו
איש
כפר
נפשו
לה'
בפקד
אתם
ולא
יהיה
בהם
נגף
בפקד
אתם:
ר'
שמשון
רפאל
הירש: (תרגום
מגרמנית):
וניתן בזה לבן ישראל לקח חשוב: לא ע"י הימצאו, ע"י עצם קיומו קונה הוא לעצמו, לאישיותו,
לנפשו ערך ומשמעות,
ולא ע"י היותו נהנה מטוב המציאות הוא מהווה חלק אינטגרלי של כלל ישראל. אפילו זכות לקיום לא נקנית לו ע"י עצם היותו.
רק ע"י נתינתו, ע"י עשייתו הוא נחשב. רק באמצעות נתינה ועשייה הוא קונה לעצמו זכות לקיום מתמיד, ורק ע"י שהוא נותן את חלקו בהתאם לחובתו הוא זוכה למעמד בתוך כלל ישראל וכשייתן את חלקו יפקד בין פקודי ישראל. ואולם ברגע שירצה להיפקד בקהלם מבלי לתרום חלקו לטובת הכלל, בו ברגע איבד זכות קיומו.
ואולם מי הוא זה אשר מלאו לבו לומר: נתתי את מלוא חלקי ככל אשר מוטל
עלי?
והאם לא ירגיש כל אחד,
בבוא עת פקודה,
שפגימותיו הן הן הצריכות כפרה?
ומי הוא אשר יחשוב, כי יעמוד ויפקד מבלי אשר נתן כופרו?
1. מהו טעם מצוות מתן מחצית השקל בשעת המפקד לפי דעתו?
** 2.
מהי תשובת הירש לשאלה שהתקשו בה כל המפרשים: למה ציוותה התורה שינתן ככופר נפש דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם?
3.
פעמיים מוזכר "בפקד אותם" בפסוקנו,
מה ההבדל בין הוראות המילים האלה בשני המקומות –
לפי פירושו של הירש?
ב.
שמות ל,יב:
…
ונתנו
איש
כפר
נפשו
לה'…
השווה:
שמות
כא, ל:
אם
כפר
יושת
עליו
ונתן
פדיון
נפשו
במדבר
לה, לא:
ולא
תקחו
כפר
לנפש
רוצח
במדבר
לה, לב:
ולא
תקחו
כפר
לנוס
אל
עיר
מקלטו
וכן השווה:
במדבר
לא, מח
– נה
בנו
יעקב
בפירושו
לספר
שמות
(בכתב
יד! ) לפסוקים
יא
– טז.
(תרגום
מגרמנית):
(אחרי הסבירו שאין המילה "כופר"
מופיעה בתורה אלא בפסוקים הנ"ל).
המילה "כופר"
אינה מופיעה אף פעם בקשר לקרבנות, אע"פ שהפועל "כפר"
תדיר שם ביותר…
בעל כורחנו נודה שהתוה בחרה במילה זו במקומנו, כדי שנבין אותה באותה הוראה שבה שימשה במקומות הנ"ל בפרשת משפטים ובמסעי, בדיני שור נגח ורוצח בשגגה.
והנה בפרק לא בספר במדבר רווי סיפור מדיין ביטויים ומושגים שאולים מדין מחצית השקל…
איש הצבא –
אם נמצה חומר הדין –
הינו רוצח, מכל מקום הינו הורג אדם,
שופך דם, ולכן – שוב אם נמצה עמו את הדין –
דמו בראשו, ואולם אם ניתנה לו נפשו לשלל –
יתן כופר, כי דורש דמים ה' וחיי כל אדם יקרים לו.
והנה "מחצית השקל" אשר יתנו "בפקוד אותם" הוא "כופר נפש" הניתן מלכתחילה
(ולא בדיעבד), "ולא יהיה בהם נגף" הנגף של תאוות רצח במלחמה או של תאווה לשלול שלל ולבוז ביזה במלחמה.
מחצית השקל הניתן מתוך כוונה כנה "בפקוד אותם" מעידה על המלחמה העתידה, שלא תהיה למען תאוות דמים ולא למען השלל, אלא שהיא מלחמת ה'.
1. נגד איזו תפישה בטעם מתן מחצית השקל פונים דבריו?
2. במה נבדלת דעתו מדעת הרב הירש שהובאה בשאלה א?
3. מה הם המושגים בבמדבר לא השאולים מדין מחצית השקל?
