גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
כי תשא
ל"ד כ"ז–
ל"ה.
א.
קרני ההוד והמסוה
אברבנאל
מקשה:
אם היה שה'
יתברך רצה לעשות קירון פנים למשה, למה הוא נתן על פניו מסוה והיה אם כן סותר ומונע הכונה האלוקית?
ויש
בזה לחכמים דעות שונות ואלו מקצתן:
ראב"ע:
ל"ג
ד"ה
המסוה
… יש אומרים שהאור הי' מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור ע"כ היה משים המסוה.
ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון.
רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם.
ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים.
וזה טעם ובבא משה:
רלב"ג:
וזכר אחר זה שמשה עמד בהר על הלוחות השניות ארבעים יום וארבעים לילה בזולת אכילה ושתיה, ואין ספק שזהו על דרך הפלא כדרך שאר המופתים והגיע למשה מחזק התבודדות,
שקרן אור פניו,
רצונו לומר, שהיה לו זוהר השכל גם בעת חשבו לדבר עם ישראל, עד שכבר היו באים לפניו ולא היה מרגיש בהם.
וכאשר ראו ישראל זה הענין,
יראו מגשת אליו עד שקרא משה אליהם ואז שבו אליו ודבר דברו אליהם,
וזה אמנם היה כשנתן על פניו מסוה,
רצוננו לומר, ששם השתדלותו להפריד זה ההתבודדות באופן שיוכל לדבר דבריו עם ישראל.
ואולם בבואו לפני ה' יתעלה,
היה מסיר זה המסוה ולא היה צריך להשתדלות אחרת להגעת ההתבודדות לשכלו מבין שאר חלקי הנפש. אשר ילוד אשה שיגיע לזאת המדרגה העליונה והעצומה, מה נפלא חלקו ומה נעים גורלו…
…להודיע עוצם מעלת משה בנבואה עד שלא היה קשה אצלו הגעת ההתבודדות הנבואי,
אבל היה הענין בהפך, רצונו לומר שלא היה יכול על ההפרדות (=מן המצב הנבואי)
כי אם בקשי ובהשתדלות רב;
אבל בהגעת ההתבודדות לא היה צריך אל ההשתדלות כלל.
ובזאת המדרגה העצומה נתיחס משה רבנו עליו השלום מבין שאר הנביאים עד שנתנה זאת התורה האלוקית על ידו.
אברבנאל:
ענין המסוה אצלי הוא, שכאשר ידע כי קרן אור פניו, ידע שלא היה דבר הגון וראוי שישתמש בזוהר ההוא בדבר חולין כמו בעת אכילה והמשתה והשנה וגם בעת דברו לאשתו ובני ביתו בדברים שאינם מהתורה והמצוות, אבל בעת תתו השפע לבני ישראל ללמד אותם התורה והמצוות לא היה נותן על פניו המסוה, כדי שיהיו עיניהם רואות את מוריהם.
העמק
דבר:
וענין המסוה שנתן על פניו ולא רצה שיהיו מסתכלים על פניו תמיד, הוא כדי שיוכל להיות דבק במחשבתו באלוקות ולא יתבלבל על ידי כך.
1.
כיצד
מתורצות ע"י
המפרשים האלה קושית אברבנאל הנ"ל?
שים
לב במיוחד מה בין דעת אברבנאל לבין דעת
העמק דבר!
2.
כיצד
מפרש רלב"ג
את ענין קרני ההוד?
3.
במה
נוטה רלב"ג
מפשט הפסוקים?
(וכבר
אמר על דברו בעל עקדת יצחק:
"אני תמה מדבריו שנראה מהם,
שנזדמנה לו נוסחה אחרת בכתובים!")
ב.
ראב"ע כ"ט
ד"ה
ומלת קרן
… ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו.
ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו. ועוד אילו היה ככה למה לא הי'
תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי' בן שמונים:
(הערה: חוי
המוזכר בדבריו הוא חוי הבלכי הנקרא בכתבי
גאוני בבל "הכלבי"
על
שום שכתב דברי מינות.
ספרו
אשר נגדו יצא רב סעדיה גאון נכתב בערך
בשנת 870
לפני
הספירה הרגילה).
1.
כיצד
פירש חוי את ענין קרני ההוד?
2.
במה
סותר ראב"ע
את דעתו?
ג.
לד,
כ"ט
ומשה
לא ידע כי קרן.
בעל אור החיים מקשה:
צריך לדייק: לאיזה ענין הודיע הכתוב שלילת ידיעת משה בדבר, קודם שיודיענו הדבר עצמו, רצונו לומר: ענין קירון פנים שישנו?
נסה
לענות לקושיתו!
ד.
לד,
כ"ט
…
ושני
לוחות העדות בידו.
מלבי"ם:
מה
שאמר
"ושני
לוחות..." הוא מאמר מוסגר ונתן טעם מדוע לא ידע משה כי קרן אור פניו,
מפני ששני הלוחות היו בידו וחשב שהאור הנוצץ והמזהיר הוא מן הלוחות ולא ידע שהוא מפניו.
הסבר
את הרעיון הכלול בדבריו!
ה.
לד,
ל'
רש"י
וייראו
מגשת
אליו –
בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר (שמות כד) ומראה כבוד ה'
כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ולא יראים ולא מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:הסבר
את הרעיון המסומל בדברים אלה!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
כי תשא
ל"ד י"א–
כ"ו
א.
שאלה כללית:
אברבנאל:
כאשר נתרצה הקבה"ו למחול ולסלוח לישראל את עון העגל וכרת בריתו ללכת עמהם בעצמו לעשות להם נסים ונפלאות, היו חושבים ישראל,
שיצוה עליהם דברים קשים, כדי למרק את פשעם. וכמאמר הנביא בלשון האיש השב בתשובה (מיכה ו' ו'):
"במה אקדם ה',
איכף לאלוקי מרום?
האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה?
הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?
האתן בכורי פשעי,
פרי בטני– חטאת נפשי?" רצונו לומר– תמורת פשעי. אבל השם ית',
כי חפץ חסד הוא– לא כן עשה לישראל, כי כאשר נתרצה אליהם על העון החמור ההוא אשר עשו לא העמיס אותם במצוות חמורות וקשות ולא הרבה להם תורה חדשה ומצוות מחודשות מתיחסות לעון העגל אבל צוה אותם בלבד, מה שכבר נצטוו עליו קדם שחטאו…
וע'
גם:
רמב"ן י"א
שמר
לך את
אשר אנכי
מצוך
היום –
לא אמר בכל המצות שעברו אנכי מצוך,
ועל כן נפרש שיאמר, שמור המצות שאנכי מצוך היום,
ולא תעשה בהן כאשר עשית במה שצויתיך תחלה שעברת על הכל לעבוד ע"ז והבטיח לגרש העמים והזהיר על ע"ז שלהם ועל בריתם, כאשר עשה בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך (לעיל כג כ –לג),
שיחזרו אל התנאים הראשונים…
איזו
תמיהה כללית ביחס לפרשתנו מתורצת בדבריו?
ב.
לד,
יא–
כ"א.
רמב"ן כ"א
בחריש
ובקציר
תשבות –
על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות,
בעבור שכולם זכר למעשה בראשית,
כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות (לעיל כ ב)
ועוד,
כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים,
כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה טו)
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת ושם אפרש בעזרת הש"י ויתרומם:
(שים
לב:
"כאשר
פרשתי בעשרת הדברות"
כונתו
לפרק כ'
א'
ד"ה
אנכי החל מן "ואמר
אשר הוצאתיך מארץ מצרים".)
…ואמר
אשר
הוצאתיך
מארץ
מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת,
והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד)
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וזה טעם אשר הוצאתיך,
כי הם היודעים ועדים בכל אלה….
1.
מה
הן שתי השאלות המתורצות בדברי הרמב"ן?
2.
כיצד
מפרש הרמב"ן
את הקשר בין הפסוקים הנ"ל?
ג.
לד,
כ"א:
ששת
ימים תעבד וביום השביעי תשבות–
בחריש
ובקציר תשבות.
רש"י כ"א
בחריש
ובקציר
תשבות –
למה נזכר חריש וקציר יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש (ר"ה ט) וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ו' הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואין צ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר (ויקרא כה) שדך לא תזרע וגו' וי"א שאינו מדבר אלא בשבת וחריש וקציר שהוזכר בו לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת:
המקור
לדברי רש"י
אלה הוא:
גמ'
ראש השנה ט'
ע"א:
…"בחריש
ובקציר
תשבות" ר'
עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית–
שהרי כבר נ'
(ויקרא כ"ה)
"שדך לא תזרע…"
אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית–
(רש"י:
אין צריך לומר חריק של שביעית: דעל כרחך אף על גב דרישא דקרא בשבת קאי,
דכתיב "ששת ימים תעבוד",
סיפיה אשביעית קמי;
די אשבת– חריש וקציר הוא דאסור, שאר מלאכות מי שרו (התיר)?!)
(רש"י:
חריש של ערב שביעית: שלא יחרוש שדה אילן ערב שביעית ויועיל לשביעית).
ר'
ישמעאל אומר: מה חריש– רשות,
אף קציר– רשות,
יצא קציר העומר שהוא מצוה.
(רש"י:
ולא דבר הכתוב אלא לענין שבת, כדכתיב ביה "וביום השביעי תשבות"-
בחריש ובקציר תשבות…)
1.
הסבר
את שתי הדעות המובאות ברש"י
בפירוש פסוקנו?
2.
הסבר
את קושית רש"י
"למה
נזכר חריש וקציר"?
(העזר
בפרושו לדברי ר'
עקיבא
בגמ' דלעיל!)
3.
