גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
ויקהל–
פקודי
פרקים ל"ה ל"ו.
א.
ל"ה פסוק ב:
ששת ימים.
רש"י ב;
ששת
ימים –
הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת:
רמב"ן
לה, ב
אלה
הדברים
אשר צוה
ה' לעשות
אותם –
ששת
ימים
תעשה
מלאכה אמר "אלה הדברים אשר צוה ה'
לעשות"
על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו והקדים השבת לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קדש לה'
ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ולא ממדרש אך,
כמו שפרשתי בסדר כי תשא (לעיל לא יג):
שם ל"א,
י"ג
אך
את שבתותי
תשמורו
– אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה כל אכין ורקין מיעוטין,
למעט שבת ממלאכת המשכן לשון רש"י ולא נתכון אצלי, כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת,
כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו,
ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה)
ומנין שספק נפשות דוחה שבת,
רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו,
מיעוט ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אהל מועד אבל שבתותי תשמורו לעולם ובתורת כהנים (ויקרא יא ל)
יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת,
תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'
וטעם שבתותי, בעבור כי שבתות השנה רבים….
באר מהן הדרכים השונות, שבהן מגיעים רש"י ורמב"ן למסקנה, שאין בנין המשכן דוחה שבת.
ב.
ל"ה פסוק ג'
לא תבערו.
1.
באר את דברי
רש"י
לה, ג
לא
תבערו
אש –
(סנהדרין לה. יבמות ו) יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת וי"א לחלק יצאת:
אם יקשה עליך הדבר העזר ע"י רש"י
בסנהדרין
ל"ה
ע"ב
ד"ה
ללאו ד"ה
לחלק.
ופרכינן
מה תלמוד
לומר אי
לר' יוסי
ללאו כו'
– ללאו יצאת, מכלל שאר המלאכות,
לומר לך שאין בה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא:
לחלק
יצאת –
מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא,
שלא תאמר עשאן לכל המלאכות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת לכך יצאת זו להקיש אליה את כל הכלל ולומר לך מה זו מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה,
שהרי הזהיר עליה לאו בפני עצמה, אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה:
עיין גם בפרושו של ר.ש.ר
הירש
לפסוק
זה.
2. מה קשה לרמב"ן?
לרמב"ן
לה, ג
לא
תבערו
אש בכל
מושבותיכם
– ביום השבת ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת,
ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל והוצרך לומר כן מפני שלא אמר "העושה בו כל מלאכה" כאשר אמר בעשרת הדברות (לעיל כ י)
לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם,
והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח)
לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו,
ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו:
וכלשון הזה מצאתי במדרש (מכילתא כאן) רבי
נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש, שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (לעיל טז כג),
אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת,
לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל:
ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד (שבת ע -)
מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת,
או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה (לעיל כ י):
3. מה ההבדל בין תחילת דבריו עד "שאף אוכל נפש אסור בו,
ובין דברי ר'
נתן המובאים
בפירושו?
החל מן "ובלשון
הזה
מצאתי…"
4.
העתק את דברי
ר' נתן בסימני פסוק.
5.
באר את המילים "לפי
שהוא
אומר
ויקהל
משה את
כל עדת
בני ישראל
שומע אני
יהא רשאי
להדליק
וכו'. כיצד נובעת אפשרות היתר זה מתוך הפסוק?
6.
איזה חלק מדברי הרמב"ן קרוב לדברי רש"י?
7.
איזה חלק מדברי הרמב"ן קרוב לדברי רשב"ם?
רשב"ם לה, ג
לא
תבערו
אש –
לפי שבימים טובים כתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ושם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל. אבל בשבת כתב את אשר תאפו אפו מבעוד יום.
ואת אשר תבשלו בשלו לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש וכ"ש שאר מלאכות שאסורי' אפילו ביום טוב:
הערה:
גרסת הרמב"ן בחומשים שלנו משובשת. יש לקרוא לפי הוצאות מתוקנות:
בתחילת דבריו "בא"
במקום "ראוי".
בסוף דבריו "מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה" בחומשים חסרה מלה "כל".
ג.
על ידי מה מובלטת בפרקים אלה השתתפותם הערה של עדת ישראל בעשית המשכן?
הבא עובדות, פרטים,
רמזי לשון וכדומה.
ע'
גם רמב"ן ל"ח ח
במראות
הצובאות
– בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו,
והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו',
ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה לשון רש"י:
והטעם במדרש הזה,
שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים,
כדכתיב (לעיל לה כב)
ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז,
והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד)
יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה,
אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד,
והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור,
כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:
ואונקלוס תרגם דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא,
נוטים דבריו לדברי ר"א שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה',
וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה,
ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה,
והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:
ד.
יש הבדל בין סדר עשית המשכן (ויקהל)
ובין הסדר, שבו נצטווה משה לעשותו (תרומה).
מהו ההבדל ומה סיבתו?
רשב"ם כ"ה י'
ועשו
ארון עצי
שטים –
לפי שהוא דבוק ארון של שטים בקו חטף פתח.
ואע"פ שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחלה משכן ואח"כ כלים ארון ומנורה ושלחן שהיכן יכניס את הארון והשלחן כ"ז שאין משכן עשוי אלא בצווי הוצרך תחלה לפרש עשיית הארון והשלחן שבשביל הארון שהוא עיקר של ועשו לי מקדש הוצרך לעשות משכן:
שם ל"ו ח
ויעשו
כל חכם
לב וגו'
– תחלה עשו המשכן ואח"כ כלים כמו שפירשתי בפ'
ויקחו לי תרומה:
ה.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?
לרש"י ל"ה י"א
את
המשכן –
יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרוים משכן:
לרש"י ל"ה י"ט
בגדי
השרד –
לכסות הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות:
לרמב"ן ל"ה כ"א
ויבאו
כל איש
אשר נשאו
לבו –
על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב,
אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה,
כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד,
או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (לעיל לא ב)
והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה והנה משה אמר לכולם כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב (פסוק ל), ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב (להלן לו ב)
שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה:
לרש"י
לה, כג
וכל
איש אשר
נמצא אתו
– תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים כולם הביאו:
לראב"ע
לו, א
ועשה
– הנה בצלאל הוא בעצמו יעשה הנכבד ויורה הוא ואהליאב:
ומה פרוש ויורה הוא ואהליאב?
לרש"י
לו, ז'
והמלאכה
היתה דים
לכל
המלאכה
– ומלאכת ההבאה היתה דים של עושי המשכן לכל המלאכה של משכן לעשות אותה ולהותר:
לראב"ע
לו, ח'
ויעשו
– החל מהמשכן:
לראב"ע
לו, יט
לאהל
– להיות אהל:
הבא גם דוגמא לכך.
ו.
ל"ה פסוק כ"ט
כל איש ואשה אשר נדב לבם וגומר.
אברבנאל:
שכולם יעשו הנדבה ההיא לשמה לעבוד ה'
ולקיים מצותיו. לא לתכלית הוראה וגסות הרוח כי "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא את הנדבה לכל המלאכה אשר צוה ה'
"לעשות"
בלי ספק הביאו נדבה לה'
כלומר לשם ה'
ולא לתכלית אחרת.
מלבים:
כל נדבות אלה לא היו עקרים אצל ה' כי לבבות דורש ה' ואם נמצאו בין ישראל עניים שלא התנדבו כלום רק שנדב לבם אותם בלבד ומחשבתם נדב וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו מממונם את המשכן כולו וכל כליו וזהו שכתב שחשבו בנדבת לבם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות היינו שיבנו כל המשכן את האיש והאשה האלה הביאו בני ישראל נדבה לה'. "האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה' כאלו ישראל מביאים אותם אליו".
במה מתקשים שני המפרשים הנ"ל?
ומה ההבדל שבין דבריהם?
ז.
פנה דקדוקית לחובבים:
ל"ה י"ז רש"י
את
עמודיו
ואת אדניה
– הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה וכן דברים הרבה:
תן דוגמאות ל "דברים"
הרבה,
שאליהם מתכוון רש"י.
ל"ו
א' ועשה
בצלאל.
מהו זמנו של "ועשה",
עבר עם ו–
החבור,
או עבר עם ו' המהפך?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
ויקהל
פרק ל"ה
א.
לה,
ל.
…
קרא
ה'
בשם
בצלאל
בן
אורי
בן
חור.
רש"י ל"א ב'
קראתי
בשם –
לעשות מלאכתי את בצלאל:
1. מה ראה רש"י להוסיף את המלה "את"
ומה תיקן בדבריו?
2.
כיצד מפרש רש"י את הביטוי "קרא בשם"?
ב.
השוה את דברי משה:
בפרשתנו פסוקים ל'-
ל'ה לדברי ה'
בפרשת כי תשא (ל"א א–ו).
ואת דברי רש"י שם לדבריו כאן.
1. מה ראה משה להוסיף ולהדגיש את כשרונות ההוראה שנתנו לבצלאל ולאהליהם,
שלא הוזכרו כלל בדברי ה'?
2. מה ראה רש"י לפרש את דבריו שנאמרו
בד"ה
חור ובד"ה
ואהליהב דוקא בפרשתנו ואל הקדים לפרשם בפרשת כי תשא?
ל.
חור
– בנה של מרים היה:
לד.
ואהליאב.
משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים לקיים מה שנאמר (איוב לד) ולא נכר שוע לפני דל:
ג.
לה,
ל.
ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור…
רמב"ן ל"א ב'
ראה
קראתי
בשם בצלאל
בן אורי
בן חור
– אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (להלן לה ל)
והטעם,
כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים,
לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם,
והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה,
וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן,
כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר,
ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מא ד),
כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א ה)
ובלשון הזה (לעיל טז כט)
ראו כי ה'
נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים:
ולרבותינו בזה מדרש (שמו"ר מ ב)
הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה,
ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל והוא כענין שפירשתי ועוד אמרו (ברכות נה) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ והענין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו:
1. מהו הנס שבחכמתו של בצלאל לפי דעת רמב"ן?
2. פרש את הביטוי "פרוכים"
שבדברי הרמב"ן.
3.
בדבר ה' אל משה ל"א ב' התחיל דבריו ב "ראה"
ואף משה במסרו את דברי ה' לישראל פתח בראו.
מה פירוש המלה ומה כונתה כאן לפי דעת הרמב"ן ולפי דברי הגמרא הבאים:
ברכות
נ"ה
ע'א:
אמר יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור (?)
ראו קרא ה'
בשם.
ד.
לה,
ל.
ראו קרא ה'
תנחומא
ויקהל:
ויאמר משה אל בנ"י ראו קרא ה' בשם…
זש"ה ומצא חן שכל טוב בעיני אלוהים ואדם (משלי ג)… בשעה שאמר הקבה"ו למשה בהר על מלאכת המשכן… אמר משה, רבונו של עולם מי יעשה כל זאת?
אמר ליה: ראה קראתי בשם בצלאל (ל"א ב). כשירד משה אמר להם לישראל:
"כך אמר לי הקבה"ו לעשות לו משכן קרשים מזבח ושלחן"
אמרו לו: "ומי יעשה כל זאת?" אמר להם: "בצלאל".התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: "לא אמר הקבה"ו למשה לעשות את המשכן על (?)
בצלאל,
אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו. (ע'
רש"י ד"ה חור).
משה–
מלך.
אהרן אחיו– כהן גדול, בניו–
סגני כהונה; אלעזר–
נשיא הלוי; בני קהת– נושאי המשכן; וזה–
שליט על מלאכת המשכן! כל הגדולה הזאת מבקש משה (?)" אמר להם משה אני לא עשיית כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר והוא (?) להם.
ראו קרא ה'
בשם בצלאל לקיים מה שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים"- זה בצלאל שאמר הקבה"ו ראו קרא ה' בשם…
"ואדם"
אלו ישראל, שנ'
(?) ואת צאני צאן מרעיתי אדם אתם.
1. על איזה מלה בפסוקנו בנוי המדרש וכיצד הוא מפרשה?
2.
מניין לדרשן שהיו ישראל עלולים לרנן ושכך היה מהלך מחשבותם?
ה.
ליודעי גרמנית:
השווה את שני התרגומים לפסוק ל"א ואמצא אותו רוח אלוהים בחכמה בתבונה בדעת…
Hirsch: mit geist gottes erfullte
Mit weisheit, mit einsicht mit erkenntnis
Buber rosenzweig: gefullt, mit gottesgeit
In weisheit, in
unterscheidung, in erkenntnis
איזה משניהם נראה לך מדויק יותר בתרגומו?
נמק את תשובתך.
עצה
טובה: להבנת המושגים חכמה ותבונה עיין בדברי הירש
לבראשית
מ"א
ל"ג
נבון
וחכם.
רמב"ן
(סוף
פרשת
פקודי):
והנה נשלם ס'
גאולת מצרים ומתן תורה ומעשה המשכן וכליו.
וחז"ל העירו במקומות מפוזרים בתלמוד ומדרשים על תכלית המעשים והמלאכות שנצטוו במשכן, מהו הנרמז בהם ומדוע היו על זה השעור וזאת (?) ולא זולתם. כדאיתא בילקוט פקודי:
ר'
נחמיה אומר: אהל מועד כנגד מעשה בראשית:
יריעות–
כנגד שמים וארץ,
מזבח העולה– כנגד הבהמות, מזבח הקטורת– כנגד כל הבשמים,
מנורה–
כנגד חמה ולבנה…"
ובדרך זו הלכו גדולי האחרונים הראב"ע והרמב"ן,
הרמ"א והאברבנאל והרלב"ג,
כלם העמיקו סוד לדבר על כונת הבנין,
כ"א לפי דרכו;
ואנחנו שמרנו את הכלל, שלא לזוז מפשטות הכתובים וכן עשה רש"י בכל מלאכת המשכן וכליו,
עזב את הרמזים והסודות הבלולים בהם ולא באר כי אם פשוטו של מקרא כפי העולה מדברי חז"ל ומההתבוננות בדברי ה'.
ואם נפשך חשקה בעיונים ההם תדרשם מעל ספרי גדולי המחברים אשר זכרנו, ותמצא מרגע. ואם תראה שאין דבריהם הולכים על דרך אחת, פעם יאמר האחד שהדברים מרמזים על גלגלי שמים, והשני–
שהם מורים על אברי האדם,
והשלישי יבין מהם דברים רוחניים נשגבים– אל יפלא בעיניך,
ואל תרחיק דברי אחד מהם בשביל החלוף הזה, ושמור ההבדל שבין חלוף וסתירה;
כי יתכן שצדקו כל דבריהם יחדיו, אף אם הם שונים, כל עוד אין בהם סתירה.
כי הנה ידוע דרכי החכמה העליונה, לכוון בפעולה אחת אל תכליות רבות. הננו רואים בחוש בנפלאות היצירה שחכמתו ית'
תכלול כונות ותכליות אין מספר במעשה אחד.
וכאשר יוסיף אדם להתבונן במעדי ה', כן ירבו לו מספר הכונות.
ואם במעשה היצירה כן, מדוע (?) הדבר במעשה התורה והעבודה?- – ואולם אחרי אשר הורינו להתבונן בתכליות המעשים הללו, אף אנו נוסיף על דברי הגדולים שהזכרנו בחינה אחת בתכלית מעשה המשכן והמלאכות שנצטוו בו,
אפשר שלא זכרוה המחברים ההם לרב כפשוטתה והיותה גלויה במעט הסתכלות–
והיא:
כאשר בחר ה'
בעם קרובו להיות לו סגולה,
ראתה חכמתו, שבהיותם מקובצים על אדמתם בקבוץ מדיני, יבקשו אומנויות שונות בכל מלאכת חרש וחושב,
שבלעדם לא יתקיים הקבוץ הכללי.