** 4.
היכן מצא רמז בתורה שעניין מחצית השקל קשור ביציאה למלחמה?
ג.
שמות ל, יב:
...
ונתנו
איש
כפר
נפשו
לה'
בפקד
אתם…
פסוק
יג:
זה
יתנו
כל
העבר
על
הפקדים
מחצית
השקל
בשקל
הקדש…
פסיקתא
רבתי
פרשה
טז:
ר'
יהודה בר סימון בשם ר'
יוחנן:
שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו:
בשעה שאמר "ועשו לי מקדש"
(שמות כה, ח),(
אמר משה לפני הקב"ה:
"ריבונו של עולם,
"הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מלכים–א ח, כז),
ואתה אמרת "ועשו לי מקדש
?! "). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה!
לא כשאתה סבור אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים קרשים בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי בניהם למטה. שנאמר:
"ונועדתי לך שם וגו' " (שם שם כב).
בשעה שחטאו (בעגל,
אמר לו הקב"ה):
"ונתנו איש כופר נפשו" (שם ל, יב),
אמר משה: ריבון העולמים, מי יכול ליתן פדיון נפשו?
"אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם וגו'"
(תהלים מט, ז וח). אמר לו הקב"ה:
לא כשם שאתה סבור אלא "זה יתנו" (שמות ל, יג)
– כזה יתנו. א"ר מאיר כמין מטבע אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו: "זה יתנו" – כזה יתנו.
ובשעה שאמר: "ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח,ב).
אמר משה לפני הקב"ה ריבון העולמים:
אם אני מכניס כל חיות שבעולם יש בהם כדי העלאה אחת או כל העצים שבעולם יש בהם כדי הבערה אחת?! דכתיב:
"ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה" (ישעיה מ, טז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
משה!
לא כשם שאתה סבור אלא "כבשים בני שנה שנים ליום"
ולא שנים בבת אחת אלא "אחד בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".
רב הונא בשם רב אמר:
"ש–די לא מצאנוך שגיא כח"
(איוב לז, כג)
– לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה.
אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות על ישראל. וכיון ששמע משה כך התחיל משבח בישראל ואומר להם:
"אשרי העם שככה לו אשרי העם שה'
אלהיו"
(תהלים קמד, טו).
רש"י
שמות
ל, יג:
זה
יתנו: הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו,
כזה יתנו.
1.
הסבר מהו פחדו של משה בשלושת המקומות האלה?
** 2.
הסבר מהי כוונת המדרש באומרו,
שהמטבע שהראהו הקב"ה היתה של אש ונלקחה מתחת לכסא הכבוד?
3. למה לא הביא רש"י את דברי המדרש בשני המקומות האחרים ולא נמנע מהביאם במקומנו?
ר'
יוסף
קרא:
ואני יוסף בן שמעון אומר,
הרגלו של לשון המקרא כך הוא, שהדבר שהוא רוצה לפרש, יאמר:
זה הדבר אשר אני מצווה,
והולך ומפרש.
כמו:
"זה הדבר אשר ציווה ה'
– לקטו ממנו" (שמות טז, טז);
וכן:
"וזה תעשה אותה – שלש מאות אמה אורך התיבה,
חמישים אמה רחבה…"
(בראשית ו, טו);
וכן:
"וזה אשר תעשה על המזבח – כבשים בני שנה…"
(שמות כט, לח).
אף כאן: זה יתנו –
ומה היא הנתינה?
– מחצית השקל.
** 4.
הסבר,
למה אין רש"י מפרש במקומות הללו –
המובאים בדברי ר'
יוסף קרא –
דבר,
כלומר אינו חולק על הדרך הפרשנית של ר' יוסף קרא ולמה במקומנו סטה מדרך זו ופירש "הראה לו…"?
ד.
רש"י שמות ל,
יב:
כי
תשא: לשון קבלה כתרגומו,
כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם,
אל תמנם לגולגולת,
אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם.
1. מה ראה רש"י להוסיף מילת "כשתחפוץ"
– שאינה לא בפסוק ולא בתרגום,
מה תיקן בזה?
2.
כיצד מפרש רש"י מילת "ראש"?
** 3.
למה הוסיף גם דברי שלילה "אל תמנם לגלגלת"
ולא הסתפק לומר פירושו בחיוב "יתנו כל אחד מחצית…"?
שאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]
פקודי – פרשת שקלים
פרק ל, יא – טז
גיליון זה הוקדש הפעם לא לפרשת השבוע אלא לפרשת שקלים, הנקראת בשבת ראש חודש אדר או בשבת שלפני ראש חודש אדר.
יפה להסביר לתלמידים את הקשר שבין התאריך לבין קריאת פרשה זו על פי הנאמר
בגמרא
מגילה
יג:
אמר ריש לקיש:
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל,
לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: "באחד באדר משמיעין על השקלים".
רעיון זה שהמעשים הטובים בכוחם לבטל את המעשים הרעים,
הדומים להם בבחינת מה, פוגשים אנו לא אחת במדרשים – ועיין ויגש תשי"ח.
בגיליוננו זה הבאנו בעיקר פרשנים מאוחרים (ר'
שמשון ר. הירש,
בנו יעקב) אשר תפישותיהם לטעם המצווה הזו שונה עקרונית מן התפישה הרגילה, מן הטעם הניתן ברש"י (שהיא הדעה המקובלת,
אם כי רבים המפרשים המתנגדים לה).
רש"י שמות ל,
יב:
ולא יהיה בהם נגף: שהמניין שולט בו עין הרע והדֶבֶר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד.
וכבר אברבנאל מתנגד התנגדות תקיפה ביותר לתפישה זו, ומאריך הוא בהתנגדות זו בעיקר בפירושו לשמואל–ב כד.
חומר רב לכל עניין זה של מניין ישראל על ידי מחצית השקל ימצא המעיין ב"מילואים"
בכרך כא של תורה שלמה (פרשת כי תשא,
עמ'
קס"א – קס"ח).
ושם מובאים טעמים שונים של כמה מן הראשונים אשר אינם מקבלים את דעת רש"י הנ"ל.
בשאלה ג בהבנת דברי המדרש יש להבדיל בין שני דברים: בין הסיבה החיצונית – לשונית שעליה מיוסדים דברי המדרש – ושבגללה הוא מובא בדברי רש"י – ובין תוכנו האידיאי המבוטא במדרש בלשון סמלית.
לראשון
– (שאלה
ג) נביא
בזה
את
דברי
המלבי"ם:
מלבי"ם
ויקרא
פרק
ו,פסוק
כד:
וזאת
תורת
המנחה,
"תורה אור" אות א: הנה כינוי הרומז "זה"
"זאת"
מצאנום במקומות רבים שידמה שבאו למותר. למשל (דברים ב, כו)
"היום הזה החל תת פחדך";
"היום הזה ה'
אלוקיך מצוך" (דברים כו, טז),
שמילת "הזה"
מיותר,
שמצאנוהו בלא מילת "הזה",
כגון:
"היום אתם יוצאים בחדש האביב"
(שמות יג, ד).
וכן מצאנו "ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה"
(בראשית ז, יא);
"ביום הזה באו מדבר סיני"
(שמות יט, א);
ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית"
(בראשית טו, יח);
"והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח).
ומה ההבדל בין הזה לההוא?
והמבואר כי שתי המילות "הזה"
ו"ההוא"
מובדלים,
במה שכינוי ההוא מורה נרמז רחוק שאינו לפנינו, וכינוי הזה מורה נרמז קרוב.
וכמו שפירש רש"י עפ"י המדרש "ביום הזה באו מדבר סיני"
(שמות יט, א):
היה לו לומר ביום ההוא מהו ביום הזה? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו. ולכן בכל מקום שבא מילת זה על נרמז בלתי קרוב, דרשוהו חז"ל.
ודרשו פעמים שהיה העניין למראה עיניים, כמו שאמר במנחות דף כח ומכילתא פרשת בא: ג'
דברים נתקשה משה,
מנורה,
ראש חודש, ושרצים.
"וזה מעשה המנורה"
(במדבר ח,ד),
"החודש הזה לכם",(שמות יב, ב),
"וזה לכם הטמא".(ויקרא יא, כט)
ובתוספות מנחות דף כט ע"א ד"ה שלושה דברים היו קשין לו למשה:
בשם מדרש רבה פרשה יב:
"זה יתנו" – כמין מטבע של אש הראה לו
ואילו להבנת התוכן הפנימי רעיוני של דברי המדרש (שאלה ג2 ) נביא בזה את פירושו של האלשיך:
תורת
משה
לר' משה
אלשיך: ראוי לשים לב.
א.
