גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
כי תשא –
חטא העגל
ל'ג
דעת
ר' יהודה
הלוי
בענין
חטא העגל:
הכוזרי
מאמר א'
צ'ז:
אמר החבר: האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על היחוד ועל האלוהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכונים אליה ואומרים להמונים, כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלוהי,
כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו ומתברכים בהם ובעפרם ובאבניהם…
ולא
היו
מסכימים
ההמון
על תורה
אחת אלא
בצורה
מורגשת
שמכונים
אליה.– והיו בני ישראל מצפים למה שיעד אותם משה, שיוריד להם ענין מאת האלוהים,
שיראו אותו ויקבילוהו,
כאשר היו מקבילים עמוד הענן והאש, אשר היו מביסים אליו ומקבילים אותו ומשתחוים נכחו לאלוהים…
וכאשר שמעו העם עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד הלוחות ולעשות להם ארון, להיות להם דבר נראה שיכונו נגדו, שבו יהיה הברית לאלוקים, ר'ל הלוחות, ונשארו העם מצפים לרדת משה,
והם לא שנו תארם ובגדיהם,
אשר עמדו בהם ביום מעמד סיני, ממתינים למשה, ובקש מהם 40
יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו,
אז גברה המחשבה הרעה אל קצת ההמון והתחילו העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרפו מהם אנשים לבקש
נעבד
מורגש, יכונו
נגדו
כשאר
האומות, מבלי
שיכחשו
באלוהות מוציאם ממצרים,
אבל שיהיה מונח
להם
להקביל
אליו
כשיספרו
נפלאות
אלוהיהם….כאשר
אנחנו
עושים בשמים...- וחטאתם היתה בציור אשר נאמר עליהם ושיחטו ענין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות אלוקים.
ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם,
ובמה שלא הגיעו עובדיו אלא ל– 3000 איש מכלל 600,000.
אבל התנצלות הגדולים שסייעוהו בעשותו היה בעבור שיראה הממרה מן המאמין,
כדי להרוג הממרה העובד אותו.
ונחשב להם לעון מפני שהוציאו
המרי מן
הכח הצפון
אל גבול
המעשה.– ולא היה העון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאת ממצרים,
אך היה מרי לקצת מצוותיו,
כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה,
והיה להם להמתין שלא יקבעו
בעצמם
דבר
שיקבילוהו
וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות. והיה ענינם בזה כענין הכסיל אשר זכרנו (בסעיף ע"ט:
"אשר נכנס באוצר רופא מפורסם,
כי רפואותיו מועילות,
והרופא איננו בו ובני האדם מבקשים מן האוצר ההוא התועלת (=הרפוי מחלים) והכסיל הוא נותן מן הכלים ההם והוא אינו מכיר הרפואות ולא
כמה ראוי להשקות לכל איש והמית אנשים רבים ברפואות אשר היו מועילות ביד הרופא).
אך לא היתה כונת העם לצאת מעבודת האלוהים, אך
היו
חושבים
שהם
משתדלים
בעבודה
ועל כן
באו אל
אהרן
לגלות
מצפונם... והדבר ההוא גדול מאד בעינינו (=החטא הזה חמור בעינינו), מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברב האומות והיה הדבר (=החטא)
קל בזמן ההוא,
מפני שהיו עושים על האומות צורות לעבוד אותם, ואלו היתה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לוון אליו להקריב בו,
לא היה דבר גדול (=חטא חמור) בעינינו,
מפני מה שאנחנו נוהגים בו היום מעשות בתים והתברכנו בם ואפשר שנאמר, שהשכינה חלה בהם ולולי הצורך להתחברות קהלינו,
היה הדבר הזה נכרי (=אסור),
כאשר היה בימי המלכים, שהיו מוחים באנשים שעושים בתים לעבודה הנקראים "במות"
והיו חסידי המלכים (?) אותם,
כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר בו האלוהים…
ולא היה דבר נכרי בצורות אשר צוה הוא בהם מהכרובים.- ועם כל זה נענשו עובדי העגל ביום הוא והרגום,
והיה מספר כולם 3000 מכלל 600,000 ולא פסק המן לרדת למזונם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ביניהם.
ולא נעדר מהם דבר מכל אשר ניתן להם, זולתי שתי הלוחות אשר שברת משה והתפלל להשיבם, והושבו להם וכופר להם העון ההוא.
1.
הסבר
את המקומות המודגשים.
2.
מה
היה חטא העגל לפי דעת בעל הכוזרי ומתוך
איזה צרך נפשי הגיעו לידי עברה זו?
3.
כיצד
יש לפרש את פסוק ד'
בפרקנו
בהתאם לפירושו?
3.
בשני
מקומות מדבר בעל הכוזרי כאן בבתי כנסיות
שלנו כיום,
מה
עניינם
לגבי חטא העגל?
4.
הסבר
את משל הכסיל הנכנס לבית המרקחת,
מהם
בנמשל התרופות המועילות בידי הרופא
והמרעילות בהינתנן
על ידי הכסיל?
5.
כיצד
משתדל הכוזרי להצדיק את התנהגות אהרן?
6.
היכן
מצינו בנ"ך
התנהגות דומה לזו של אהרן כאן–
לפי
השקפת הכוזרי?
7.
לשם
מה מזכיר בעל הכוזרי כאן את הכרובים שבמשכן
ואת הבמות שבימי הבית הראשון,
מה
רוצה הוא להסביר בעזרתם?
8.
מי
ממפרשינו רש"י–
רמב"ם–
רמב"ן–
רשב"ם–
ספורנו– קרוב
בתפישתו לתפישת ר'
יהודה
הלוי?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
כי תשא
פרק לג, ז – יא
א.
שמות לג, ז:
ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה
רש"י
לג, ז:
ומשה:
מאותו עון והלאה.
יקח
את האהל:
לשון הווה, הוא לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה אמר:
"מנודה לרב –
מנודה לתלמיד".
רש"י,
לג,
יא:
ושב
אל המחנה:
לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד והדבר הזה נהג משה מיום הכיפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר.
שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כח) ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה, שנאמר (שמות לב, ל)
"ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם…", ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים שנאמר (דברים ט) "ואתנפל לפני ה'
וגו'
" ובראש חודש אלול נאמר לו:
"ועלית בבקר אל הר סיני"(שמות לד, ב)
לקבל לוחות האחרונות ועשה שם מ' יום,
שנאמר בהם (שם י) "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' ", מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון. אמור מעתה אמצעיים היו בכעס.
בי'
בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה: "סלחתי כדבריך" ומסר לו לוחות האחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן ומשהוקם,
לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד.
אבן
עזרא
שמות לג,
ז:
האהל:
אהל שלו. כמו "ויבאו האהלה" (שמות יח, ז).
והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים,
והחלו ישראל לעשות המשכן, וקרא לאהלו –
"אהל מועד" כי ה' נועד לו שם עד שנעשה המשכן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
אבן
כספי
פסוק ז:
ומשה
יקח את
האהל: הכוונה כי משה בעבור חטאם בעגל ולחקות תכונת ה'
ית'
שאמר לישראל "כי לא אעלה בקרבך", הרחיק גם הוא אהלו מתוכם ונטהו רחוק ממחנם, וכל זה כדי שיכנעו עוד וישובו אל ה'.
קאסוטו
פיסקה
שביעית:
אהל
מועד –
לג,
ז–יא:...
הואיל וראה משה שעכשו לא היה ה'
מרשה לבנות את המשכן כפי התכנית שעלתה מחשבה תחילה מפני שלא היו בני ישראל ראויים לכך, הגה את הרעיון להכין דבר שיוכל לעמוד לפי שעה במקומו של המשכן, עד יעבור זעם.
לא היה אפשר לו להתייחד עם השכינה בתוך מחנה ישראל, מכיוון שהמחנה נטמא בעוון עבודה זרה, וה'
לא רצה להשרות בו את שכינתו, ולפיכך לקח משה את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה כדי שיוכל לשמש לו כמקום מועד בינו ובין ה'. זהו עיקר תכנה של הפיסקה.
1.
הרא"ם
מעיר
לפירוש
רש"י
דלעיל:
מה שכתב רש"י שהדבר היה נוהג מיום הכיפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר אינו אלא בעניין הלימוד,
מפני שקודם יום הכיפורים לא היה פנוי לא ללמוד ולא ללמד ממת טרדת העגל… אבל לקיחת האוהל מתוך מחנה ישראל לנטותו מחוץ למחנה,
מי אומר שהיה לאחר יום הכיפורים??!
התוכל להוכיח מתוך דברי רש"י עצמם את צדקת דברי הרא"ם?
2. כמה דעות נאמרו ע"י ארבעת הנ"ל בשאלת זמנו של "אהל מועד" זה ויציאת משה אל מחוץ למחנה?
3. מה בין ר'
יוסף אבן כספי לבין קאסוטו בהסברתם את כוונות משה בצאתו מן המחנה?
4.
השווה את דברי קאסוטו כאן לדברי רש"י ואברבנאל .
רש"י:
שמות
לא, יח:
ויתן
אל משה:
אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה,
שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.
ירמיהו
ז, כב:
כי
לא
דברתי
את
אבותיכם
ולא
ציוויתים
ביום
הוציאי
אותם
מארץ
מצרים
על
דברי
עולה
וזבח:
אברבנאל
:
והנראה לי בפירוש הפסוק הוא,
שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר–סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציוום ה'
דבר מעניין הקרבנות,
אבל ציוום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה ה' ית'
שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם,
ולכן באו מצוות הקרבנות, מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם,
שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים.
וזהו אומרו כאן:
"כי לא דברתי…
ביום הוציאי אותם מארץ מצרים"
רומז למעמד הר סיני לקבול המצוות שבפרשת "יתרו"
ו"משפטים",
שבהם לא ציווה אותם ה'
ית'
"על דברי עולה וזבח" אבל ציווה אותם לאמר: שמעו בקולי באופן שאהיה להם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצווה אתכם.
המובאים מתוך גיליון תרומה תשי"ח,
מהו ההבדל העקרוני ביניהם?
ב.
שמות לג, ח:
והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה:
פסוק
י: וראה
כל
העם
את
עמוד
הענן
עומד
פתח
האהל
וקם
כל
העם
והשתחוו
איש
פתח
אהלו:
ירושלמי
בכורים
פרק ג
הלכה ג:
והיה
כצאת משה
האהלה
יקומו
כל העם:
תרין אמוראים, (שני אמוראים חולקים בפסוק זה "והביטו אחרי משה")
חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי. מאן דאמר לשבח – מחמי צדיקא ומזכי (יראו זה הצדיק הזוכה ומזכה לאחרים), ומאן דאמר לגנאי:
חזו שוקיה, חזו כרעין, אכיל מן יהודאי,
שתי מן יהודאי,
כל מדליה מיהודאי.
(ראו שוקו כמה עב וראו כרעיו כמה עבים מפני שאוכל ושותה מן היהודים וכל מה שיש לו הכל מן היהודים, עפ"י פירוש "פני משה")
מדרש
רבה שמות
פרשה נא
פסקה ו:
"והביטו
אחרי
משה" ומה היו אומרים?
ר'
יוחנן אמר: אשרי יולדתו של זה, ומה היא רואה בו, כל ימיו הקב"ה מדבר עמו,
כל ימיו הוא מושלם להקב"ה,
זהו והביטו אחרי משה. ר'
חמא אמר היו אומרים: חמי קדל דבריה דעמרם (ראה צווארו של בן עמרם)
וחבירו אומר לו:
אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך,
א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון הוי "ואלה פקודי המשכן".
רש"י
לג, ח:
יקומו
כל העם:
עומדים מפניו ואין יושבים עד שנתכסה מהם.
והביטו
אחרי
משה: לשבח.
אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו.
מלבי"ם
פסוק ח:
והיה
כצאת
משה: יספר כי העם בהשתוקקם אל נועם ה'
להיות להם
איזה דבר קדוש שיקבילו נגדו עבודתם לה'
]אשר מתוך תשוקה זו באו לטעות העגל כי חשבו שצריך להם אמצעי בין ה' ובינם [, היה להם משה לקדוש ה'
מכובד,
כי הוא הקדוש והקרוב לאלוקים,
עד שבצאתו אל האהל התעוררו כל העם ונצבו פתח אהליהם, כדי שעל ידו יחול עליהם רוח קדושה וטהרה כדרך מי שעומד לפני הנביא שיחול עליו רוח קדושה,
וגם בעוברו לפניהם לא שבו לאהלם רק הביטו אחרי משה עד בואו,… וגם לשון הבטה מציין תמיד העיון בדבר,
שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמידותיו ללמוד להיות כמוהו, וכמו שאמרו חז"ל שהיו אומרים "אשרי יולדתו…"
קאסוטו
פיסקה
שביעית: אהל
מועד –
לג,
ז–יא:
… בפסוקים ח –
י מתוארת התנהגותם של בני ישראל, שהיו מכבדים את משה כבוד רב, ומתייחסים בהערצה ובכניעה להתגלות האלוקים:
סימן שהיו אז חדורים רוח תשובה ואמונה שלמה בה'
אלוקיהם ובמשה עבדו.
וכדאי היה שיובא תיאור זה כאן, לבאר לנו שמחמת נטייתם זו לתשובה זכו בני ישראל לסליחה שלמה כפי שיסופר להלן.
אברהם
כהנא
תנ"ך
עם פרוש
מדעי
פסוק ח:
כמה מן הייסורים ודכדוכי הנפש יש כאן:
מי שהיו רגילים לראות השכינה שורה בקרבם עכשו הם עומדים ורואים אותה כשהיא משתקעת מחוץ למחנה. אוי לו לגוי מומר שנתפטר מאלוקיו!
1.
הסבר,
מה ראה רש"י להכריע בפירושו לצד הדורש לשבח ולא הביא את שתי הדעות?
2. מהו ההבדל שבין מלבי"ם לבין קאסוטו בפירוש "ההבטה אחרי משה"?
3. מי מן הפרשנים כאן עוזר לנו להבין את מקומה של הפסקה (ז–יא)
במקום זה?
ג.
שמות לג, יא:
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו…
מסכת
ברכות
דף סג
ע"ב:
"ודבר
ה' אל
משה פנים
אל פנים"
– אמר ר' יצחק:
אמר לו הקב"ה למשה: "אני ואתה נסביר פנים בהלכה".
איכא דאמרי כך אמר לו הקב"ה למשה: "משה!
כשם שאני הסברתי לך פנים – כך אתה החזר פנים לישראל והחזר האהל למקומו".
"ושב אל המחנה"
– אמר לו הקב"ה למשה: "עכשו יאמרו: הרב בכעס ותלמיד בכעס –
ישראל מה תהא עליהם?! אם אתה מחזיר האהל למקומו – מוטב,
ואם לאו –
יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך!" והיינו דכתיב: "ושב אל המחנה".
תנא
דבי אליהו
ח"ב
פרק ד
] סדר
אליהו
זוטא פרק
ד [:
VII.JAHRESBERICHT…1900 מהדורת
מ. פרידמן
(עמ'
180:)
ארבעים ימים האמצעיים נטל משה את האהל ויצא לו חוץ למחנה.
שנאמר:
"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה" (שמות לג, ז).