כי כל מלאכת עבודה, תמצא שיפרדו למינים הללו: א)
קצתן הפרחיות, אי אפשר שיהיה האדם מאושר זולתן, כגון אותן שהן לצרך מזון,
הכסות,
המדור,
הנקראות מלאכות הצורך.
ב)
קצתן מביאות עזר ותועלת כגון תקון הדרכים והגשרים, מלאכות המתכות והכלים ונקראו מלאכות התועלת. ג)
מביאות ענג ועידון לחיי האדם כגון מעשה הרוקם והחושב והצייר והמסתת וצפוי הזהב,
ונקראו מלאכות ההדר…
והנה כל המלאכות הללו משובחות ומועילות להצלחת האומה, כל עוד לא תצאנה מגבול הממוצע ותהרסנה אל המותרות.
ובכל אלה המלאכות המותרות מזיקות,
ואולם המותרות במלאכות ההדר והתענוג מחריבות את אשר המדינה,
כי הן גורמות אהבת התענוגות,
חולשת הגוף וחמדת ההון והתפנוקים,
ותולדנה קנאה ופירוד הלבבות ותעוררנה מלחמות ומריבות בין איש ושכנו, ועי"ז יתבלבל הסדר וישוב העם פרוע ומשחת…
מעתה יתכן שכאשר צוה ה'
את עמו שיקדיש ראשית פרי (?) ואדמתם לשמו ואמרו חז"ל:
"אין לך דבר שאין ראשיתו מוקדשת לשמים",
כן רצה שירימו את ראשית פרי מחשבותיהם וכל כשרון מעשיהם הנוגעים לתקון המדינה ויקדישום לעבודתו,
יעשו מהם דבר לעבודת ה'
במשכן וכליו ובגדי משרתיו, (?) יהיו כל עניניהם מקודשים לשמים,
כי יזכרו את ה' בכל מעשיהם ולא יתורו לבקש המותרות ולילך אחרי ההבל,
"כי מלאכה שלא היתה במשכן אינה חשובה מלאכה" ואין ראוי לאדם מישראל עובד את ה'
שיעסקו בה: ומה שלא בא הצווי הזה מאתו ית'
בפירוש,
להתיר המותר ולאסור האסור, הוא לפי שרצה הקבה"ו שלא ישאר הענין על שעור מסוים ומדרגה אחת מצומצמת, כי אם ישתנה בשנות הזמנים וכאשר יבואו אל ארצם וינוחו מאויביהם ותרבה הצלחתם,
ירבו לעסוק בחכמות ומלאכות, וגם לא ירחיקו עצמם ממלאכות ההדר. הנה תראה שעד ימי שלמה ישב ארון ה' בתוך היריעה, וכאשר היתה הממשלה ביד שלמה,
יהודה וישראל יושבים איש תחת גפנו, והכסף והזהב בירושלים כאבנים, צוה ה' שיבנה בית לשמו,
וגם בנה המלך בית למלכותו ובנינים מהודרים בכל מיני הוד, וכסא שן וכלי משקה וכלי בית, יער לבנון… הנך רואה עד היכן הגיעו הדברים כבר בימים ההם והלואי לא היו יוצאים מן השעור הזה! אבל אח"כ גדלה אהבת התענוג והסלסול ופרצו אל המותרות וקרה להם מה שקרה…
והכלל שבדברים כאלו הראויים להשתנות כפי הזמן,
אין לגדור גדר מסוים: עד פה תבוא;
ואולם הדרך היותר נכון להשמר מן המוקש הוא כמו שאמרו חז"ל:
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
כי עי"ז יתן האדם אל לבו בין הטוב והרע ולא יזנה אחרי שרירות לבו הזונה. ולזה לא גדר ה' גדר.
כי אם צוה שייחדו את כל מעשיהם ומחשבותיהם לגבוה ויקדישו ראשיתם לעבודתו, ב"ה וברוך שמו אשר הבדילנו מן העמים ונתן לנו תורת אמת וחוקים טובים למען תהיה אהבתו ויראתו על פנינו כל הימים.
1. מהו טעם מצות עשית המשכן וכליו לדעת הרמב"ן?
2. במה שונה דעתו מדעת רב המפרשים? (וע'
גליונות:
תצוה תש"ג,
שאלה ד' וע'
תרומה תש"ד שאלה א)
3. מה עמדתו כלפי הפרושים השונים שנתנו בטעם המשכן וכליו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
ויקהל–
פקודי
ל"ה כ'א–
ל'ה
א.
פ'
כ"ז:
והנשיאים הביאו את אבני השהם…
ספרי נשא (במדבר ז' ב'-ג'):
"ויקריבו
נשיאי
בני
ישראל... ויביאו את קרבנם לפני ה'"
ר'
נתן אומר: וכי מה ראו נשיאים להתנדב (שם,
ככלות משה להקים את המשכן)
תחילה,
ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה?
אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ישראל מה שמתנדבים ומה שמחסרים אנו משלימים. כיון שראו נשיאים שהשלימו ישראל את הכל ג' (שמות ל'ו ג'): "והמלאכה היתה דים",
אמרו נשיאים: "מה עלינו לעשות"?
והביאו את אבני השהם, לכך התנדבו כאן (ככלות הקמת המשכן)
תחילה.
במדבר רבה ז'
י'ט:
"שיקריבו
נשיאי
ישראל. למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ואל הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונה?
לפי שבשעה שאמר משה (ל'ה ה') "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'
ולא אמר לנשיאים,
היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו:
"יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסר, נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב:
(שמות ל'ה כ'ב)
"ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביה.
ולשני בקרים הביאו כל הנדבה,
שנאמר (ל'ו ג') "והם הביאו אליו עוד בבקר,
בבקר".
וכתיב (ל'ו ז') "והמלאכה היתה דים",
לאחר שני ימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו,
שכבר צוה משה (ל'ו ו') "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו:
"הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן,
נתן בבגדי כהן גדול". שנ'
(ל'ה כ'ז)
"והנשיאים הביאו את אבני השהם.."
אמר הקבה"ו"
"בני שנזדרזו– יכתב שהביאו והותר (ל'ו ז') והנשיאים שנתעצלו, חסר אות אחת משמם, שכן כתיב "והנשאם"
חסר יו"ד."
כיון שנגמר המשכן,
הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
רש"י:
ל'ה כ'ז
והנשאם
הביאו –
א"ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השהם וגו'
לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב:
רש"י במדבר ז'
ג'
ויקריבו
אותם
לפני
המשכן –
שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום.
אמר רבי נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין כיון שראו שהשלימו צבור את הכל שנא'
(שמות לו) והמלאכה היתה דים אמרו מעתה מה לנו לעשות הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן לכך התנדבו כאן תחלה:
ראב"ע ל'ה כ'ז
והנשיאים
– כי בצאתם ממצרים ונצלום כל איש שאל כפי מעלתו והנה דבר גדול היה שנמצאו שמן למאור ביד הנשיאים אחר חדשים רבים שיצאו ממצרים….
ר'
שמשון רפאל הירש (תרגום מגרמנית):
…הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפיתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפל בגורלם כבוד השלמת החסר,
לא מהרו להשתתף בהתנדב עם.
ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השהם וכ"ו לבגדי הכהן הגדול.
הפגם הנמצא במהלך מחשבה כזה–
העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם,.הפגם הזה מרומז בכתיב "הנשאם"
החסר.
להיות נשיאי העם לא נתקיים בהם באותה שעה.
החפץ
חיים
(אחרי
הביאו
דברי
רש"י
כאן):
והנה כאן בשביל שנתעצלו קמצה התורה אות יו"ד.
ואצל נדבת הנשיאים בפרשת נשא האריכה התורה בנדבת כל נשיא בפרשה מיוחדת ולא כללה אותם יחד, אם כי נדבותיהם היו שוות.
וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקבה"ו ענין שבני אדם עושים אותו בחבורה עם הצבור ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות.
העמק דבר והנשיאים:
(אחרי הביאו דברי רש"י כאן): ונראה משום שבאמת עדיין לא נתמנו להיות נשיאים, משום זה כתיב חסר, שלא היו עוד בשלמות נשיאים.
וע'
במדבר א' ד'.
1.
כיצד מעריכים כל החכמים הנ"ל את התנהגות הנשיאים?
2. מה ראה רש"י כאן ללכת בעקבות המדרש ולא בעקבות הספרי?
(וע'
רש"י בראשית כג'
טז'
וישקל
אברהם
לעפרן –
(בכורות נ) חסר וי"ו לפי שאמר הרבה ואפי'
מעט לא עשה (ב"מ פז) שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר עובר לסוחר שמתקבלים בשקל בכל מקום ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין צנטיאר"ש (צענטער)
בלע"ז:
1. מהו הקשי בתורה המתורץ כאן דרך אגב בדברי החפץ חיים?
2. במה שונה בעל העמק דבר מכל הפרושים האחרים?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1) כ"ג
וכל איש
אשר נמצא
אתו –
תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים כולם הביאו:שני קשיים רצה לתרץ בזה.
אלו הם?
(ב)
מקשין:
למה הביא רש"י בפרושו את ג' המינים הנמנים בפסוק ראשונה ואת ב' המינים הנמנים בסוף הפסוק והשמיט את ב'
האמצעיים?
ישב קושיתם.
2) ל,
חור
– בנה של מרים היה:
לשם מה מעיד לנו דבר זה, הן כבר אמרו רש"י בפרק כ"ד י"ד ד"ה חור ומה ראה לשנותו כאן?
3)
ל'
ד"ה
חור בעל
לבוש
האורה
מקשה:
למה המתין רש"י עד כאן ולא פרש ל"ד ד"ה ואהליאב לנו כל זה למעלה בפרשת כי תשא פרק ל"א פסוק ב',
פסוק ו'? נסה לענות.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)
ויקהל השבת
פרק לה א – ג
א.
שאלה כללית:
בפרשת כי–תשא לא, יב – יז נאמר איסור מלאכה בשבת בסוף כל פרטי בניין המשכן. בפרשתנו מובא עניין איסור מלאכה בשבת לפני כל פרטי בנין המשכן.
הסבר את הבדל בסדר מתוך ההבדל שבאופיים של שתי הפרשיות!
ב.
שמות לה, א:
וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם:
המלבי"ם
מקשה:
יפלא מאד, איך אמר, שציווה ה' לעשות,
הלא הציווי דפה שהוא שלא לעשות מלאכה בשבת ואינה לעשות, רק שלא לעשות?
ישב את תמיהתו!
ג.
שמות לה, ב:
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'
השווה:
שמות
כ,ט:
שֵׁשֶׁת
יָמִים
תַּעֲבֹד
וְעָשִׂיתָ
כָּל
מְלַאכְתֶּךָ:
שמות,כג,
יב:
שֵׁשֶׁת
יָמִים
תַּעֲשֶׂה
מַעֲשֶׂיךָ
וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי
תִּשְׁבֹּת
לְמַעַן
יָנוּחַ
שׁוֹרְךָ
וַחֲמֹרֶךָ
וְיִנָּפֵשׁ
בֶּן
אֲמָתְךָ
וְהַגֵּר:
שמות
לא, טו:
שֵׁשֶׁת
יָמִים
יֵעָשֶׂה
מְלָאכָה
וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי
שַׁבַּת
שַׁבָּתוֹן
קֹדֶשׁ
לַה'
כָּל
הָעֹשֶׂה
מְלָאכָה
בְּיוֹם
הַשַּׁבָּת
מוֹת
יוּמָת:
שמות
לה, ב:
שֵׁשֶׁת
יָמִים
תֵּעָשֶׂה
מְלָאכָה
וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי
יִהְיֶה
לָכֶם
קֹדֶשׁ
שַׁבַּת
שַׁבָּתוֹן
לַה'
כָּל
הָעֹשֶׂה
בוֹ
מְלָאכָה
יוּמָת:
הסבר את השינויים שבין הפעלים שבפסוקים מתוך העניינים הנדונים במקומות השונים!
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
שמות לה,
ב:
ששת
ימים: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן,
לומר שאינו דוחה את השבת:
לכאורה יש סתירה בין דברי רש"י אלה לדבריו בויקרא:
רש"י
ויקרא
יט, ג:
ואת
שבתותי
תשמרו: סמך שמירת שבת למורא אב לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות.
א.
הסבר,
מהי הסתירה?
* * ב.
התוכל ליישב אותה?
2. רש"י
שמות לה,
ג:
לא
תבערו
אש: (סנהדרין לה. יבמות ו) יש מרבותינו אומרים:
הבערה ללאו יצאת וי"א לחלק יצאת.
דברי
רש"י
אלה
לקוחים
מיבמות
דף
ו ע"ב
ושם
מבארם
רש"י:
ללאו יצאתה: לומר שאין חייבין עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא.
לחלק:
שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות (כולן)
לכך יצתה הבערה מן הכלל לחלק:
מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה כרת וסקילה בפני עצמה,
אף כל שהוא אב מלאכה …
* * א.
הסבר את הביטוי:
יצתה הבערה מן הכלל
ב.
מה קשה בפסוקנו?
ה.
שמות לה, ג:
לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
רשב"ם
שמות לה,
ג
לא
תבערו
אש: לפי שבימים טובים כתיב: "אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ושם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל; אבל בשבת כתב:
את אשר תאפו אפו –
מבעוד יום, ואת אשר תבשלו בשלו, לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש וכ"ש שאר מלאכות שאסורים אפילו ביום טוב.
חזקוני
שמות לה,
ג
לא
תבערו
אש: לפי פשוטו הזהיר על הבערה יותר משאר מלאכות, לפי שאינה נראית מלאכה. …
1. מה קשה להם?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
ו.
רבנו
מאיר
מרוטנברג
(מהר"ם
מרוטנברג
1215-1293 ) אשר קונן על שרפת התלמוד בפריז (1242)
(קינה מב) "שאלי
שרופה
באש" משלב בה את הביטוי "תבערה
לחלק
יצאה" (העמידני על זה חברי מר א. אלינר)
… צוּרִי בְּלַפִּיד וְאֵש הַלְבַעֲבוּר זֶה נְתָנֵךְ,
כִּי בְאַחְרִית תְּלַהֵט אֵש בְּשוּלָיִךְ.
… חִגְרִי לְבוּש שַק עֲלֵי הַהַבְעָרָה
אֲשֶר יָצְאָה לְחַלֵּק וְסָפְתָה אֶת–תְּלוּלָיִךְ:
הסבר,
כיצד השתמש בביטוי הנ"ל בשינוי הוראה!
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)
ויקהל – בצלאל
פרק ל"ה
א.
לה,
ל.
קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור.
רש"י ל"א ב'
קראתי
בשם –
לעשות מלאכתי את בצלאל:
1. מה ראה רש"י להוסיף את המלה "את"
ומה תיקן בדבריו?
2.
כיצד מפרש רש"י את הביטוי "קרא בשם"?
ב.
השוה:
השווה את דברי משה בפרשתנו פסוקים ל'-ל"ה לדברי ה'
בפרשת כי תשא (ל"א א–ו).
ואת דברי רש"י עם דבריו כאן.
1. מה ראה משה להוסיף ולהדגיש את כשרונות ההוראה שנתנו לבצלאל שלא הוזכרו כלל בדברי ה'?