השוה
את פסוקינו (י"ח–
כ"ו)
למשפטים
כ"ג
י"ד–
י"ט.
4.
התוכל
למצוא ע"י
השואה זו סמך לדעה הראשונה שמובאת ברש"י?
ד.
שמות הרגלים.
השוה
את שמות החגים וכינויים
בפרשת משפטים ובפרשתנו:
במשפטים
כ"ג
ט"ז: חג
הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה.
כי
תשא ל"ד
כ"ד: וחג
השבועות…
בכורי
קציר חטים.
במשפטים
כ"ג
ט"ז:
וחג
האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה.
כי
תשא ל"ד
כ"ב: וחג
האסיף תקופת השנה.
התוכל
למצוא טעם לשנוי הכינוי
ולהשמטת המלים "בכורי
מעשיך אשר תזרע…"
"באספך
את מעשיך…"?
מ.
הורוביץ
במאמרו:
בא על סמך השואה זו לכלל מסקנה בפסוק כ"א בשמיטה ידבר (כדעה הראשונה) בדברי רש"י לפ' כ"א).
התוכל
להסביר, במה
יש למצוא על סמך השואה זו סעד לדעה ההיא?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
כי תשא
ל"ד א– ז
א.
לד,
א.
פסל
לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על
הלוחות את הדברים…
בעל
עקדת יצחק שואל:
למה לא פסלם הקבה"ו בעצמו– כראשונים?
1.
הסבר–
מניין
שהראשונים הקבה"ו
פסלם?
2.
התוכל
לענות לשאלתו?
(שים
לב שבין מעשה הראשונים ובין פסול השניים
קרה מעשה העגל!)
ב.
לד,
א
וכתבתי
על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות
הראשונים אשר שברת.
שבת
פ"ז
ע"א:
ג'
דברים עשה משה מדעתו והסכים הקבה"ו עמו.
…ושבר את הלוחות.
ומנא לו דהסכים הקבה"ו על ידו?
שנאמר "אשר שברת"- יישר כחך ששברת.
(רש"י:
"אשר"-
אשור,
שאשרו וחזקו על שבירתן).
מקשה
הרשב"א:
מנא לו לדרש כך והרי כמה לשון "אשר"
בכתובים שאינן לשון אשור וחזוק?
למה
מביא רש"י
דברי חז"ל
אלה לפסוק האחרון של דברים ולא הביאם כאן?
ג.
השוה:
ה': וירד
ה'
בענן
ויתיצב עמו שם.
ויקרא
בשם ה'
ו': ויעבר
ה'
על
פניו
ויקרא
ה'
ה'…
התוכל
להסביר כפל זה בשני פסוקים סמוכים?
ד.
מה
אפשר ללמוד על מובנו של המושג "וירא
אליו ה'
" (בראשית
י"ב
ז')
המופיע
שם בפעם הראשונה בתורה מתוך ההשוואה
הבאה:
ז':
וירא
ה'
אל
אברהם ויאמר:
לזרעך
אתן את הארץ הזאת
ויבן
שם מזבח לאל הנראה אליו…
ח':...ויקרא
בשם ה'
לבין
שמות
ל"ג
י"ח:
ויאמר:
הראני
נא את כבודך
י"ט:
ויאמר:
אני
אעביר את טובי על פניך וקראתי בשם ה'
לפניך
ל"ד
ה': וירד
ה'
בענין
ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה'
ו': ויעבר
ה'
על
פניו ויקרא:
ה'
ה'
אל
רחום וחנון ארך אפים וכו'…
ה.
וירד
ה' בענן
ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה'
תרגום
אונקלוס:
וקרא בשמא דה'.
תרגום
יונתן:
וקרא משה בשום מימרה דה'
.
ספורנו:
ויקרא
ה' ית';
בשם
ה'; קריאה מודיעה פעולות אלוהיות.
באור:
…והנכון כפשוטו, שהשם הוא הקורא ומודיע דרכיו ומדותיו למשה עבדו ומלמדו היאך יקרא.
1.
מה
הן שתי הדרכים להבנת פסוקנו?
2.
נסה
להכריע ביניהם!
ע'
במחזור
יום הכיפורים:
"אל מלך יושב על כסא רחמים… כמו שכתוב "ויעבר ה' על פניו ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' "
בעקבות
מי מן המפרשים הנ"ל
הלך בעל מסדר התפלה הזו?
ו.
לד,
ו.
ה'
ה'
באור:
השם הראשון הוא נושא המאמר והשני הנשוא,
כאומר:
ה'
הוא ה'. והטעם שכל מה שיסופר על הנושא הנכבד הזה, וכל מה שאפשר לבטא בשפתים או לחשוב במחשבה מעצמותו הוא השנוי הנושא ההוא בעצמו הוא הוא… ורעיון הזה עמוק עד מאד.
ולפי פשוטו כך ענינו: העצם תהיה הוה ויהיה הנמצא לישראל בעת צרתם הוא העצם ההוא בלי שנוי ותמורה ונמצא לקוראיו תמיד,
אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא אחר שיחטא וישוב.
היכן
מצינו בתורה ובנביאים שידברו על ה'
במשפט
אשר הנושא והנשוא בו שוים,
מטעם
שאמרו הבאור כאן?
ז.
לד,
ו.
רחום וחנון.
ראב"ע:
רחום:
כדרך (תהלים ק"ג)
"כרחם אב על בנים", שישמרם שלא יפלו.
וחנון:
כדרך (שמות כ"ב כ"ו)
"ושמעתי כי חנון אני", להושיע מי שנפל ולא יוכל קום.
הסבר,
במה
נעזר הראב"ע
בפסוק שמ'
כ"ב
כ"ו,
הרי
גם שם מופיעה המלה "חנון"
בלי
הסבר כמו כאן,
ובמה
עשוי הפסוק ההוא להבהיר את פסוקנו?
ח.
שאלות ודיוקים ברש"י:
ו'
ד"ה
ה' ה':
מדת רחמים היא,
אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב.
דברי
רש"י
אלה מקורם בגמ'
ראש
השנה י"ז
ע"ב.
ומקשה
בעל אור החיים בשם הרא"ש:
קודם שיחטא, למה צריך רחמים?
נסה
לענות!
ו
ד"ה
ואמת לשלם שכר טוב לעושי רצונו.
א)
מה
קשה לו?
ב)
למה
אל יפרשנו כמשמעו וכמו שפרשו ראב"ע
"שימלא
ויקיים דברו"?
ז
ד"ה
נוצר
חסד, שהאדם עושה לפניו.
במה
סוטה רש"י
כאן מן הפירוש הרגיל ומה הצריכו לפרש כך?
ז
ד"ה
ונקה לא
ינקה: לפי פשוטו משמע,
שאינו מותר על העון לגמרי,
אלא נפרע ממנו מעט מעט.
ורבותינו דרשו: מנקה הוא לשבים "ולא ינקה" לשאינן שבים.
א)
מה
בין פשט לדרש בפירוש הבטוי "ונקה
לא ינקה"?
ב)
למה
לא הסתפק רש"י
כאן בפרוש לפי פשוטו,
מה
אלצו להוסיף גם דברי דרוש?
ז
ד"ה
פוקד עון
אבות על
בנים: כשאחוזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פרש במקרא אחר "לשונאי".
א)
מה
קשה לו?
ב)
מה
הוא "המקרא
האחר"
שאליו
ירמוז?
ג)
מהי
ראיתו משם,
האם
הפסוק ההוא סובל רק פרוש אחד?
וע'
גליון
יתרו תש"ו.
ט.
עיין
במחזור יום הכיפורים בשלוש
עשרה המידות
הנאמרות שם.
במה
סטו מסדרי התפלות מן הפסוק ומפשט הפסוק?
(שים
לב: הרמן
כהן בספרו:
Die
Religion
d.
Vernunft
aus
den
Quellen
des
כותב:
Judentums
S.259
ששנוי זה בתפילה יש לראותו כמעשה הנובע מתוך מדת חסידות עמוקה ביותר ומתוך אהבת האדם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
כי תשא
ל"ד א'- ד'
א.
לד,
א':
פסל
לך שני לוחות כראשונים
ל"א
י"ח: ויתן
אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני
שני
לוחות העדות
לוחות
אבן כתובים באצבע אלוהים
ל"ב
ט"ז:
והלוחות
מעשה אלוהים המה
והמכתב
מכתב אלוהים הוא
הסבר
למה לא הובא תאור הלוחות הראשונים במקומו
בסוף פרק ל"א
בלבד, למה
חזר הכתוב עליו ופרט באמצע פרק ל"ב?
ב.
לד,
א':
פסל
לך שני לוחות אבנים כראשונים
וכתבתי
על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות
הראשונים
אברבנאל
שואל:
למה צוה ה'
למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים ושהוא ית' יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים,
כי בהיות הלוחות השניים במקום הראשונים, היה ראוי שיהיו שווים בכל,
ולמה אם כן הראשונים פסל וכתב ית'
והשניים פסל משה ולא כתבם,
וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם?
והנה
אחדות מן התשובות:
ר'
יצחק
עראמה: עקדת
יצחק:
לפי שהדברים האלוהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם, לפיכך לא נתקיימו הלוחות הראשונים "שהלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא (ל"ב ט"ז),
לכן "פסל לך" ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן. ועם זה יהיו מדמותן וצלמם ויתקיימו אצלם.
אברבנאל:
והנה אמר ה'
אל משה "פסל לך" להודיעו,
שלא יזכה לראות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה שניתנה על ידו, כי לולא זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז.