והיו ישראל נוהגין אבילות בעצמן כל אותן הימים. עד שנתגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה – יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים – ופתח לו פתח רחמים, ואמר הקב"ה למשה: משה!
מה עושין אותם עניים? מנודין לרב מנודין לתלמיד, מנודין לי, מנודין לך, חזור בך והיכנס למחנה! שנאמר:
"ודבר ה' פנים אל פנים"
(פסוק יא). איני יודע מקרא זה מה הוא אומר!
כשהוא אומר: "ושב אל המחנה"
מלמד שהתיר לו את נדרו והכניס את האהל למחנה.
הכתב
והקבלה
פסוק י:
והשתחוו:
אחרי שנשברה רוחם בקרבם על המתנה הגדולה שנאבדה מהם,
ואחרי חרטתם על הרע שעשו היו מכניעים את לבבם בראותם גילוי שכינתו ית'
בענן שבפתח האהל והשתחוו מגודל בושתם. וכן איתא בתנא דבי אליהו והשתחוו מלמד שעשו תשובה.
פסוק
יא: ודבר ה' אל משה: כאשר ראה הבוחן כליות ולב דכאות רוחם והכנעת לבבם אליו, אז ריחם עליהם כרוב חסדיו,
ודיבר אל משה,
שלא יתנהג עימהם עוד כמנודים ונזופים להחזיר אחוריו אליהם ולהסתיר פניו מהם בהתרחקות האהל לבלי הביט בם,
אבל יתראה להם פנים אל פנים כדרך המקבל את חברו בסבר פנים יפות ולדבר עימהם בפנים צהובות ושוחקות כאשר ידבר איש אל רעהו האהוב עליו וזה כדעת רבותינו (ברכות סג) אמר הקב"ה:
הרב בכעס והתלמיד בכעס מה תהא עליהם,
הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו, וכן בתנא דבי אליהו (ח"ב פ"ג)
"מנודים לי מנודים לך חזור בך והכנס את האהל לתוך המחנה".
והמבין בחכמת המליצה ויודע ההבדל שבין דברי הנפש המשכלת (שפראכע דעס פערשטאנדעס)
ובין דברי הנפש המתאווה (שפראכע דעס אפפעקטעס.
כך!)
ויצייר בנפשו את מאמר "פנים אל פנים כאשר ידבר וגו' " בסימן הקריאה בסוף להורות על התעוררות, יבין כי זה הוא מאמר שלם בפני עצמו (אף שהיה מהראוי לומר "התראה פנים אל פנים") ואין צורך להוסיף בו תיבה להשלימו, כי המדבר דבר נחוץ בהתעוררות יעזוב תיבות ומילות טפלות המובנות מעצמן.
* 1.
הסבר את המקומות המסומנים –
המודגשים.
(שים לב במיוחד לשאלה: למה אין הוא יודע "מקרא זה מה הוא אומר"?
2.
כיצד מסביר בעל התנא דבי אליהו את פסוקנו וכיצד מסבירו בעל הכתב והקבלה?
(סמן את הפסוק בסימני פיסוק לפי פירוש הכוה"ק).
שאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
כי תשא
פרק לג, ז – יא
בגיליון כי תשא של אשתקד עסקנו בפרקים לב–לג–לד והקדשנו כל עיוננו לתפילת משה, או ביתר דיוק,
לשלוש הפעמים בהן פותח משה בתפילה ובבקשה ב"משא ומתן" ובקשת סליחה וכפרה על חטא העם, הלא הם הפסוקים:
לב,
יא – יג
לב,
לא – לג
לג,
יב – לב
וראינו כיצד מהוות שלוש שיחות אלה –
שלושה שלבי סליחה.
הפעם עוסקים אנו בפסוקים המבדילים בין שני לשלישי, פסוקים הנראים כמאמר מוסגר; והמספרים לנו אל צאת משה מקרב העם,
מקרב המחנה, ועל הקמת אותו "אהל מועד" זמני שאנו אותו "אהל מועד" שמדובר עליו בפרשת תצוה –
הוא המשכן.
היש לדון מעשה זה של משה לגנאי או לשבח – בזה נחלקו הדעות.
האם זהו מעשה המסמל ייאושו של משה מן העם ומייעודו או הוא לימוד לקח לעם.
שאלה א מביאה דעות שונות גם בקביעת זמן המעשה הזה –
פרידתו של משה מן המחנה,
וגם בהערכת המעשה הזה (ודברי הערכה שומעים אנו גם בדברי חז"ל שהובאו בשאלה ג)
למעיין ולמורה נביא בזה גם תפישה מעניינת של הוגה בן ימינו,
והמורה המכיר את תלמידיו–שומעיו ידע, אם ואיך להשתמש בו לצורך למודו *)
בפרק לב מתוארת ההתפרקות האיומה,
(ההפך,
הניגוד למעמד הר סיני), "וירא משה את העם כי פרוע הוא".
כוחות התאווה והחידלון השתלטו והיה מוכרח להוציא חלק מהם (את בני לוי)
כדי להתגבר על ההתפרקות. זה היה כשלון גדול ובפרק שאחרי זה (פרק לג) בפסוק ז ובפסוק כג מתוארות התוצאות האיומות:
"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה'
יצא אל אהל המועד אשר מחוץ למחנה".
(מחוץ למחנה סימן בולט לכישלון כי הרי עיקר מפעלו היה שאלוקים יהיה בקרב העדה, ושהוא,
משה,
יהיה בתוך המחנה).
ואז ה' אומר לו: "הנה מקום אתי…
וראית את אחורי ופני לא יראו" (בניגוד ל"פה אל פה אדבר בו",
או "פנים אל פנים").
יש לשים לב לניגוד הזה שבין פסוק יא לבין פסוק כג.
לא כרמב"ם החושב ש"וראית את אחורי"
הוא תיאור האופייני להכרת האלוקים בכלל. לא!
"וראית את אחורי"
פירושו נפילה, כשלון חרוץ. (שני הכישלונות הם:
"הרחק מן המחנה"
ו"פני לא יראו").
בפרק לג יש סתירה גלויה:
בפסוק יא כתוב:
"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". (פנים אל פנים או פנים בפנים היינו:
עין בעין) ובפסוק כ כתוב:
"לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי". הא כיצד? מי שחושב שפסוק כ הוא העיקר –
אינו אלא טועה.
התורה כולה בנויה על היסוד שיכולים לראות את פני האלוקים (פנים בפנים, עין בעין). בפסוק יא העדה כבר רחוקה מאוד מדרגה זו (אפילו מדרגה של שמיעת קול
האלוקים, עיין דברים ה,
כא),
ומשה נעשה יחיד **) שבצאתו מן המחנה הוא זוכה לראות פני האלוקים (עיין בפסוקים ז–יא).
בפסוק כ כבר ירד משה לדרגת העם,
ועל כן נאמר לו: "לא תוכל לראות פני" (תהליך הירידה מתואר בפסוקים יב–טז).
התוספת "כי לא יראני האדם וחי"
היא כאן בבחינת מובאה מפי העם (כמו שאמר מנוח לאשתו בשופטים יג, כב:
מות נמות, כי אלוקים ראינו),
אלא שכאן, בתורה,
הכוונה היא אחרת,
הכוונה שבתורה היא:
במצבך כעת לא תוכל לראות את לראות את פני האלוקים ואין כאן קביעת חוק כלל…
בפרק לד מתואר חידוש הברית על אף הכל. השיא הוא "וכתבתי על הלוחות את
הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים". נוצר מרחק בינו לבין העדה (פסוק ל) "ויראו מגשת אליו".
הוא נעשה כעין יחיד, כאילו נבדל מן העדה, אבל לא נבדל ממש כי על אף הכשלונות הוא חוזר ובונה את אהל מועד.
כשלונותיו ומאמציו הם תורה לדורות…
הכשלונות לא היו כשלונות, מכל נסיון נשאר משקע של משמעות, כל נסיון יצר אנרגיה לדורות.
ואמנם
בדברי
חז"ל שהבאנו בשאלה ב מוצאים אנו הערכה שלילית ליציאה זו מקרב המחנה
("עכשו יאמרו: הרב בכעס, התלמיד בכעס –
ישראל מה יהא עליהם, אם אתה מחזיר האהל למקומו – מוטב,
ואם לאו –
יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך!")
אך מצאנו גם דעות במפרשים שלא היתה יציאה זו הפרדה מהם,
עזיבת העם לנפשם,
אלא לקח ולימוד:
להורות דרך לתשובה.
ועיין בשאלה ב.
מתוך דברי שכטר אין לראות מה גרם לסליחה ולכפרה.
בלי כל מעבר,
בלי הנמקה רואה הוא "בפרק לד מתואר חידוש הברית על אף הכל".
ואולם יש ממפרשינו הרואים דווקא בפסוקים ז – יא את מעשה משה ואת תגובת ישראל – בייחוד את סוף פסוק י "והשתחוו…"
כסימן תשובה, כמאפשרים את חידוש הברית. הרחיב דבריו על כך בנו יעקב בפירושו לפרשת שמות הנמצא עדיין בכתב יד.
*)
מתוך
יוסף
שכטר, פרקי
הדרכה
בתנ"ך,
הוצ'
ניומן,
ירושלים–ת"א,
תש"ך
עמ' 254 – 255
**) נראה שכוונת שכטר כאן לומר שמשה נפרד כליל מישראל ואיננו זוכה לראות פני ה' כחלק מישראל, גם לא כמי שעמד בין ה' ובין ישראל, אלא כיחיד אשר לו קשר אישי מבודד עם האלוקות.
אך נראה שפסוק ז המדבר על כל מבקש ה'
– אמנם לא על העדה אך על כל בודד הרוצה בכך, היוצא אל אהל מועד –
סותר דברי שכטר הנ"ל.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
כי תשא
ל"ג י"ב–
ל"ד ג'
גליון
זה הוא המשכו של גליון כי תשא תשכ"ב
והשאלה הכללית של הגליון ההוא חוזרת גם
בזה. עיין
שם (וכן
בעלון ההדרכה שם וצרפהו לגליון זה).
א.
שאלה כללית
שלש
פעמים מתפלל משה ומנהל "משא
ומתן" עם
הקב"ה
ל"ב
י"א–
י"ג
ל"ב
ל"א–
ל"ג
ל"ג
י"ב–
ל"ד
ג'
הסבר
מהי התכלית שברצונו להשיג בכל אחת משלש
התדיינויות אלו?
ב.
פסוקים י"ב–
י"ג
את
פנייתו הראשונה של משה אל ה'
(י"ב–
י"ג)
פותח
משה ב"ראה"
ומסיים
אותה ב"ראה".
מה
משמעותה של חזרה זו?
בנו
יעקב (בפרושו
אשר בכתב יד לשמות)
משוה
לפסוקנו את בראשית ל"ב
י"ג
כאן:
"ואתה
אמרת ידעתיך בשם".
בר'
ל"ג:
"ואתה
אמרת הטיב אטיב עמך".
הסבר
מה התפקיד שממלאת האמירה ("אתה
אמרת")
פה
ושם?
ר'
יצחק
עראמה בעל עקדת יצחק (שער
נ"ד)
מקשה:
יש לדקדק בכפלו מלת "אתה"
כמה פעמים: "אתה אומר", "ואתה לא הודעתני",
"ואתה אמרת"- כי אין צורך למדבר עם הנמצא שיאמר לו על כל דבר "אתה"
ו"אתה"?
ענה
לקושיתו!
ג.
לג,
י"ב
ואתה
לא הודעתני את אשר תשלח עמי
רש"י:
ד"ה
אתה אומר
אלי וגו'
ואתה
לא הודעתני
וגו': ואשר אמרת לי (שמות כ"ג)
"הנה אנכי שולח מלאך"- אין זו הודעה,
שאין אני חפץ בה.
ספורנו:
ד"ה
ואתה לא
הודעתני
את אשר
תשלח
עמי: כשאמרתי "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי" זה יובן בעת היותנו נכנסים לארץ, אבל בדרך אין עמנו לא שכינתך ולא שום מלאך.
1.
מה
הקשי בפסוקנו?
2.מה
ההבדל בין שני הפרושים הנ"ל
בישוב הקשי?
נחלקו
מפרשי רש"י
בפירוש דבריו דלעיל:
הרא"ם
(ר'
אליהו
מזרחי):
לפי דעתי שבוש הוא שנפל בספרים והיה לו לכתוב:
(ל"ג ב') "ושלחתי לפניך מלאך…"
גור
אריה
(בהתיחסו
לדברי
הרא"ם):
ואין דבריו נכונים,
כי רש"י דוקא נקט בפסוק (שמ'
כ"ג)
"הנה אנכי שולח מלאך".
הסבר
את סברת כל אחד ממפרשי רש"י!
ד.
לג,
יב
ואתה
אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני
רש"י:
ד"ה
ואתה
אמרת
ידעתיך
בשם –
הכרתיך משאר בני האדם בשם חשיבות, שהרי אמר לו (שמ'
י"ט)
"הנה אנכי בא אליך בעב הענן… וגם בך יאמינו לעולם".
רמב"ן:
…שידעתני ורוממתני בשמך.
1.
מה
ביניהם בפירוש המלה "בשם"?
2.
היש
לפרש "ידע"
כאן
כפי שפרשו רש"י
בבראשית י"ח
י"ט
ד"ה
כי ידעתיו?
3.
רש"י
בפרושו מסתמך על הפסוק שמ'
י"ט
ט'; מהו
הפסוק בחמש שמות שעליו יוכל הרמב"ן
בפרושו להסתמך?
ה.
לג,
יג
הודיעני
נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך…
רשב"ם:
ד"ה
הודיעני
נא את
דרכיך: אתה בעצמך תהיה מודיע לנו את הדרך,
שתראני דרכיך ואני אלך אחריך.
הרכסים לבקעה:
גם אתה אמרת שמצאתי חן בעיניך ואתה מודע ואוהב לי ביחוד,
ועתה אם הדבר כן, הודיעני נא ולמדני דרכך, מידותיך שאתה מתנהג בהם עם בריותיך אם לשבט אם לחסד, לתת לאיש כדרכיו:
1.
מה
ביניהם בפירוש המושג "דרכך"?
2.
איזה
משני הפירושים מתאים יותר להקשר הפסוקים?
3.
לפי
דעת בנו יעקב יש להכריע בין שני הפירושים
הנ"ל
על פי השוואת
פסוקנו עם פסוק י"ב.
כיצד?
ו.
לג,
י"ד.
פני
ילכו והניחותי לך
ברכות
ז' א':
א"ר יוחנן משום ר' יוסי:
מניין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו,
דכתיב "פני ילכו והניחותי לך"- אמר לו הקב"ה למשה: "המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך".
תרגום אונקלוס:
שכינתי תהך ואניח לך.
רש"י:
ד"ה
פני ילכו:
כתרגומו,
לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך,
כמו (שמואל ב' י"ז)
"ופניך הולכים בקרב".
הרמב"ם
מורה
נבוכים
ל"ז:
"פנים"
שם משתתף ורב שתופו על צד ההשאלה.
הוא–
שם הפנים מכל חי. (ירמ'
ל')
"ונהפכו כל פנים לירקון", "מדוע פניכם רעים"
(בר'
מ')-
וזה הרבה. והוא שם הכעס:
(שמ'
א'
א')
"ופניה לא היו לה עוד".