מה עניין אומרו "זה"
כמורה באצבע, שאם על מה שאמרו ז"ל (במדבר רבה יב,
ג):
שנתקשה משה בשיעור ואמר לו הקב"ה:
זה בלבד יתנו,
הלא בהודעת השיעור מספיק. כי בשלמא במנורה וקידוש החודש שנתקשה בציור,
היה התיקון בהראותם בציורם בין במנורה בין בירח. כמו שאמרו בגמרא (ראש השנה כד,א)
שהיו לרבן גמליאל דמות צורות לבנה לאמר לעדים כזה ראיתם או כזה. אך בדבר התלוי במניין או משקל הודעת משקל הכסף די.
ב.
והנה במאמר רבי מאיר שאמר (במדבר רבה שם)
מלמד שהראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר לו כזה יתנו,
ראוי להקשות למה היה מתחת כסא הכבוד כמו שלא נאמר במנורה וירח.
ג.
למה מחצית השקל שהוא חצי ולא דבר שלם.
ח.
באומרו "העשיר לא ירבה",
כי לא תצדק ההקפדה רק בממעיט אך המרבה תבוא עליו ברכה.
והנה על דבר מחצית השקל ולא שקל שלם,… בשם החכם ה"ר שלמה אלקבץ שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם,
בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו,
כי אם כאילו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם.
והנה עדיין צריך לבקש טעם למה זה למדנו יתברך עניין זה פה. והנני בא אחריו ומילאתי את דבריו. והוא,
כי אחרי אומרו יתברך ונתנו איש כופר נפשו ראה והנה יתחמץ לבב אנוש באמור על מה זה ענוש איענש..
לאשמת העם כי יצוו עלי אתן כופר נפשי על עוון אשר עושיו כבר מתו,… מי עשאנו ערבים.
על כן רמז לנו ית'
כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו,
כי ממקור אחד הן ונפשות כל אישי ישראל לאחת יחשבו, על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו אחד הוא, ובכן הם ערבים זה לזה….
ובזה נבוא אל כוונת ר'
מאיר מלמד וכו'.
והוא כי הוקשה לו מילת זה, שהוא כמורה באצבע,
שאם להורות השיעור אינו מתייחס להוראה באצבע רק להודעת שיעור, על כן אמר מלמד שהראהו וכו' מתחת כסא הכבוד.
והוא,
כי מה שנתקשה משה הוא איך יתכן שכופר נפש חצובה מתחת כסא הכבוד שלא תסולא כסף מחירה שיותן כופרה במחצית שקל כסף. על כן מה עשה הוא יתברך, הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ממקום יציאת הנשמות,
לומר לא יעלה על דעתך שמטבע כסף גשמי אני מעלה עליהם שאני מקבל,
כי אם כאילו אש מתחת כסא הכבוד הם נותנים לי, שהוא כאילו את נפשם שהיא אש מתחת כסא הכבוד יתנו לי.
וזהו אומרו כזה יתנו. כי כל אחד נפש הוא מקריב על ידי תשובה בכוונת לקחת אותי שאדור ביניהם.
לדברי רש"י (שאלה ד2 ) מעניין כאן השוני בדעות בין שני מפרשיו הגדולים ר'
אליהו
מזרחי, ומהר"ל
מפראג
(גור
אריה): (לפסוק
יב
) תשא:
הרא"ם:
ואמר (רש"י):
"סכום מניינם", להורות שפירוש ראש – סך חשבון. ומפני שמנהג החשבנים שיכתבו הסך בראש הפרטים,
נקרא הסך "ראש".
גור
אריה:
ואמר (רש"י):
"סכום מניינם" מפני שכתב "ראש בני ישראל".
דאין לפרש ראש בני ישראל ראש כל אחד ואחד אלא פירוש "ראש"
– סכום מניין, כי החשבון הפרטי יכנס תחת חשבון הכללי,
שהוא סכום חשבון,
כמו שיכנס כל החלקים תחת השורש שהוא ראש להם.
והרא"ם
פירש:
דלכך נקרא סכום החשבון ראש מפני שכן דרך בעלי חשבונות כותבים סכום חשבון בראש ואחר–כך כותבים הפרטים באיגרת שלהם.
ואין ראוי לפרש דברי תורה בעניין זה,
שהוא דבר הסכמי ואין לו שורש חכמה,
אבל הפירוש הוא כמו שנתבאר.