ר'
מאיר שמחה מדוינסק:
משך חכמה (מהדורה ראשונה תרפ"ז,
שלישית ירושלים תשי"ד)
כי
תשא (ל"ב
י"ט):
"ויהי
כאשר
קרב
אל
המחנה
וירא
את
העגל
ומחולות
וייחר
אף
משה
וישלך
מידו
את
הלוחות
וישבר
אותם…"
הענין,
כי התורה והאמונה הם עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות:
ארץ ישראל, ירושלים וכו' המה רק פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בא"י ובחו"ל (לבד ממצוות התלויות בארץ) וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים–
משה איש האלוהים–
בין להשפל שבשפלים,
ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצוות ה', דת אחת לו עם השפל שבשפלים.ומשה לא קראו אלא "הסרסור",
אבל אין התיחסות התורה לו ומציאותה אינו תלוי רק בעלות העילות,
יתברך שמו. והנה דל השכל,
קצר ידו להשיג מציאות מחוייב המציאות תכלית,
ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים,
לאמור:
זוהי המרכבה לאלוקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם,
ולו עבדו וזבחו והקטירו. ורקודי הנפש ורתיחת הדם מתהוים ממושג מוחשי ונראה, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות.
וכאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל…
ועל זה צוה משה: האם תדמו כי אני– ענין?
וכי איזו קדושה בלתי מצות ה'? עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל?
חלילה!
כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שום שנוי… ואל תדמו כי המקדש והמשכן הנם ענינים קדושים בעצמם,
חלילה!
ה'
ית'
שוכן בתוך בניו ואם המה עברו בריתו,
הוסר מהם (=מן המשכן או המקדש) כל הקדושה והמה ככלי חול,
באו פריצים ויחללוה,
וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסרה קדושתו.
ויותר מזה הלוחות–
מכתב אלוקים– גם המה אינם קדושים בעצם,
רק בשבילכם, וכאשר 'זנתה כלה בתוך חופתה', המה נחשבים לנבלי חרם ואין בהם קדושה מצד עצמם,
רק בשבילכם, שאתם שומרים אותם.
סוף דבר– אין שום ענין קדוש בעולם שתיוחס לו העבודה והכניעה,
רק ה' ית'
הוא קדוש ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא,
לבנות משכן, להקריב קרבנות לה'
ית'…
וזהו "כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות",
ר"ל,
כי אין שום קדושה וענין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית',
ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שבר הלוחות ראו,
איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה "יישר",
שאמר לו הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים…
וכתבתי על הלוחות…
אשר שברת" היינו להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות,
וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ח') "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון",
ולהורות כי הראשונים אשר מעשה האלוקים המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים,
להראות כי אין בשום נברא שום קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית'.
קאסוטו:
פרוש על ס'
שמות
מכיון שכבר הושגה הסליחה השלמה,
אפשר עכשו לחדש שוב את הברית שהופרה באשמת העם,
ויחד עם חידוש הברית תתקיים ההתגלות שהובטחה למשה, התגלות מידות האלוהים עד כמה שיוכל בן אדם לתפוס אותן. הסימן המוחשי לחידוש הוא מסירת שני לוחות של עדות כראשונים שנשברו בשעת הפרת הברית הראשונה.
הטכס יהיה דומה לטכס הראשון,
אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנשואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנשואין הראשונים–
הקרע אמנם מתאחה,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.
בנו יעקב בפרושו לס' שמות הנמצא עדיין בכתב יד (מתורגם מגרמנית)
הלוחות הראשונים– מעשה אלוהים– כרוכה היתה בהם הסכנה, שיראה העם בהם "פטיש"
(כלי של ע"ז)
ויעשם אלוה. מה רב המרחק שהיה משה רבנו רחוק מכשלון מחפיר כזה, על כך יעיד מעשה שבירת הלוחות במו ידיו, אחר שראה שאין ישראל ראויים להם. מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היו בנ"י במצב הראוי,
שבו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב על הלוחות. אלו היו גם שלוחות השניים אשר ינתנו להם "מעשה האלוקים" כראשונים,
כשם שהיה המכתב שכתב אלוקים,
האם לא היתה סכנה בדבר שישוו את האבן למה שכתוב עליה,
שישוו חומר לרוח,
שישוו קליפה לתוכן?
ועל כן: רק הקול, הדבור,
המצוה,
המתב–
מכתב אלוקים הוא–
'תורה מן השמים'-
ואלו החומר, הלוחות יהיו עשויים בידי אדם.
זהו הלקח שיש ללמדו מפרקנו וממעשה העגל כולו.
1.
מה
ההבדל בין התשובות השונות הניתנות לשאלה
דלעיל (שהובאה
בנסוחו של אברבנאל)?
2.
נגד
איזו השקפה מכוונים דברי אברבנאל?
(בתשובתו,
לא
בשאלתו)
3.
מה
היא השאלה השניה שמיישב בעל משך חכמה
(בנוסף
על שאלת האברבנאל)?
ג.
לד,
א'
…
אשר
היו על הלוחות הראשונים אשר שברת…
שבת פ"ז ע"א:
"אשר
שברת"– אמר לו הקב"ה למשה: "אשר שברת"- יישר כחך ששברת,
מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלוחות.
1.
מהו
הרמז הלשוני בפסוקנו שמתוכו למדו שהודה
לו הקב"ה?
2.
מה
הקושיה על פסוקנו שרצו ליישב בזה?
דברי
הגמרא הנ"ל
מביאם רש"י
בסוף חמש דברים (ל"ד
י"ב):
ד"ה
לעיני
כל ישראל:
שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר (דברים ט') "ואשברם לעיניכם)" והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שברת"- יישר כחך ששברת.
למה
לא הביא רש"י
דברי הגמרא האלה לפסוקנו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
כי–תשא
פרק לד א – ט
א.
שאלה כללית:
השווה את ההכנות לקראת קבלת הלוחות השניים בפרקנו להכנות לקראת קבלתם בראשונה (פרק יט ופרק כד, א–ב).
מה הם ההבדלים הבולטים ומה סיבותיהם?
ב.
הלוחות השניים
שמות
לד, א:
וַיֹּאמֶר
ה'
אֶל
משֶׁה
פְּסָל
לְךָ
שְׁנֵי
לֻחֹת
אֲבָנִים
כָּרִאשֹׁנִים
…
ראב"ע:
בפירושו
הקצר
לשמות
(שאינו
מודפס
בכל
החומשים):
א:
פסל
לך שני
לוחות
אבנים: …
*) ויאמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים בשבעה דרכים: האחד שתיקן להם ארון ששם שם הלוחות;
והשני,
כי בשניים כתוב "למען ייטב לך",
שהוא טוב העולם הבא; והשלישי,
כי יש עליהם שלוש בריתות והם: "הנה אנכי כורת ברית" (לד,
י);
"כרתי אתך ברית"
(כז);
"ויכתוב על הלוחות את דברי הברית" (כח);
והרביעי,
כי בם חלק מהשמים והארץ כגוף בן אדם, כמו "העידותי בכם היום"
(דברים ל, יט);
והחמישי,
שהראשונים הורידם ביום חול; והשישי,
כי בעבורם קרן עור פניו;
והשביעי,
שקבלום ישראל, כי התאבלו על הראשונות.
ואין צורך להשיב על דברי זה הגאון,
כי ראיותיו הם כדברי חלום,
לא מעלים ולא מורידים, רק יצא עתק מפיו. והאומר כן – חייב שילקה,
כי ידוע כי מכתב האחרונים כמכתב הראשונים – מכתב אלוקים הוא.
והנה הם במכתב שווים.
ועל דעתו הראשונים בראם ה',
והשניים פסלם משה מאבן נבראת,
והנה מעשה משה נכבד ממעשה אלוקים?! ולפי דעתו שבראשונים נכתבו עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשת "וישמע יתרו", ובשניים כאשר הם כתובים בפרשת ואתחנן.
*) פליישר מעיר: עד היום לא מצאתי את המקום אשר בו אמר רבנו סעדיה ז"ל ככה.
1.
הסבר מהי מעלתם הרביעית של הלוחות השניים לפי רס"ג?
ומה עניין דברים ל, יט לענייננו?
* 2.
הסבר את המעלה החמישית? מנין לו, שלא היה גם זה יום חול?
3.
השווה את דברי רס"ג לדברי בעל משך חכמה שהובאו בגיליון כי–תשא תשכ"א,
(ראה בעלון ההדרכה)
מה ביניהם?
ג.
שמות ל, ד:
וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:
אבן
עזרא לד,
ד
ויפסול:
מנהג הלשון לדבר ככה, לאמר "ויקח בידו שני לוחות אבנים"
ולא אמר "ויקח בידו שני הלוחות". כמו "וה'
המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'"
(בראשית יט, כד),
ולא אמר "מאתו".
וככה בפסוק אחד "בני ישראל" (במדבר ח, יט)
חמש פעמים. והוא דרך צחות.
העמק דבר:
פסוק
ד: ויקח
בידו שני
לוחות
אבנים: לפי סדר העניין הרי מבעי:
"ויפסול … וישכם משה בבקר ויקח את הלוחות בידו ויעל על הר סיני"
או "ויעל על הר סיני ושני לוחות בידו"!
אבל בא ללמדנו דלקיחת הלוחות הועיל למשה גם בעת "וירד …" (פסוק ב) – היינו בשעה שעבר כבודו ית'
לפני משה. והוא היה צנוע מאד ולא רצה להביט,
אזי לקח בידו הלוחות שהיו מונחים על ההר ושם אותם נגד פניו. על כן לא כתוב עוד מעניין וְשַׂכֹּתִי כַפִּי וכן לא כתיב ראיית אחוריו.
וכמו שהיתה מידתו בסנה, כן בסיני …
1. מה קשה לשני הפרשנים?
2. מה ההבדל העקרוני בין גישותיהם?
* * 3.