ולפי זה הענין נעשה הרבה בענין כעס ה' (תהלים ל"ד).
"פני ה' בעושי רע". (שמ'
ל"ג)
"פני ילכו והניחותי לך".
1.
איזו
משתי התפישות של "פני
ילכו"
נראית
לך פשוטו של מקרא,
נמק
דבריך!
2.
לפי
איזו משתי התפישות יקל יותר לישב את הקשי
שבפסוק ט"ו?
ז.
לג,
יד
פני
ילכו והניחותי לך.
רשב"ם:
ד"ה
והניחותי
לך: אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאניח לך מכל אויביך מסביב,
כדכתיב (דב'
ג'
כ')
"עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם", (דב'
כ"ה)
"והיה בהניח ה'
אלוהיך לך מכל אויביכם". והמפרש "והניחותי לך"- נחת רוח אעשה במה שאעשה בקשתך, שטות הוא. וכי בכל דברים שהיה הקב"ה מתרצה לבקשת משה, יאמר לו "והניחותי לך"? והלא יתור לשון הוא בלא לצורך ואינו לשון חכמה.
1.
נגד
מי מן המפרשים שהובאו בשאלה ו פונה הרשב"ם
ומה נימוקו?
2.
מה
היא חולשת פרושו של רשב"ם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
כי תשא
ל"ג י"ב–
ל"ד ט'
שאלון
זה הוא המשכו של גליונות כי תשא תשכ"ב,
תשכ"ד
(השאלה
הכללית שהעמדנו בראש גליוננו זה חזרה על
שאלה א שם)
א.
שלש פעמים מתפלל משה ומבקש מאת ה'
בקשותיו:
ל"ב
י"א–
י"ג
ל"ב
ל"א–
ל"ג
ל"ג
י"ד–
ל"ד
ט'
הסבר
מהן תכליותיו שרוצה הוא להשיג בכל אחת
משלש התדיינויות אלה?
ב.
מ.
בובר
במאמרו
"המלה
המנחה ואב הצורה של הנאום"* מפנה
את תשומת לבנו לכך,
שאותו שרש (ובאותו בנין) שבו "מסיים משה את דברי הפיוסין הראשונים שלו,
בו הוא גם מסיים את דברי הפיוסין האחרון (ל"ד ט') אם כי בשנוי הוראה".
למה
הוא מתכוון ומה הן שתי ההוראות?
(בספרו
"דרכו
של מקרא"
ע'
300-308).
ג.
לג,
כ'
לא
תוכל לראות את פני
כי
לא יראני האדם וחי
ראב"ע:
ד"ה
וחי: פירוש ויחיה, כי מיד ימות,
כי מנוח אמר בעבור שראה המלאך (שופטים י"ג כ"ב)
"מות נמות כי אלוקים ראינו",
גם יעקב אמר (בראשית ל"ב ל"א)
"כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותנצל נפשי"- ואף כי השם הנכבד.
ויש אומרים: לא יראני האדם,
רק (מי שהוא) יחיה לעולם, וזה היפך הלשון.
ואחרים אומרים: כי מלת "לא"
ישרת בעבור אחר,
וכן הוא: לא יראני האדם ולא החי,
והטעם–
המלאכים.
ראב"ע
(בפרושו
הקצר
לשמות
הוצאת
פליישר
תרפ"ו):
ולפי דעתי שהכתוב דבר כמנהגו,
כי ידענו דעת ברורה, כי אין השם גוף, ואחר שאיננו גוף לא יתכן שיראה בעין,
כי העין איננה רואה כי אם המקרים שהם בגוף.
על כן אמרתי שמלת "יראני"
איננה במראית העין.
גם (שמות ל"ג י"א)
"כאשר ידבר איש אל רעהו",
שלא היה על ידי שליח שהוא מלאך.
וזה הדבור עם יוצר בראשית ידבר, לא עם מלאך;
והטעם להתאחד בצורות שאין עצם להם, כי הם הסלם לעלות אל הנשגב, וזה לא יתכן לחי בעבור הגוף.
על כן "כי לא יראני האדם וחי".
ר'
יצחק
עראמה
עקדת
יצחק שער
נ"ד:
"לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי",
לא אמר לו זה בתורת מניעה, חלילה,
רק בתורת הלמוד וההודעה הגדולה שבידיעות, וזה שהוא מבואר,
שתכלית מה שיש בכח החכמים לדעת בחכמה האלוקית הוא–
שלא ידעוהו.
וזהו ההפרש בין חכם לחכם ממנו, שכל מה שיחכם עוד, יוסיף דעת סבות בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו (=ה'
למשה):
תדע שההשגה העליונה שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני…
והיא הודעת מהותו כמו שאמר (=כמו שבקש משה)
"הודיענו נא את דרכיך ואדעך".
ונתן הסבה ואמר "כי לא יראני האדם וחי".
ירצה בזה, שאין כח בשכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגיי*
באומרך עליו "חי מדבר" להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר, כל שכן למי שהוא בתכלית הנקיות והפשיטות מכל בחינות שום רבוי וחבור ענינים בעולם. אמנם כשהצבור מתפרד מזה החיות ההיולאני ודאי יראני בשום (=באיזה)
צד,
והוא מה שאמרו חז"ל (בכות י"ז)
"בעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
או שיאמר "כי לא יראני האדם וחי"-
והוא חי ובריא בשכלו, כמו (במד'
כ"א)
"והביט אל נחש הנחשת וחי",
שכבר יקרא לקצת בני אדם,
לשבוש שכלם (=מפני שנשתבש עליהם שכלם) לחשוב,
שכבר ראו במראה אותו יתעלה,
שקרה להם כמו הסומא שלא ראה מאורות מעולם וסובר לשפוט בענין המראות, שזה לא די לו שהוא סומא, אלא שהוא סכל.
ואולי כי אל החשש הזה היה ישעיהו מצטער כשאמר (ישע'
פרק ו') "אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי…
כי את המלך ה' צבאות ראו עיני".
*(וע'
עלון ההדרכה)
1.
מהו
ההבדל בין שלשת פרושי הראב"ע
המובאים בפרושו הארוך?
2.
מהי
חולשת פירושו
הראשון?
3.
האם
פירוש הראב"ע
מתוך "פרושו
הקצר"
זהה
עם אחד משלשת פרושיו המובאים ב"פרוש
הארוך"?
אם
כן– עם
איזה מהם?
אם
לא– מה
ההבדל בינו ובין השלשה?
4.
מה
ההבדל בין שני פרושי בעל העקדה?
5.
נגד
מי פונה בעל עקדת יצחק בפרושו השני?
6.
לשם
מה מביא בעל עקדת יצחק בסוף פרושו הראשון
את מספר חז"ל
(ברכות
י"ז),
מה
ענינו לענייננו?
7.
במה
סוטה בעל העקדה בדבריו לישע'
ו'
מפשוטו
של הפסוק שם?
ד.
ל"ד,
ט'
אם
נא מצאתי חן בעיניך אד'
ילך
נא…
האם
לא נענה משה לבקשתו זו כבר בל"ג
י"ד,
וכן
בל"ג
י"ז
ומה הוסיף כאן לבקש שוב?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. י"ב
ד"ה
ראה אתה
אומר
אלי: תן עיניך ולבך על דבריך "אתה אומר אלי…"
"ואתה לא הודעתני"
ואשר אמרת לי (כ"ה)
"הנה אנכי שולח מלאך" אין זו הודעה,
שאין אני חפץ בה.
מקשים
מפרשי רש"י:
אם רצה רש"י לתקן שאין ראיית העין נופלת אצל השי"ת ויש לפרש "ראית"
כאן במובן של "השגה",
למה לא פרש רש"י כך בשמות ג' "וירא ה' כי סר לראות"?
א.
ישב
קושיתם.
ב.
מה
הקושיה השניה שרצה רש"י
לישב בדבריו?
2. י"ב
ד"ה
ואתה
אמרת
ידעתיך
בשם; הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות י"ט)
"הנה אנכי בא אליך בעב הענן… גם בך יאמינו לעולם".
א.
שני
קשיים מיישב רש"י
בדבריו אלה.
אלו
הם?
ב.
האם
דבריו כאן מתאימים לדבריו בד'
י"ח
י"ז
ד"ה
"ידעתיו"?
3. י"ג
ד"ה
ועתה: אם אמת שמצאת חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך,
מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך.
מה
ראה רש"י
להוסיף כאן מלת "אמת"
שאיננה
בכתיב? מה
תיקן בזה?
4. י"ג
ד"ה
ואדעך
למען
אמצא חן
בעיניך: ואדע בזו מדת תגמוליך, מהי מציאת חן שמצאתי בעיניך,
ופתרון "למען אמצא חן"-
למען אכיר כמה שכר מציאת החן.
א.
מה
קשה לו בפסוקנו?
ב.
למה
הוסיף אחר פרושו עוד "ופתרון
למען אמצא חן"-
למה
לא הסתפק בדבריו הראשונים?
5. י"ג
ד"ה
וראה כי
עמך הגוי
הזה: שלא תאמר "ואעשה אותך לגוי גדול" ואת אלה תעזב!
ראה כי עמך הם מקדם ואם בהם חמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו. ואת תשלום השכר שלי בעם הזה הודיעני.
ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות ז',
ואני לישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי.
א.
מה
קשה לו?
(שים
לב שלא אמר משה כפי שאמר משה דב'
כ"ט
כ"ט
"והם
עמך"!)
ב.
רש"י
רומז כאן לדברי רבותינו ברכות המפרשים
"הודיעני
נא דרכיך":
אמר לפניו: רבונו של עולם,
מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו…"
הסבר
למה דוחה רש"י
במקומנו את דברי חז"ל
לפסוקים אלה?
ה.
שאלה בתרגום אונקלוס
ט"ו אם
אין פניך הולכים אל תפלנו מזה.-
תרגום אונקלוס: אם ליה שכינתך מהלכא ביננא
מה
ראה אונקלוס להוסיף מלה "ביננו"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
כי תשא
ל"ג ז'- י"א
א.
לג,
ז
ומשה
יקח את האהל ונטה לו… וקרא לו "אהל
מועד"
והיה
כל מבקש ה'
יצא
אל אהל מועד
ח והיה
כצאת משה אל האהל יקומו
השוה
|
ראב"ע |
רשב"ם |
רש"י |
|
ד"ה __תחת (תהילים |
ד"ה |
ז: לוקח |
|
|
|
ד"ה |
|
|
|
ד"ה |
|
|
|
ח: |
|
|
|
ד"ה ואין |
1.
הסבר
למה אין רשב"ם
וראב"ע
מסבירים גם את צורת העתיד של "יצא"
"והיה",
"יקומו",
האם
מפני שהם מסכימים עם רש"י
בפעלים אלה (ומדוע
באלה יסכימו?)
או
מפני שהם מסתמכים על פירושם את הנשוא
הראשון "יקח"
או
מסבה אחרת?
ב.
לג,
י"א
ודבר
ה' אל
משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו
אבן כספי שירת כסף:
אמנם אמרו– "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים"
אינו סותר לדבר יהיה נזכר עוד בתורה… לכן מבואר כי אפשר שידבר איש על דרך משל עם רעהו פנים אל פנים,
רצוני:
פניו נגד פניו,
אבל המדבר עמו לא יראה המדבר, כי מחיצה ביניהם,
אם גסה או דקה, עד שיהיה אפשר להביע דקות המחיצה עד שיביט א תמונתו, כטעם (איוב ד' ט"ז)
"תמונה לנגד עיני",
לא שיבדיל פרטי הכרת הפרצוף.
ויותר רחוק מזה (דברים ה' ד')
"פנים בפנים דבר ה' עמכם",
כי מחיצות רבות או מחיצה עבה מאד היתה ביניהם,
רצוני:
בין ה' ובין הקהל.
1.
הסבר
את המסומן בקו.
מהו
הדבר בתורה שאליו יכון?
2.
מהי
הראיה מן הכתוב שדבור "פנים
בפנים"
אינו
מסמל אותה קרבה בלתי אמצעית (או
כמעט בלתי אמצעית)
כבטוי
דבור "פנים
אל פנים"?
ג.
לג,
י"א
…
ושב
אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש
מתוך האהל.
עקדת יצחק שער נ"ג:
…ואפשר שירמוז גם כן אל מה שאמר המורה בתחילת ספר המדע (הלכות יסודי התורה)
מאחת ממדרגות נבואתו של משה והוא, כי מיד שדבר ה' אתו פנים אל פנים, מיד שב אל המחנה, שלא נתבטלו כוחותיו הגשמיים, כמו שיקרה לשאר הנביאים; ויאמר,
כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה, כי בשעה ששורה עליו הנבואה,
אין לו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה.
ואולי שגם אל זה כוונו חז"ל באומרם (בבא בתרא ע"ה ע"א)
"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. וזקנים שבדור אמרו:
אוי לאותה בושה".
כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו, וכן היה משה מאיר מן הצד האחד אפילו בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני.
אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מן הצד האחד, וחשוכה מן הצד השני אשר כנגדו וכן היה יהושע…
וזקנים שבדור אמרו "אוי לאותה בושה!"
שאם ליהושע כן–
להם לא כל שכן!
הסבר
מה המסומל–
לפי
דבריו– בשיבה
למחנה ומה מסומל בישיבה בתוך האהל ובמה
רואה בעל העקדה את גדולתו של משה המסופרת
לנו כאן?
ד.
מדברי המדרש
י"א:
ודבר
ה'
אל
משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו.
שמות רבה מ"ה (ב'):
אמר לו הקב"ה למשה: "לא כך התניתי עמך, כשיהיו פניך כעוסות–
יהיו פני מרצין את פניך;
וכשיהי פני כעוסות–
היו פניך מרצין את פני?!חזור בך והכנס למחנה, שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים".
מפרשי
המדרש מהרז"ו,
מירקין
מפרשים מדרש זה בעזרת הפסוקים איכה ד'
ט"ז;
ויקרא
כ' ה';-
במדבר
ו' כ"ה–
כ"ו;
תהלים
מ"ט
ט"ז.
1.
מה
איפוא המובן הניתן במדרש זה ל"פנים
אל פנים"?
2.
כיצד
נדרש פסוק זה בדברי המדרש הנ"ל
מבחינה תחבירית?
י"א…
ושב
אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש
מתוך האהל.
שמות
רבה מ"ד
(ד'):
"והיה
כצאת משה
אל האהל
יקומו
כל העם"
עומדין מכאן ומכאן ומכבדין אותו,
שנ'
"ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה",
מה היו אומרין:
"אשרי יולדתו, מה רואה בו".
"והיה כבא משה האהלה ירד עמוד" כיון שהיו ישראל רואין עמוד הענן היו יודעים שהשכינה נגלית על משה "וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו".
אמר לו הקב"ה:
"שוב אל המחנה".
אמר לו: "איני חוזר!" אמר לו: "אם אין אתה חוזר– הרי יהושע! הוי יודע שהוא באהל".
משל למטרונה שכעסה על בת המלך ויצאה חוץ לפלטרין,
והיתה יתומה אחת מתגדלת עמה בפלטין של מלך. אמר לה (המלך למטרונה): "חזרי למקומך!" ולא בקשה. אמר לה: "אם אין את חוזרת, הוי יודעת שאותה יתומה נתונה בפלטין". כך הקב"ה למשה: "שוב אל המחנה!