2.. מה ראה רש"י לפרש את דבריו שנאמרו בד"ה חור ובד"ה ואהליאב דוקא בפרשתנו ולא הקדים לפרשם בפרשת כי תשא?
ג.
לה,
ל.
ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור…
רמב"ן ל"א ב'
ראה
קראתי
בשם בצלאל
בן אורי
בן חור
– אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (להלן לה ל)
והטעם,
כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים,
לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם,
והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה,
וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן,
כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר,
ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מא ד),
כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א ה)
ובלשון הזה (לעיל טז כט)
ראו כי ה'
נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים:
ולרבותינו בזה מדרש (שמו"ר מ ב)
הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה,
ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל והוא כענין שפירשתי…
1. מהו הנס שבחכמתו של בצלאל לפי דעת הרמב"ן?
2. פרש את הביטוי "פרוכים"
שבדברי הרמב"ן.
3.
בדבר ה' אל משה ל"א ב' התחיל דבריו ב"ראה"
ואף משה במסרו את דברי ה' לישראל פתח ב"ראו".
מה פירוש המלה ומה כונתה כאן לפי דעת הרמב"ן ולפי דברי הגמרא הבאים:
ברכות
נ"א
ע"א:
א"ר יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנ':
ראו קרא ה'
בשם.
ד.
לה,
ל.
ראו קרא ה'.
תנחומא:
ויקהל:
ויאמר
ה' אל
ב"י
ראו קרא
ה' בשם…
זש"ה "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם"
(משלי ג)… בשעה שאמר הקבה"ו למשה בהר על מלאכת המשכן… אמר משה: רבונו של עולם "מי יעשה כל זאת?" אמר ליה: ראה קראתי בשם בצלאל (ל"א ב). כשירד משה אמר להם לישראל:
"כך אמר לי הקבה"ו לעשות לו משכן קדשים מזבח ושלחן".
אמרו לו: "ומי יעשה כל זאת?" אמר להם: "בצלאל".
התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: "לא אמר הקבה"ו למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו". (ע'
רש"י ד"ה חור). משה–
מלך;
אהרן אחיו– כהן גדול, בניו–
סגני כהונה; אלעזר–
נשיא הלוי; בני קהת– נושאי המשכן; וזה–
שליט על מלאכת המשכן! כל הגדולה הזאת "מבקש משה לכוון!"
אמר להם משה:
"אני לא עשיתי כלום מדעתי,
אלא הקבה"ו אמר והוא מראה להם:
"ראו קרא ה'
בשם בצלאל". לקיים מה שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים"- זה בצלאל שאמר הקבה"ו ראו קרא ה' בשם…
"ואדם"
אלו ישראל, שנא'
(יחזקאל ל"ד)
"ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם".
1. על איזה מלה בפסוקנו בנוי המדרש וכיצד הוא מפרשה?
2.
מניין לדרשן שהיו ישראל עלולים לרנן ושכך היה מהלך מחשבתם?
ה.
ל"ט–
מ'
י"ז ויהי
בחדש
הראשון
בשנה
השניה
באחד
לחדש
הוקם
המשכן.
י"ח ויקם
משה
את
המשכן.
ל"ג…
ויכל
משה
את
המלאכה
ויכס
הענן
את
אהל
מועד.
ר'
שמשון
רפאל
הירש
(תרגום
מגרמנית):
…"ויכל
משה… ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה'
מלא את המשכן."
והיה לאות כי כל המלאכה כלה היתה לרצון, כי כלה היתה "כאשר מוה ה'
את משה", ושהושגה התכלית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
וכשם שנאמר בהר סיני בפרק כ"ד ט"ז:
"וישכן כבוד ה'
על הר סיני…"
כן היה עתה–
לאחר שמצאה התורה משכן לה בין בני אדם עלי אדמות– משכן זה למקום גלוי כבודו בארץ, וכן התקיים בם מה שנאמר במזמור ס"א:
ה'
בם סיני בקדש.
וכשם שנאמר שם (בפרק כ"ד ט"ז)
בהר סיני: "ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן"-
כן נאמר גם כאן (פסוק ל"ה)-
בתחילה:
"ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד,
כי שכן עליו הענן"- ונאמר רק אחר כך ויקרא א' א':
"ויקרא אל משה וידבר ה'
אליו".
בנו יעקב; התורה.
ע'
154 (תרגום מגרמנית):
…הקבה"ו הביא את עם ישראל אליו בנהלו אותם ממצרים אל הר סיני.
ונאמר שם (פרק י"ט)
"ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ.
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
"תשמעו בקולי"- אלה עשרת הדברות.
"ושמרתם את בריתי"
אלו הם עשרת הדברות והמשפטים (פרק כ"א–
כ"ג),
הקמת "גוי דקוש" היא ע"י בנין המקדש ומנוי הכהנים.
לתכלית זו על משה לעלות ההרה (כ"ד ט"ו):
"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר, וישכן כבוד ה'
על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן…" יוצא מכאן שיש בהר סיני הבדלי דרגות.
(כ"ד ד') "ויבן מזבח תחת ההר". כאן עמד המזבח,
גם העם. לאחר מכן (ה'
ט')
"ויעל משה ואהרן נדב ואחיהוא ושבעים מזקני ישראל" לדרגה גבוהה יותר.
משם ומעלה מלוהו רק יהושע.
(י"ג)
"ויקם משה ויהשע משרתו ויעל משה אל הר האלוהים".
ולמעלה–
אל שיא ההר עלה משה לבדו (י"ח)
"ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר".
לתיאור זה השוה את אהל מועד למחר הקמתו בפרשתנו מ' ל"ד–
ל"ה.
גם הירש גם יעקב משוים את מקומנו לסוף פרק כ"ד.
הסבר,
מה מלמדת אותנו השואה זו על טעמו ומובנו בסמלי של המשכן בכללו?
ו.
ל"ט ל"ב
ותכל כל עבודת משכן אהל מועד.
ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'
את משה כן עשו.
ספורנו:
הפעולה כולה על שלמותה נעשתה ע"י כלל ישראל כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם.
1. מה הקשי בפסוקנו שרצה לישבו?
2. מה הרעיון הכלול בדבריו?
3.
השוה לדבריו דברי בעל אור החיים לפסוקנו בגליון פקודי תש"ט והסבר מהו ההבדל ביניהם!
ז.
ל"ט ל"ג
ויביאו את המשכן אל משה.
רמב"ן ל"ו ח'
ד"ה
ויעשו
כל חכם
לב החל
מן "ואחרי
שאשלים…"
ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה,
הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל ואמר "ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו". להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל בסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה,
כאשר אמר "ותכל כל עבודת משכן ואהל מועד". ואחרי שנשלמה, נאספו כולם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה: "רבנו משה, הנה האהל והנה כליו", ואחרי כן: "הנה הארון והנה בדיו". וכן הכל, והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו "כאשר צוה ה את משה",
החל באלה הפקודים בגדי כהונה יזכר כן בכל דבר ודבר. והטעם,
כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (ל"ה כ"ב)
"בצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה'
את משה".
ואולי היה זה מפני שנוי הסדר כמו שהזכירו רבותינו.
ועל הכלל: כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש: יפה שיחת עבדי אבות לפני הקבה"ו מתורתם של בנים, שחרי פרשת אליעזר שנים (??)
היא אסורה.
1. מה הן השאלות השונות בפרשתנו שרצה הרמב"ן ליישב?
2.
איזו שאלה מיישב הרמב"ן בהשערתו "ואולי היה זה מפני שנוי הסדר" ובאיזה "שנוי הסדר" ידבר?
וע'
גליון פקודי תשי"א שאלה (?)!
3.
באיזה מובן משוה הרמב"ן את פרשתנו לפרשת אליעזר עבד אברהם (בר'
כ"ד)
ומה רצה להוכיח בעזרתה?
ח.
מתוך מדרשי חז"ל:
לח'
כ"א אלה
פקודי
המשכן
תנחומא פקודי ז':
ולמה עשה חשבון?
הקב"ה מאמין, שנ'
(במדבר י"ב)
"עבדי משה מכל ביתי נאמן"-
ומשה נתן (?)?!
אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר (ל"ג ח') "והיה בצאת משה…
יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחר משה". ומה היו אומרים?
היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: "ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו!" וחברו משיבו: "ריקה!
אדם שנתמנה על מלאכת המשכן,
על כרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין,-
מה אתה רוצה,
שלא יהא עשיר?"
כששמע כן, אמר:
"חייכם,
משנגמרה מלאכת המשכן,
אני נותן להם חשבון". כיון שנגמרה, אמר להם: "אלה פקודי המשכן".
היכן בתורה מצא הדרשן רמז לכך שהיו ישראל חושדים במשה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)
ויקהל – פקודי
ל"ה,
כא – לה
א.
מתוך דברי חז"ל
לה,
כב:…
כל
נדיב
לב
הביאו…
תלמוד
ירושלמי, מסכת
שקלים
פרק א
הלכה א
גמרא:
ר'
יהודה בן פזי בשם רבי:
הן נקרא ולא נבעת? לטובה,
"כל נדיב לב"
(שמות לה,
כב);
לרעה,
"ויתפרקו כל העם"
( לב,
ג).
(ולא נבעת – פירוש קרבן העדה:
האיך אפשר לקרוא פסוקים אלה בלא בעתה ורעדה?
)
מדרש
אגדה
תרומה
כ"ו:
ועשית
יריעות
עזים. זה שאמר הכתוב (שיה"ש א) "שחורה אני ונאווה",
ואפשר לשחור שיהיה נאוה? משל למה הדבר דומה? לתינוקת שסרחה בבית אביה והיה אביה מלך,
אמר אביה: "הוציאוה והניחו אותה שתהא לוקטת שבולים אחר הקוצרים". כן עשו. השחירה הנערה פניה מצד השמש.
אחר–כך בדק אביה הדברים ולא מצא שסרחה,
כי אם אחת מן השפחות,
מיד נתרצה לה והביאה למקומה,
יותר ממה שהיתה מקודם. באו נשי השרים ובנותיהן לבקר את בת מלך, ראוה שהיא שחורה,
היו מלעיגים עליה.
מיד אמרה להם:"מה אתם מעיינים בי? מעט שמנים –
ומעט מרחצאות –
ואתלבן.
אבל אתם, שאתם שחורים, כל שמנים שבעולם וכל מרחצאות לא ילבינו אתכם".
כך ישראל: כשעשו את העגל אמרו אומות העולם להם:
"שחורים!
מה עשיתם?"
אמרה כנסת ישראל:
"אם אני שחורה במעשי –
נאה אני במעשי!"
שחורה אני –
במצרים,
שנאמר (יחזקאל כ' ז)
"איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו… – ואת גילולי מצרים לא עזבו…"
ונאוה אני –
במצרים,
בדם פסח ובדם מילה, שנאמר (יחזקאל טז)"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך:
בדמיך חיי ואומר לך: בדמיך חיי".
שחורה אני בים,
שנאמר (תהלים קו)"וימרו על ים בים סוף"
ונאוה אני בים,
שנאמר (שמות טו) "זה א–לי ואנוהו".
שחורה אני בחורב,
שנאמר (דברים ט) "ובחורב הקצפתם את ה'".
ונאוה אני בחורב,
שאמרתי (שמות כד) "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".
שחורה אני בזהב,
שנתתי לעגל, שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב".
ונאוה אני בזהב,
שנתתי למשכן העדות,
שנאמר (שמות לה כב)"כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב".
כך ישראל –
מבזין אותם אומות העולם ואינם יודעים שהם מלאים מצוות כרימון, ומקרא ומשנה, הלכות ואגדות ומדרש".
1. מהן שתי המגמות המתבטאות בשני דרושים אלה (בירושלמי ובמדרש)?
2. מהו הסמך בדברי הפסוקים שמצא כל אחד מהם לדבריו?
ב.
שמות לה, כא:
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו
וכל
אשר
נדבה
רוחו
אותו
הביאו
את
תרומת
ה'…
רמב"ן
לה, כא:
ויבואו
כל איש
אשר נשאו
לבו, על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב,
אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה,
כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד,
או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' (הערה:
מליצה היא לקוחה מדבה"י–ב יז, ו.
ועיין שם) לבוא לפני משה לאמר לו:
"אני אעשה כל אשר אדני דובר". וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (לעיל לא ב ד"ה ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי),
והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה.
והנה משה אמר לכולם, כי קרא ה'
בשם בצלאל ואהליאב (פסוק ל), ואחרי כן קרא
להם משה ואל כל חכם לב (להלן לו, ב)
שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה:
(והשווה
דברי
הרמב"ן
ל"א,
ב
ד"ה
ראה קרא:
רמב"ן
שמות לא,
ב:
ראה
קראתי
בשם בצלאל
בן אורי
בן חור,
אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (להלן לה ל),
והטעם,
כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים,
לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל, והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כולם,
והיודעים ורגילים בהם בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה,
ועוד,
שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה ציוו ואל מה ירמוזו, ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה,
וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן,
כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר,
ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מא, ד),…)
הכתב
והקבלה:
ד"ה
נשאו לבו
– יש שני מיני נדיבים: יש מתנדב רק מצד נפשו,
כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש טבע יצרו להתנדב;
ויש מי שנדב בנפשו וגופו,
כי אין טבע גשמיותו מתנגדת אליו. זה האחרון נקרא "נשאו לבו", כי גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו,
והראשון נקרא "נדבת רוחו", כי רק מצד רוח נשמתו התנדב.
1.
הסבר מה הקושי בפסוקנו העומד בפני שני המפרשים?
2. מה ההבדל בין שניהם בפירושם?
**3.
במה דייק הרמב"ן יותר לפרש את מבנהו של הפסוק?
**4.
לשם מה הוסיף הרמב"ן את דבריו האחרונים החל מן "והנה משה אמר לכולם" –מה רצה ליישב בדבריו אלה?
(הערה:
לדברי הרמב"ן הנ"ל:
בחומשים שלנו נפלו שתי טעויות דפוס ויש לתקנם.
בתחילת דבריו במקום "על החכמה העושים"
יש לגרוס "על החכמים"
ואח"כ במקום "הזכרתי בספר אחר"
צ"ל "בסדר אחר".
ע"פ ספר כור הזהב)
ג.
שמות לה, כט:
כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה'
לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'.
אברבנאל:
שכולם עשו הנדבה ההיא לשמה לעבוד ה'
ולקיים מצוותיו. לא לתכלית יוהרה וגסות הרוח כי "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא" את הנדבה "לכל המלאכה אשר ציווה ה'
לעשות"
בלי ספק הביאו "נדבה לה' ", כלומר לשם ה'
ולא לתכלית אחרת.
מלבי"ם:
כל נדבות אלה לא היו עיקרים אצל ה' כי לבבות דורש ה', ואם נמצאו בין ישראל עניים שלא התנדבו כלום, רק שנדב לבם אותם בלבד ומחשבתם נדבה וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו מממונם את המשכן כולו וכל כליו וזהו שכתב,
שחשבו בנדבת לבם להביא "לכל המלאכה אשר ציווה ה'
לעשות"
היינו שיבנו כל המשכן, את האיש והאשה האלה הביאו בני ישראל נדבה לה'.
האיש הזה והאשה הזאת היו עיקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאילו ישראל מביאים אליו, באשר זכו שימצאו ביניהם צדיקים כאלה.
1. מה הקושי הלשוני בפסוקנו שרצו המפרשים ליישב?