לפי דעת בעל העמק דבר הקטין משה בצניעותו את בקשתו עתה.
הסבר,
מה רצה מעיקרא ומה רצה עתה?
4. במה דומה לדעת הנצי"ב משה במעמד זה למעמדו על יד הסנה?
* 5.
הראב"ע מסתמך בישוב הקושי על בראשית יט,
כד.
הסבר איך אפשר ליישב את הקושי הזה שם, אם לא נלך בשיטת הראב"ע?
יט,
כד.
מאת
ה' – לשון צחות והטעם מאתו וכן תמצא בפסוק אחד ה'
פעמים בני ישראל:
ד.
שמות לד, ה:
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
אבן
עזרא לד,
ה:
וירד:
יש אומרים, כי "ויתיצב"
על הענן, כי ה' היה עובר.
רמב"ן
לד, ה
ויתיצב
עמו שם:
ה'
נתיצב,
כענין ויבא ה'
ויתיצב (ש"א ג, י)
עמו,
עם משה שבא בענן כאשר בראשונה (לעיל כד, יח).
רשב"ם
לד,ה
ויתיצב
עמו: עם משה הנצב שם כדכתיב:
"ונצבת על הצור"
(פסוק כא).
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
פסוק
ה: ויתיצב
עמו שם:
השאלה ומשל לעניין ההבנה וההשגה השכלית כעין "פה אל פה"
(במדבר יב, ח);
ובעין "פנים אל פנים"
(שמות לג, יא)
וכיוצא בזה.
אברבנאל:
… שירדה השגחת ה'
שם להשפיע עליו בעננו, ואמרו "ויתיצב עמו שם"
אינו חוזר לה'
ית'
שנצב על משה ולא משה שניצב לפני ה', אבל הוא חוזר על הענן שזכר, שעמד עם משה,
כמו שיעדו "ושכותי כפי עליך"
(שמות לג, כב).
ספורנו
לד, ה:
ויתיצב
עמו שם:
ויתיצב משה עם הא–ל יתברך, כמו שאמר לו "ונצבת לי שם"
(שמות לד, ב).
* 1.
מהי השאלה העומדת בפני כולם,
ומה גרם לחילוקי דעות אלה?
2. כמה תשובות ניתנות בזה? חלק את הפרשנים לקבוצות!
* * 3.
הסבר את דברי ראב"ע ורמב"ן המודגשים.
* 4.
המפרשים כולם מביאים ראיותיהם מפסוקי פרשתנו (מפרק לג או לד) מה ראה הרמב"ן להביא ממרחק לחמו ולהסתמך על פסוק מתוך שמואל –א ג,
י?
* 5.
נסה להכריע בין הדעות הללו על פי ההקשר (עיין בפרקים לג–לד).
ה.
שמות לד, ה:
וַיֵּרֶד
ה'
בֶּעָנָן
וַיִּתְיַצֵּב
עִמּוֹ
שָׁם
וַיִּקְרָא
בְשֵׁם
ה':
תרגום
אונקלוס
פרק לד,ה:
… וקרא בשמא דה'.
תרגום
יונתן
לד, ה:
…
וקרא משה בשום מימרא דה'.
אבן
עזרא לד,
ה:
ויקרא
בשם ה':
הנה השם הוא הקורא. והנה למדנו איך יקרא משה.
אברבנאל:
(עמ'
שלו ב) פסוק ד:
ויפסול …: …ואמנם אמרו: ויקרא בשם ה',
פירשו המפרשים, שה'
קרא לפני משה את ה'
הנכבד ההוא, לקיים מה שיעדו "וקראתי בשם ה'
לפניך".
ואין הדבר כן,
אבל הוא חוזר למשה ואומר:
כאשר ראה משה שרוח נשאתו מאת ה'
ושמתו בנקרת הצור וסתם בעדו בעב הענן היה צועק וקורא בשם ה' מנקרת הצור ואומר:
ה'
אלוקי,
זכור אשר הבטחתני ולמה סכות בענן לך?
ספורנו
לד, ה:
ויקרא:
הא–ל יתברך: בשם ה'. קריאה מודיעה פעולות אלוקיות.
באור
פסוק ו:
ויעבר
ה' על
פניו…
ויקרא: … והנכון כפשוטו, שה'
הוא הקורא ומודיע דרכיו ומידותיו למשה עבדו ומלמדו היאך יקרא.
1. מה הן שתי הדרכים להבנת פסוקנו? האם ההכרעה בשאלה הקודמת קובעת גם את ההכרעה בשאלה זו?
2. מה ראיות מן הכתוב אפשר להביא לדעת הראב"ע?
3. מהו הקשר שבין פסוק ה לפסוקים ו–ז,
אם נקבל את דעת הראב"ע לפסוק ה?
על פי איזו מידה שהתורה נדרשת בה יש לבאר קשר זה?
ועיין בראשית לז,
ה – ו,ז,ח.
4.
עיין במחזור יוה"כ (או בסדר הסליחות):
"א–ל מלך יושב על כסא רחמים מתנהג בחסידות … כמו שכתוב וירד ה'
בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה'".
לפי איזו תפישה פירש מסדר התפילה את פסוקנו?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
כי–תשא
פרק לד א – ט
פרק זה יש ללמדו בצמידות לפרק הקודם,
שהרי מה שהובטח למשה בתשובה לבקשתו שם (לג,
יז–כג),
הוא אשר מתגשם בפרקנו. אך משום עומק הדברים הצטמצמנו כאן רק לפסוקים הראשונים,
שהם רק ההקדמה למעמדו של נקרת הצור.
שתי השאלות הראשונות עוסקות בהשוואה שבין הלוחות הראשונים וההכנה לקראת קבלתם לבין הלוחות השניים ולהכנה לקראתם. הרבה נאמר בהשוואה זו ודעות פרשנינו ומורינו שונות ואפילו מנוגדות. יש הרואים בלוחות השניים – בכלל ובפרטי קבלתם – ירידה בהשוואה למעמד הגדול הראשון. על הבדידות הנוראה והרזיות שבפרקנו *) מול הפומבי הגדול של פרשת יתרו כבר עמדו חז"ל במדרש תנחומא:
מדרש תנחומא כי תשא פרק לא
וגם איש אל ירא בכל ההר: הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי,
לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו וכאן א"ל הקב"ה:
"אין לך יפה מן הצניעות",
שנאמר (מיכה ו, ח):
ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת…
רש"י
לד, ג
ואיש
לא יעלה
עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה,
אין לך יפה מן הצניעות.
בשאלה האם יש כאן ירידה או עליה נאמרו הדברים הבאים ע"י קאסוטו בפירושו לשמות: (עמוד 306): הטכס יהיה דומה לטכס הראשון,
אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנישואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנישואין הראשונים.
הקרע אמנם מתאחה,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.
ואף זה נראה לנו – לנוכח כל ההקשר (של:
נקרת הצור, "ויעבר ה' על פניו", שלוש עשרה מידות),
המעיד,
שכאן בְּהַכָּרוֹת אחרונות (עליונות)
אשר האדם "וחי"
יוכל להגיע אליהן עסקינן, – פירוש "בעל–בתי".
ומעניינת התשובה שנתנה החוקר ב.
יעקב בפירושו לשמות:
הלוחות הראשונים מעשה אלוקים כרוכה היתה בהם סכנה שיראה העם בהם " Fétiche- פֶטִיש"
(סגידה לעצמים דוממים מתוך האלהתם)
ויעשהו אלוה. משה רבנו רחוק היה מהכשל כשלון מחפיר כזה, והוכח הדבר ע"י שבירת הלוחות במו ידיו,
אחר שראה שאין הם ראויים להם. אך דווקא מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היה העם במצב הראוי, אשר בו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב עליהם, ואילו היו הלוחות אשר ינתנו להם "מעשה אלוקים" כראשונים וכמו שהמכתב מכתב אלוהים הוא – האין סכנה שישוו את האבן למה שכתוב עליו,
שישוו חומר לרוח,
שישוו קליפה לתוכן?
ועל כן: רק הקול, הדיבור,
המצווה,
המכתב אלוקיים הם,
תורה מן השמים,
אך הלוחות, החומר,
יהא עשוי בידי אדם.
… שחרור זה מאמונה בחומר גשמי שהוא מקודש או "אלוהי",
שחרור זה הוא הלקח אשר עליהם ללמדו ממעשה העגל – לכן על הלוחות השניים להיות נפסלים בידי משה. ובזה נעשה צעד אחרון להוציא מלבם כל אמונה בפטשיזם – Fétichisme. ובזה גדולה מעלת הלוחות השניים על הראשונים,
שרק המכתב הוא מעשה אלוקי.
ואם תמצא לה הנטיה החבויה עמוק בלב להדבק בגשמי,
בנגלה לעין, בקונקרטי,
אם תמצא לה אחיזה בארון,
תבוא שעה אשר בה גם הארון יגנז.
ואילו הקדושה האמתית (התורה)
לא תאבד ולא תגנז גם בהחרב הבית כולו ….
בשאלה זו של השוואת לוחות ראשונים לשניים עסקנו גם בגיליון תשכ"א והבאנו שם דעות בעל העקדה והאברבנאל וכן את דברי ר'
מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה, אשר נעתיקם שוב כאן:
כי
תשא, לב,
יט:
וַיְהִי
כַּאֲשֶׁר
קָרַב
אֶל
הַמַּחֲנֶה
וַיַּרְא
אֶת
הָעֵגֶל
וּמְחֹלֹת
וַיִּחַר
אַף
משֶׁה
וַיַּשְׁלֵךְ
מִיָּדָו
אֶת
הַלֻּחֹת
וַיְשַׁבֵּר
אֹתָם
…
העניין,
כי התורה והמונה הם עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות – ארץ–ישראל,
ירושלים וכו' – המה רק פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בא"י ובחו"ל (לבד ממצוות התלויות בארץ) וכן הוא שווה בין לאדם הגבוה שבגבוהים – משה איש האלוהים – בין להשפל שבשפלים,
ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצוות ה', דת אחת לו עם השפל שבשפלים.