אם לא– יהושע בתוך האהל".
1.
על
איזו פליאה בפסוקינו מבוסס מדרש זה?
2.
על
אלו מקומות בתורה מתבסס הדרשן בשימו בפי
משה את התשובה:
"איני
חוזר"?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. ח
ד"ה
כצאת משה
אל המחנה:
ללכת אל האהל.
א.
מה
קשה לו?
ב.
השוה
את דבריו בפסוקים הבאים:
בר
כ"ד
י"ח
ד"ה
ותורד כדה על ידה.
ותורד
כדה –
מעל שכמה:
בר'
י"ט
ב' ד"ה
סורו נא אל בית עבדכם.
סורו
נא –
עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון שלא יכירו שאתם נכנסין שם לכך נא'
סורו (ב"ר)
בר'
ל"ח
י"ב
ד"ה
ויעל על גוזזי צאנו.
ויעל
על גוזזי
צאנו –
ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:
2. ט
ד"ה
ודבר עם
משה: כמו ומדבר עם משה. תרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד השכינה,
כמו (במדבר ז' פ"ט)
"וישמע את הקול מדבר אליו".
כשהוא קורא "מדבר"
פתרונו:
הקול מדבר בינו לבין עצמו,
וההדיוט שומע מאליו.
וכשהוא קורא "מדבר"
משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט.
א.
נקד
את שבע מלות "מדבר"
שבדברי
רש"י
אלה.
(שים
לב: אין
נקודם בכל שבע הפעמים אחד!)
עיין
גם יחזקאל ב'
ב'.
ב.
למה
יכון רש"י
באמרו שהו "כבוד
השכיה"?
בעל
באר יצחק מקשה:
ונשאר לבאר עוד מה שהקפיד רש"י ז"ל לבאר הענין הזה רק כאן בפסוקים הללו, וכבר בא הפעל הזה אצל ה' ית'
בספר זה בפרשות הקודמות "וידבר ה' אל משה" פעמים רבות. וכן בספר בראשית הזכיר כמה פעמים דבורי ה' לאבות ולאדם ונח,
ומדוע אחר רש"י זה הדבור עד כה?
והיה לו לבאר זה בתחילת זכרון פעל הדבור בתורה אצל ה'
ית'!
3. י
ד"ה
והשתחוו: לשכינה.
מה
קשה לו?
4. י"א
ד"ה
ושב אל
המחנה: לאחר שנדבר עמו היה שב משה אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד…
מה
קשה לו בפסוקנו?
(שים
לב לכך שמישב הוא בדבריו שני קשיים!)
5. י"א
ד"ה
ושב אל
המחנה: תרגומו:
ותאיב למשריתא, לפי שהוא לשון הוה וכן כל הענין:
"וראו כל העם"-
וחזן;
"ונצבו"-
וקיימין;
"והביטו"-
ומסתכלים.
"והשתחוו"-
וסוגדין.
ומדרשו:
ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה.
אמר לו: "אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?"
א.
מה
ראה רש"י
לשוב ולפרש אותו ד"ה
שנית?
ב.
מה
ההבדל בין פשוטו לבין מדרשו בפרוש הדקדוקי
של "ושב"
(הן
של הפעל,
הן
של הוי"ו)?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
כי תשא
ל"ג ז'- י"א
בגליון
כי תשא של תשכ"ב
עסקנו בפרקים ל"ב–
ל"ג–
ל"ד
והקדשנו כל עיוננו לתפילת משה,
או
ביתר דיוק,
לשלש
הפעמים בהן פותח משה בתפילה ובבקשה וב"משא
ומתן"
ובקשת
סליחה וכפרה על חטא העם,
הלא
הם הפסוקים:
ל"ב
י"א–
י"ג
ל"ב
ל"א–
ל"ג
ל"ג
י"ב–
ל"ב
וראינו
כיצד מהוות שלש שיחות אלה–
שלשה
שלבי סליחה.
הפעם
עוסקים אנו בפסוקים המבדילים בין שני
לשלישי,
פסוקים
הנראים כמאמר מוסגר;
והמספרים
לנו על צאת משה מקרב העם,
מקרב
המחנה ועל הקמת אותו "אהל
מועד"
זמני
שאינו אותו "אהל
מועד"
שמדובר
עליו בפרשת תצוה–
הוא
המשכן.
היש
לדון מעשה זה של משה לגנאי או לשבח–
בזה
נחלקו הדעות.
האם
זהו מעשה המסמל יאושו של משה מן העם ומיעודו
או הוא למוד ולקח לעם?
בשאלה
זו עסקנו בפרוטרוט בגליון כי תשא תשכ"ג.
הפעם
עסקנו בעיקר בפסוקים האחרונים של פסקה
זו.
לחשיבותו
של מאמר מוסגר זה מעיר בובר:*
…המאמר המוסגר על האהל (ל"ג ז'- י"א)
הכרחי,
שכן במקום זה עיקר הוא מבחינת הבשורה–
הוה אומר מבחינה תאולוגית– להעמידנו על דיוקו של ההבדל בין "דבר פנים אל פנים" שבפסוק י"א,
שאליו יש להשוות "ידע פנים אל פנים" (דברים ל"ד י') לבין "ראה פנים" (שמות ל"ב כ', כ"ג).
ואמנם
עיקר עסוקנו בגליון זה הוא בדבור פנים אל
פנים.
בשאלה
ג רומז בעל העקדה לדברי
הרמב"ם
הלכות יסודי התורה פרק ו'
הלכה
ו'
:…כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים (=נבהלים מפחד החזיון)
ומשה רבנו אינו כן. הוא שהכתוב אומר:
"כאשר ידבר איש אל רעהו".
כלומר:
שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם.
ואולם
המעיין שם בהמשך דברי הרמב"ם
יראה שבעל העקדה מתרחק מאד מדברי הרמב"ם
בהבדל שבין מדרגת משה למדרגת שאר הנביאים.
דברי
בעל העקדה מוסברים בפרוטרוט יתר בדברי
האברבנאל– אשר
כדרכו אינו מזכיר אותו,
אם
כי הוא חוזר על דבריו כמעט מילולית:
"כאשר ידבר איש אל רעהו"
ר"ל היה מדבר בלי אמצעי למשה… עם שמיד היה שב אל המחנה ומתעסק בעניני העם.
כי הנה לא היה הדבוק נמנע ממנו בעבור זה,
אבל היה בעודו במחנה שלם במדיניות והנהגת העם ובחזירתו באהל היה מנבא מהקב"ה בלתי אמצעי…ואף
הוא מביא את מדרש חז"ל
"פני
משה כפני חמה…"
וכן היה משה מאיר בנבואתו ובדעתו כפי המדיניות הצריך לאומה והם שני הצדדים…
קאסוטו
אף הוא מפרש את
שובו למחנה כפניה צרכי צבור,
אלא
שאין הוא רואה כאן הבדל בדרגת משה ויהושע:
הוא לא היה יושב בהתמדה באהל מועד,
מכיון שהיה לו לעסוק בצרכי צבור, אבל האהל לא נשאר בלי שמירה של כבוד. ומשרתו יהושע היה "נער",
שלומר משרת בקדש והוא "לא ימיש מתוך האהל". יש כאן הקבלה לי"ג כ"ב:
"לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם". כשם שה' שמר על עמו,
כך שומר עמו על המקום המקודש לו,
בהתמדה.
עד
כאן דברי קאסוטו.
*
מתוך
מאמרו "המלה
המנחה ואב הצורה של הנאום"
בספרו
"דרש
של מקרא"
מוסד
ביאליך 1964
עמ'
302.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
כי תשא
ל"ג י"ב–
ט"ז
א.
לג,
י"ב
ראה
אתה אומר אלי העל את העם הזה…
י"ג ועתה
אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך
ואדעה
למען אמצא חן בעיניך
וראה
כי עמך הגוי הזה.
רש"י:
ד"ה
ועתה: אם אמת שמצאתי חן בעיניך
הודיעני
נא את
דרכיך: מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך
ואדעך
למען
אמצא חן
בעיניך: ואדע בזו מדת תגמוליך, מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך.
ופתרון "למען אמצא חן בעיניך"- למען אכיר כמה שכר מציאת חן.
וראה
כי עמך
הגוי
הזה: שלא תאמר "ואעשה אותך לגוי גדול" ואת אלה תעזב;
ראה,
כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס,
איני סומך על היוצאים מחלצי,
שיתקיימו.
ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני.
ורבותינו דרשו במסכת ברכות– ואני לישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי.
רש"י
רומז בזה לדברי הגמרא:
ברכות ז':
אמר ר' יוחנן משום ר'
יוסי:
שלשה דברים ביקש משה מפני הקב"ה ונתן לו.
ביקש שתשרה שכינה על ישראל,
ונתן לו שנ'
(ל"ג ט"ז)
"ונפלינו אני ועמך";
בקש להודיעו דרכיו של הקב"ה,
ונתן לו, שנ'
"הודיעני נא את דרכיך" אמר לפניו: "רבונו של עולם!
מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?"
1.
איזה
משני הפרושים–
של
ר' יוחנן
ושל רש"י–
מתאים
יותר לפירוש המלה "דרכיך"?
2.
למה
דחה רש"י
את דברי חז"ל
שנאמרו לפסוקנו ופרש את שאלת משה בדרך
אחרת לגמרי?
3.
ר'
יעקב
בן שלמה אבן חביב (בעל
עין יעקב)
מעיר
בפרושו "חדושי
הכותב";
לפירוש הניתן בגמרא לבקשת משה "הודיעני נא את דרכיך"; ראוי לדקדק לשון זאת השאלה (=מפני מה יש צדיק…) שהיא יותר עמוקה וחזקה משאלת החכמים והנביאים אשר שאלו על צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
הסבר
במה היא "יותר
עמוקה וחזקה"?
ב.
לג,
י"ד
ויאמר:
פני
ילכו והניחותי לך
ט"ו
ויאמר
אליו:
אם
אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.
אברבנאל
מקשה:
במה שחזר משה לומר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה";
כי אם כבר הודה לו ית' ואמר (י"ד)
"פני ילכו והניחותי לך", למה ישיבהו משה:
"אם אין פניך הולכים" והשתדל לעשות על זה טענות (ט"ז)
"ובמה יודע איפא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך,
הלא בלכתך עמנו,",
שהם כלם דברים שכפי הנראה אין בהם צורך לענין מה ששאל??
רש"י ד"ה ויאמר אליו
בזו אני חפץ,
כי ע"י מלאך אל תעלנו מזה.
הרא"ם
…שאע"פ שלא הה צריך משה לומר לו זה, מאחר שכבר הבטיחו שילך ה'
הוא בעצמו עמהם,
מכל מקום רצה להודיע לו חיבתן של ישראל להליכתו עמהן ואמר,
שאם חס ושלום לא היה מתרצה ללכת עמהם, לא היו עולים משם עד שימותו הם ונשיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם.
והתימה על הרמב"ן שטען ואמר:
וחלילה שיאמר משה,
"אם אין פניך הולכים" אחר שהבטיחו: "פני ילכו"!
ר'
דוד פארדו: משכיל לדוד:
אע"ג שכבר הבטיחו ה' (י"ד)
מכל מקום לא אמר לו שמיד ילך עמהם, והיה אפשר לשמוע (מדבריו)
שלא ילך עמהם אלא לאחר זמן כשיתכפר עונם וכשיהיו סמוך לגבול ארץ ישראל,
אז דוקא ילך עמהם והורישם את הארץ.
משום הכא חזר משה ואמר:
בזו אני חפץ:
ש"אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה"-
כלומר:
מיד אני חפץ שתלך עמנו.
ובזה מתורצת קושית הרמב"ן…
ר'
דוד הלוי (בעל הט"ז)
דברי דוד:
הרמב"ן כתב על זה: "חלילה שיאמר: 'אם אין פניך הולכים' אחר שהבטיחו 'פני ילכו'."
ונראה לי לפרש,
דהשם ית' אמר 'והניחותי לך', דמשמע שאין עושה כן אלא בשביל נחת רוח למשה,
לא בשביל ישראל,
ונפקא מינה מזה,
כשימות משה יחזור לשליחות מלאך.
על זה אמר משה: "אמת שבזו אני חפץ, אבל לא מטעמך אלא 'אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה'
" דהיינו:
כלל ישראל תלויים בזה.
ועוד נראה דרך אחר קרוב יותר לפשוטו,
דבמאמרו ית' משמע,
שאין מניעת המלאך דבר הכרחי לקיום ישראל אלא נחת רוח בלבד כמשמעות לשון "והניחותי"
שאינו אלא נחת רוח. על זה השיב משה: "רבונו של עולם,
לא נחת רוח בלבד יש בזה אלא קיום המון ישראל, והוא הכרחי על כן אמר:
אני חפץ בזה מצד ההכרח,
כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה כלל, בשום אופן.
יצחק הורוויץ: באר יצחק:
תיקן רש"י ז"ל את לשון הכתוב, שאין ענים המאמר הזה כמסתפק בהבטחתו ית',
רק ענינו "בזו אני חפץ".
1.
מהו
הקשי בפסוקנו?
2.
מדוע
קשים הם דברי רש"י
עד שנחלקו מפרשי רש"י
בהבנתו?
3.
לפנינו
חמשה פרושים שונים לדברי רש"י
הנ"ל.
במה
שונים פרושי משכיל לדוד ודברי דוד מפרוש
הרא"ם
ובל באר יצחק?
4.
למה
מעדיף בעל דברי דוד את פרושו השני על
הראשון,
(שהוא
"קרוב
יותר לפשוטו")
במה
הוא נראה לו קרוב יותר לפשוטו של דברי
רש"י?
ג.
לג,
י"ד
ויאמר
פני ילכו והניחותי לך.
ט"ו
ויאמר
אליו:
אם
אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.
ראב"ע:
אמר הגאון: "פני"-
חמתי.
כמו (שמואל א' א')
"ופניה לא היו לה עוד".
והנה מה יעשה במלת "אם אין פניך הולכים"?
ולפי דעתי כי פירוש "פני"-
אני בעצמי, כמו (שמואל ב' י"ז י"א)
"ופניך הולכים בקרב".
ראב"ע (בפירושו הקצר)
וטעם,פני
ילכו"– כבודי ילך עמכם,
"והניחותי לך"- ולא להם. והשיב משה "אם אין פניך הולכים"- עם ישראל, "אל תעלנו" בלשון רבים, והפסוק הבא אחריו לעד: "אני ועמך";
1.
מה
ההבדל בין פירוש רב סעדיה גאון לפירוש
ראב"ע
בפירוש המלה "פני"?
2.
מה
הוכחת ראב"ע
נגד פירוש רב סעדיה,
בהביאו
נגדו את פסוק ט"ו
"אם
אין פניך הולכים"?
רמב"ן:
ד"ה
וטעם פני
ילכו: על דעת כל המפרשים אני בעצמי אלך,
והביאו לו דומה (שמואל ב' י"ח)
"ופניך הולכים בקרב";
והטעם "אם אין פניך הולכים" על דעת רש"י:
בזה אני חפץ,
כי ע"י מלאך אל תעלנו מזה.