**2.
מה ההבדל ביניהם מבחינה תחבירית?
3. מה ההבדל בין שני הפירושים מבחינה רעיונית?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]
– [תשכ"ד]
פרשת ויקהל –
פקודי
פרשיות אלה שהן מן הנקראות בפי הקהל "יבשות",
יש להראות שגם בהן ובפרטיהן ובפרטי פרטיהן כלולים דברי מוסר ולקח טוב. ולעולם אל יאמר אדם "שמועה זו נאה – שמועה זו אינה נאה".
הקטע שבו עוסק גליון שנה זו מראה באמצעים ספרותיים שונים את ההתעוררות הגדולה,
הרצון הטוב, השמחה שהקיפו את העם להתנדבות.
לפני שיגשו הלומדים לגליון יתרשמו מן התיאור המפורט והעשיר של "ההבאה".
כמעט בכל פסוק מתשעת הפסוקים ל"ה,
כא–כט מוזכר הפועל "הבא"
ובסה"כ בקטע זה 9 פעמים.
ושוב חוזר פועל זה ונשנה בפרק הבא ל"ו,
ג–ז עד להכרזה של "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת ה' " ורק אז –
ויכלא העם מהביא.
ואותו פועל "ויכלא"
מראה עוד יותר מכל תיאור ההבאה עד עתה, את זרם ההבאה,
את השטף המתפרץ של ההתנדבות אשר בכח יש לעצור בו. (ועיין בראשית ח,ב "ויכלא הגשם")
ויש להפנות תשומת לב הלומדים גם לנושאים השונים של ההבאה הזו:
שמות
לה, כא:
כל
איש
אשר
נשאו
לבו
וכל
אשר
נדבה
רוחו
אותו
הביאו
פסוק
כב:
ויבואו
האנשים
על
הנשים
כל
נדיב
לב
הביאו
פסוק
כג:
וכל
איש
אשר
נמצא
אתו
הביאו
פסוק
כד: כל
מרים
תרומת
כסף
ונחושת
הביאו
וכל
אשר
נמצא
אתו
הביאו
פסוק
כה: וכל
אשה
חכמת
לב
בידיה
טוו
ויביאו
פסוק
כו:
וכל
הנשים
אשר
נשא
לבן
אותן
פסוק
כז: והנשיאים
הביאו
פסוק
כט: כל
איש
ואשה
אשר
נדב
לבם
אותם
להביא
הביאו
(לעניין הנשיאים והבאתם עיין גליון ויקהל–פקודי תש"י)
ולאחר כל הלימוד הזה יש לעיין בגליון,
שאלה א ולקרוא את דברי חז"ל המעריכים את ההתנדבות הגדולה והנלהבת הזו בשתי הערכות שונות, כמעט מנוגדות.
רעיון הירושלמי הפסימי על משיכה לרע שהיא חזקה מן המשיכה לטוב יש להביא לו סימוכין מן ההיסטוריה ומן ההווה.
ואף רעיון מדרש האגדה המעודד ומנחם יש להביא לו ראיות.
שאלה ב ו–ג דורשות מן הלומד התעמקות במבנה התחבירי של הפסוק.
(ביחוד שאלה ג)
יש לעיין יפה בדברי
הרמב"ן
למקומנו
וכן לפרשת
כי תשא
ל"א,
ב
ד"ה:
"ראה קראתי בשם בצלאל…" ולהבין את הנס הנסתר שיש לראות בהמצאותם של אנשים כבצלאל ואהליאב וחכמי הלב – בדור שגדל בתוך עבדות של חומר ולבנים ולא הרגיל את ידיו במלאכות עדינות ולא הזין את עיניו ונפשו ביופיה של מלאכת מחשבת, ויש לראות מכאן מה נפלאות דרכי הרוח,
אשר גם חומר ולבנים ושעבוד ודיכוי ואפילה גדולה לא יכלו לכלוא אותו.
בסיום השיעור יש לעמוד על
דברי
המלבי"ם לשאלה ג כדי שיובן ויודגש מהי הדרישה האלוקית להתנדבות אמת.
"כי לבבות דורש ה' " וכפי שאמרו חז"ל לפרשת תרומה כ"ה,
ח "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
"בתוכו"
לא נאמר –
אלא "בתוכם"
– בתוך לבותיהם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
ויקהל–
פקודי
ל"ה ל– ל'ד
א.
|
ויקהל– |
כי תשא– לא, |
|
ל. |
א. |
|
ראו קרא ה' למטה יהודה. |
ב. |
|
לא. |
ג. |
|
לב. |
ד. |
|
לג. |
ד. |
|
לד. |
|
|
הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן לה. לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות. |
ו. |
1.
התוכל להסביר למה הוזכר המלים "ולהורות נתן בלבו"
רק בפרשתנו בדברי משה לישראל ולא הוזכרו בדברי ה'
למשה (בפרשת כי תשא)?
2. למה לא הוזכרו במקומנו אף "חכמי הלב" העושים במלאכה?
3. מה ראה משה להזכיר כאן (בפסוק ל"ה)
את סוגי המלאכות?
רש"י לפסוק ל"ד במקומנו
ד"ה
ואהליאב: משבט דן– מן הירודים שבשבטים,
מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן,
והוא מגדולי השבטים לקיים מה שנאמר (איוב לד, יט):
"ולא נכר שוע לפני דל".
מה ראה רש"י לפרש דברים אלה דווקא בפרשתנו ולא הקדים לפרשם בפרשת כי תשא, כדרכו לפרש כל מלה קשה א כל קושי ענייני או לשוני עם הופעתו לראשונה בתורה ולא בחזרתו?
ב.
ראו קרא ה'
Benno Jacob:Der Pentateuch. ליפציג ע' 229 מעיר שמלת "ראה"
באה כרגיל בלוית מלת "נתתי"
כאן.
בראשית:
מ"א
מ"א ראה
נתתי
אותך
על
כל
ארץ
מצרים.
שמות:
ז'
א'
ראה
נתתיך
אלוהים
לפרעה…
אתה
תדבר
את
כל
אשר
אצוך…
דברים:
א'
ח'
ראה
נתתי
לפניכם
את
הארץ
באו
ורשו…
":
ב'
כ"ד ראה
נתתי
בידך
את
סיחון…
החל
רש
והתגר
בו
":
ד
ה'- ו'
ראה
למדתי
אתכם
חוקים
ומשפטים…
ושמרתם
ועשיתם
":
ט'
ט"ו
ראה
נתתי
לפניך
היום
את
החיים
ואת
הטוב
ואת
המות
ואת
הרע
יהושע:
ו'
ב'
ראה
נתתי
בידך
את
יריחו
ואת
מלכה…
וסבותם
את
העיר
1.
התוכל להסביר את הוראת המלה ראו ("ראה"
בכי תשא) על פי המקבילות האלה?
2. מה בין דברי הגמ' ברכות ובין דברי הרמב"ן בפירוש הבטוי "ראה"?
ברכות נ"ה ע"א:
אמר ר' יצחק:
אין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר:
(שמ'
ל"ה ל') "ראו קרא ה'
"
רמב"ן:
ל"א
ב' ד"ה
ראה –
אמר ה' למשה:
"ראה קראתי בשם"
ומשה אמר לישראל:
"ראו קרא ה'
בשם",
והטעם:
כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים,
לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותן כלל; והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא יימצא בקי בכל האומנויות כולם;
והיודעים ורגילים בהם בבוא ידיהם תמיד בחומר ובלבנים לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה.
ועוד:
שהוא חכם גדול בחכמה ובתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר ה'
למשה,
שיראה הפלא הזה ויידע כי הוא מילא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה,
בעבור שיעשה המשכן,
כי היה רצון לפניו לעשות המשכן במדבר ולכבודו בראו,
כי הוא קורא הדורות מראש.
ג.
קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור
רש"י ל"א ב'
ד"ה
קראתי
בשם: לעשות מלאכתי את בצלאל
1. מה ראה רש"י להוסיף בדבריו מלת "את"?
2.
כיצד מפרש רש"י את הבטוי "קרא בשם"?
3. האם הוראתו כאן כהוראתו בפרשתנו הקודמת? ע'
גליון כי תשא ש.ז ד.
4.
הידועים לך מקומות בתנ"ך אשר בהם מופיע הביטוי "קרא בשם" באותה הוראה כמקומנו?
ד.
בצלאל ואהליאב.
לפי דברי Benno
Jacob בספרו הנ"ל יש בשמות עושי המלאכה הזאת רמז למלאכתם. כיצד?
במה נבדלים כשרונות שני אלה על פי הנאמר בפסוקינו?
ה.
השוה:
ל"ה
ל"א:
וימלא
אותו
רוח
אלוקים
בחכמה
ובתבונה
ובדעת
ובכל
מלאכה
מלאכ"א
ז' י"ז:
וישלח
המלך
שלמה
ויקח
את
חירם
מצור…
חורש
נחושת
וימלא
את
התבונה
ואת
הדעת
לעשות
כל
מלאכה.
משלי
ג' י"ט:
ה'
בחכמה
יסד
ארץ
כונן
שמים
בתבונה
בדעתו
תהומות
נבקעו.
לדעת
בנו יעקב
בספרו
הנ"ל
ע' 230
השמוש בצרוף "חכמה תבונה דעת"
בשלשת המקומות הנ"ל רמז הוא להעמידנו על כונת המשכן ועשיתו, לטעם המצוה הזו.
הסבר כיצד?
השוה לשאלה זו גליון פקודי תשי"ד שאלה א.
וכן גליון במדבר תשט"ו א ודברי בנו יעקב שם!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
ויקהל – אין מלאכת המשכן דוחה שבת
פרק לה, א – ג
א.
שמות לה, א:
וַיַּקְהֵל
משֶׁה
אֶת
כָּל
עֲדַת
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
וַיֹּאמֶר
אֲלֵהֶם
אֵלֶּה
הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר
צִוָּה
ה'
לַעֲשׂת
אֹתָם:
המלבי"ם
מקשה:
יפלא מאוד, איך אמר שציווה ה' לעשות,
הלא הציווי דפה הוא שלא לעשות מלאכה בשבת –
אינו "לעשות",
רק שלא לעשות?
ישב את תמיהתו!
ב.
שמות לה, ב:
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'…
רש"י:
לה,
ב:
ששת
ימים, הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.
השווה לדברי רש"י אלה את דבריו:
לויקרא
יט, ג:
איש
אמו
ואביו
תיראו
ואת
שבתותי
תשמרו
אני
ה'
אלקיכם:
רש"י
ויקרא
יט, ג:
ואת
שבתותי
תשמרו, סמך שמירת שבת למורא אב לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב,
אם יאמר לך:
"חלל את השבת"
– אל תשמע לו,
וכן בשאר כל המצות:
1.
לכאורה דברי רש"י פה ושם סותרים אלה את אלה.
מהי הסתירה?
2.
כיצד תוכל ליישב את הסתירה?
ג.
שמות לה, ב:
...וביום
השביעי
יהיה
לכם
קדש
שבת
שבתון
לה'…
אברבנאל:
מקדים
(לשמות
לא, יב–יז)עמ'
522 הוצ'
חורב):
לפי שציווה ית'
על עשיית המשכן וכליו, שהיה מורה על דבקות ה'
ית'
וֹּשְרוֹת שכינתו באומה.
היה אפשר שיחשוב אדם, שהפועל ההוא היה יותר נכבד מכל הפעולות התוריות, וכל שכן מהשביתה בשבת. לפי ששלמות כל דבר הוא בפעולתו. והמעשה בכלל הוא יותר שלם מהשביתה והמנוחה,
וכל שכן המעשה הנכבד והקדוש הזה; ואולי שמפני זה יבואו ישראל לחשוב שמלאכת המשכן תדחה את השבת,
מצורף אל היות המעשה יותר מעיד על האמונה ממה שיעיד עליו הביטול (ביטול מלאכה) והשביתה מן המלאכה – כי המעשה הוא מציאות, והשביתה – העדר,
והמציאות הוא עדות יותר (=יותר חזקה, יותר נראית ומורגשת)
מן ההעדר. ולכן יאמר האומר,
שיספיק מלאכת המשכן להעיר ולהעיד על היותו ית' שוכן בתוכנו ושהוא בורא העולם,
ושהכול הם נבראיו–ולא נצטרך עוד לשביתה (=לשביתת השבת) להעיד על הדבר הזה עצמו.
הנה מפני זה אמר ה'
למשה,
שיאמר לישראל: (לא,יג):
"אך את שבתותי תשמורו", רצונו לומר: עם היות מלאכת המשכן דבר קדוש ונכבד לפני, עם כל זה אתם לא תדחו את השבת מפניה,
אבל תשמרו אותה.
אברהם
יהושע
השל: בספרו:
"השבת,
משמעותה
לאדם
בימינו";
A. Heshel: Sabbat, its meaning for modern
man,New York 1951
[תמצית
רעיונותיו
בפרק
הראשון]:
כל ציביליזאציה טכנית שאיפתה לנצח את החלל, לשלוט בחלל, להגדיל את מספר העצמים השייכים לנו הממלאים את החלל,
להרבות את היש התופס מקום,
להרבות בכוח ובשלטון – ויחד עם זה לברוח מפני הזמן, רוצים אנו להרבות את רכושנו ומפסידים אנו בהוויתנו. והלא לא כמותם ואיכותם של העצמים אשר ברשותנו מגבירים את עוצמת הווייתנו, אלא שעות ורגעים הם הם שבהם קונים אנו את עולמנו. היהדות מעונינת יותר בזמן מאשר בחלל.
המלה 'קדוש',
אחד המושגים החשובים ביותר בתורה,
המייצגים את סודו והודו של האלוקים–מופיעה לראשונה בסוף מעשה בראשית,
ולא התייחסה לא להר ולא למזבח ולא לשום עצם מן העצמים שנבראו. ולא נקבע שום מקום מן המקומות להיות קדוש, אלא מה נאמר שם? "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו"
(בראשית ב, ג).
רחוקה היא תפיסה זו מכל המיתולוגיות, שהרי בכל אותן אמונות ודעות היו מסיימים מעשה הבריאה,
כגולת כותרת –
בקביעת מקום קדוש,
הר או מעיין,
עץ או גיא – ואילו תורתנו לא קידשה את המקום, כי אם את הזמן, את השבת, בבריאת עולם רק קדושה אחת נקבעה, והיא קדושת היום.
לאחר זמן, לפני שניתנה תורה לעם הנבחר,
נדרש מעם זה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"; ורק לאחר שנכשל העם הזה ודרש אלוהים אשר יראום בעיני בשר ונטמאו בעגל,
אז ניתן להם – לבל ילכו אחרי התוהו–גם מקום קדוש והושמו בו כלים למען יוכלו לעבוד את ה'
בטהרה,
ועם זה ניתן אף לחושיהם הנדרש להם.
ורבות הודגש במדרשים,
שלא ניתן להם הצו לבנות את המשכן אלא לאחר שנכשלו בעגל,
ושלא ניתן להם אלא מפני שדרוש היה להם מתוך חולשתם.
1. מה היא השאלה שאברבנאל עונה עליה?
2. היש בדברי השל תשובה לאותה שאלה או לשאלה אחרת?
3.
היכן רמז בכתובים,
ש"ניתן לישראל מקום קדוש" רק לאחר שנכשלו בחטא העגל,
הלא פרשיות תרומה תצוה קודמות לפרשת כי תשא, שבה מסופר חטא העגל?
ד.
שמות לח, ב:
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'…
השווה:
ששת
ימים
תעבד
ועשית
כל
מלאכתך
שמות
כ ט.