ומשה לא קראו לו אלא "הסרסור",
אבל אין התייחסות התורה לו,
ומציאותה אינו תלוי אלא בעילת כל העילות (סיבת כל הסיבות – הקב"ה)
ית'
שמו.
והנה דל השכל,
קצר ידו להשיג מציאות מחויב המציאות, שהוא בלתי תכלית ובלתי מושג,
ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים,
לאמור:
זוהי המרכבה לאלוקות וזהו המשגיח והמסבב כל העניינים בעולם,
ולו עבדו וזבחו והקטירו. וריקודי הנפש ורתיחות הדם מתהווים ממושג מוחשי ונראה.
והמה,
כאשר ראו כי בושש משה,
נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלוקות והוא המשגיח מעולם השפל,
והוא העלם ממצרים.
וזה היה גם חטא עגלי ירבעם, יעויין שם היטב למתבונן.
ועל זה צווח משה ככרוכיא:
האם תדמו כי אני – ענין? וכי איזו קדושה בלתי מצוות ה'? עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל!
חלילה,
כי גם אני איש כמוכם,
והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה …
ואל תדמו כי המקדש והמשכן הנם עניינים קדושים בעצמם,
חלילה.
ה'
ית'
שוכן בתוך בניו ואם המה עברו בריתו,
הוסר מהם (מן המשכן או המקדש) כל הקדושה והמה ככלי חול,
באו פריצים ויחללוה,
וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסרה קדושתו.
ויותר מזה הלוחות – מכתב אלוהים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה", המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם רק בשבילכם,
שאתם שומרים אותם.
סוף דבר – אין שום עניין קדוש בעולם שיוחס לו העבודה והכניעה, רק ה' ית'
הוא קדוש ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שציווה הבורא לבנות משכן,
להקריב קרבנות לה'
ית'
…
וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות"
הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות",
– ר"ל כי אין שום קדושה ועניין אלוהי כלל בלעדי מציאות הבורא ית', ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שיבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה'
ותורתו הטהורה….
ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב, והפליא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות. ולכן נתן לו הקב"ה "יישר",
שאמר לו הקב"ה (דברים י, א–ב):"פסול לך שני לוחות אבנים … וכתבתי על הלוחות … אשר שיברת" היינו גם כן להיות לאות על השורש שלימדת להם בשבירת הלוחות,
זה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד,
ב),
להורות כי הראשונים אשר "מעשה אלוקים המה"
– כמשמעו,
הוא בכבודו עשאן – המה שבורים, ולוחות שפסל משה – המה השלמים! להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה מפי רצון הבורא ית'.
בשאלה ד, ה אשר לכאורה אינן אלא שאלות תחביריות – מי הוא הנושא – אי אפשר להכריע כלל באמצעים לשוניים, אלא יש להכריע בה מתוך ראיית הפסוק בהקשרו הרחב,
ביחוד מתוך מגמת אותה "קריאה בשם ה'"
אשר תוכנה: "י"ג מידות".
יש להפנות תשומת לב הלומדים,
שלא מידות הקב"ה למהותו ולעצמותו נאמרים כאן,
כי אם אותן המידות אשר בהם יתגלה לנו ביחסו לבני אדם,
לא סוד האלוקות (כי מי בא בסוד ה')
נתגלה לו, אלא דרכיו אתנו,
אשר עלינו לדעתם ולהכירם כי בזה צווינו (ירמיהו ט, כג):
השכל וידוע אותי… ולכן מה שעשה ה'
כאן כלפי משה,
הוא שעשה אברהם בבואו לקרוא בני אדם לעבודתו.
בחוג של מבוגרים ומביני דבר אפשר להזכיר כאן את דברי הגמרא התמוהים והמוזרים אשר רבות עמלו מפרשי הש"ס להסבירם:
ראש
השנה י"ז
ע"ב:
אמר רבי יוחנן,
אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאמרו: מלמד שנעטף הקב"ה כשליח צבור והראה למשה סדר תפילה.
בראותנו את אברהם אבינו קורא בשם ה',
אולי נבין למה ירמזו דברי ר' יוחנן,
שלמד הקב"ה אותנו איך ללכת בדרכיו ולקרוא בני אדם ללכת בדרכיו.
כל זה מוכיח שההכרעה בשאלה ה תהיה בוודאי לצד רוב המפרשים,
לצדם של אלה המבינים שהנושא בפסוק ה עד סוף ו הוא ה' ולא משה.
ואולי כדאי להזכיר כאן את דברי מרטין
לוטר, שונא
היהודים
הגדול, העונה כמלאך הרע על כורחו – אמן,
באומרו:
הייתי נותן מאתיים גולדען כסף לו יכולתי להתפלל כיהודים;
אכן הם למדו תפילתם מפי מורם, המתפלל האדיר משה,
ואילו אותו הדריך ולימד האלוקים בכבודו ובעצמו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
כי תשא
ל"ד א'- ד'
א.
לד,
א'.
פסל
לך שני לוחות אבנים כראשונים
ל"א
י"ח:
ויתן
אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני
שני
לוחות עדות
לוחות
אבן כתובים באצבע א–לוהים
ל"ב
ט"ז:
והלוחות
מעשה א–לוהים
המה
והמכתב
מכתב א–לוהים
הוא
הסבר
למה אל הובא תאור הלוחות הראשונים במקומו
בסוף פרק ל"א
בלבד, למה
חזר
הכתוב עליו ופרט באמצע פרק ל"ב?
ב.
לד,
א'.
פסל
לך שני לוחות אבנים כראשונים
וכתבתי
על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות
הראשונים
אברבנאל
שואל:
למה צוה ה'
למשה שיפסול אני לוחות אבנים כראשונים ושהוא ית' יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים,
כי בהיות הלוחות השניים במקום הראשונים, היה ראוי שיהיו שווים בכל,
ולמה אם כן הראשונים פסל וכתב ית'
והשניים פסל משה ולא כתבם,
וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם?
והנה
אחדות מן התשובות:
ר'
יצחק עראמה: עקידת יצחק:
לפי שהדברים האלוהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם, לפיכך לא נתקיימו הלוחות הראשונים "שהלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא (ל"ב ט"ז),
לכן "פסל לך" ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן. ועם זה יהיו מדמותן וצלמם ויתקיימו אצלם.
אברבנאל:
והנה אמר ה'
אל משה: "פסל לך", להודיעו,
שלא יזכה לראות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה שניתנה על ידו, כי לולא זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז.
ר'
מאיר
שמחה
מדוינסק: משך
חכמה: (מהדורה
ראשונה
תרפ"ז,
שלישית–
ירושלים תשי"ד).
כי
תשא (ל"ב
י"ט):
"ויהי
כאשר
קרב
אל
המחנה
וירא
את
העגל
ומחולות
ויחר
אף
משה
וישלך
מידו
את
הלוחות
וישבר
אותם…"
הענין,
כי התורה והאמונה הם עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות:
ארץ ישראל, ירושלים וכו' המה רק פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בא"י ובחו"ל (לבד ממצוות התלויות בארץ) וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים–
משה איש האלוהים–
בין להשפל שבשפלים,
ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצוות ה', דת אחת לו עם השפל שבשפלים.
ומשה א קראו לו אלא "הסרסור",
אבל אין התיחסות התורה לו ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות,
יתברך שמו. והנה דל השכל,
קצר ידו להשיג מציאות מחוייב המציאות בלתי תכלית, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים,
לאמור:
זוהי המרכבה לאלוקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם,
ולו עבדו וזבחו והקטירו. ורקודי הנפש ורתיחת הנפש ורתיחת הדם מתהוים ממושג מוחשי ונראה, ולכן חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות.
וכאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל…
ועל זה צוה משה: האם תדמו כי אני– ענין?
וכי איזו קדושה בלתי מצות ה'? עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל?
חלילה!
כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי, היתה התורה במציאותה בלי שום שינוי…
ואל תדמו כי המקדש והמשכן הנם ענינים קדושים בעצמם,
חלילה!
ה'
ית'
שוכן בתוך בניו ואם המה עברו בריתו,
הוסר מהם (=מן המשכן או המקדש) כל הקדושה והמה ככלי חול,
באו פריצים ויחללוה,
וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסרה קדושתו.
ויותר מזה הלוחות–
מכתב אלוקים– גם המה אינם קדושים בצם,
רק בשבילכם, וכאשר 'זנתה כלה בתוך חופתה', המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם,
רק בשבילכם, שאתם שומרים אותם.
סוף דבר– אין שום ענין קדוש בעולם שתיוחס לו העבודה והכניעה,
רק ה' ית'
הוא קדוש ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא,
לבנות משכן, להקריב קרבנות לה'
ית'…
וזהו "כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות",
ר"ל,
כי אין שום קדושה וענין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית',
ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה'
ותורתו הטהורה.
ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה "יישר",
שאמר לו הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים…
וכתבתי על הלוחות…
אשר שברת", היינו להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות,
וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ח') "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון",
ולהורות כי הראשונים אשר מעשה האלוקים המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים,
להראות כי אין בשום גברא שום קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית'.