וחלילה,
שיאמר משה "אם אין פניך הולכים" אחרי שהבטיחו ה':
"פני ילכו", ור'
אברהם פרש, כי ה' אמר למשה: "אני בעצמי אלך והניחותי לך לבדך, כי עמך לבדך אלך" ומשה השיב: "אם אין פניך הולכים עם הגוי כולו–
אל תעלנו מזה".
ולכך אמר "תלנו"
בלשון רבים. גם זה איננו מתוקן, כי משה אמר תחילה (פסוק י"ב)
"לא הודעתני את אשר תשלח עמי" בלשון יחיד. והנה גם בעת הרון קודם החטא אמר (שמות כ"ג כ') "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך…"ואם ידבר עם ישראל– גם זה בעבורם יאמר כן.
אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי תורה…
1.
מה
הן טענותיו נגד דעת הראב"ע?
2.
מה
רצה להוכיח בעזרת שמ'
כ"ג
כ'?
3.
הסבר
את המלים המסומנות בקו.
4.
מדוע
לדעתו אי אפשר להבין פרשה זו שלא בדרך
חכמת הקבלה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
כי תשא
פרק לג, ז – יא
א.
שמות לג, ז:
ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה
רש"י
לג, ז:
ומשה:
מאותו עון והלאה.
יקח
את האהל:
לשון הווה, הוא לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה אמר:
"מנודה לרב –
מנודה לתלמיד".
רש"י,
לג,
יא:
ושב
אל המחנה:
לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד והדבר הזה נהג משה מיום הכיפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר.
שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כח) ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה, שנאמר (שמות לב, ל)
"ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם…", ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים שנאמר (דברים ט) "ואתנפל לפני ה'
וגו'
" ובראש חודש אלול נאמר לו:
"ועלית בבקר אל הר סיני"(שמות לד, ב)
לקבל לוחות האחרונות ועשה שם מ' יום,
שנאמר בהם (שם י) "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' ", מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון. אמור מעתה אמצעיים היו בכעס.
בי'
בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה: "סלחתי כדבריך" ומסר לו לוחות האחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן ומשהוקם,
לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד.
אבן
עזרא
שמות לג,
ז:
האהל:
אהל שלו. כמו "ויבאו האהלה" (שמות יח, ז).
והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים,
והחלו ישראל לעשות המשכן, וקרא לאהלו –
"אהל מועד" כי ה' נועד לו שם עד שנעשה המשכן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
אבן
כספי
פסוק ז:
ומשה
יקח את
האהל: הכוונה כי משה בעבור חטאם בעגל ולחקות תכונת ה'
ית'
שאמר לישראל "כי לא אעלה בקרבך", הרחיק גם הוא אהלו מתוכם ונטהו רחוק ממחנם, וכל זה כדי שיכנעו עוד וישובו אל ה'.
קאסוטו
פיסקה
שביעית:
אהל
מועד –
לג,
ז–יא:...
הואיל וראה משה שעכשו לא היה ה'
מרשה לבנות את המשכן כפי התכנית שעלתה מחשבה תחילה מפני שלא היו בני ישראל ראויים לכך, הגה את הרעיון להכין דבר שיוכל לעמוד לפי שעה במקומו של המשכן, עד יעבור זעם.
לא היה אפשר לו להתייחד עם השכינה בתוך מחנה ישראל, מכיוון שהמחנה נטמא בעוון עבודה זרה, וה'
לא רצה להשרות בו את שכינתו, ולפיכך לקח משה את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה כדי שיוכל לשמש לו כמקום מועד בינו ובין ה'. זהו עיקר תכנה של הפיסקה.
1.
הרא"ם
מעיר
לפירוש
רש"י
דלעיל:
מה שכתב רש"י שהדבר היה נוהג מיום הכיפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר אינו אלא בעניין הלימוד,
מפני שקודם יום הכיפורים לא היה פנוי לא ללמוד ולא ללמד ממת טרדת העגל… אבל לקיחת האוהל מתוך מחנה ישראל לנטותו מחוץ למחנה,
מי אומר שהיה לאחר יום הכיפורים??!
התוכל להוכיח מתוך דברי רש"י עצמם את צדקת דברי הרא"ם?
2. כמה דעות נאמרו ע"י ארבעת הנ"ל בשאלת זמנו של "אהל מועד" זה ויציאת משה אל מחוץ למחנה?
3. מה בין ר'
יוסף אבן כספי לבין קאסוטו בהסברתם את כוונות משה בצאתו מן המחנה?
4.
השווה את דברי קאסוטו כאן לדברי רש"י ואברבנאל .
רש"י:
שמות
לא, יח:
ויתן
אל משה:
אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה,
שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.
ירמיהו
ז, כב:
כי
לא
דברתי
את
אבותיכם
ולא
ציוויתים
ביום
הוציאי
אותם
מארץ
מצרים
על
דברי
עולה
וזבח:
אברבנאל
:
והנראה לי בפירוש הפסוק הוא,
שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר–סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציוום ה'
דבר מעניין הקרבנות,
אבל ציוום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה ה' ית'
שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם,
ולכן באו מצוות הקרבנות, מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם,
שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים.
וזהו אומרו כאן:
"כי לא דברתי…
ביום הוציאי אותם מארץ מצרים"
רומז למעמד הר סיני לקבול המצוות שבפרשת "יתרו"
ו"משפטים",
שבהם לא ציווה אותם ה'
ית'
"על דברי עולה וזבח" אבל ציווה אותם לאמר: שמעו בקולי באופן שאהיה להם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצווה אתכם.
המובאים מתוך גיליון תרומה תשי"ח,
מהו ההבדל העקרוני ביניהם?
ב.
שמות לג, ח:
והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה:
פסוק
י: וראה
כל
העם
את
עמוד
הענן
עומד
פתח
האהל
וקם
כל
העם
והשתחוו
איש
פתח
אהלו:
ירושלמי
בכורים
פרק ג
הלכה ג:
והיה
כצאת משה
האהלה
יקומו
כל העם:
תרין אמוראים, (שני אמוראים חולקים בפסוק זה "והביטו אחרי משה")
חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי. מאן דאמר לשבח – מחמי צדיקא ומזכי (יראו זה הצדיק הזוכה ומזכה לאחרים), ומאן דאמר לגנאי:
חזו שוקיה, חזו כרעין, אכיל מן יהודאי,
שתי מן יהודאי,
כל מדליה מיהודאי.
(ראו שוקו כמה עב וראו כרעיו כמה עבים מפני שאוכל ושותה מן היהודים וכל מה שיש לו הכל מן היהודים, עפ"י פירוש "פני משה")
מדרש
רבה שמות
פרשה נא
פסקה ו:
"והביטו
אחרי
משה" ומה היו אומרים?
ר'
יוחנן אמר: אשרי יולדתו של זה, ומה היא רואה בו, כל ימיו הקב"ה מדבר עמו,
כל ימיו הוא מושלם להקב"ה,
זהו והביטו אחרי משה. ר'
חמא אמר היו אומרים: חמי קדל דבריה דעמרם (ראה צווארו של בן עמרם)
וחבירו אומר לו:
אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך,
א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון הוי "ואלה פקודי המשכן".
רש"י
לג, ח:
יקומו
כל העם:
עומדים מפניו ואין יושבים עד שנתכסה מהם.
והביטו
אחרי
משה: לשבח.
אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו.
מלבי"ם
פסוק ח:
והיה
כצאת
משה: יספר כי העם בהשתוקקם אל נועם ה'
להיות להם
איזה דבר קדוש שיקבילו נגדו עבודתם לה'
]אשר מתוך תשוקה זו באו לטעות העגל כי חשבו שצריך להם אמצעי בין ה' ובינם [, היה להם משה לקדוש ה'
מכובד,
כי הוא הקדוש והקרוב לאלוקים,
עד שבצאתו אל האהל התעוררו כל העם ונצבו פתח אהליהם, כדי שעל ידו יחול עליהם רוח קדושה וטהרה כדרך מי שעומד לפני הנביא שיחול עליו רוח קדושה,
וגם בעוברו לפניהם לא שבו לאהלם רק הביטו אחרי משה עד בואו,… וגם לשון הבטה מציין תמיד העיון בדבר,
שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמידותיו ללמוד להיות כמוהו, וכמו שאמרו חז"ל שהיו אומרים "אשרי יולדתו…"
קאסוטו
פיסקה
שביעית: אהל
מועד –
לג,
ז–יא:
… בפסוקים ח –
י מתוארת התנהגותם של בני ישראל, שהיו מכבדים את משה כבוד רב, ומתייחסים בהערצה ובכניעה להתגלות האלוקים:
סימן שהיו אז חדורים רוח תשובה ואמונה שלמה בה'
אלוקיהם ובמשה עבדו.
וכדאי היה שיובא תיאור זה כאן, לבאר לנו שמחמת נטייתם זו לתשובה זכו בני ישראל לסליחה שלמה כפי שיסופר להלן.
אברהם
כהנא
תנ"ך
עם פרוש
מדעי
פסוק ח:
כמה מן הייסורים ודכדוכי הנפש יש כאן:
מי שהיו רגילים לראות השכינה שורה בקרבם עכשו הם עומדים ורואים אותה כשהיא משתקעת מחוץ למחנה. אוי לו לגוי מומר שנתפטר מאלוקיו!
1.
הסבר,
מה ראה רש"י להכריע בפירושו לצד הדורש לשבח ולא הביא את שתי הדעות?
2. מהו ההבדל שבין מלבי"ם לבין קאסוטו בפירוש "ההבטה אחרי משה"?
3. מי מן הפרשנים כאן עוזר לנו להבין את מקומה של הפסקה (ז–יא)
במקום זה?
ג.
שמות לג, יא:
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו…
מסכת
ברכות
דף סג
ע"ב:
"ודבר
ה' אל
משה פנים
אל פנים"
– אמר ר' יצחק:
אמר לו הקב"ה למשה: "אני ואתה נסביר פנים בהלכה".
איכא דאמרי כך אמר לו הקב"ה למשה: "משה!
כשם שאני הסברתי לך פנים – כך אתה החזר פנים לישראל והחזר האהל למקומו".
"ושב אל המחנה"
– אמר לו הקב"ה למשה: "עכשו יאמרו: הרב בכעס ותלמיד בכעס –
ישראל מה תהא עליהם?! אם אתה מחזיר האהל למקומו – מוטב,
ואם לאו –
יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך!" והיינו דכתיב: "ושב אל המחנה".
תנא
דבי אליהו
ח"ב
פרק ד
] סדר
אליהו
זוטא פרק
ד [:
VII.JAHRESBERICHT…1900 מהדורת
מ. פרידמן
(עמ'
180:)
ארבעים ימים האמצעיים נטל משה את האהל ויצא לו חוץ למחנה.
שנאמר:
"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה" (שמות לג, ז).
והיו ישראל נוהגין אבילות בעצמן כל אותן הימים. עד שנתגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה – יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים – ופתח לו פתח רחמים, ואמר הקב"ה למשה: משה!
מה עושין אותם עניים? מנודין לרב מנודין לתלמיד, מנודין לי, מנודין לך, חזור בך והיכנס למחנה! שנאמר:
"ודבר ה' פנים אל פנים"
(פסוק יא). איני יודע מקרא זה מה הוא אומר!
כשהוא אומר: "ושב אל המחנה"
מלמד שהתיר לו את נדרו והכניס את האהל למחנה.
הכתב
והקבלה
פסוק י:
והשתחוו:
אחרי שנשברה רוחם בקרבם על המתנה הגדולה שנאבדה מהם,
ואחרי חרטתם על הרע שעשו היו מכניעים את לבבם בראותם גילוי שכינתו ית'
בענן שבפתח האהל והשתחוו מגודל בושתם. וכן איתא בתנא דבי אליהו והשתחוו מלמד שעשו תשובה.
פסוק
יא: ודבר ה' אל משה: כאשר ראה הבוחן כליות ולב דכאות רוחם והכנעת לבבם אליו, אז ריחם עליהם כרוב חסדיו,
ודיבר אל משה,
שלא יתנהג עימהם עוד כמנודים ונזופים להחזיר אחוריו אליהם ולהסתיר פניו מהם בהתרחקות האהל לבלי הביט בם,
אבל יתראה להם פנים אל פנים כדרך המקבל את חברו בסבר פנים יפות ולדבר עימהם בפנים צהובות ושוחקות כאשר ידבר איש אל רעהו האהוב עליו וזה כדעת רבותינו (ברכות סג) אמר הקב"ה:
הרב בכעס והתלמיד בכעס מה תהא עליהם,
הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו, וכן בתנא דבי אליהו (ח"ב פ"ג)
"מנודים לי מנודים לך חזור בך והכנס את האהל לתוך המחנה".
והמבין בחכמת המליצה ויודע ההבדל שבין דברי הנפש המשכלת (שפראכע דעס פערשטאנדעס)
ובין דברי הנפש המתאווה (שפראכע דעס אפפעקטעס.
כך!)
ויצייר בנפשו את מאמר "פנים אל פנים כאשר ידבר וגו' " בסימן הקריאה בסוף להורות על התעוררות, יבין כי זה הוא מאמר שלם בפני עצמו (אף שהיה מהראוי לומר "התראה פנים אל פנים") ואין צורך להוסיף בו תיבה להשלימו, כי המדבר דבר נחוץ בהתעוררות יעזוב תיבות ומילות טפלות המובנות מעצמן.
* 1.
הסבר את המקומות המסומנים –
המודגשים.
(שים לב במיוחד לשאלה: למה אין הוא יודע "מקרא זה מה הוא אומר"?
2.
כיצד מסביר בעל התנא דבי אליהו את פסוקנו וכיצד מסבירו בעל הכתב והקבלה?
(סמן את הפסוק בסימני פיסוק לפי פירוש הכוה"ק).
שאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
כי תשא
פרק לג, ז – יא
בגיליון כי תשא של אשתקד עסקנו בפרקים לב–לג–לד והקדשנו כל עיוננו לתפילת משה, או ביתר דיוק,
לשלוש הפעמים בהן פותח משה בתפילה ובבקשה ב"משא ומתן" ובקשת סליחה וכפרה על חטא העם, הלא הם הפסוקים:
לב,
יא – יג
לב,
לא – לג
לג,
יב – לב
וראינו כיצד מהוות שלוש שיחות אלה –
שלושה שלבי סליחה.
הפעם עוסקים אנו בפסוקים המבדילים בין שני לשלישי, פסוקים הנראים כמאמר מוסגר; והמספרים לנו אל צאת משה מקרב העם,
מקרב המחנה, ועל הקמת אותו "אהל מועד" זמני שאנו אותו "אהל מועד" שמדובר עליו בפרשת תצוה –
הוא המשכן.
היש לדון מעשה זה של משה לגנאי או לשבח – בזה נחלקו הדעות.
האם זהו מעשה המסמל ייאושו של משה מן העם ומייעודו או הוא לימוד לקח לעם.