ששת
ימים
תעשה
מעשיך
שמות כג,
יב.
ששת
ימים
יעשה
מלאכה שמות לא,
טו.
ששת
ימים
תעשה
מלאכה
שמות
לה, ב.
הסבר את השינויים שבין הפעלים שבפסוקים, מתוך העניינים הנידונים במקומות השונים!
(למה לא נאמר גם בשני הפסוקים האחרונים "מלאכתך"
בכינוי הקניין כפי שנאמר בפסוק הראשון והשני "מלאכתך",
"מעשיך"?
)
ה.
שמות לה, ג:
לא
תבערו
אש
בכל
מושבותיכם
ביום
השבת:
רשב"ם
שמות לה,
ג:
לא
תבערו
אש. לפי שבימים טובים כתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ושם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל. אבל בשבת כתב ( שמות טז, כג)
"את אשר תאפו אפו"- מבעוד יום. "ואת אשר תבשלו בשלו", לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש, וכ"ש שאר מלאכות שאסורים אפילו ביום טוב:
חזקוני
שמות לה,
ג:
לא
תבערו
אש לפי פשוטו הזהיר על הבערה יותר משאר מלאכות לפי שאינה נראית מלאכה.
ספורנו
שמות לה,
ג:
לא
תבערו
אש, אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב,
מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת:
1. מה קשה לשלושתם?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
השאלות המסומנות ב–*
קשות והמסומנות ב–**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]
ויקהל – איסור בנין המשכן בשבת
פרק לה פסוקים א –
ג
יש לפתוח בכך שנזכר עניין השבת פעמיים בתוך פרשות המשכן. בפרשת כי–תשא בסוף כל פרטי הבניין,
ואילו בפרשתנו הוזכרו איסורי מלאכה בשבת לפני הצו לעשיית המשכן.
את הסיבה לשינוי מקום זה יש לחפש באופיים השונה שבין שתי הפרשיות. תרומה – תצוה – כי–תשא עוסקים במתן הצו למשה;
ויקהל במסירת הצווים ע"י משה לעם,
לכן גם הדגשה על כל הצדדים הטכניים,
שאינם מוזכרים בפרשיות תרומה – תצוה. לכן גם הועמד איסור עבודת בניין המשכן בשבת לפני כל פרטי העשייה.
בדיני דחייה עוסקות שאלות ב ו– ג.
שבת דוחה מלאכת המשכן ואין מלאכת המשכן דוחה את השבת. מניין שכך הוא?
שאלה ב עוסקת בצד הפורמלי של שאלה זו, ו–
ג בצד הרעיוני.
וקודמת הבנת הצד הפורמלי לצד הרעיוני, לטעמו של דבר.
ל – ב יש לצרף את ויקרא
יט, ל:
את
שבתותי
תשמורו
ומקדשי
תיראו.
רש"י
ויקרא
יט, ל:
ומקדשי
תיראו: … ואע"פ שאני מזהירכם על המקדש "את שבתותי תשמורו"
– אין בנין בית המקדש דוחה שבת.
חשובה יותר היא כמובן השאלה על הטעם הפנימי. אברבנאל מסתפק בכך שמדגיש את נחיצות ההודעה,
שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.
לדעתו הדעת נותנת שדווקא תדחה השבת מפני מלאכת המשכן,
מפני שלדעתו העשייה יש בה יותר כח להזכיר, לסמל,
להגשים רעיון מאשר אי העשייה.
וכן נראה לו שדבר שבמראה עניים, בנין התופש מקום בחלל יש בכוחו יותר לסמל, להזכיר,
להעיד מאשר דבר שבזמן, שאינו נתפש לחושים;
ואילו מנוגדת לזה היא דעתו של א.
י.
השל.
לדבריו אלה יש להוסיף שה'
הוא שקידש את השבת ואילו את המקדש לא קידש ה' כי אם משה:
במדבר:
ז,
א:
ויהי ככלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו.*)
על המורה להבליט ולהדגיש: השבת אינה קשורה בתנאי עונה (כחגי קציר ובציר)
ולא בחוקות השמים,
כראשי חדשים, היא נקבעה עם בריאת העולם והיא אינה תלויה בחוקי הבריאה. היא קביעה "מלאכותית"
לגמרי,
למעלה מתהליכי הטבע ומצרכי בני אדם. ואם יטען הטוען – וברור שהתלמידים יטענו – שאין היא נוחה ומתאימה לנוחיותנו,
יש להדגיש שמטרתה היא לקדשנו (קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.
… וְהַנְחִילֵנוּ … שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ)
ואין תכליתה להרבות נוחיותנו.
מכאן המעבר לשאלה ה שיש בה כדי להלחם בטענות האוויליות שנאסרה ההבערה רק משום ש"פעם",
ש'אז'
היתה זו עבודה קשה, ואילו היום מאחר שהודות להישגי הציביליזציה המודרנית (כגפרור!)
אין בה עבודה קשה – הרי אין טעם באיסור ההבערה. (הסבר זה מושמע לא אחת עוד היום בבתי ספר כלליים). ויש לגאול את משמעותה של איסור מלאכה מן הזיהוי עם מנוחה "מעבודה קשה" – מושג חסר משמעות לחלוטין, (כי מה שקשה לזה – קל לזה!).
זיהוי מלאכה עם עבודה קשה אין לו כל סימוכין בכל התורה ואין להביא ראיה משום מקום על אף הימצאותה של מלאכה במקרא כמאתיים פעם, במקום מושג זה של "עבודה קשה" יש להבהיר – למה שרומז ספורנו בשאלה ה את המושג "תיקון"
ו"קלקול".
(עיין משנה שבת פרק יב א–ב פרק יג משנה ג)
והקורא גרמנית ימצא בדברי ש.
ר.
הירש לשמות פרק יט פסוק י ד"ה לא תעשה כל מלאכה – דברים מבהירים ומסבירים בעניין זה.
*)
ויובאו
כאן
דבריו
בסיום
הפרק
הראשון
עמ'
10 שם
בלשונו:
The meaning of the Sabbath is to celebrate time
rather than space. Si* days a week we live under the tyranny of
things of space; on the Sabbath we try to become attuned to holiness
in time. It is a day on which we are called upon to share in what is
eternal in time, to turn from the results of creation to the mystery
of creation; from the world of creation to the creation of world.
ובעברית מספרו המתורגם ע"י יהודה יערי,
פרולוג,
אדריכליות בזמן, עמ'
19:
משמעותה של השבת היא – לחוג את הזמן ולא את המקום.
ששת ימים אנו חיים תחת הרודנות של הדברים אשר במקום; ביום השבת אנו משתדלים לקשר עצמנו לקדושה שבזמן. ביום הזה אנו נקראים להיות חלק מנצחיות הזמן, לפנות עצמנו מן התוצאות של היצירה; להפנות מעולם הבריאה ולפנות אל בריאת עולם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
ויקהל–
פקודי
ל"ה כ"א–
ל"ה.
א.
מתוך דברי חז"ל
כ"ב:
כל
נדיב
לב
הביאו…
ירושלמי שקלים פרק א' הלכה א':
ר'
יהודה בן פזי בשם רבי:
הן נקרא ולא נבעת?
(פרוש "קרבן העדה": האיך אפשר לקרא פסוקים אלה בלא בעיתה ורעדה?)
לטובה (שמות ל"ה כ"ב)
"כל נדיב לב הביאו".
לרעה (שמות ל"ב ב') "ויתפרקו כל העם".
מדרש אגדת תרומה כ"ו:
ועשית
יריעות
עזים. זה שאמר הכתוב (שיר השירים א')
"שחורה אני ונאוה",
ואפשר לשחור שיהיה נאוה? משל למה הדבר דומה? לתינוקת שסרחה בבית אביה והיה אביה מלך,
אמר אביה: "הוציאוה והניחו אותה שתהא לוקטת שבלים אחר הקוצרים" כן עשו, השחירה הנערה פניה מצד השמש.
אח"כ בדק אביה הדברים ולא מצא שסרחה,
כי אם אחת מן השפחות,
מיד נתרצה לה והביאה למקומה,
יותר ממה שהיתה מקודם. באו נשי השרים ובנותיהן לבקר את בת המלך, ראוה שהי שחורה,
היו מלעיגים עליה.
מיד אמרה להם:
"מה אתם מעיינים בי? מעט שמנים– ומעט מרחצאות– ואתלבן,
אבל אתם שאתם שחורים, כל שמנים שבעולם וכל מרחצאות לא ילבינו אתכם".
כך ישראל: כשעשו את העגל אמרו אומות העולם להם:
"שחורים!
מה עשיתם?"
אמרה כנסת ישראל אם אני שחורה במעשי–
נאה אני במעשי!
שחורה אני במצרים שנאמר (יחזקאל כ' ז')-
"איש שקוצי עיניו השליכו".
ובגלולי מצרים אל תטמאו… ואת גלולי מצרים לא עזבו…"
ונאוה אני במצרים בדם פסח ובדם מילה,
שנאמר (יחזקאל ט"ז)
"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך:
בדמיך חיי, ואמר לך: בדמיך חיי".
שחורה אני בים,
שנאמר (תהלים ק"ו)
"וימרו על ים בים סוף"
ונאוה אני בים,
שנאמר (שמות ט"ו)
"זה אלי ואנוהו"
שחורה אני בחורב,
שנאמר (דברים ט') "ובחורף הקצפתם את ה' "
ונאוה אני בחורב,
שאמרתי (שמות כ"ד)
"כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"
שחורה אני בזהב שנתתי לעגל,
שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב"
ונאוה אני בזהב שנתתי למשכן העדות, שנאמר (שמות ל"ה כ"ב)
"כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב".
כך ישראל– מבזין אותם אומות העולם ואינם יודעים שהם מלאים מצוות כרמון, ומקרא ומשנה הלכות ואגדות ומדרש.
1. מה הן שתי המגמות המתבטאות בשני דרושים אלה (בירושלמי ובמדרש)?
2. מהו הסמך בדברי הפסוקים שמצא כל אחד מהם לדבריו?
ב.
ל"ה כ"א ויבאו
כל
איש
אשר
נשאו
לבו
וכל
אשר
נדבה
רוחו
אותו
הביאו
את
תרומת
ה'.
הרמב"ן:
ד"ה
ויראו
כל איש
– על החכמים העושים במלאכה; ואמר כך כי לא מצינו על המתנדבים "נשיאות לב" אבל יזכיר בהם "נדיבות".
וטעם אשר "נשאו לבו" לקרבה אל המלאכה,
כי אל היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שיאמן בהם ידיו כלל,
אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי ה' (הערה:
מליצה היא לקוחה מדברי הימים ב' י"ז ו' וע'
שם)
לבוא לפני משה לאמר לו:
"אני אעשה כל אשר אדוני דובר". וכבר הזכרתי זה בסדר האחר.
(כונתו לדבריו בפ'
כי תשא ל"א ב' ד"ה ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי).
והנה אמר, שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו תרומה.
והנה משה אמר לכלם, כי קרא ה'
בשם בצלאל ואהליאב,
ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה.
(והשוה דברי הרמב"ן
ל"א
ב' ד"ה
ראה קרא)
רמב"ן ל"א ב'
ד"ה
ראה– אמר
ה' למשה:
"ראה קראתי בשם"
ומשה אמר לישראל:
"ראו קרא ה'
בשם",
והטעם:
כי ישראל במצריםפרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותן כלל; והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא יימצא בקי בכל האומנויות כולם;
והיודעים ורגילים בהם בבוא ידיהם תמיד בחומר ובלבנים לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה.
ועוד:
שהוא חכם גדול בחכמה ובתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר ה'
למשה,
שיראה הפלא הזה ויידע כי הוא מילא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה,
בעבור שיעשה המשכן,
כי היה רצון לפניו לעשות המשכן במדבר ולכבודו בראו,
כי הוא קורא הדורות מראש.
הכתב
והקבלה:
ד"ה
נשאו לבו
– יש שני מיני נדיבים: יש מתנדב רק מצד נפשו,
כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש טבע יצרו להתנדב;
ויש מתנדב בנפשו וגופו, כי אין טבע גשמיותו מתנגדת אליו. זה האחרון נקרא "נשאו לבו", כי גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו,
והראשון נקרא "נדבת רוחו", כי רק מצד רוח נשמתו התנדב.
1.
הסבר מה הקשי בפסוקנו העומד בפני שני המפרשים?
2. מה ההבדל בין שניהם בפרושם?
3. במה דייק הרמב"ן יותר לפרש את מבנהו של הפסוק?
4. לשם מה הוסיף הרמב"ן את דבריו האחרונים החל מן "והנה משה אמר לכלם"- מה רצה ליישב בדבריו אלה?
(הערה לדברי הרמב"ן הנ"ל:
בחומשים שלנו נפלו שתי טעויות דפוס ויש לתקנם. בתחילת דבריו במקום "על החכמה העושים"
יש לגרוס "על החכמים" ואח"כ במקום "הזכרתי בספר אחר"
צ"ל "בסדר אחר". ע"פ ספר כור הזהב)
ג.
לח,
כ"ט:
כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה'
לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'.
אברבנאל:
שכולם עשו הנדבה ההיא לשמה לעבוד ה'
ולקיים מצוותיו. לא לתכלית יוהרה וגסות הרוח כי "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא" את הנדבה "לכל המלאכה אשר צוה ה'
לעשות"
בלי ספק הביאו "נדבה לה' ", כלומר לשם ה'
ואל לתכלית אחרת.
מלבי"ם:
כל נדבות אלה לא היו עקרים אצל ה' כי לבבות דורש ה'. ואם נמצאו בין ישראל עניים שלא התנדבו כלום, רק שנדב אותם לבם בלבד ומחשבתם נדבה וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו ממונם את המשכן כולו וכל כליו וזהו שכתב,
שחשבו בנדבת לבם להביא "לכל המלאכה אשר צוה ה'
לעשות"
היינו שיבנו כל המשכן; את האיש והאשה האלה הביאו בני ישראל נדבה לה'.
האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאלו ישראל מביאים אליו, באשר זכרו שימצאו ביניהם צדיקים כאלה.
1. מה הקשי הלשוני בפסוקנו שרצו המפרשים לישב?
2. מה ההבדל ביניהם מבחינה תחבירית?
3. מה ההבדל בין שני הפירושים מבחינה רעיונית?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
ויקהל – שבת
פרק לה א – גה
עיין גם גיליון ויקהל תשי"ט!
עקדת
יצחק: (שער
חמשה
וחמשים)
… העיקר השני, הוא מה שתיישר אותנו זאת המצווה (שמירת השבת) הנכבדת לקבוע בלבנו לימוד התורה האלקית וקבלת דבריה עם פירושיה ודקדוקיה לשמור מאד,
וזה בשתי פנים:
הפן האחד, מצד מה שהוקבע יום אחד בשבוע, בו ינוחו מכל העסקים הזמניים,
אשר זה סיבה חזקה שהמון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם, לשמוע מפי מלמד,
ולקרוא כולם בשם ה', מקרא משנה ותלמוד,
איש לפי ערכו;
והמשכילים ימצאו נחת רוח, כי יבקשו תורה מפיהם, ויזהירו אותם על המצוות, ודורשין להם הלכות יום ביומו ועניין שבת בשבתו, כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם.
כי על זה אמרו בתלמוד ירושלמי (שבת פרק ט"ו הלכה ג')
"לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה". וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל *) שיש לאדם בשבת,
|
*) כוונתו דאמר רבי שמעון בן לקיש: |
כי ההכנה גדולה בו אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים.