קאסוטו:
פירוש על ס'
שמות:
מכיון שכבר הושגה הסליחה השלמה,
אפשר עכשיו לחדש שוב את הברית שהופרה באשמת העם,
ויחד עם חידוש הברית תתקיים ההתגלות שהובטחה למשה, התגלות מידות האלוהים עד כמה שיוכל בן אדם לתפוס אותן. הסימן המוחשי לחידוש הוא מסירת שני לוחות של עדות כראשונים שנשברו בשעת הפרת הברית הראשונה.
הטכס יהיה דומה לטכס הראשון,
אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנשואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנשואין הראשונים–
הקרע אמנם מתאחה,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.
בנו יעקב בפרושו לס' שמות הנמצא עדיין בכתב יד (מתורגם מגרמנית):
הלוחות הראשונים– מעשה אלוהים– כרוכה היתה בהם הסכנה, שיראה העם בהם "פטיש"
(כלי של ע"ז)
ויעשם אלוה.
מה רב המרחק שהיה משה רבנו רחוק מכשלון מחפיר כזה, על כך יעיד מעשה שבירת הלוחות במו ידיו, אחר שראה שאין ישראל ראויים להם. מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היו בני ישראל במב הראוי,
שבו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב על הלוחות. אלו היו גם הלוחות השניים אשר ינתנו להם "מעשה האלוקים" כראשונים,
כשם שהיה המכתב מכתב אלוקים,
האם לא היתה סכנה בדבר שישוו את האבן למה שכתוב עליה,
שישוו חומר לרוח,
שישוו קליפה לתוכן?
ועל כן: רק הקול, הדבור,
המצוה,
המכתב–
מכתב אלוקים הוא–
'תורה מן השמים'-
ואלו החומר, הלוחות,
יהיו עשויים בידי אדם. זהו הלקח שיש ללמדו מפרקנו וממעשה העגל כולו.
1.
מה
ההבדל בין התשובות השונות הניתנות לשאלה
דלעיל (שהובאה
בנסוחו של אברבנאל)?
2.
נגד
איזו השקפה מכוונים דברי אברבנאל?
(בתשובתו,
לא
בשאלתו).
מה
היא השאלה השניה שמיישב בעל משך חכמה
(נוסף
על שאלת האברבנאל)?
ג.
לד,
א'
….אשר
היו על הלוחות הראשונים אשר שברת…
שבת פ"ז ע"א:
"אשר
שברת"– אמר לו הקב"ה למשה: "אשר שברת"- יישר כחך ששברת,
מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלוחות.
1.
מהו
הרמז הלשוני בפסוקנו שמתוכו למדו שהודה
לו הקב"ה?
2.
מה
הקושיה על פסוקנו שרצו ליישב בזה?
3.
דברי
הגמרא הנ"ל
מביאם רש"י
בסוף חמש דברים (ל"ד
י"ב):
ד"ה
לעיני
כל ישראל:
שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר (דברים ט') "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שברת"- יישר כוחך ששברת.
למה
לא הביא רש"י
דברי הגמרא האלה לפסוקנו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
כי–תשא
פרק לד א – ט
א.
שאלה כללית:
השווה את ההכנות לקראת קבלת הלוחות השניים בפרקנו להכנות לקראת קבלתם בראשונה (פרק יט ופרק כד, א–ב).
מה הם ההבדלים הבולטים ומה סיבותיהם?
ב.
הלוחות השניים
שמות
לד, א:
וַיֹּאמֶר
ה'
אֶל
משֶׁה
פְּסָל
לְךָ
שְׁנֵי
לֻחֹת
אֲבָנִים
כָּרִאשֹׁנִים
…
ראב"ע:
בפירושו
הקצר
לשמות
(שאינו
מודפס
בכל
החומשים):
א:
פסל
לך שני
לוחות
אבנים: …
*) ויאמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים בשבעה דרכים: האחד שתיקן להם ארון ששם שם הלוחות;
והשני,
כי בשניים כתוב "למען ייטב לך",
שהוא טוב העולם הבא; והשלישי,
כי יש עליהם שלוש בריתות והם: "הנה אנכי כורת ברית" (לד,
י);
"כרתי אתך ברית"
(כז);
"ויכתוב על הלוחות את דברי הברית" (כח);
והרביעי,
כי בם חלק מהשמים והארץ כגוף בן אדם, כמו "העידותי בכם היום"
(דברים ל, יט);
והחמישי,
שהראשונים הורידם ביום חול; והשישי,
כי בעבורם קרן עור פניו;
והשביעי,
שקבלום ישראל, כי התאבלו על הראשונות.
ואין צורך להשיב על דברי זה הגאון,
כי ראיותיו הם כדברי חלום,
לא מעלים ולא מורידים, רק יצא עתק מפיו. והאומר כן – חייב שילקה,
כי ידוע כי מכתב האחרונים כמכתב הראשונים – מכתב אלוקים הוא.
והנה הם במכתב שווים.
ועל דעתו הראשונים בראם ה',
והשניים פסלם משה מאבן נבראת,
והנה מעשה משה נכבד ממעשה אלוקים?! ולפי דעתו שבראשונים נכתבו עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשת "וישמע יתרו", ובשניים כאשר הם כתובים בפרשת ואתחנן.
*) פליישר מעיר: עד היום לא מצאתי את המקום אשר בו אמר רבנו סעדיה ז"ל ככה.
1.
הסבר מהי מעלתם הרביעית של הלוחות השניים לפי רס"ג?
ומה עניין דברים ל, יט לענייננו?
* 2.
הסבר את המעלה החמישית? מנין לו, שלא היה גם זה יום חול?
3.
השווה את דברי רס"ג לדברי בעל משך חכמה שהובאו בגיליון כי–תשא תשכ"א,
(ראה בעלון ההדרכה)
מה ביניהם?
ג.
שמות ל, ד:
וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:
אבן
עזרא לד,
ד
ויפסול:
מנהג הלשון לדבר ככה, לאמר "ויקח בידו שני לוחות אבנים"
ולא אמר "ויקח בידו שני הלוחות". כמו "וה'
המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'"
(בראשית יט, כד),
ולא אמר "מאתו".
וככה בפסוק אחד "בני ישראל" (במדבר ח, יט)
חמש פעמים. והוא דרך צחות.
העמק דבר:
פסוק
ד: ויקח
בידו שני
לוחות
אבנים: לפי סדר העניין הרי מבעי:
"ויפסול … וישכם משה בבקר ויקח את הלוחות בידו ויעל על הר סיני"
או "ויעל על הר סיני ושני לוחות בידו"!
אבל בא ללמדנו דלקיחת הלוחות הועיל למשה גם בעת "וירד …" (פסוק ב) – היינו בשעה שעבר כבודו ית'
לפני משה. והוא היה צנוע מאד ולא רצה להביט,
אזי לקח בידו הלוחות שהיו מונחים על ההר ושם אותם נגד פניו. על כן לא כתוב עוד מעניין וְשַׂכֹּתִי כַפִּי וכן לא כתיב ראיית אחוריו.
וכמו שהיתה מידתו בסנה, כן בסיני …
1. מה קשה לשני הפרשנים?
2. מה ההבדל העקרוני בין גישותיהם?
* * 3.
לפי דעת בעל העמק דבר הקטין משה בצניעותו את בקשתו עתה.
הסבר,
מה רצה מעיקרא ומה רצה עתה?
4. במה דומה לדעת הנצי"ב משה במעמד זה למעמדו על יד הסנה?
* 5.
הראב"ע מסתמך בישוב הקושי על בראשית יט,
כד.
הסבר איך אפשר ליישב את הקושי הזה שם, אם לא נלך בשיטת הראב"ע?
יט,
כד.
מאת
ה' – לשון צחות והטעם מאתו וכן תמצא בפסוק אחד ה'
פעמים בני ישראל:
ד.
שמות לד, ה:
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
אבן
עזרא לד,
ה:
וירד:
יש אומרים, כי "ויתיצב"
על הענן, כי ה' היה עובר.
רמב"ן
לד, ה
ויתיצב
עמו שם:
ה'
נתיצב,
כענין ויבא ה'
ויתיצב (ש"א ג, י)
עמו,
עם משה שבא בענן כאשר בראשונה (לעיל כד, יח).
רשב"ם
לד,ה
ויתיצב
עמו: עם משה הנצב שם כדכתיב:
"ונצבת על הצור"
(פסוק כא).
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
פסוק
ה: ויתיצב
עמו שם:
השאלה ומשל לעניין ההבנה וההשגה השכלית כעין "פה אל פה"
(במדבר יב, ח);
ובעין "פנים אל פנים"
(שמות לג, יא)
וכיוצא בזה.
אברבנאל:
… שירדה השגחת ה'
שם להשפיע עליו בעננו, ואמרו "ויתיצב עמו שם"
אינו חוזר לה'
ית'
שנצב על משה ולא משה שניצב לפני ה', אבל הוא חוזר על הענן שזכר, שעמד עם משה,
כמו שיעדו "ושכותי כפי עליך"
(שמות לג, כב).
ספורנו
לד, ה:
ויתיצב
עמו שם:
ויתיצב משה עם הא–ל יתברך, כמו שאמר לו "ונצבת לי שם"
(שמות לד, ב).
* 1.
מהי השאלה העומדת בפני כולם,
ומה גרם לחילוקי דעות אלה?
2. כמה תשובות ניתנות בזה? חלק את הפרשנים לקבוצות!
* * 3.
הסבר את דברי ראב"ע ורמב"ן המודגשים.
* 4.
המפרשים כולם מביאים ראיותיהם מפסוקי פרשתנו (מפרק לג או לד) מה ראה הרמב"ן להביא ממרחק לחמו ולהסתמך על פסוק מתוך שמואל –א ג,
י?
* 5.
נסה להכריע בין הדעות הללו על פי ההקשר (עיין בפרקים לג–לד).
ה.