שאלה א מביאה דעות שונות גם בקביעת זמן המעשה הזה –
פרידתו של משה מן המחנה,
וגם בהערכת המעשה הזה (ודברי הערכה שומעים אנו גם בדברי חז"ל שהובאו בשאלה ג)
למעיין ולמורה נביא בזה גם תפישה מעניינת של הוגה בן ימינו,
והמורה המכיר את תלמידיו–שומעיו ידע, אם ואיך להשתמש בו לצורך למודו *)
בפרק לב מתוארת ההתפרקות האיומה,
(ההפך,
הניגוד למעמד הר סיני), "וירא משה את העם כי פרוע הוא".
כוחות התאווה והחידלון השתלטו והיה מוכרח להוציא חלק מהם (את בני לוי)
כדי להתגבר על ההתפרקות. זה היה כשלון גדול ובפרק שאחרי זה (פרק לג) בפסוק ז ובפסוק כג מתוארות התוצאות האיומות:
"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה'
יצא אל אהל המועד אשר מחוץ למחנה".
(מחוץ למחנה סימן בולט לכישלון כי הרי עיקר מפעלו היה שאלוקים יהיה בקרב העדה, ושהוא,
משה,
יהיה בתוך המחנה).
ואז ה' אומר לו: "הנה מקום אתי…
וראית את אחורי ופני לא יראו" (בניגוד ל"פה אל פה אדבר בו",
או "פנים אל פנים").
יש לשים לב לניגוד הזה שבין פסוק יא לבין פסוק כג.
לא כרמב"ם החושב ש"וראית את אחורי"
הוא תיאור האופייני להכרת האלוקים בכלל. לא!
"וראית את אחורי"
פירושו נפילה, כשלון חרוץ. (שני הכישלונות הם:
"הרחק מן המחנה"
ו"פני לא יראו").
בפרק לג יש סתירה גלויה:
בפסוק יא כתוב:
"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". (פנים אל פנים או פנים בפנים היינו:
עין בעין) ובפסוק כ כתוב:
"לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי". הא כיצד? מי שחושב שפסוק כ הוא העיקר –
אינו אלא טועה.
התורה כולה בנויה על היסוד שיכולים לראות את פני האלוקים (פנים בפנים, עין בעין). בפסוק יא העדה כבר רחוקה מאוד מדרגה זו (אפילו מדרגה של שמיעת קול
האלוקים, עיין דברים ה,
כא),
ומשה נעשה יחיד **) שבצאתו מן המחנה הוא זוכה לראות פני האלוקים (עיין בפסוקים ז–יא).
בפסוק כ כבר ירד משה לדרגת העם,
ועל כן נאמר לו: "לא תוכל לראות פני" (תהליך הירידה מתואר בפסוקים יב–טז).
התוספת "כי לא יראני האדם וחי"
היא כאן בבחינת מובאה מפי העם (כמו שאמר מנוח לאשתו בשופטים יג, כב:
מות נמות, כי אלוקים ראינו),
אלא שכאן, בתורה,
הכוונה היא אחרת,
הכוונה שבתורה היא:
במצבך כעת לא תוכל לראות את לראות את פני האלוקים ואין כאן קביעת חוק כלל…
בפרק לד מתואר חידוש הברית על אף הכל. השיא הוא "וכתבתי על הלוחות את
הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים". נוצר מרחק בינו לבין העדה (פסוק ל) "ויראו מגשת אליו".
הוא נעשה כעין יחיד, כאילו נבדל מן העדה, אבל לא נבדל ממש כי על אף הכשלונות הוא חוזר ובונה את אהל מועד.
כשלונותיו ומאמציו הם תורה לדורות…
הכשלונות לא היו כשלונות, מכל נסיון נשאר משקע של משמעות, כל נסיון יצר אנרגיה לדורות.
ואמנם
בדברי
חז"ל שהבאנו בשאלה ב מוצאים אנו הערכה שלילית ליציאה זו מקרב המחנה
("עכשו יאמרו: הרב בכעס, התלמיד בכעס –
ישראל מה יהא עליהם, אם אתה מחזיר האהל למקומו – מוטב,
ואם לאו –
יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך!")
אך מצאנו גם דעות במפרשים שלא היתה יציאה זו הפרדה מהם,
עזיבת העם לנפשם,
אלא לקח ולימוד:
להורות דרך לתשובה.
ועיין בשאלה ב.
מתוך דברי שכטר אין לראות מה גרם לסליחה ולכפרה.
בלי כל מעבר,
בלי הנמקה רואה הוא "בפרק לד מתואר חידוש הברית על אף הכל".
ואולם יש ממפרשינו הרואים דווקא בפסוקים ז – יא את מעשה משה ואת תגובת ישראל – בייחוד את סוף פסוק י "והשתחוו…"
כסימן תשובה, כמאפשרים את חידוש הברית. הרחיב דבריו על כך בנו יעקב בפירושו לפרשת שמות הנמצא עדיין בכתב יד.
*)
מתוך
יוסף
שכטר, פרקי
הדרכה
בתנ"ך,
הוצ'
ניומן,
ירושלים–ת"א,
תש"ך
עמ' 254 – 255
**) נראה שכוונת שכטר כאן לומר שמשה נפרד כליל מישראל ואיננו זוכה לראות פני ה' כחלק מישראל, גם לא כמי שעמד בין ה' ובין ישראל, אלא כיחיד אשר לו קשר אישי מבודד עם האלוקות.
אך נראה שפסוק ז המדבר על כל מבקש ה'
– אמנם לא על העדה אך על כל בודד הרוצה בכך, היוצא אל אהל מועד –
סותר דברי שכטר הנ"ל.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
כי תשא
ל"ג י"ב–
ל"ד ג'
גליון
זה הוא המשכו של גליון כי תשא תשכ"ב
והשאלה הכללית של הגליון ההוא חוזרת גם
בזה. עיין
שם (וכן
בעלון ההדרכה שם וצרפהו לגליון זה).
א.
שאלה כללית
שלש
פעמים מתפלל משה ומנהל "משא
ומתן" עם
הקב"ה
ל"ב
י"א–
י"ג
ל"ב
ל"א–
ל"ג
ל"ג
י"ב–
ל"ד
ג'
הסבר
מהי התכלית שברצונו להשיג בכל אחת משלש
התדיינויות אלו?
ב.
פסוקים י"ב–
י"ג
את
פנייתו הראשונה של משה אל ה'
(י"ב–
י"ג)
פותח
משה ב"ראה"
ומסיים
אותה ב"ראה".
מה
משמעותה של חזרה זו?
בנו
יעקב (בפרושו
אשר בכתב יד לשמות)
משוה
לפסוקנו את בראשית ל"ב
י"ג
כאן:
"ואתה
אמרת ידעתיך בשם".
בר'
ל"ג:
"ואתה
אמרת הטיב אטיב עמך".
הסבר
מה התפקיד שממלאת האמירה ("אתה
אמרת")
פה
ושם?
ר'
יצחק
עראמה בעל עקדת יצחק (שער
נ"ד)
מקשה:
יש לדקדק בכפלו מלת "אתה"
כמה פעמים: "אתה אומר", "ואתה לא הודעתני",
"ואתה אמרת"- כי אין צורך למדבר עם הנמצא שיאמר לו על כל דבר "אתה"
ו"אתה"?
ענה
לקושיתו!
ג.
לג,
י"ב
ואתה
לא הודעתני את אשר תשלח עמי
רש"י:
ד"ה
אתה אומר
אלי וגו'
ואתה
לא הודעתני
וגו': ואשר אמרת לי (שמות כ"ג)
"הנה אנכי שולח מלאך"- אין זו הודעה,
שאין אני חפץ בה.
ספורנו:
ד"ה
ואתה לא
הודעתני
את אשר
תשלח
עמי: כשאמרתי "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי" זה יובן בעת היותנו נכנסים לארץ, אבל בדרך אין עמנו לא שכינתך ולא שום מלאך.
1.
מה
הקשי בפסוקנו?
2.מה
ההבדל בין שני הפרושים הנ"ל
בישוב הקשי?
נחלקו
מפרשי רש"י
בפירוש דבריו דלעיל:
הרא"ם
(ר'
אליהו
מזרחי):
לפי דעתי שבוש הוא שנפל בספרים והיה לו לכתוב:
(ל"ג ב') "ושלחתי לפניך מלאך…"
גור
אריה
(בהתיחסו
לדברי
הרא"ם):
ואין דבריו נכונים,
כי רש"י דוקא נקט בפסוק (שמ'
כ"ג)
"הנה אנכי שולח מלאך".
הסבר
את סברת כל אחד ממפרשי רש"י!
ד.
לג,
יב
ואתה
אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני
רש"י:
ד"ה
ואתה
אמרת
ידעתיך
בשם –
הכרתיך משאר בני האדם בשם חשיבות, שהרי אמר לו (שמ'
י"ט)
"הנה אנכי בא אליך בעב הענן… וגם בך יאמינו לעולם".
רמב"ן:
…שידעתני ורוממתני בשמך.
1.
מה
ביניהם בפירוש המלה "בשם"?
2.
היש
לפרש "ידע"
כאן
כפי שפרשו רש"י
בבראשית י"ח
י"ט
ד"ה
כי ידעתיו?
3.
רש"י
בפרושו מסתמך על הפסוק שמ'
י"ט
ט'; מהו
הפסוק בחמש שמות שעליו יוכל הרמב"ן
בפרושו להסתמך?
ה.
לג,
יג
הודיעני
נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך…
רשב"ם:
ד"ה
הודיעני
נא את
דרכיך: אתה בעצמך תהיה מודיע לנו את הדרך,
שתראני דרכיך ואני אלך אחריך.
הרכסים לבקעה:
גם אתה אמרת שמצאתי חן בעיניך ואתה מודע ואוהב לי ביחוד,
ועתה אם הדבר כן, הודיעני נא ולמדני דרכך, מידותיך שאתה מתנהג בהם עם בריותיך אם לשבט אם לחסד, לתת לאיש כדרכיו:
1.
מה
ביניהם בפירוש המושג "דרכך"?
2.
איזה
משני הפירושים מתאים יותר להקשר הפסוקים?
3.
לפי
דעת בנו יעקב יש להכריע בין שני הפירושים
הנ"ל
על פי השוואת
פסוקנו עם פסוק י"ב.
כיצד?
ו.
לג,
י"ד.
פני
ילכו והניחותי לך
ברכות
ז' א':
א"ר יוחנן משום ר' יוסי:
מניין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו,
דכתיב "פני ילכו והניחותי לך"- אמר לו הקב"ה למשה: "המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך".
תרגום אונקלוס:
שכינתי תהך ואניח לך.
רש"י:
ד"ה
פני ילכו:
כתרגומו,
לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך,
כמו (שמואל ב' י"ז)
"ופניך הולכים בקרב".
הרמב"ם
מורה
נבוכים
ל"ז:
"פנים"
שם משתתף ורב שתופו על צד ההשאלה.
הוא–
שם הפנים מכל חי. (ירמ'
ל')
"ונהפכו כל פנים לירקון", "מדוע פניכם רעים"
(בר'
מ')-
וזה הרבה. והוא שם הכעס:
(שמ'
א'
א')
"ופניה לא היו לה עוד".
ולפי זה הענין נעשה הרבה בענין כעס ה' (תהלים ל"ד).
"פני ה' בעושי רע". (שמ'
ל"ג)
"פני ילכו והניחותי לך".
1.
איזו
משתי התפישות של "פני
ילכו"
נראית
לך פשוטו של מקרא,
נמק
דבריך!
2.
לפי
איזו משתי התפישות יקל יותר לישב את הקשי
שבפסוק ט"ו?
ז.
לג,
יד
פני
ילכו והניחותי לך.
רשב"ם:
ד"ה
והניחותי
לך: אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאניח לך מכל אויביך מסביב,
כדכתיב (דב'
ג'
כ')
"עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם", (דב'
כ"ה)
"והיה בהניח ה'
אלוהיך לך מכל אויביכם". והמפרש "והניחותי לך"- נחת רוח אעשה במה שאעשה בקשתך, שטות הוא. וכי בכל דברים שהיה הקב"ה מתרצה לבקשת משה, יאמר לו "והניחותי לך"? והלא יתור לשון הוא בלא לצורך ואינו לשון חכמה.
1.
נגד
מי מן המפרשים שהובאו בשאלה ו פונה הרשב"ם
ומה נימוקו?
2.
מה
היא חולשת פרושו של רשב"ם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
כי תשא
ל"ג י"ב–
ל"ד ט'
שאלון
זה הוא המשכו של גליונות כי תשא תשכ"ב,
תשכ"ד
(השאלה
הכללית שהעמדנו בראש גליוננו זה חזרה על
שאלה א שם)
א.
שלש פעמים מתפלל משה ומבקש מאת ה'
בקשותיו:
ל"ב
י"א–
י"ג
ל"ב
ל"א–
ל"ג
ל"ג
י"ד–
ל"ד
ט'
הסבר
מהן תכליותיו שרוצה הוא להשיג בכל אחת
משלש התדיינויות אלה?
ב.
מ.
בובר
במאמרו
"המלה
המנחה ואב הצורה של הנאום"* מפנה
את תשומת לבנו לכך,
שאותו שרש (ובאותו בנין) שבו "מסיים משה את דברי הפיוסין הראשונים שלו,
בו הוא גם מסיים את דברי הפיוסין האחרון (ל"ד ט') אם כי בשנוי הוראה".
למה
הוא מתכוון ומה הן שתי ההוראות?
(בספרו
"דרכו
של מקרא"
ע'
300-308).
ג.
לג,
כ'
לא
תוכל לראות את פני
כי
לא יראני האדם וחי
ראב"ע:
ד"ה
וחי: פירוש ויחיה, כי מיד ימות,
כי מנוח אמר בעבור שראה המלאך (שופטים י"ג כ"ב)
"מות נמות כי אלוקים ראינו",
גם יעקב אמר (בראשית ל"ב ל"א)
"כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותנצל נפשי"- ואף כי השם הנכבד.
ויש אומרים: לא יראני האדם,
רק (מי שהוא) יחיה לעולם, וזה היפך הלשון.
ואחרים אומרים: כי מלת "לא"
ישרת בעבור אחר,
וכן הוא: לא יראני האדם ולא החי,
והטעם–
המלאכים.
ראב"ע
(בפרושו
הקצר
לשמות
הוצאת
פליישר
תרפ"ו):
ולפי דעתי שהכתוב דבר כמנהגו,
כי ידענו דעת ברורה, כי אין השם גוף, ואחר שאיננו גוף לא יתכן שיראה בעין,
כי העין איננה רואה כי אם המקרים שהם בגוף.
על כן אמרתי שמלת "יראני"
איננה במראית העין.
גם (שמות ל"ג י"א)
"כאשר ידבר איש אל רעהו",
שלא היה על ידי שליח שהוא מלאך.
וזה הדבור עם יוצר בראשית ידבר, לא עם מלאך;
והטעם להתאחד בצורות שאין עצם להם, כי הם הסלם לעלות אל הנשגב, וזה לא יתכן לחי בעבור הגוף.
על כן "כי לא יראני האדם וחי".
ר'
יצחק
עראמה
עקדת
יצחק שער
נ"ד:
"לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי",
לא אמר לו זה בתורת מניעה, חלילה,
רק בתורת הלמוד וההודעה הגדולה שבידיעות, וזה שהוא מבואר,
שתכלית מה שיש בכח החכמים לדעת בחכמה האלוקית הוא–
שלא ידעוהו.