וזו היא אחת הכוונות שאמרו במדרש (שמות רבה פרשה כ"ה):
"מצינו בתורה בנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצוות:
בתורה
(שמות
טז, כח–כט)
"עַד
אָנָה
מֵאַנְתֶּם
לִשְׁמֹר
מִצְוֹתַי
וְתוֹרֹתָי:
(כט)
רְאוּ
כִּי
ה'
נָתַן
לָכֶם
הַשַּׁבָּת…
בנביאים
דכתיב
(ישעיה
נו, ב)…
שֹׁמֵר
שַׁבָּת
מֵחַלְּלוֹ
וְשֹׁמֵר
יָדוֹ
מֵעֲשׂוֹת
כָּל
רָע:
בכתובים
דכתיב
(נחמיה
ט, יג):
וְעַל
הַר
סִינַי
יָרַדְתָּ
וְדַבֵּר
עִמָּהֶם
מִשָּׁמָיִם
וַתִּתֵּן
לָהֶם
מִשְׁפָּטִים
יְשָׁרִים
וְתוֹרוֹת
אֱמֶת
חֻקִּים
וּמִצְוֹת
טוֹבִים:
(יד)
וְאֶת
שַׁבַּת
קָדְשְׁךָ
הוֹדַעְתָּ
לָהֶם
וּמִצְווֹת
וְחֻקִּים
וְתוֹרָה
צִוִּיתָ
לָהֶם
בְּיַד
מֹשֶׁה
עַבְדֶּךָ:
וזה,
במה שבו מההכנה הגדולה אל כלל האומה וכתותיה אל העסק בספרים האלהיים עם פירושיהם ודקדוקיהם, אשר עם זה ישמעו וילמדו האנשים והנשים הטף את כל מצוות ה' ויעשו אותם.
והרי מצינו ששקולה שבת כנגד כל המצוות.
מצד מה שנמצא תועלתה בהתעסקם בתורה בנביאים ובכתובים והיא כוונה נאותה מאד.
וכבר נמצא בפרשה אשר לפנינו זה השקול עצמו, במה שאמר (לה,
א–ב):
"אֵלֶּה
הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר
צִוָּה
ה'
לַעֲשׂת
אֹתָם:
(ב)
שֵׁשֶׁת
יָמִים
תֵּעָשֶׂה
מְלָאכָה
וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי
יִהְיֶה
לָכֶם
קֹדֶשׁ
שַׁבַּת
שַׁבָּתוֹן
לה'
…".
כשיובן מאמר "אלה הדברים" על כל שנצטווה בהר ה';
אלא שהביאו חז"ל הקודם בתורה,
כי כדאי הוא לרמוז אל מה שאמרנו מהמקרא. וענין השקול עצמו גם כן זכרוהו חז"ל בתיקון הברכה "רְצֵה
וְהַחֲלִיצֵנוּ
ה'
אֱלֹקֵינוּ
בְּמִצְוֹתֶיךָ
וכו':
ולפי שהיום הזה הוא נועד ומיוחד אל זה העסק,
החמירה התורה מאד מעשות בו שום מלאכה מאבות המלאכות ומכל תולדותיהם,
… ולא עוד אלא שלמדו מריבוי הכתובים שאפילו המחשבה **)
בעסקיו אסורה. **) מכילתא פרשת בחדש פרשה ז
|
"ששת ימים תעבוד". |
והוא הדין בדברי הבאי, וכל שכן שיהיה הדיבור חמור באיסור במה שיזיק, וכבר אמרו (שבת ק"נ ע"א)
"…
וְכִבַּדְתּוֹ
מֵעֲשׂוֹת
דְּרָכֶיךָ
מִמְּצוֹא
חֶפְצְךָ
וְדַבֵּר
דָּבָר
(ישעיה נח, יג),
שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול.
וכל זה בכלל "כל העושה בו מלאכה יומת"
(שמות לה, ב),
כלומר:
העושה בו כל מלאכה, כמו שהורגל בכל מקום לומר "לא תעשה בו כל מלאכה".
והכוונה:
לא מלאכה מעשיית ולא מחשביית,
כי מציאות המלאכה ראשונה היא בנפש האומן,
ואחר מוציאה אל הפועל. והנה אם יטרד ביום זה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, או בכל מלאכת מחשבת, או כי יפנה לבבו מהמלאכות המעשיות ויתעסק במַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים (עפ"י איכה ב,
יד)
אשר הורגלו בישיבת עמי הארץ.
ודברי רכילות ולשון הרע המטילים שנאה וקנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו,
וכל שכן אם הם מְאַזְּרֵי זִיקוֹת (עפ"י ישעיהו נ,
יא1)
בְּאֶפֶס עֵצִים לחרחר ריב ומָדוֹן2 על מקומותיהם וישיבותיהם, אשר בהם מטרידים את התפילה ומונעים את התורה, אשר כל זה באמת הוא אסור, לפי שגורם רעה ומיתה לאנשים החוטאים בו.
וכל זה ראוי שיושכל מסמיכתו לשם: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
(שמות לה, ג).
ואשר לא יועיל לו יום השבת להחיות את נפשו,
על הדרך שאמרנו,
לשמוע וללמוד את כל דברי התורה הזאת,
המישירים את האדם להתרחק מכל התאוות הרעות ומהמידות הפחותות ולהתעטר בתשוקות טובות ומידות מעולות, והלבש אותו מחלצות – הנה הוא באמת ממית את עצמו. יען כי לא נזהר בכל הכתוב (שמות כ, ט):
) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה … שמות לה,
ב),
שהכוונה שישאר ביום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה, רק שיהיה השבת קודש לה',
להשתדל בשלמות נפשו.
ועל הבלתי השמר בזה היה מקפיד שם רבי אמי,
כדאיתא התם (ירושלמי מו"ק פ"ב הל' ג')
אמר רבי אמי:
***) אלמלא הייתי מוצא מי שהיה נמנה עמי,
הייתי מתיר מלאכה במועד, כי לא נאסרה מלאכה במועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה, ועכשו:
אוכלין ושותין ופוחזין.
ירושלמי,
מועד
קטן דף
פא ע"ב
(עפ"י
ירושלמי
בהוצ' האקדמיה
ללשון
העברית) ***)
א"ר בא בר ממל: אילו היה לי מי שיימנה עמי … והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו שלמועד.
…כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו שלמועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה,
ואינון אכלין ושתין ופחזין.
1.
הסבר את דבריו המודגשים המתייחסים לפסוק א בפרקנו, באיזה "שקול"
ידובר כאן?
**2.
מניין לו שאין "אלה הדברים" מתייחסים לכלי המשכן אשר על עשייתם ידובר אחר–כך?
3.
הסבר דבריו: "אלא שהביאו חז"ל הקודם בתורה"
ולאיזו קושיה ניתן בדברים אלה יישוב?
4.
היכן מצינו רעיון זה הכלול לדעתו בפסוקנו גם בברכת המזון?
5. לפי איזו מידה מן המידות שהתורה נדרשת בהן מתפרש כאן פסוק ב של פרקנו?
6.
כיצד מתפרש פסוק ג של פרקנו בדבריו?
לשם מה נעזר כאן במליצת ישעיהו נ,
יא?
* 7.
מהו הקושי בפסוק ב: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה … (שמות לה, ב),
ובמקומות המקבילים לו בתורה (שמות כ, שמות לא), וכיצד מיישב בעל העקדה את הקושי הזה?
8. איך אפשר ליישב קושי זה לפשוטו בעזרת ויקרא יא,
ב;
יא,
ט;
יא,
כא;
יא,
כב;
דברים יד, ד;
יד,
ט
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
שאלות בטעם המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
א.
שמות ל"ה ט"ז
את מזבח העלה ואת– מכבר הנחשת אשר–
לו את– בדיו ואת– כל–
כליו את– הכיר ואת– כנו.
המסורת מעירה:
סימן:
לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקיי (הושע ב' ז')
ומביאים גם פסוק אחר כסימן:
בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו (שמות י' ט')?
מה תפקידו של "הסימן"?
מה מעלתו ומגרעתו כל הסימן השני לעומת הראשון?
ב.
ל"ו ל"א
ויעש בריחי עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחת
והשווה
שמות כ"ו
כ"ו:
ועשית בריחם עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד
מעירה
המסורת:
קדמאה וצואה האחד ודדין דעשייה האחת, וסימן:
באחד ההרים או באחת הגיאיות (מלכים ב' ב'
ט"ז).
למה מסייע הסימן כאן?
ג.
ל"ח א'
ויעש את מזבח העלה עצי שטים
חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו רבוא ושלש אמות קמתו.
1. צלע ב' מתחלקת במלה "רבוע".
היכן מתחלק הקטע מן תחילת הצלע ועד "רבוע"
ומה אפשר ללמוד מכאן על יחסי הטעמים גרש– פשטא?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
ויקהל – בצלאל
ל"ה ל'- ל"ה
|
ויקהל– |
כי תשא– לא, |
|
ל. |
א. |
|
ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. |
ב. קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. |
|
לא. בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. |
ג. בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. |
|
לב. לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. |
ד. לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. |
|
לג. לעשות בכל מלאכת מחשבת |
ה. לעשות בכל מלאכה |
|
לד. |
|
|
הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן לה. לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות. |
ו. את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אששר צויתיך. |
1.
התוכל להסביר למה הוזכרו המלים "ולהורות נתן בלבו"
רק בפרשתנו בדברי משה לישראל ולא הוזכרו בדברי ה'
למשה (בפרשת כי תשא)?
2. למה לא הוזכרו במקומנו אף "חכמי הלב" העושים במלאכה?
3. מה ראה משה להזכיר כאן (בפסוק ל"ה)
את סוגי המלאכות?
רש"י לפסוק ל"ד במקומנו
ד"ה
ואהליאב: משבט דן– מן הירודים שבשבטים,
מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן,
והוא מגדולי השבטים לקיים מה שנאמר (איוב לד, יט):
"ולא נכר שוע לפני דל".
1. מה ראה רש"י לפרש דברים אלה דווקא בפרשתנו ולא הקדים לפרשם בפרשת כי תשא, כדרכו לפרש כל מלה קשה או כל קושי ענייני או לשוני עם הופעתו לראשונה בתורה ולא בחזרתו?
ב.
לא א'- ב'
וידבר ה' אל משה לאמור:
ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור…
לד,
ל'
ויאמר משה אל בני ישראל:
ראו קרא ה'
בשם בצלאל בן אורי בן חור…
ברכות
נ"ה:
אמר ר' יצחק:
אין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור, שנ'
ויאמר משה אל בני ישראל:
ראו קרא ה'
בשם בצלאל.
אמר לו הקב"ה למשה: "משה,
הגון עליך בצלאל?"
אמר לו: "רבונו של עולם,
אם לפניך הגון–
לפני לא כל שכן?" אמר לו: "אעפ"כ,
לך אמור להם לישראל".
הלך ואמר להם לישראל: "הגון עליכם בצלאל?"
אמרו לו: "משה רבנו, אם לפני הקב"ה ולפניך הגון,
לפנינו לא כל שכן?
1. מהו הדיוק הלשוני בפסוקים שעליו בנויים דברי ר' ימחק אלה?
מפרשי
עין יעקב
מקשים:
מנא לך שאמר הקב"ה למשה "לך הודיע את ישראל וכו'
", ואפשר שמתחילה לא אמר הקב"ה אלא למשה בלבד אם "הגון לפניו בצלאל?"
נסה ליישב קושיתם!
ג.
לה,
ל'.
ויאמר משה אל בני ישראל
ראו קרא ה'
בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה
לא.
וימלא
אותו
רוח
אלוקים
בחכמה
בתבונה
ובדעת
ובכל
מלאכה
משך
חכמה:
ד"ה
קרא ה'
בשם
בצלאל
וכו' בן
חור למטה
יהודה…הענין דמסירת נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה,
ויהודה מסר עצמו בים במסירת נפש וכן חור מסר עצמו בעגל;
דהחקירה תעכב ברצון פנימי מלמסור נפשו על קידוש השם ית', כעדות יעבץ החסיד*
לכן אמר, שבעבור זה שלא חקר ולא נתחכם יותר מידי, לכן וימלא אותו בחכמה ובדעת וכו' והבן.
* דברי החסיד ר'
יוסף יעבץ, ע'
גליון ההדרכה.
מה הרמיזות בלשון הכתוב לדבריו אלה?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
שמות לה כד
כל–
מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה'…
והמלה "תרומת"
באה בצלע הזאת שתי פעמים.
בפעם הראשונה היא מוטעמת מלעיל ואילו בפעם השניה מלרע.
מהי הסיבה להטעמה השונה?
ב.
שמות לו ג
ויקחו מלפני משה את כל–
התרומה אשר הביאו בני ישראל מלאכת עבודה עבודת הקדש לעשות אתה…
1.
היכן מתחלקת הצלע?
2. כאן בא מהפך פשטא ואין אחריו– כרגיל–
זקף אלא רביע שני. נמצא,
שיש כאן סדר מפסיקים עיקריים:
רביע–
פשטא–
רביע–
טפחא.
(שני טעמי הרביע באים עם מפסיק המשנה שלהם גרש–
וטפחא בא עם תביר).
מהו יחס כוח הפסקם של הטעמים המפסיקים העיקריים?
3.
היכן מתחלק משפט הטפחא (לפני תחילת המשפט הזיקה "אשר הביאו…" או לפני המושא הישיר "את כל התרומה)?
עיין ב"דפים ללימוד טעמי המקרא" כרך ה' עמוד 401.
ג.
שמות לו לא
ויעש
בריחי
עצי
שטים
חמשה
לקדשי
צלע
המשכן
האחת
מנחת
שי:
קדמאה דצואה ה"אחד"
בדל"ת (שמות כו כו)
והדין דעשייה ה"אחת"
בתי"ו.
וסימן:
"…באחד ההרים או באחת הגאיות".
(מלכים ב ב טז).
הסבר את הסימן.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
ויקהל–
פקודי
לשאלת החזרות ע' גם גליון פקודי תש"ו.
א.
רמב"ן ל"ה ה
ד"ה
יביאה
את תרומת
ה –
…והנה משה הוצרך לספר לכל העד הכל המלאכה שצוה אותוה ',
כדי להודיע להם שצריכים להביא נדבה רבה,
כי המלאכה גדולה,
ולכך ספר להם (ל"ה י"א והלאה) "את המשכן את אהלו ואת מכסהו, את קרסיו…" כלן,
הזכירו על דרך הכלל.
וטעם:
את המשכן, את הארון, את השלחן וכל הנזכרים בה"א הידיעה, כאומר:
את המשכן ואת הכלים אשר נגיד לחכמים העושים במלאכה בפרטן ובשעורן,
כי עתה לכל העדה לא יגידם אלא בשמותם בכלל.
רמב"ן ל"ו ח'
ד"ה
ויעשו
כל חכם
לב בעושי
המלאכה
את המשכן
עשר
יריעות: הנה החזיר בתורה מלאת המשכן חמש פעמים כי יזכור את כלם בצואה בפרט ובכלל: תחילה (בפ'
תרומה)
אמר:
ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן הזכיר כלם בדרך כלל (ל"א ו') "ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד, ואת הארון…" עד (ל"א י"א)
"ככל אשר צויתיך יעשו". והטעם בזה, שצוה ה' למשה שיגיד לבצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה, ואח"כ יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקודש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה.