שמות לד, ה:
וַיֵּרֶד
ה'
בֶּעָנָן
וַיִּתְיַצֵּב
עִמּוֹ
שָׁם
וַיִּקְרָא
בְשֵׁם
ה':
תרגום
אונקלוס
פרק לד,ה:
… וקרא בשמא דה'.
תרגום
יונתן
לד, ה:
…
וקרא משה בשום מימרא דה'.
אבן
עזרא לד,
ה:
ויקרא
בשם ה':
הנה השם הוא הקורא. והנה למדנו איך יקרא משה.
אברבנאל:
(עמ'
שלו ב) פסוק ד:
ויפסול …: …ואמנם אמרו: ויקרא בשם ה',
פירשו המפרשים, שה'
קרא לפני משה את ה'
הנכבד ההוא, לקיים מה שיעדו "וקראתי בשם ה'
לפניך".
ואין הדבר כן,
אבל הוא חוזר למשה ואומר:
כאשר ראה משה שרוח נשאתו מאת ה'
ושמתו בנקרת הצור וסתם בעדו בעב הענן היה צועק וקורא בשם ה' מנקרת הצור ואומר:
ה'
אלוקי,
זכור אשר הבטחתני ולמה סכות בענן לך?
ספורנו
לד, ה:
ויקרא:
הא–ל יתברך: בשם ה'. קריאה מודיעה פעולות אלוקיות.
באור
פסוק ו:
ויעבר
ה' על
פניו…
ויקרא: … והנכון כפשוטו, שה'
הוא הקורא ומודיע דרכיו ומידותיו למשה עבדו ומלמדו היאך יקרא.
1. מה הן שתי הדרכים להבנת פסוקנו? האם ההכרעה בשאלה הקודמת קובעת גם את ההכרעה בשאלה זו?
2. מה ראיות מן הכתוב אפשר להביא לדעת הראב"ע?
3. מהו הקשר שבין פסוק ה לפסוקים ו–ז,
אם נקבל את דעת הראב"ע לפסוק ה?
על פי איזו מידה שהתורה נדרשת בה יש לבאר קשר זה?
ועיין בראשית לז,
ה – ו,ז,ח.
4.
עיין במחזור יוה"כ (או בסדר הסליחות):
"א–ל מלך יושב על כסא רחמים מתנהג בחסידות … כמו שכתוב וירד ה'
בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה'".
לפי איזו תפישה פירש מסדר התפילה את פסוקנו?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
כי–תשא
פרק לד א – ט
פרק זה יש ללמדו בצמידות לפרק הקודם,
שהרי מה שהובטח למשה בתשובה לבקשתו שם (לג,
יז–כג),
הוא אשר מתגשם בפרקנו. אך משום עומק הדברים הצטמצמנו כאן רק לפסוקים הראשונים,
שהם רק ההקדמה למעמדו של נקרת הצור.
שתי השאלות הראשונות עוסקות בהשוואה שבין הלוחות הראשונים וההכנה לקראת קבלתם לבין הלוחות השניים ולהכנה לקראתם. הרבה נאמר בהשוואה זו ודעות פרשנינו ומורינו שונות ואפילו מנוגדות. יש הרואים בלוחות השניים – בכלל ובפרטי קבלתם – ירידה בהשוואה למעמד הגדול הראשון. על הבדידות הנוראה והרזיות שבפרקנו *) מול הפומבי הגדול של פרשת יתרו כבר עמדו חז"ל במדרש תנחומא:
מדרש תנחומא כי תשא פרק לא
וגם איש אל ירא בכל ההר: הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי,
לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו וכאן א"ל הקב"ה:
"אין לך יפה מן הצניעות",
שנאמר (מיכה ו, ח):
ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת…
רש"י
לד, ג
ואיש
לא יעלה
עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה,
אין לך יפה מן הצניעות.
בשאלה האם יש כאן ירידה או עליה נאמרו הדברים הבאים ע"י קאסוטו בפירושו לשמות: (עמוד 306): הטכס יהיה דומה לטכס הראשון,
אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנישואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנישואין הראשונים.
הקרע אמנם מתאחה,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.
ואף זה נראה לנו – לנוכח כל ההקשר (של:
נקרת הצור, "ויעבר ה' על פניו", שלוש עשרה מידות),
המעיד,
שכאן בְּהַכָּרוֹת אחרונות (עליונות)
אשר האדם "וחי"
יוכל להגיע אליהן עסקינן, – פירוש "בעל–בתי".
ומעניינת התשובה שנתנה החוקר ב.
יעקב בפירושו לשמות:
הלוחות הראשונים מעשה אלוקים כרוכה היתה בהם סכנה שיראה העם בהם " Fétiche- פֶטִיש"
(סגידה לעצמים דוממים מתוך האלהתם)
ויעשהו אלוה. משה רבנו רחוק היה מהכשל כשלון מחפיר כזה, והוכח הדבר ע"י שבירת הלוחות במו ידיו,
אחר שראה שאין הם ראויים להם. אך דווקא מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היה העם במצב הראוי, אשר בו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב עליהם, ואילו היו הלוחות אשר ינתנו להם "מעשה אלוקים" כראשונים וכמו שהמכתב מכתב אלוהים הוא – האין סכנה שישוו את האבן למה שכתוב עליו,
שישוו חומר לרוח,
שישוו קליפה לתוכן?
ועל כן: רק הקול, הדיבור,
המצווה,
המכתב אלוקיים הם,
תורה מן השמים,
אך הלוחות, החומר,
יהא עשוי בידי אדם.
… שחרור זה מאמונה בחומר גשמי שהוא מקודש או "אלוהי",
שחרור זה הוא הלקח אשר עליהם ללמדו ממעשה העגל – לכן על הלוחות השניים להיות נפסלים בידי משה. ובזה נעשה צעד אחרון להוציא מלבם כל אמונה בפטשיזם – Fétichisme. ובזה גדולה מעלת הלוחות השניים על הראשונים,
שרק המכתב הוא מעשה אלוקי.
ואם תמצא לה הנטיה החבויה עמוק בלב להדבק בגשמי,
בנגלה לעין, בקונקרטי,
אם תמצא לה אחיזה בארון,
תבוא שעה אשר בה גם הארון יגנז.
ואילו הקדושה האמתית (התורה)
לא תאבד ולא תגנז גם בהחרב הבית כולו ….
בשאלה זו של השוואת לוחות ראשונים לשניים עסקנו גם בגיליון תשכ"א והבאנו שם דעות בעל העקדה והאברבנאל וכן את דברי ר'
מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה, אשר נעתיקם שוב כאן:
כי
תשא, לב,
יט:
וַיְהִי
כַּאֲשֶׁר
קָרַב
אֶל
הַמַּחֲנֶה
וַיַּרְא
אֶת
הָעֵגֶל
וּמְחֹלֹת
וַיִּחַר
אַף
משֶׁה
וַיַּשְׁלֵךְ
מִיָּדָו
אֶת
הַלֻּחֹת
וַיְשַׁבֵּר
אֹתָם
…
העניין,
כי התורה והמונה הם עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות – ארץ–ישראל,
ירושלים וכו' – המה רק פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בא"י ובחו"ל (לבד ממצוות התלויות בארץ) וכן הוא שווה בין לאדם הגבוה שבגבוהים – משה איש האלוהים – בין להשפל שבשפלים,
ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצוות ה', דת אחת לו עם השפל שבשפלים.
ומשה לא קראו לו אלא "הסרסור",
אבל אין התייחסות התורה לו,
ומציאותה אינו תלוי אלא בעילת כל העילות (סיבת כל הסיבות – הקב"ה)
ית'
שמו.
והנה דל השכל,
קצר ידו להשיג מציאות מחויב המציאות, שהוא בלתי תכלית ובלתי מושג,
ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים,
לאמור:
זוהי המרכבה לאלוקות וזהו המשגיח והמסבב כל העניינים בעולם,
ולו עבדו וזבחו והקטירו. וריקודי הנפש ורתיחות הדם מתהווים ממושג מוחשי ונראה.
והמה,
כאשר ראו כי בושש משה,
נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלוקות והוא המשגיח מעולם השפל,
והוא העלם ממצרים.
וזה היה גם חטא עגלי ירבעם, יעויין שם היטב למתבונן.
ועל זה צווח משה ככרוכיא:
האם תדמו כי אני – ענין? וכי איזו קדושה בלתי מצוות ה'? עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל!
חלילה,
כי גם אני איש כמוכם,
והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה …
ואל תדמו כי המקדש והמשכן הנם עניינים קדושים בעצמם,
חלילה.
ה'
ית'
שוכן בתוך בניו ואם המה עברו בריתו,
הוסר מהם (מן המשכן או המקדש) כל הקדושה והמה ככלי חול,
באו פריצים ויחללוה,
וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסרה קדושתו.
ויותר מזה הלוחות – מכתב אלוהים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה", המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם רק בשבילכם,
שאתם שומרים אותם.
סוף דבר – אין שום עניין קדוש בעולם שיוחס לו העבודה והכניעה, רק ה' ית'
הוא קדוש ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שציווה הבורא לבנות משכן,
להקריב קרבנות לה'
ית'
…
וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות"
הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות",
– ר"ל כי אין שום קדושה ועניין אלוהי כלל בלעדי מציאות הבורא ית', ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שיבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה'
ותורתו הטהורה….
ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב, והפליא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות. ולכן נתן לו הקב"ה "יישר",
שאמר לו הקב"ה (דברים י, א–ב):"פסול לך שני לוחות אבנים … וכתבתי על הלוחות … אשר שיברת" היינו גם כן להיות לאות על השורש שלימדת להם בשבירת הלוחות,
זה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד,
ב),
להורות כי הראשונים אשר "מעשה אלוקים המה"
– כמשמעו,
הוא בכבודו עשאן – המה שבורים, ולוחות שפסל משה – המה השלמים! להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה מפי רצון הבורא ית'.
בשאלה ד, ה אשר לכאורה אינן אלא שאלות תחביריות – מי הוא הנושא – אי אפשר להכריע כלל באמצעים לשוניים, אלא יש להכריע בה מתוך ראיית הפסוק בהקשרו הרחב,
ביחוד מתוך מגמת אותה "קריאה בשם ה'"
אשר תוכנה: "י"ג מידות".
יש להפנות תשומת לב הלומדים,
שלא מידות הקב"ה למהותו ולעצמותו נאמרים כאן,
כי אם אותן המידות אשר בהם יתגלה לנו ביחסו לבני אדם,
לא סוד האלוקות (כי מי בא בסוד ה')
נתגלה לו, אלא דרכיו אתנו,
אשר עלינו לדעתם ולהכירם כי בזה צווינו (ירמיהו ט, כג):
השכל וידוע אותי… ולכן מה שעשה ה'
כאן כלפי משה,
הוא שעשה אברהם בבואו לקרוא בני אדם לעבודתו.
בחוג של מבוגרים ומביני דבר אפשר להזכיר כאן את דברי הגמרא התמוהים והמוזרים אשר רבות עמלו מפרשי הש"ס להסבירם:
ראש
השנה י"ז
ע"ב:
אמר רבי יוחנן,
אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאמרו: מלמד שנעטף הקב"ה כשליח צבור והראה למשה סדר תפילה.
בראותנו את אברהם אבינו קורא בשם ה',
אולי נבין למה ירמזו דברי ר' יוחנן,
שלמד הקב"ה אותנו איך ללכת בדרכיו ולקרוא בני אדם ללכת בדרכיו.
כל זה מוכיח שההכרעה בשאלה ה תהיה בוודאי לצד רוב המפרשים,
לצדם של אלה המבינים שהנושא בפסוק ה עד סוף ו הוא ה' ולא משה.
ואולי כדאי להזכיר כאן את דברי מרטין
לוטר, שונא
היהודים
הגדול, העונה כמלאך הרע על כורחו – אמן,
באומרו:
הייתי נותן מאתיים גולדען כסף לו יכולתי להתפלל כיהודים;
אכן הם למדו תפילתם מפי מורם, המתפלל האדיר משה,
ואילו אותו הדריך ולימד האלוקים בכבודו ובעצמו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
כי תשא
ל"ד א'- ד'
א.
לד,
א'.
פסל
לך שני לוחות אבנים כראשונים
ל"א
י"ח:
ויתן
אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני
שני
לוחות עדות
לוחות
אבן כתובים באצבע א–לוהים
ל"ב
ט"ז:
והלוחות
מעשה א–לוהים
המה
והמכתב
מכתב א–לוהים
הוא
הסבר
למה אל הובא תאור הלוחות הראשונים במקומו
בסוף פרק ל"א
בלבד, למה
חזר
הכתוב עליו ופרט באמצע פרק ל"ב?
ב.
לד,
א'.
פסל
לך שני לוחות אבנים כראשונים
וכתבתי
על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות
הראשונים
אברבנאל
שואל:
למה צוה ה'
למשה שיפסול אני לוחות אבנים כראשונים ושהוא ית' יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים,
כי בהיות הלוחות השניים במקום הראשונים, היה ראוי שיהיו שווים בכל,
ולמה אם כן הראשונים פסל וכתב ית'
והשניים פסל משה ולא כתבם,
וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם?
והנה
אחדות מן התשובות:
ר'
יצחק עראמה: עקידת יצחק:
לפי שהדברים האלוהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם, לפיכך לא נתקיימו הלוחות הראשונים "שהלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא (ל"ב ט"ז),
לכן "פסל לך" ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן. ועם זה יהיו מדמותן וצלמם ויתקיימו אצלם.
אברבנאל:
והנה אמר ה'
אל משה: "פסל לך", להודיעו,
שלא יזכה לראות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה שניתנה על ידו, כי לולא זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז.
ר'
מאיר
שמחה
מדוינסק: משך
חכמה: (מהדורה
ראשונה
תרפ"ז,
שלישית–
ירושלים תשי"ד).
כי
תשא (ל"ב
י"ט):
"ויהי
כאשר
קרב
אל
המחנה
וירא
את
העגל
ומחולות
ויחר
אף
משה
וישלך
מידו
את
הלוחות
וישבר
אותם…"
הענין,
כי התורה והאמונה הם עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות:
ארץ ישראל, ירושלים וכו' המה רק פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בא"י ובחו"ל (לבד ממצוות התלויות בארץ) וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים–
משה איש האלוהים–
בין להשפל שבשפלים,
ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצוות ה', דת אחת לו עם השפל שבשפלים.
ומשה א קראו לו אלא "הסרסור",
אבל אין התיחסות התורה לו ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות,
יתברך שמו. והנה דל השכל,
קצר ידו להשיג מציאות מחוייב המציאות בלתי תכלית, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים,
לאמור:
זוהי המרכבה לאלוקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם,
ולו עבדו וזבחו והקטירו. ורקודי הנפש ורתיחת הנפש ורתיחת הדם מתהוים ממושג מוחשי ונראה, ולכן חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות.
וכאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל…
ועל זה צוה משה: האם תדמו כי אני– ענין?
וכי איזו קדושה בלתי מצות ה'? עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל?
חלילה!
כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי, היתה התורה במציאותה בלי שום שינוי…
ואל תדמו כי המקדש והמשכן הנם ענינים קדושים בעצמם,
חלילה!
ה'
ית'
שוכן בתוך בניו ואם המה עברו בריתו,
הוסר מהם (=מן המשכן או המקדש) כל הקדושה והמה ככלי חול,
באו פריצים ויחללוה,
וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסרה קדושתו.
ויותר מזה הלוחות–
מכתב אלוקים– גם המה אינם קדושים בצם,
רק בשבילכם, וכאשר 'זנתה כלה בתוך חופתה', המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם,
רק בשבילכם, שאתם שומרים אותם.
סוף דבר– אין שום ענין קדוש בעולם שתיוחס לו העבודה והכניעה,
רק ה' ית'
הוא קדוש ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא,
לבנות משכן, להקריב קרבנות לה'
ית'…
וזהו "כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות",
ר"ל,
כי אין שום קדושה וענין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית',
ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה'
ותורתו הטהורה.
ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה "יישר",
שאמר לו הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים…
וכתבתי על הלוחות…
אשר שברת", היינו להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות,
וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ח') "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון",
ולהורות כי הראשונים אשר מעשה האלוקים המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים,
להראות כי אין בשום גברא שום קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית'.
קאסוטו:
פירוש על ס'
שמות:
מכיון שכבר הושגה הסליחה השלמה,
אפשר עכשיו לחדש שוב את הברית שהופרה באשמת העם,
ויחד עם חידוש הברית תתקיים ההתגלות שהובטחה למשה, התגלות מידות האלוהים עד כמה שיוכל בן אדם לתפוס אותן. הסימן המוחשי לחידוש הוא מסירת שני לוחות של עדות כראשונים שנשברו בשעת הפרת הברית הראשונה.
הטכס יהיה דומה לטכס הראשון,
אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנשואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנשואין הראשונים–
הקרע אמנם מתאחה,
אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.
בנו יעקב בפרושו לס' שמות הנמצא עדיין בכתב יד (מתורגם מגרמנית):
הלוחות הראשונים– מעשה אלוהים– כרוכה היתה בהם הסכנה, שיראה העם בהם "פטיש"
(כלי של ע"ז)
ויעשם אלוה.
מה רב המרחק שהיה משה רבנו רחוק מכשלון מחפיר כזה, על כך יעיד מעשה שבירת הלוחות במו ידיו, אחר שראה שאין ישראל ראויים להם. מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היו בני ישראל במב הראוי,
שבו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב על הלוחות. אלו היו גם הלוחות השניים אשר ינתנו להם "מעשה האלוקים" כראשונים,
כשם שהיה המכתב מכתב אלוקים,
האם לא היתה סכנה בדבר שישוו את האבן למה שכתוב עליה,
שישוו חומר לרוח,
שישוו קליפה לתוכן?
ועל כן: רק הקול, הדבור,
המצוה,
המכתב–
מכתב אלוקים הוא–
'תורה מן השמים'-
ואלו החומר, הלוחות,
יהיו עשויים בידי אדם. זהו הלקח שיש ללמדו מפרקנו וממעשה העגל כולו.
1.
מה
ההבדל בין התשובות השונות הניתנות לשאלה
דלעיל (שהובאה
בנסוחו של אברבנאל)?
2.
נגד
איזו השקפה מכוונים דברי אברבנאל?
(בתשובתו,
לא
בשאלתו).
מה
היא השאלה השניה שמיישב בעל משך חכמה
(נוסף
על שאלת האברבנאל)?
ג.
לד,
א'
….אשר
היו על הלוחות הראשונים אשר שברת…
שבת פ"ז ע"א:
"אשר
שברת"– אמר לו הקב"ה למשה: "אשר שברת"- יישר כחך ששברת,
מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלוחות.
1.
מהו
הרמז הלשוני בפסוקנו שמתוכו למדו שהודה
לו הקב"ה?
2.
מה
הקושיה על פסוקנו שרצו ליישב בזה?
3.
דברי
הגמרא הנ"ל
מביאם רש"י
בסוף חמש דברים (ל"ד
י"ב):
ד"ה
לעיני
כל ישראל:
שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר (דברים ט') "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שברת"- יישר כוחך ששברת.
למה
לא הביא רש"י
דברי הגמרא האלה לפסוקנו?