וזהו ההפרש בין חכם לחכם ממנו, שכל מה שיחכם עוד, יוסיף דעת סבות בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו (=ה'
למשה):
תדע שההשגה העליונה שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני…
והיא הודעת מהותו כמו שאמר (=כמו שבקש משה)
"הודיענו נא את דרכיך ואדעך".
ונתן הסבה ואמר "כי לא יראני האדם וחי".
ירצה בזה, שאין כח בשכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגיי*
באומרך עליו "חי מדבר" להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר, כל שכן למי שהוא בתכלית הנקיות והפשיטות מכל בחינות שום רבוי וחבור ענינים בעולם. אמנם כשהצבור מתפרד מזה החיות ההיולאני ודאי יראני בשום (=באיזה)
צד,
והוא מה שאמרו חז"ל (בכות י"ז)
"בעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
או שיאמר "כי לא יראני האדם וחי"-
והוא חי ובריא בשכלו, כמו (במד'
כ"א)
"והביט אל נחש הנחשת וחי",
שכבר יקרא לקצת בני אדם,
לשבוש שכלם (=מפני שנשתבש עליהם שכלם) לחשוב,
שכבר ראו במראה אותו יתעלה,
שקרה להם כמו הסומא שלא ראה מאורות מעולם וסובר לשפוט בענין המראות, שזה לא די לו שהוא סומא, אלא שהוא סכל.
ואולי כי אל החשש הזה היה ישעיהו מצטער כשאמר (ישע'
פרק ו') "אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי…
כי את המלך ה' צבאות ראו עיני".
*(וע'
עלון ההדרכה)
1.
מהו
ההבדל בין שלשת פרושי הראב"ע
המובאים בפרושו הארוך?
2.
מהי
חולשת פירושו
הראשון?
3.
האם
פירוש הראב"ע
מתוך "פרושו
הקצר"
זהה
עם אחד משלשת פרושיו המובאים ב"פרוש
הארוך"?
אם
כן– עם
איזה מהם?
אם
לא– מה
ההבדל בינו ובין השלשה?
4.
מה
ההבדל בין שני פרושי בעל העקדה?
5.
נגד
מי פונה בעל עקדת יצחק בפרושו השני?
6.
לשם
מה מביא בעל עקדת יצחק בסוף פרושו הראשון
את מספר חז"ל
(ברכות
י"ז),
מה
ענינו לענייננו?
7.
במה
סוטה בעל העקדה בדבריו לישע'
ו'
מפשוטו
של הפסוק שם?
ד.
ל"ד,
ט'
אם
נא מצאתי חן בעיניך אד'
ילך
נא…
האם
לא נענה משה לבקשתו זו כבר בל"ג
י"ד,
וכן
בל"ג
י"ז
ומה הוסיף כאן לבקש שוב?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. י"ב
ד"ה
ראה אתה
אומר
אלי: תן עיניך ולבך על דבריך "אתה אומר אלי…"
"ואתה לא הודעתני"
ואשר אמרת לי (כ"ה)
"הנה אנכי שולח מלאך" אין זו הודעה,
שאין אני חפץ בה.
מקשים
מפרשי רש"י:
אם רצה רש"י לתקן שאין ראיית העין נופלת אצל השי"ת ויש לפרש "ראית"
כאן במובן של "השגה",
למה לא פרש רש"י כך בשמות ג' "וירא ה' כי סר לראות"?
א.
ישב
קושיתם.
ב.
מה
הקושיה השניה שרצה רש"י
לישב בדבריו?
2. י"ב
ד"ה
ואתה
אמרת
ידעתיך
בשם; הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות י"ט)
"הנה אנכי בא אליך בעב הענן… גם בך יאמינו לעולם".
א.
שני
קשיים מיישב רש"י
בדבריו אלה.
אלו
הם?
ב.
האם
דבריו כאן מתאימים לדבריו בד'
י"ח
י"ז
ד"ה
"ידעתיו"?
3. י"ג
ד"ה
ועתה: אם אמת שמצאת חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך,
מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך.
מה
ראה רש"י
להוסיף כאן מלת "אמת"
שאיננה
בכתיב? מה
תיקן בזה?
4. י"ג
ד"ה
ואדעך
למען
אמצא חן
בעיניך: ואדע בזו מדת תגמוליך, מהי מציאת חן שמצאתי בעיניך,
ופתרון "למען אמצא חן"-
למען אכיר כמה שכר מציאת החן.
א.
מה
קשה לו בפסוקנו?
ב.
למה
הוסיף אחר פרושו עוד "ופתרון
למען אמצא חן"-
למה
לא הסתפק בדבריו הראשונים?
5. י"ג
ד"ה
וראה כי
עמך הגוי
הזה: שלא תאמר "ואעשה אותך לגוי גדול" ואת אלה תעזב!
ראה כי עמך הם מקדם ואם בהם חמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו. ואת תשלום השכר שלי בעם הזה הודיעני.
ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות ז',
ואני לישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי.
א.
מה
קשה לו?
(שים
לב שלא אמר משה כפי שאמר משה דב'
כ"ט
כ"ט
"והם
עמך"!)
ב.
רש"י
רומז כאן לדברי רבותינו ברכות המפרשים
"הודיעני
נא דרכיך":
אמר לפניו: רבונו של עולם,
מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו…"
הסבר
למה דוחה רש"י
במקומנו את דברי חז"ל
לפסוקים אלה?
ה.
שאלה בתרגום אונקלוס
ט"ו אם
אין פניך הולכים אל תפלנו מזה.-
תרגום אונקלוס: אם ליה שכינתך מהלכא ביננא
מה
ראה אונקלוס להוסיף מלה "ביננו"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
כי תשא
ל"ג ז'- י"א
א.
לג,
ז
ומשה
יקח את האהל ונטה לו… וקרא לו "אהל
מועד"
והיה
כל מבקש ה'
יצא
אל אהל מועד
ח והיה
כצאת משה אל האהל יקומו
השוה
|
ראב"ע |
רשב"ם |
רש"י |
|
ד"ה __תחת (תהילים |
ד"ה |
ז: לוקח |
|
|
|
ד"ה |
|
|
|
ד"ה |
|
|
|
ח: |
|
|
|
ד"ה ואין |
1.
הסבר
למה אין רשב"ם
וראב"ע
מסבירים גם את צורת העתיד של "יצא"
"והיה",
"יקומו",
האם
מפני שהם מסכימים עם רש"י
בפעלים אלה (ומדוע
באלה יסכימו?)
או
מפני שהם מסתמכים על פירושם את הנשוא
הראשון "יקח"
או
מסבה אחרת?
ב.
לג,
י"א
ודבר
ה' אל
משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו
אבן כספי שירת כסף:
אמנם אמרו– "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים"
אינו סותר לדבר יהיה נזכר עוד בתורה… לכן מבואר כי אפשר שידבר איש על דרך משל עם רעהו פנים אל פנים,
רצוני:
פניו נגד פניו,
אבל המדבר עמו לא יראה המדבר, כי מחיצה ביניהם,
אם גסה או דקה, עד שיהיה אפשר להביע דקות המחיצה עד שיביט א תמונתו, כטעם (איוב ד' ט"ז)
"תמונה לנגד עיני",
לא שיבדיל פרטי הכרת הפרצוף.
ויותר רחוק מזה (דברים ה' ד')
"פנים בפנים דבר ה' עמכם",
כי מחיצות רבות או מחיצה עבה מאד היתה ביניהם,
רצוני:
בין ה' ובין הקהל.
1.
הסבר
את המסומן בקו.
מהו
הדבר בתורה שאליו יכון?
2.
מהי
הראיה מן הכתוב שדבור "פנים
בפנים"
אינו
מסמל אותה קרבה בלתי אמצעית (או
כמעט בלתי אמצעית)
כבטוי
דבור "פנים
אל פנים"?
ג.
לג,
י"א
…
ושב
אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש
מתוך האהל.
עקדת יצחק שער נ"ג:
…ואפשר שירמוז גם כן אל מה שאמר המורה בתחילת ספר המדע (הלכות יסודי התורה)
מאחת ממדרגות נבואתו של משה והוא, כי מיד שדבר ה' אתו פנים אל פנים, מיד שב אל המחנה, שלא נתבטלו כוחותיו הגשמיים, כמו שיקרה לשאר הנביאים; ויאמר,
כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה, כי בשעה ששורה עליו הנבואה,
אין לו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה.
ואולי שגם אל זה כוונו חז"ל באומרם (בבא בתרא ע"ה ע"א)
"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. וזקנים שבדור אמרו:
אוי לאותה בושה".
כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו, וכן היה משה מאיר מן הצד האחד אפילו בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני.
אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מן הצד האחד, וחשוכה מן הצד השני אשר כנגדו וכן היה יהושע…
וזקנים שבדור אמרו "אוי לאותה בושה!"
שאם ליהושע כן–
להם לא כל שכן!
הסבר
מה המסומל–
לפי
דבריו– בשיבה
למחנה ומה מסומל בישיבה בתוך האהל ובמה
רואה בעל העקדה את גדולתו של משה המסופרת
לנו כאן?
ד.
מדברי המדרש
י"א:
ודבר
ה'
אל
משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו.
שמות רבה מ"ה (ב'):
אמר לו הקב"ה למשה: "לא כך התניתי עמך, כשיהיו פניך כעוסות–
יהיו פני מרצין את פניך;
וכשיהי פני כעוסות–
היו פניך מרצין את פני?!חזור בך והכנס למחנה, שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים".
מפרשי
המדרש מהרז"ו,
מירקין
מפרשים מדרש זה בעזרת הפסוקים איכה ד'
ט"ז;
ויקרא
כ' ה';-
במדבר
ו' כ"ה–
כ"ו;
תהלים
מ"ט
ט"ז.
1.
מה
איפוא המובן הניתן במדרש זה ל"פנים
אל פנים"?
2.
כיצד
נדרש פסוק זה בדברי המדרש הנ"ל
מבחינה תחבירית?
י"א…
ושב
אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש
מתוך האהל.
שמות
רבה מ"ד
(ד'):
"והיה
כצאת משה
אל האהל
יקומו
כל העם"
עומדין מכאן ומכאן ומכבדין אותו,
שנ'
"ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה",
מה היו אומרין:
"אשרי יולדתו, מה רואה בו".
"והיה כבא משה האהלה ירד עמוד" כיון שהיו ישראל רואין עמוד הענן היו יודעים שהשכינה נגלית על משה "וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו".
אמר לו הקב"ה:
"שוב אל המחנה".
אמר לו: "איני חוזר!" אמר לו: "אם אין אתה חוזר– הרי יהושע! הוי יודע שהוא באהל".
משל למטרונה שכעסה על בת המלך ויצאה חוץ לפלטרין,
והיתה יתומה אחת מתגדלת עמה בפלטין של מלך. אמר לה (המלך למטרונה): "חזרי למקומך!" ולא בקשה. אמר לה: "אם אין את חוזרת, הוי יודעת שאותה יתומה נתונה בפלטין". כך הקב"ה למשה: "שוב אל המחנה!
אם לא– יהושע בתוך האהל".
1.
על
איזו פליאה בפסוקינו מבוסס מדרש זה?
2.
על
אלו מקומות בתורה מתבסס הדרשן בשימו בפי
משה את התשובה:
"איני
חוזר"?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. ח
ד"ה
כצאת משה
אל המחנה:
ללכת אל האהל.
א.
מה
קשה לו?
ב.
השוה
את דבריו בפסוקים הבאים:
בר
כ"ד
י"ח
ד"ה
ותורד כדה על ידה.
ותורד
כדה –
מעל שכמה:
בר'
י"ט
ב' ד"ה
סורו נא אל בית עבדכם.
סורו
נא –
עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון שלא יכירו שאתם נכנסין שם לכך נא'
סורו (ב"ר)
בר'
ל"ח
י"ב
ד"ה
ויעל על גוזזי צאנו.
ויעל
על גוזזי
צאנו –
ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:
2. ט
ד"ה
ודבר עם
משה: כמו ומדבר עם משה. תרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד השכינה,
כמו (במדבר ז' פ"ט)
"וישמע את הקול מדבר אליו".
כשהוא קורא "מדבר"
פתרונו:
הקול מדבר בינו לבין עצמו,
וההדיוט שומע מאליו.
וכשהוא קורא "מדבר"
משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט.
א.
נקד
את שבע מלות "מדבר"
שבדברי
רש"י
אלה.
(שים
לב: אין
נקודם בכל שבע הפעמים אחד!)
עיין
גם יחזקאל ב'
ב'.
ב.
למה
יכון רש"י
באמרו שהו "כבוד
השכיה"?
בעל
באר יצחק מקשה:
ונשאר לבאר עוד מה שהקפיד רש"י ז"ל לבאר הענין הזה רק כאן בפסוקים הללו, וכבר בא הפעל הזה אצל ה' ית'
בספר זה בפרשות הקודמות "וידבר ה' אל משה" פעמים רבות. וכן בספר בראשית הזכיר כמה פעמים דבורי ה' לאבות ולאדם ונח,
ומדוע אחר רש"י זה הדבור עד כה?
והיה לו לבאר זה בתחילת זכרון פעל הדבור בתורה אצל ה'
ית'!
3. י
ד"ה
והשתחוו: לשכינה.
מה
קשה לו?
4. י"א
ד"ה
ושב אל
המחנה: לאחר שנדבר עמו היה שב משה אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד…
מה
קשה לו בפסוקנו?
(שים
לב לכך שמישב הוא בדבריו שני קשיים!)
5. י"א
ד"ה
ושב אל
המחנה: תרגומו:
ותאיב למשריתא, לפי שהוא לשון הוה וכן כל הענין:
"וראו כל העם"-
וחזן;
"ונצבו"-
וקיימין;
"והביטו"-
ומסתכלים.
"והשתחוו"-
וסוגדין.
ומדרשו:
ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה.
אמר לו: "אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?"
א.
מה
ראה רש"י
לשוב ולפרש אותו ד"ה
שנית?
ב.
מה
ההבדל בין פשוטו לבין מדרשו בפרוש הדקדוקי
של "ושב"
(הן
של הפעל,
הן
של הוי"ו)?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
כי תשא
ל"ג ז'- י"א
בגליון
כי תשא של תשכ"ב
עסקנו בפרקים ל"ב–
ל"ג–
ל"ד
והקדשנו כל עיוננו לתפילת משה,
או
ביתר דיוק,
לשלש
הפעמים בהן פותח משה בתפילה ובבקשה וב"משא
ומתן"
ובקשת
סליחה וכפרה על חטא העם,
הלא
הם הפסוקים:
ל"ב
י"א–
י"ג
ל"ב
ל"א–
ל"ג
ל"ג
י"ב–
ל"ב
וראינו
כיצד מהוות שלש שיחות אלה–
שלשה
שלבי סליחה.
הפעם
עוסקים אנו בפסוקים המבדילים בין שני
לשלישי,
פסוקים
הנראים כמאמר מוסגר;
והמספרים
לנו על צאת משה מקרב העם,
מקרב
המחנה ועל הקמת אותו "אהל
מועד"
זמני
שאינו אותו "אהל
מועד"
שמדובר
עליו בפרשת תצוה–
הוא
המשכן.
היש
לדון מעשה זה של משה לגנאי או לשבח–
בזה
נחלקו הדעות.
האם
זהו מעשה המסמל יאושו של משה מן העם ומיעודו
או הוא למוד ולקח לעם?
בשאלה
זו עסקנו בפרוטרוט בגליון כי תשא תשכ"ג.
הפעם
עסקנו בעיקר בפסוקים האחרונים של פסקה
זו.
לחשיבותו
של מאמר מוסגר זה מעיר בובר:*
…המאמר המוסגר על האהל (ל"ג ז'- י"א)
הכרחי,
שכן במקום זה עיקר הוא מבחינת הבשורה–
הוה אומר מבחינה תאולוגית– להעמידנו על דיוקו של ההבדל בין "דבר פנים אל פנים" שבפסוק י"א,
שאליו יש להשוות "ידע פנים אל פנים" (דברים ל"ד י') לבין "ראה פנים" (שמות ל"ב כ', כ"ג).
ואמנם
עיקר עסוקנו בגליון זה הוא בדבור פנים אל
פנים.
בשאלה
ג רומז בעל העקדה לדברי
הרמב"ם
הלכות יסודי התורה פרק ו'
הלכה
ו'
:…כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים (=נבהלים מפחד החזיון)
ומשה רבנו אינו כן. הוא שהכתוב אומר:
"כאשר ידבר איש אל רעהו".
כלומר:
שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם.
ואולם
המעיין שם בהמשך דברי הרמב"ם
יראה שבעל העקדה מתרחק מאד מדברי הרמב"ם
בהבדל שבין מדרגת משה למדרגת שאר הנביאים.
דברי
בעל העקדה מוסברים בפרוטרוט יתר בדברי
האברבנאל– אשר
כדרכו אינו מזכיר אותו,
אם
כי הוא חוזר על דבריו כמעט מילולית:
"כאשר ידבר איש אל רעהו"
ר"ל היה מדבר בלי אמצעי למשה… עם שמיד היה שב אל המחנה ומתעסק בעניני העם.
כי הנה לא היה הדבוק נמנע ממנו בעבור זה,
אבל היה בעודו במחנה שלם במדיניות והנהגת העם ובחזירתו באהל היה מנבא מהקב"ה בלתי אמצעי…ואף
הוא מביא את מדרש חז"ל
"פני
משה כפני חמה…"
וכן היה משה מאיר בנבואתו ובדעתו כפי המדיניות הצריך לאומה והם שני הצדדים…
קאסוטו
אף הוא מפרש את
שובו למחנה כפניה צרכי צבור,
אלא
שאין הוא רואה כאן הבדל בדרגת משה ויהושע:
הוא לא היה יושב בהתמדה באהל מועד,
מכיון שהיה לו לעסוק בצרכי צבור, אבל האהל לא נשאר בלי שמירה של כבוד. ומשרתו יהושע היה "נער",
שלומר משרת בקדש והוא "לא ימיש מתוך האהל". יש כאן הקבלה לי"ג כ"ב:
"לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם". כשם שה' שמר על עמו,
כך שומר עמו על המקום המקודש לו,
בהתמדה.
עד
כאן דברי קאסוטו.
*
מתוך
מאמרו "המלה
המנחה ואב הצורה של הנאום"
בספרו
"דרש
של מקרא"
מוסד
ביאליך 1964
עמ'
302.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
כי תשא
ל"ג י"ב–
ט"ז
א.
לג,
י"ב
ראה
אתה אומר אלי העל את העם הזה…
י"ג ועתה
אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך
ואדעה
למען אמצא חן בעיניך
וראה
כי עמך הגוי הזה.
רש"י:
ד"ה
ועתה: אם אמת שמצאתי חן בעיניך
הודיעני
נא את
דרכיך: מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך
ואדעך
למען
אמצא חן
בעיניך: ואדע בזו מדת תגמוליך, מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך.
ופתרון "למען אמצא חן בעיניך"- למען אכיר כמה שכר מציאת חן.
וראה
כי עמך
הגוי
הזה: שלא תאמר "ואעשה אותך לגוי גדול" ואת אלה תעזב;
ראה,
כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס,
איני סומך על היוצאים מחלצי,
שיתקיימו.
ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני.
ורבותינו דרשו במסכת ברכות– ואני לישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי.
רש"י
רומז בזה לדברי הגמרא:
ברכות ז':
אמר ר' יוחנן משום ר'
יוסי:
שלשה דברים ביקש משה מפני הקב"ה ונתן לו.
ביקש שתשרה שכינה על ישראל,
ונתן לו שנ'
(ל"ג ט"ז)
"ונפלינו אני ועמך";
בקש להודיעו דרכיו של הקב"ה,
ונתן לו, שנ'
"הודיעני נא את דרכיך" אמר לפניו: "רבונו של עולם!
מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?"
1.
איזה
משני הפרושים–
של
ר' יוחנן
ושל רש"י–
מתאים
יותר לפירוש המלה "דרכיך"?
2.
למה
דחה רש"י
את דברי חז"ל
שנאמרו לפסוקנו ופרש את שאלת משה בדרך
אחרת לגמרי?
3.
ר'
יעקב
בן שלמה אבן חביב (בעל
עין יעקב)
מעיר
בפרושו "חדושי
הכותב";
לפירוש הניתן בגמרא לבקשת משה "הודיעני נא את דרכיך"; ראוי לדקדק לשון זאת השאלה (=מפני מה יש צדיק…) שהיא יותר עמוקה וחזקה משאלת החכמים והנביאים אשר שאלו על צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
הסבר
במה היא "יותר
עמוקה וחזקה"?
ב.
לג,
י"ד
ויאמר:
פני
ילכו והניחותי לך
ט"ו
ויאמר
אליו:
אם
אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.
אברבנאל
מקשה:
במה שחזר משה לומר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה";
כי אם כבר הודה לו ית' ואמר (י"ד)
"פני ילכו והניחותי לך", למה ישיבהו משה:
"אם אין פניך הולכים" והשתדל לעשות על זה טענות (ט"ז)
"ובמה יודע איפא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך,
הלא בלכתך עמנו,",
שהם כלם דברים שכפי הנראה אין בהם צורך לענין מה ששאל??
רש"י ד"ה ויאמר אליו
בזו אני חפץ,
כי ע"י מלאך אל תעלנו מזה.
הרא"ם
…שאע"פ שלא הה צריך משה לומר לו זה, מאחר שכבר הבטיחו שילך ה'
הוא בעצמו עמהם,
מכל מקום רצה להודיע לו חיבתן של ישראל להליכתו עמהן ואמר,
שאם חס ושלום לא היה מתרצה ללכת עמהם, לא היו עולים משם עד שימותו הם ונשיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם.
והתימה על הרמב"ן שטען ואמר:
וחלילה שיאמר משה,
"אם אין פניך הולכים" אחר שהבטיחו: "פני ילכו"!
ר'
דוד פארדו: משכיל לדוד:
אע"ג שכבר הבטיחו ה' (י"ד)
מכל מקום לא אמר לו שמיד ילך עמהם, והיה אפשר לשמוע (מדבריו)
שלא ילך עמהם אלא לאחר זמן כשיתכפר עונם וכשיהיו סמוך לגבול ארץ ישראל,
אז דוקא ילך עמהם והורישם את הארץ.
משום הכא חזר משה ואמר:
בזו אני חפץ:
ש"אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה"-
כלומר:
מיד אני חפץ שתלך עמנו.
ובזה מתורצת קושית הרמב"ן…
ר'
דוד הלוי (בעל הט"ז)
דברי דוד:
הרמב"ן כתב על זה: "חלילה שיאמר: 'אם אין פניך הולכים' אחר שהבטיחו 'פני ילכו'."
ונראה לי לפרש,
דהשם ית' אמר 'והניחותי לך', דמשמע שאין עושה כן אלא בשביל נחת רוח למשה,
לא בשביל ישראל,
ונפקא מינה מזה,
כשימות משה יחזור לשליחות מלאך.
על זה אמר משה: "אמת שבזו אני חפץ, אבל לא מטעמך אלא 'אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה'
" דהיינו:
כלל ישראל תלויים בזה.
ועוד נראה דרך אחר קרוב יותר לפשוטו,
דבמאמרו ית' משמע,
שאין מניעת המלאך דבר הכרחי לקיום ישראל אלא נחת רוח בלבד כמשמעות לשון "והניחותי"
שאינו אלא נחת רוח. על זה השיב משה: "רבונו של עולם,
לא נחת רוח בלבד יש בזה אלא קיום המון ישראל, והוא הכרחי על כן אמר:
אני חפץ בזה מצד ההכרח,
כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה כלל, בשום אופן.
יצחק הורוויץ: באר יצחק:
תיקן רש"י ז"ל את לשון הכתוב, שאין ענים המאמר הזה כמסתפק בהבטחתו ית',
רק ענינו "בזו אני חפץ".
1.
מהו
הקשי בפסוקנו?
2.
מדוע
קשים הם דברי רש"י
עד שנחלקו מפרשי רש"י
בהבנתו?
3.
לפנינו
חמשה פרושים שונים לדברי רש"י
הנ"ל.
במה
שונים פרושי משכיל לדוד ודברי דוד מפרוש
הרא"ם
ובל באר יצחק?
4.
למה
מעדיף בעל דברי דוד את פרושו השני על
הראשון,
(שהוא
"קרוב
יותר לפשוטו")
במה
הוא נראה לו קרוב יותר לפשוטו של דברי
רש"י?
ג.
לג,
י"ד
ויאמר
פני ילכו והניחותי לך.
ט"ו
ויאמר
אליו:
אם
אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.
ראב"ע:
אמר הגאון: "פני"-
חמתי.
כמו (שמואל א' א')
"ופניה לא היו לה עוד".
והנה מה יעשה במלת "אם אין פניך הולכים"?
ולפי דעתי כי פירוש "פני"-
אני בעצמי, כמו (שמואל ב' י"ז י"א)
"ופניך הולכים בקרב".
ראב"ע (בפירושו הקצר)
וטעם,פני
ילכו"– כבודי ילך עמכם,
"והניחותי לך"- ולא להם. והשיב משה "אם אין פניך הולכים"- עם ישראל, "אל תעלנו" בלשון רבים, והפסוק הבא אחריו לעד: "אני ועמך";
1.
מה
ההבדל בין פירוש רב סעדיה גאון לפירוש
ראב"ע
בפירוש המלה "פני"?
2.
מה
הוכחת ראב"ע
נגד פירוש רב סעדיה,
בהביאו
נגדו את פסוק ט"ו
"אם
אין פניך הולכים"?
רמב"ן:
ד"ה
וטעם פני
ילכו: על דעת כל המפרשים אני בעצמי אלך,
והביאו לו דומה (שמואל ב' י"ח)
"ופניך הולכים בקרב";
והטעם "אם אין פניך הולכים" על דעת רש"י:
בזה אני חפץ,
כי ע"י מלאך אל תעלנו מזה.
וחלילה,
שיאמר משה "אם אין פניך הולכים" אחרי שהבטיחו ה':
"פני ילכו", ור'
אברהם פרש, כי ה' אמר למשה: "אני בעצמי אלך והניחותי לך לבדך, כי עמך לבדך אלך" ומשה השיב: "אם אין פניך הולכים עם הגוי כולו–
אל תעלנו מזה".
ולכך אמר "תלנו"
בלשון רבים. גם זה איננו מתוקן, כי משה אמר תחילה (פסוק י"ב)
"לא הודעתני את אשר תשלח עמי" בלשון יחיד. והנה גם בעת הרון קודם החטא אמר (שמות כ"ג כ') "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך…"ואם ידבר עם ישראל– גם זה בעבורם יאמר כן.
אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי תורה…
1.
מה
הן טענותיו נגד דעת הראב"ע?
2.
מה
רצה להוכיח בעזרת שמ'
כ"ג
כ'?
3.
הסבר
את המלים המסומנות בקו.
4.
מדוע
לדעתו אי אפשר להבין פרשה זו שלא בדרך
חכמת הקבלה?
שאלות בטעמי המקרא לפרשת כי–
תשא
העורך:
מיכאל פרלמן
שמות
ל"ג
י"ט:
ויאמר
אני
אעביר
כל
טובי
על
פניך
וקראתי
בשם
ה'
לפניך…
שמות
ל"ד
ה:
וירד
ה'
בענן
ויתיצב
עמו
שם
ויקרא
בשם
ה'.
ת"א
וקראתי…:
ואקר'
בשמא החלה קדמך,
ת"א לבר' י"ב ח': וצלי בשמא לה'.
רש"י
ויקרא:
מתרגמינן וקרא בשמא דה'
ל"ג י"ט
ראב"ע:
ד"ה
וקראתי: באברהם כתוב (בר'
י"ב ח') "ויקרא בשם ה'
" ובני אדם נקראיםלעבוד ה' על כן מלת "בשם"
דבקה עם השם הנכבד ואין ככה "ויקרא בשם ה'
" (שמ'
ל"ד ו'), כי השם הוא הקורא וככה (ל"ג)
"וקראתי בשם ה'
לפניך".
ויקרא:
הנה השם הוא הקורא (פירוש על ראב"ע:
כי מלת "בשם"
בטעם טפחא ודבק עם מלת "ויקרא")
והנה למדנו איך יקרא משה (פירוש על ראב"ע:
ר"ל השם קרא בשם להורות איך יקרא משה).
רכסים
לבקעה:
הקראתי בשם, מחוברים במרכא טפחא וכן למטה "ויקרא בשם" מחוברים וכל האחרים מחובר מלת "בשם"
לשם הקדש, לפני שהם לשון תפלה, ותרגום "וצלי".
ואלה תרגומם "וקרא בשמא דה'
". ואין לעמוד על דעת אונקלוס בזה. וגם רש"י ז"ל כתב סתם "כתרגומו".
ולא נתברר, מה זה שהוא יתברך קרא בשם ה'
ועוד שהוא לא כטעמי המקרא.
שד"ל:
ד"ה
וקראתי
בשם ה':
אודיעך תיאורי, מידת רחמים ומדת הדין לפיכך לא אחון כל חוטא אלא קצתם וקצתם אענוש.
"בשם"
נ"ל סמוך, וכן למטה ל"ד ה', אע"פ שאין כן בעלי הטעמים.
קריאה בשם ה'
כאן אין ענינה נבדל מכל שאר קריאה בשם. וראב"ע חשב, כי באברהם הכוונה,
שקרא בני האדם לעבודת ה',
וזה אינו, שא"כ ה' ל"ל "לשם",
לא "בשם":
אך האמת, כי כל "קריאה בשם" אין ענינה אלא הרמת קול…
וזה לתת כבוד…
ולפעמים להודיע ולפרסם,
שאנו בוחרים בפלוני כמו שמ'
ל"א ב', ישעיהו מ"ג א'.
ד"ה ויקרא בשם ה': והנה גם למעלה וגם כאן נראה לי,
כי "בשם"
ראוי להיות בטעם משרת.
1. מהו הקושי בשני הפסוקים האלה?
2. איך מפרש ראב"ע את "קריאה בשם" כאן ואיך אצל אברהם?
3. במה מסתמך ראב"ע על ת"א?
4. מה מעיר רכסים לבקעה לענין ההסתמכות על ת"א (רש"י)?
5.
כיצד מתייחס שד"ל כאן לטעמי המקרא ומהו שהמריצו לפרש כן?