ובשעת המעשה הזכיר אתם תחילה בדרך הכלל ואמר (ל"ה י') "יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה':
את המשכן, את אהלו, ואת מכסהו…" וחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים מלאכה:
"עשו המשכן עשו יריעות, אורך היריעה כך ורוחב כך"
וכן בכל המלאכה (= הטעם שכאן אין פרוט), כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה ובמעשה, אבל קצרו להם,
כאלו אמר, שיעשו משכן בעשר יריעות, חמש כנגד חמש,
והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם (משה)
הענין,
והם הבינו הכל,
על כן לא האריך בפרט הזה. ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם.
ואחרי כן (ל"ו ח') החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן… (שם י"ד)
"ויעש יריעות עזים",
(שם כ') "ויעש את הקרשים"
וג'.
והיה מספיק בכל הענין שיאמר "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו"
ויאמר:
"ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'
את משה כן עשו" "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה'
כן עשו אותה ויברך אותם משה" (שמות ל"ט מ"ג)
אבל רצה לומר,
כי משה אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה,
ובעבור שישמעו החכמים וידעו, אם יקבלו לעשותה כאשר נצטוה.
ואחרי כן הזכיר בפרט המעשה להגיד שעשו כל החכמים במשכן. זהו שנאמר: (ל"ו ח') "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות…" ואמר (ל"ו י"ד)
"ויעש יריעות עזים…"
(ל"ו כ"ג)
"ויעש את הקרשים"
ירצה לומר: ויעש כל חכם לב יריעות עזים, ויעש כל חכם לב את הקרשים וכו'.-
והזכיר בארון (ל"ז א') "ויעש בצלאל את הארון", להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון.
והטעם בעבור שהוא מלא רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת (עיין שמות ל"א ג'), שיתבונן בו ויעשנו בכונה הרצויה,
כי אין במעשהו אומנות גדולה,
אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם (ל"ז י') "ויעש את השולחן",
(ל"ז י"ז)
"ויעש את המנורה".
ועל דעת ר'
אברהם ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש, ואין כן דעתי,
שגם בחצר המשכן אמר כן.
אבל הוא חוזר אל כל חכם לב כאשר אמר במשכן.
ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה,
הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר (ל"ט ל"ג)
"ויביאו את המשכן אל משה:
את האהל ואת כל כליו,
קרסיו,
קרשיו,
בריחיו…"
להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה,
כאשר אמר (=בפסוק שלפני ההבאה,
ל"ט ל"ב)
"ותכל כל עבודת משכן אהל מועד". ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר: אמרו תחילה: "רבנו,
הנה האהל והנה כליו". ואחרי כן: "הנה הארון והנה בדיו". וכן הכל…
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו "כאשר צוה ה'
את משה" אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר. והטעם,
כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (שמות ל"ה כ"ב)
"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה'
את משה". ואולי היה זה מפני שנוי הסדר כמו שהזכירו רבותינו.
ועל הכלל: כל זה דרך חיבה ודרך מעלה לומר,
כי חפץ ה'
במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה; כענין מה שאמרו במדרש (בראשית רבה חיי שרה ס'
י"א)
"יפה שיחת עבדי בתי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשת אליעזר שנים ושלשה דפים היא"
(וסוף המאמר שם:
והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא רבוי המקרא. כונת המאמר: ולעומת זה יש ענינים שהם גופי תורה ולא נאמרו בתורה במפורש ובמפורט אלא רק ברמז לשוני קל).
1. מהי השאלה העיקרית שעוסק הרמב"ן בה בדבריו אלה?
2. מה הן חמש הפעמים אשר לדעת הרמב"ן חוזר מעשה המשכן בתורה?
3. בד"ה
ויעשו
כל חכמי
לב בפסקה השניה פותח הרמב"ן "והטעם בזה שצוה ה' למשה"
למה יתכון באמרו "בזה"?
*4.
במה עקבי הרמב"ן בשיטת פרשנותו בדבריו בקטע הפותח "ובשעת מעשה הזכיר אותם" עד "כל דבר ודבר".
5..
מהי הקושיה שאותה מישב הרמב"ן בקטע הפותח "ואחרי כן הזכיר בפרט המעשה להגיד שעשו…"
עד "אל כל חכם לב כאשר אמר במשכן"?
6. מהי המחלוקת שבינו ובין הראב"ע בקטע זה?
5. מהו הקשי המיושב בדברי הרמב"ן החל מן "והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו…" עד "כמו שהזכירו רבותינו",
ומה ההבדל בין שתי תשובותיו הנתנות בקטע זה?
7.
הסבר את דבריו "מפני שנוי הסדר"
לאיזה שנוי יכון?
**8.
השוה את דברי הרמב"ן האחרונים (החל מן "ועל הכלל") לדבריו שמות א'
א'
"טעם ואלה שמות".
מהו הקשי המשותף למקום הוא ולמקומנו ומדוע דוחה הוא שם את התשובה הניתנת על ידו כאן?
9.
הרמב"ן משוה בסוף דבריו את עניננו לפרשת אליעזר. הסבר במה שונה החזרה שם מן החזרה בפרשותינו?
ב.
רלב"ג (בסוף פרושו לפרשת פקודי)
ראוי שנעיין בהתרת ספק עמוק יקרה בזה הספור וברבים מספורי התורה:
וזה שהוא ראוי בתורה מצד שלמותה שלא יהיה בדבריה כפל ומותר,
ואנחנו רואים בזה המקום הכפל בלתי צריך אליו. יהיה די בשיאמר "ויעש בצלאל בן אורי בן חור את כל מלאכת המשכן כאשר צוה ה'
את משה ואתו אהליאב בן אחיסמך…"! וכבר מצאנו כמו זה ההכפל במקומות רבים מן התורה ולא מצאנו עד היום בזה סבה כוללת מספקת.
ואפשר שנאמר, שכבר היה מנהג האנשים ההם בזמן מתן תורה שיהיו ספוריהם בזה האופן. והנביא אמנם ידבר לפי המנהג.
או נאמר כי מפני שקצרה התרה במקומות רבים העמוקים,
האריכה זה האריכות במקומות האחרים אשר האריכות בהם בלתי מזיק, כדי שלא נחשוב,
כי הקצור היה במקומות ההם לפי שמנהג התורה לדבר בקצור. כי כבר נראה מנהגה לדבר באריכות. ולזה נתעורר לבקש הסבר, מפני מה קצרה התורה במקומות העמוקים ההם,
ונעמוד מפני זה על טבע הנושא אשר בו הדברים ההם, כי הוא הסבה בקצור ההוא,
ונעמוד מפני זה (=על ידי כך)
על כונת התורה באותם הדברים הקצרים כשנעיין בהם בכל הצדדים, שאפשר לעמוד מהם על כונותיהם.
ואפשר שנתן בזה המקום סבה מיוחדת וזה כי למדנו בזה ההכפל,
שכל הדברים שנזכרו בזאת המלאכה הם מכוונים ולזה לא השמיטו עושי המלאכה אחת מהם; וזה ממה שיעמידנו על בקשת הסבות, למה היו אלה הדברים בזה האופן. ונעמוד מפני זה על כונות התורה בזאת המלאכה.
ועוד:
כי מפני שלא היה הסדור במלאכה הסדור אשר היה בדברי ה'
עם משה, למדנו,
כי הסדור ההוא שבא בדברי ה' ית'
אל משה הוא לפי טבע הענין בעצמו והסדור ההוא שבא בעשית המלאכה הוא לפי טבע המלאכה, כי יחוייב שתקדם עשיית האהל לעשית הכלים שישימו בו.
וזה ממה שיישר אותנו על העמידה על כונת התורה בזאת המלאכה הנפלאה. "וכבר מצאנו כמו זה הכפל במקומות רבים מן התורה".
1. תן דוגמאות.
2.
ארבע תשובות ניתנות בדברי הרלב"ג לקושיתו, מה ההבדל שביניהן?
3.
איזו מן תשובותיו של הרל"ג קרובה לדרך ההסבר במחקר המודרני?
**4.
הסבר במה יש לראות בפרשות תרומה תצוה את הסדור "לפי טבע הענין בעצמו" ואת הסדור בפרשותינו "סדור לפי טבע המלאכה"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
ויקהל–
פקודי
ל"ה ל'- ל"ד
|
ויקהל– |
כי תשא– לא, |
|
ל. |
א. |
|
ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. |
ב. קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. |
|
לא. בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. |
ג. בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. |
|
לב. לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. |
ד. לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. |
|
לג. לעשות בכל מלאכת מחשבת |
ה. לעשות בכל מלאכה |
|
לד. |
|
|
הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן לה. לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות. |
ו. את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אששר צויתיך. |
1.
התוכל להסביר למה הוזכרו המלים "ולהורות נתן בלבו"
רק בפרשתנו בדברי משה לישראל ולא הוזכרו בדברי ה'
למשה (בפרשת כי תשא)?
2. למה לא הוזכרו במקומנו אף "חכמי הלב" העושים במלאכה?
3. מה ראה משה להזכיר כאן (בפסוק ל"ה)
את סוגי המלאכות?
רש"י לפסוק ל"ד במקומנו
ד"ה
ואהליאב: משבט דן– מן הירודים שבשבטים,
מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן,
והוא מגדולי השבטים לקיים מה שנאמר (איוב לד, יט):
"ולא נכר שוע לפני דל".
מה ראה רש"י לפרש דברים אלה דווקא בפרשתנו ולא הקדים לפרשם בפרשת כי תשא, כדרכו לפרש כל מלה קשה או כל קושי ענייני או לשוני עם הופעתו לראשונה בתורה ולא בחזרתו?
ב.
לה,
ל
ראו קרא ה'
ליפציג 1905 ע'
229 מעיר שמלת "ראה"
באה כרגיל בלוית מלת "נתתי"
כאן.
בראשית:
מ"א
מ"א
ראה
נתתי
אותך
על
כל
ארץ
מצרים.
שמות:
ז'
א'
ראה
נתתיך
אלוהים
לפרעה…
אתה
תדבר
את
כל
אשר
אצוך…
דברים:
א'
ח'
ראה
נתתי
לפניכם
את
הארץ
באו
ורשו…
דברים:
ב'
כ"ד ראה
נתתי
בידך
את
סיחון…
החל
רש
והתגר
בו
דברים:
ד'
ה'-
ו'
ראה
למדתי
אתכם
חוקים
ומשפטים…
ושמרתם
ועשיתם
דברים:
ט'
ט"ו
ראה
נתתי
לפניך
היום
את
החיים
ואת
הטוב
ואת
המות
ואת
הרע
יהושע:
ו'
ב'
ראה
נתתי
בידך
את
יריחו
ואת
מלכה…
וסבותם
את
העיר
התוכל להסביר את הוראת המלה ראו ("ראה"
בכי תשא) על פי המקבילות האלה?
מה בין דברי הגמ' ברכות ובין דברי הרמב"ן בפירוש הביטוי "ראה"?
ברכות
נ"ה
ע"מ:
אמר ר' יצחק:
אין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר:
(שמ'
ל"ה ל'): "ראו קרא ה'
".
רמב"ן ל"א ב'
ד"ה
ראה– אמר
ה' למשה:
"ראה קראתי בשם"
ומשה אמר לישראל:
"ראו קרא ה'
בשם",
והטעם:
כי ישראל במצריםפרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותן כלל; והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא יימצא בקי בכל האומנויות כולם;
והיודעים ורגילים בהם בבוא ידיהם תמיד בחומר ובלבנים לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה.
ועוד:
שהוא חכם גדול בחכמה ובתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר ה'
למשה,
שיראה הפלא הזה ויידע כי הוא מילא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה,
בעבור שיעשה המשכן,
כי היה רצון לפניו לעשות המשכן במדבר ולכבודו בראו,
כי הוא קורא הדורות מראש.
ג.
לה,
ל
קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור
רש"י
ל"א
ב' ד"ה
קראתי
בשם: לעשות מלאכתי את בצלאל
1. מה ראה רש"י להוסיף בדבריו מלת "את"?
2.
כיצד מפרש רש"י את הביטוי "קרא בשם"?
3. האם הוראתו כאן כהוראתו בפרשתנו הקודמת? (ל"ד ח')
4.
הידועים לך מקומות בתנ"ך אשר בהם מופיע הבטוי "קרא בשם" באותה הוראה כבמקומנו?
ד.
בצלאל ואהליאב.
לפי דבר בנו יעקב בספרו הנ"ל יש בשמות עושי המלאכה הזאת רמז למלאכתם. כיצד?
במה נבדלים כשרונות שני אלה על פי הנאמר בפסוקינו?
ה.
השוה:
ל"ה
ל"א:
וימלא
אותו
רוח
אלוקים
בחכמה
ובתבונה
ובדעת
ובכל
מלאכה
מלכ"א
ז' י"ג:
וישלח
המלך
שלמה
ויקח
את
חירם
מצור…
חורש
נחושת
וימלא
את
החכמה
ואת
התבונה
ואת
הדעת
לעשות
כל
מלאכה.
משלי
ג' י"ט:
ה'
בחכמה
יסד
ארץ
כונן
שמים
בתבונה
בדעתו
תהומות
נבקעו.
לדעת
בנו יעקב
בספרו
הנ"ל
ע' 230
השמוש בצרוף "חכמה תבונה דעת"
בשלשת המקומות הנ"ל רמז הוא להעמידנו על כונת המשכן ועשיתו, לטעם המצוה הזו.
הסבר כיצד?
השוה לשאלה זו גליון פקודי תשי"ד שאלה א.
גליון במדבר תשט"ו א ודברי בנו יעקב שם!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
ויקהל
פרק ל"ה
א.
מה הטעם שנאמר איסור מלאכה בשבת בדברי ה' אל משה בסוף כל צוויי מלאכת המשכן,
ואילו משה בבואו למסור לישראל את צוויי מלאכת המשכן פתח באסור מלאכה בשבת?
ב.
הסבר את שנוי הסדר ע"י ההבדל הכללי שבין הפרשיות תרומה, תצוה,
כי תשא (עד לב) ובין פרשיות הבצוע ויקהל, פקודי.
ב.
רמב"ן ל"ה א',
ד"ה
ויקהל
משה: והנה משה– אחרי שציוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל כל אשר דיבר ה'
אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות ונתן על פניו המסוה– חזר וציוה והקהילם אליו, כל העדה האנשים הנשים והטף.
וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, יאמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחילה, קודם שבור הלוחות,
כיון שנתרצה להם הקבה"ו ונתן לו לוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה,
שילך השם בקרבם,
הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם,
כענין שציוהו תחילה,
כמו שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
ולכן ציוה אותם משה עתה ככל מה שנצטוה מתחילה.
רמב"ן בויקרא ח,
א:
ד"ה
קח את
אהרן:…ועל דרך הישר נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת,
וצוה לישראל עליה,
כמו שפרשתי בפ'
ויקהל.
והשוה לדבריו דברי:
רש"י ל"א י"ד,
ד"ה
ויתן אל
משה: אין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה,
שהרי בי"ז בתמוז נשברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם בא' בניסן.
רש"י ל"ג י"א,
ד"ה
ושב אל
המחנה: …שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה שנ'
(לב,
ל)
"ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם… אעלה אל ה'
אולי אכפרה…" עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנ'
(דברים ט) "ואתנפל לפני ה'…"
ובראש–
חדש אלול נאמר לו (שמות לד, ב)
"ועלית בבקר אל הר סיני"
לקבל לוחות אחרונות,
ועשה שם מ'
יום שנאמר (דברים י' י')
"ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה".
מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון– אמור מעתה: אחרונים היו בכעס.
בי'
בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה: "סלחתי"
ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן…
ספורנו שמות כ"ד י"ח,
ד"ה
ויהי משה
בהר בכל פעם שעלה מכאן ואילך שהה מ'
יום ומ' לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו,
כמו שהעיד באמרו (ל"ד כ"ט)
"כי קרן עור פניו בדברו אתו", וקלקל זה חטאם בסוף מ'
יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו כאמרו (לב,
ז)
"לך רד כי שחת עמך",
ובאמצעיים (=במ'
יום האמצעיים) כפי הקבלה, שהיו בכעס, ולא זכו ליהנות מקרני הוד.
והושג זה (="לקנות לו הויה נכבדת..") במ'
ימים אחרונים. ובהם נצטווה על מלאכת המשכן,
כמו שבאר (כ"ה כ"א)
"ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך", וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות,
שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות,
כאמרם ז"ל "לוחות נשברו ואותיות פרחו", וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
לא כמו שעד קודם לכן,
באמרו (כ,
כא)
"מזבח אדמה תעשה לי, בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך",
אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו (כח,
א)
"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל…
1. מה ההבדל בין הפרשנים הנ"ל בקביעת זמן מתן המצוה של עשית המשכן למשה?
2. מהי משמעות קביעת הזמן לגבי הבנת טעם מצוה זו?
3. מה ראיה יוכל הרמב"ן להביא מפרשתנו,
שכבר הודיע משה לישראל את מצות ה'
לעשות משכן לפני כן, וכאן בפרשתנו זו לו הפעם השניה להודיעם?
ג.
לה,
ב.
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'.
רש"י:
ד"ה
ששת ימים:
הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן,
לומר שאינו דוחה שבת.
השוה לדברי רש"י אלה את דבריו בויקרא י"ט ג:
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו.
רש"י:
ד"ה
ואת
שבתותי
תשמורו: סמך שבת למורא אב לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב,
אם יאמר לך:
"חלל את השבת"-
אל תשמע לו,
וכן בשאר כל המצוות.
לכאורה דברי רש"י פה ושם סותרים אלה את אלה.
מהי הסתירה?
כיצד תוכל לישב את הסתירה?
ד.
אלשיך כי תשא ל"א י"ג,
ואתה
דבר ל
בני ישראל
וכו' – …(שמירת השבת) הוא דבר פנימי המקשר ביני וביניכם שהוא דבר שהוא ביני ונכנס ביניכם שהוא תוך נפשכם,
שהוא מעין היותכםהיכל לשכינתו, שהיא גם היא חלק אלוה ית'… ואם כן– כיון שהמשכן אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם,
כמו שאמר הכתוב (שמ'
כ"ה ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
כי "בתוכו"
לא נאמר כי אם "בתוכם",
כי היכל ה'
הוא האדם, וממנו יתפשט אל המשכן; ואם כן– אמור מעתה: איך בשבת שהאדם הוא היכל ה' יעשה מלאכה במשכן;
שהוא עצמו מצד עצמו אין בו שכינה,
אלא ממה שנמשך לו מן האדם, שעל ידי היות האדם היכל ה', נמשך אל המשכן.
ועוד:
כי השבת היא לאדם קדושה לדורות והמשכן אינו אלא בזמנו, ואין נדחה קדושה שהיא לדורות על מה שאינו אלא קצת זמן…
אלשיך ויקהל ל"ה א'
…הביטו וראו כי אין ראוי לחלל שבת על מלאכת המשכן, כי הלא המשכן וכל כליו בהעשותם אין בהם קדושה,
עד ויקם המשכן על מכונו ותשרה עליו שכינה, נמצא שאין מעשה המשכן רק הכנה אל דבר שאחר העשותו יהיה קודש, אמנם השבת אין צריך לומר שהוא עצמו קודש…
1.
לאיזו שאלה עונה האלשיך כאן שלוש תשובות?
2. למה אמר את שתי התשובות הראשונות בפירושו לפרשת כי–
תשא ואת הטעם האחרון לפרשתנו?
3.
השוה לדברי האלשיך את התשובות שנתנו לשאלה זו אברבנאל וא' י'
השל שהובאו בגליון ויקהל תשי"ט שאלה ג.
4. מה בין תשובות האלשיך לבין התשובות ההן?
ה.
א–
ב:
אלה הדברים אשר צוה ה'
לעשות אותם.
ששת ימים תעבד:
רמב"ן:
ד"ה
אלה
הדברים
אשר צוה
ה' לעשות:
"ששת ימים תעשה מלאכה". אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו. והקדים השבת, לומר כי ששת ימים תעשה מלאכה אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קדש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת ולא ממדרש "אך",
כמו שפירשתי* בסדר כי תשא (לפ'
לא,
יג).
*ע'
גליון כי תשא ש.ז
מה הם הקשיים שבפ' א'
ובפ'
ב'
שמישב הרמב"ן?
למה נראה לו למוד דחית מלאכת המשכן מפני השבת מפסוקנו יותר מאשר לימוד דחיה זו משמ' ל"ב י"ג?
ו.
לה,
ג.
לא תבערו אש.
רש"י:
יש מרבותינו אומרים:
הבערה ללאו יצאה ויש אומרים:
לחלק יצאה.
ר'
שמשון רפאל הירש:
הבערת אש היא מצד אחד מלאכה שאינה בונה, יוצרת,
אלא מקלקלת, הורסת.
ומצד שני דוקא היכולת להבעיר אש היא המאפשרת ומבטיחה את שלטונו של האדם עלי אדמות,
כי רק בעזרת האש יכול היה להכין את כלי עבודתו וניתן בידו להפריד ולחבר ולחדור לפנימיותם של גופים…
1.
הסבר את שתי הדעות המובאות ברש"י.
2. הרב הירש רואה ביחודה של מלאכה זו–
כפי שהוסבר בדבריו לעיל– חזוק לשתי הדעות המובאות ברש"י.
התוכל להסביר כיצד?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
ויקהל
ל"ה א– ג
יש לפתוח בכך שנזכר ענין השבת פעמים בתוך פרשות המשכן. בפרשת כי תשא בסוף כל פרטי הבנין ואלו בפרשתנו הוזכרו אסורי מלאכה בשבת לפני הצו לעשית המשכן.
את הסבה לשנוי מקום זה יש לחפש באופיים השונה שבין שתי הפרשיות. תרומה–
תצוה–
כי תשא עוסקים במתן הצו למשה. ויקהל במסירת הצווים ע"י משה לעם,
לכן גם הדגשה על כל הצדדים הטכניים,
שאינם מוזכרים בפרשיות תרומה תצוה.
לכן גם הועמד איסור עבודת בנין המשכן בשבת לפני כל פרטי העשיה.
בדיני דחיה עוסקות שאלות ג ו– ד.
שבת דוחה מלאכת המשכן ואין מלאכת המשכן דוחה את השבת. מניין שכך הוא?
שאלה ג עוסקת בצד הפורמלי של שאלה זו, ו–
ד בצד הרעיוני.
וקודמת הבנת הצד הפורמלי לצד הרעיוני.
לשאלה ג. באמת קודמת לשאלת הסתירה בין שני מקומות ברש"י השאלה על עצם דברי רש"י במקומנו. וכן מקשה הרא"ם (ורבים ממפרשי רש"י):
מה ראיה היא זו שהקדים אזהרת שבת,
אימא איפכא דמלאכת המשכן ידחה שבת?
וזו באמת קושיה גדולה ובעל הגור אריה עוד מחזק קושיה זו,
מפני שאפשר היה לחשוב: לא אסרה התורה אלא מלאכת אדם (=לצורך האדם) דכתיב "ששת
ימים
תעשה
מלאכתך
וגו'
" ומשמע–
מלאכת שמים הוי שרי (-תהא מותרת)?!
והנה תשובת רש"י כאן= ויש לדייק, כתמיד,
בלשונו:
"הקדים"
להם אזהרת שבת,
ולא "סמך"
ונשוה את דבריו כאן לדבריו בויקרא י"ט ל': "את
שבתותי
תשמורו
ומקדשי
תיראו".
ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש–
את שבתותי תשמורו–
אין בנין בית המקדש דוחה שבת.
ואם כן– הראשון דוחה את השני.
ועתה יש לגשת לפתרון מה שנראה כסתירה בין מקומנו לבין המקום בויק' י"ט ג'. שהרי שם הקדים מורא אב לשמירת שבת ונראה אפוא שמשם היה צריך ללמוד שמורא אב דוחה שבת ואילו רש"י מלמדנו שאין מורא אב דוחה שבת.
ויושם לב שלא אמר רש"י שם "הקדים מורא אב לשבת" אלא אמר "סמך שבת למורא אב".
ואולם זה שדוחה השבת את בנין המשכן אינו נלמד רק מן הצד הפורמלי שקדמה השבת לעשית המשכן בפרקנו אלא גם מן ההקשר כולו.
ויפה אמר בעל
באר יצחק:
דהא באמת בשביל מצות שבת אין צורך לאסיפה וכמו שלא היה צורך להקהיל כלם בשאר מצוות (רק למד לאהרן ולבניו ואח"כ לזקנים). אם כן כל עיקר מה שהקהיל משה את ישראל האנשים והנשים,
היה רק על דבר צווי המשכן, לפי שיש בזה צורך נדבת כולם, כל אחד כפי מסת ידו,
וגם לבד נדבת ממונם הוצרכו להתנדב גופם למלאכה– לזה מהצורך להקהיל כלם למען יזדרזו בדבר,
וגם להיות זה בשורה גדולה השראת השכינה בישראל, וכיון שעיקר האסיפה היה לצורך המשכן, היה לו לומר להם תיכף צווי מלאכת המשכן, והיה לו להקדים צווי המשכן ולאחר אזהרת שבת, כי אין זה מן הדרך להקדים הטפל!
ועל כן צריך לומר, שגם הצווי הזה (על שמירת השבת)
שייך למלאכת המשכן,
והוא כעין הקדמה למה שיצוה להם אחר–
כך.
ולכן לא כתב רש"י "הקדים אזהרת השבת לצווי מלאכת המשכן", רק דקדק וכתב "הקדים להם". ורצונו לומר, שאין הדיוק (-הלמוד ששבת דוחה משכן) מזה שהקדים בכתוב,
רק ממה שהקדים להם, שהרי רק למען המשכן הקהילם,
ולמה הוצרך להקדים להם אזהרת מלאכת שבת?
על כרחך: לפי שגם אזהרה זו שייך לצווי מלאכת המשכן, לומר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.
ומעתה יש לעבור לצד הפנימי ולברר: מפני מה קבעה התורה שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת? והרי קרבנות וכל עבודת המשכן והמקדש דוחים שבת? וכאן המעבר לשאלה ד.
דברי רש"י בשאלה ו הלקוחים מדברי הגמרא (יבמות ו' ע"ב)
מתבארים מתוך פירושו
של רש"י
לגמרא
שם:
"ללאו יוצאת" כלומר שאין חייבין עליה כרת לסקילה אלא לאו בעלמא.
"לחלק יוצאת", שלא תאמר: אינו חייב עד שיחלל שבת בכל המלאכות,
לכך יצאה תבערה מן הכלל לחלק: מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה…
היינו אם עבר בשוגג על כמה איסורי מלאכה בשבת,
שכל אחד מהם הוא אב מלאכה, הרי הוא חייב להביא קרבן חטאת על כל אחד ואחד, ולא אחד על כלם יחד.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
ויקהל–
פקודי
ל"ה כ"א–
ל"ה
פרשיות אלה שהן מן הנקראות בפי הקהל "יבשות",
יש להראות שגם בהן ובפרטיהן ובפרטי פרטיהן כלולים דברי מוסר ולקח טוב. ולעולם אל יאמר אדם "שמועה זו נאה–
שמועה זו אינה נאה".
הקטע שבו עוסק גליון שנה זו מראה באמצעים ספרותיים שונים את ההתעוררות הגדולה,
הרצון הטוב, השמחה–
שהקיפו את העם להתנדבות.
לפני שיגשו הלומדים לגליון יתרשמו מן התאור המפורט והעשיר של "ההבאה"
של העם. כמעט בכל פסוק מתשעת הפסוקים ל"ה כ"א–
כ"ט מוזכר הפועל "הבא",
ובסה"כ בקטע זה 9 פעמים.
ושוב חוזר פועל זה ונשנה בפרק הבא ל"ו ג'- ז'
עד להכרזה של "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש", ורק אז– ויכלא העם מהביא.
ואותו פועל "ויכלא"
מראה עוד יותר מכל תיאור ההבאה עד עתה, את זרם ההבאה,
את השטף המתפרץ של התנדבות אשר כמעט בכח יש לעצור בו.
(ועיין בר' ח'
ב'
"ויכלא הגשם").
ויש להפנות תשומת לב הלומדים גם לנושאים השונים של ההבאה הזו:
כ"א
כל
איש
אשר
נשאו
לבו
וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו
כ"ב
ויבאו
האנשים
על
הנשים
כל נדיב לב הביאו
כ"ג
וכל
איש
אשר
נמצא
אתו…
הביאו
כ"ד כל
מרים
תרומת
כסף
ונחשת
הביאו
וכל אשר נמצא אתו הביאו
כ"ה
וכל
אשה
חכמת
לב
בידיה
טוו
כ"ו וכל
הנשים
אשר
נשא
לבן
אותן…
כ"ז והנשיאים
הביאו
כ"ט
כל
איש
ואשה
אשר
נדב
לבם
אותם להביא… הביאו
(לענין הנשיאים והבאתם ע' גליון ויקהל– פודי תש"י)
ולאחר כל הלמוד הזה יש לעיין בגליון שאלה א ולקרא את דברי חז"ל המעריכים את ההתנדבות הגדולה והנלהבת הזו בשתי הערכות שונות, כמעט מנוגדות.
רעיון הירושלמי הפסימי על משיכה לרע שהיא חזקה מן המשיכה לטוב יש להביא לו סימוכין מן ההסטוריה ומן ההוה.
ואף רעיון מדרש האגדה המעודד ומנחם יש להביא לו ראיות.
שאלה ב ו–
ג דורשות מן הלומד התעמקות במבנה התחבירי של הפסוק (ביחוד שאלה ג).
יש לעיין יפה בדברי הרמב"ן למקומנו וכן לפ' כי תשא ל"א ב' ד"ה "ראה קראתי בשם בצלאל…" ולהבין את הנס הנסתר שיש לראות בהימצאותם של אנשים כבצלאל ואהליאב וחכמי לב–
בדור שגדל בתוך עבדות על חומר ולבנים ולא הרגיל את ידיו במלאכות עדינות ולא הזין את עיניו ונפשו ביופיה של מלאכת מלשבת; ויש לראות מכאן מה נפלאות דרכי הרוח,
אשר גם חמר ולבנים ושעבוד ודכוי ואפלה גדולה לא יכלו לכלוא אותו.
בסיום השעור יש לעמוד על דברי המלבי"ם לשאלה ג כדי שיובן ויודגש מהי הדרישה האלוקית להתנדבות אמת:
"כי לבבות דורש ה' "
וכפי שאמרו חז"ל לפרשת תרומה כ"ה ח'
"ועשו
לי מקדש
ושכנתי
בתוכם",
"בתוכו"
לא נאמר– אלא "בתוכם"-
בתוך לבותיהם.
1
ישעיה פרק נ פסוק יא:
הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם…
2
משלי פרק כו פסוק כ:
בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן: