גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
וארא – עשר המכות
פרק ח
א.
שאלות כלליות:
בנו
יעקב
בפירושו
לספר
שמות
(בכתב
יד, גרמנית
בהקדמתו
למכות
מצרים):
1. "שלוש פעמים אומרת התורה במפורש שדברי הברית שנכרתה בין ה' ובין ישראל בסיני הם עשרת
הדברים. ובגלל חלוקתם ל–
5 ועוד 5 נחרתו הדברים על שני לוחות.
בעשר המכות יש סימן חיצוני ברור לסיומה של כל אחת מהם;
למען נדע שהן עשר".
מהו הסימן הברור?
2. "בחלוקתן של עשר המכות שולטים שני פרינציפים:
העשרת:
מספר אצבעותיו של האדם – ניתנת להתחלק רק לשתי קבוצות, לחמש ועוד חמש.
(החלוקה של קבוצות אלה לזוגות אינה מתאימה,
בהיות הזוג פחות מכדי שיהווה קבוצה). ואמנם בשתי הקבוצות של חמש מקבילה החמישית לעשירית, והן מתייחסות זו לזו כאתנח
לסילוק
בטעמי
המקרא"
מה אפוא ההקבלה שבין האחרונה של החומש הראשון לבין האחרונה של החומש השני?
והסבר את דברי בנו יעקב האחרונים!
3. "אין מקום לדבר על "מלחמה בין ה'
ובין לפרעה" – תהיה זו תמונה בלתי מתאימה למסופר בפרקים אלה. לו רצה ה'
להכניע את פרעה,
כי
אז עשה
זאת במכה
אחת, אין המכות המחשת כוחו של ה', אין הם עונשים לפרעה ועבדיו,
כי עונש אין מקום משא ומתן. אין המכות נשלחות כגמול על הנעשה כבר ולא כהרתעה בפני עשיית פשעים להבא.
תכלית המכות היא אחרת, והיא נאמרה בפי משה לפרעה כפעם בפעם".
א.
הבא הוכחות לדבריו המסומנים – ומודגשים מן הכתובים?
ב.
מהי אפוא תכלית המכות ולאלו פסוקים ירמוז בנו יעקב באומרו שהתכלית נאמרת בפי משה לפרעה?
ג**.
היכן בפרשתנו עומד גם רש"י על כך,
שהמכות אינן לא עונש ולא נקמה אלא תכלית אחרת להן?
ב.
ח,
יז:
כי אם אינך משלח את עמי
הנני
משליח
בך
ובעבדיך
ובעמך
ובבתיך
את
הערוב
…
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
פרק
ח פסוק
יז:
הנני
משליח
בך –
דוגמת מאמרו בשירת האזינו (דברים לב, כד)
ושן בהמות אשלח בם ובפרשת אם בחקותי והשלחתי בכם את חית השדה (ויקרא כו, כב).
וזה מורה ,
שהיה הערוב מינים שונים של חיות, והחיה הרעה בטבעה שאינה שוכנת אלא במדבריות ועל פי רוב אינה נראית בהן אלא בלילה,
כמו שאמר הכתוב בזה: תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער,
הכפירים שואגים לטרף … תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון (תהלים קד, כ – כב).
והחיה הרעה יש לה רסן טבעי בגזירתו יתעלה, שמונע את נזקה מבני אדם ואם רצונו יתעלה לתת נקמה ברשעים הוא מסיר אותו הרסן ומשליח אותן לעשות חפצו ולכן אמר:
הנני משליח בך את הערוב.
… ואף מצרים המדבריות בה מעט,
כי רובה שדות זרועים והחולות הסמוכים לה אין נמצאים בסביבותיהם אף צבועים וכל שכן זולתם אלא מעט,
ולכן מציאות החיות הרעות במדבריותיה של מצרים אינה טבעית והיראותן ביישוב – פלא.
גם באקלימים שהן נמצאות במדבריותיו וביום הוא הפלא ופלא,
והנס הגדול היה שמלאו מהם פתאום בתי מצרים וארצם כמו שנאמר:
ומלאו בתי מצרים את הערוב.
1. מה הפליאה הלשונית שרצה בן הרמב"ם ליישב? עיין בפרק ט פסוק יד!
2.
התוכל ליישב בדרך זו גם את הפליאה הלשונית שבבמדבר כא, ו?
3.
לדעת בנו יעקב (בפירושו הנ"ל)
רק בפסוקנו ובמכה הבאה נמצאו משחקי מילים כ"לשון נופל על לשון".
א*.
הסבר:
לאלו משחקי מילים יתכוון?
ב*.
מהו תפקידו של אמצעי סגנוני זה גם במכה זו,
גם במכה הבאה?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
ח, ה:
התפאר
עלי: כמו (ישעיה י, טו)
"היתפאר הגרזן על החוצב בו"
משתבח לומר אני גדול ממך (ונטיר בלע"ז – VANTER
), וכן "התפאר עלי" השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר שלא אוכל לעשותו.
* * הסבר,
למה לא הסתפק רש"י בפירוש המילה ע"י הבאת התרגום ללעז,
ולמה המשיך לפרש עוד?
2. רש"י
ח, ה:
למתי
אעתיר
לך: את אשר אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים; למתי תרצה שיכרתו,
ותראה אם אשלים דברי למועד שתקבע לי.
אילו נאמר, מתי אעתיר –
היה משמע: מתי אתפלל, עכשיו שנאמר "למתי"
משמע:
אני היום אתפלל עליך, שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע לי,
אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו.
א.
מה קשה לו?
ב*.
לשם מה הוסיף רש"י על פירושו את המילים:
"ותראה אם אשלים דברי למועד…"
שאינם לצורך פירוש המילה "למתי"?
3. רש"י
ח, ה:
אעתיר,
העתירו,
והעתרתי:
ולא נאמר אעתר,
עתרו,
ועתרתי,
מפני שכל לשון עתר –
הרבות פלל הוא.
וכאשר יאמר: הרבו,
ארבה,
והרביתי לשון הפעיל,
כך יאמר: אעתיר,
העתירו,
והעתרתי דברים, ואב לכולם: "העתרתם עלי דבריכם"
(יחזקאל לה, ) – הרביתם.
רש"י
ח, כו:
ויעתר
אל ה'
– נתאמץ בתפלה. וכן אם בא לומר "ויעתיר"
– היה יכול לומר,
ומשמע:
וירבה בתפלה, עכשיו כשהוא אומר בלשון ויפעיל משמע: וירבה להתפלל.
א*.
הסבר למה לא הסתפק רש"י בפירושיו לבראשית כה, כא ד"ה ויעתר; וד"ה ויעתר לו;
ומה ראה להאריך אף כאן בפירושו?
ב.
מה ראה להביא את הפסוק מיחזקאל, במה עשוי הפסוק ההוא לשמש "אב"
לפסוקנו?
ג**.
הסבר מהו לפי פירושו של רש"י ההבדל בין "והיה כי הרבתה להתפלל" (שמואל–א א, יב)
ובין "גם כי תרבו תפילה" (ישעיהו א, טו)?
4. רש"י
ח, ח:
ויצא
ויצעק: מיד שיכרתו למחר.
*
מה קשה לו?
5. רש"י שמות פרק ח פסוק יא: כאשר דבר ה':
והיכן דבר? ולא ישמע אליכם פרעה (ז,
ד)
5**. רש"י
ח טו:
כאשר
דבר ה':
והיכן דיבר? ולא ישמע אליכם פרעה (ז,
ד).
מקובלנו שרש"י מיישב קושי עם הופעתו הראשונה בכתובים.
ומקשה
בעל
לבוש
האורה:
מה ראה רש"י לפרשו בפסוק טו לאחר שכבר פירשו בפסוק יא?
יישב קושייתו!
6. רש"י
ח, יז:
משליח
בך: מגרה בך. וכן (דברים לב, כד):ושן בהמות אשלח בם" לשון שיסוי אינציט"ר בלע"ז (אנרייצען).
**
מהו ההבדל בין פירושו לבין פירוש בן הרמב"ם ובמה דייק רש"י יותר מבחינה לשונית – דקדוקית?
ד.
ח,
ח:
ויצא
משה
ואהרן
מעם
פרעה
ויצעק
משה
אל
ה'.
הטור:
לפי שאמר "התפאר עלי" ותלה הגדולה בו,
הוצרך להתאמץ בתפילה.
1. מה היה קשה לו בפסוקנו?
2.
היכן מצינו רעיון זה שוב בתורה (ומודגש בדברי המדרשים ומובא ברש"י)?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
וארא – עשר המכות
פרק ח
בניגוד לרוב גיליונותינו אין גיליון זה מצטמצם בדיון בפסוקים אחדים של הפרשה, ואף לא בפרק שלם, אלא משתרע בחלקו הראשון על פני כמעט כל הפרשה כולה, המורה יתן לתלמידיו שהות לדפדף בפרשה ולמצוא את הפסוקים הנדרשים. בשאלה א /
3 יתברר לתלמידים שיש מספר פסוקים,
(והם אינם מפוזרים בלי שיטה על פני עשר המכות אלא נקבע להם מקום אסטרטגי) המבטאים בצורה פרוגרמתית את תכלית המכות. עמד כבר על חשיבותם של פסוקים אלה האברבנאל בדבריו הבאים (אלא שהכניס לסירובו של פרעה ולמריו נימוקים אידיאולוגיים שאין נראים לפי פשוטו של מקרא)
ואלה דבריו:
אברבנאל:
(בהסבירו
את סדר
עשר המכות
ואת מבנה
פרשתנו): לשמות
פרק ז
פסוק יד:
(עמ'
סא)
פרעה היה חולק על משה בשלושה שורשים:
משה הניח מציאות סיבה ראשונה מחויב המציאות מעצמו, ופרעה הכחיש מציאותו באומרו: "לא ידעתי את ה' "(ה,
ב);
והשורש השני הוא,
שמש ה הניח שהאלוה משגיח בכל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו, ופרעה כיחש זה באומרו: "מי ה'?!" (ה,
ב).
והשורש השלישי, שמשה הניח, שהאלוה המשגיח ההוא הוא אלוקי ישראל בעל הכוחות והיכולת,יכול לשנות טבעי הדברים ומחדשם בכלל ובפרט כרצונו, ופרעה יכחישו באומרו:
"מי ה' אשר אשמע בקולו"
(ה,
ב).
רצונו לומר: "מה היכולת יש בו שאכנע לפניו לשמוע בקולו?!" הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלושת השורשים האלה: לאמת מציאות הא–ל באו שלוש המכות הראשונות;
לאמת השורש השני,
ר"ל שיש שם אלוה משגיח ומנהיג, באו שלוש המכות השניות; – ואמנם השלוש מכות האחרונות באו לאמת השורש השלישי, והוא היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו…
(בעמוד
סו אחרי
השאלה
ה– ז)
שרצה הקב"ה לעשות המכות כפי התכליות – (כאשר בארתי למעלה)
והיו השלוש המכות הראשונות אותות ומופתים לבאר ולהוכיח מציאות הא– ל,
כמו שאמר בתחילתן (שמות ח, ז)
"למען תדע כי אני ה'
" … וכך תמצא בשלוש המכות השניות שבאו להוכיח מציאות אלוה משגיח, כמו שאמר (בתחילתן)
"למען תדע כי אני ה'
בקרב הארץ" (ח,
יח)…
וככה בשלוש האחרות שבאו להוכיח יכולתו יתברך כמו שאמר "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (ט,
יד).
כדי להבליט עוד יותר שלא היו המכות נקמה אלא אמצעי לימוד והוכחה יעויין גם בדברי תנחומא
ישן וארא
כ, (פסוק
ט, יט)
ועתה
שלח העז
את מקנך:
אמרו רבותינו: בכל המכות לא אמר פרעה "ה'
הצדיק",
אלא במכת ברד בלבד, למה?
אדם שהוא מבקש להילחם עם חברו ולנצח אותו, פתאום הוא בא עליו והורגו ונוטל כל מה שיש לו, אבל הקב"ה אמר לפרעה:
"ועתה שלח העז את מקנך …" – באותה שעה אמר פרעה: "ה'
הצדיק".
ומאחר שלתכלית זו נועדו לא רק עשר המכות, כי אם כל עונש שניתן משמים, ראוי למורה לפתח רעיון זה ולהביא את דברי הספורנו ויקרא יג,
ג:
ד"ה נגע צרעת הוא:
ספורנו
ויקרא
פרק יג
פסוק ג:
ובהיות זה המין מן החולי לעונש כאמרם ז"ל אינו אלא מזבח כפרה:
(ברכות ה, ע"ב)
נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו:
ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון (איוב לו, י):
לשאלה ב הנוגעת לצד הבלשני,
בהבדל בין שלח (בקל)
שלח (נפעל)
והשליח (בהפעיל)
– ובן הרמב"ם בניגוד לרש"י אינו מבחין בין שני האחרונים, יעוין גם ברש"י לבראשית ח,
ח ד"ה וישלח.
וכן עיין בייחוד בגיליון חוקת תשט"ו בדברי בעל עקדת יצחק,
ור'
שמשון רפאל הירש,
שהובאו שם.
השאלות ברש"י קשות כולן הפעם. לשאלה ג /
3 נביא את דברי
ר' וולף
היידנהיים
בפירושו
הבנת
הנקרא
על רש"י,
כדי להקל על הלומד:
הבנת
הנקרא
ח, כו:
ויעתר
אל ה':
נתאמץ בתפילה וכו':
כבר פירש הרב לעיל (פסוק ה) כי כל לשון עתר הרבות פלל הוא אלא שהוסיף לבאר ההבדל שבין לשון עתר הבא בבניין הקל ובין לשון העתיר בבניין ההיפעיל, ודבריו נראים סתומים וחתומים … אכן לעיקר דקדוק לשון עברי כל דברי רש"י מבוארים וברורים בלי שום דופי. וזה שבתחילה ראה לגדור לשון עתר לדעת מה הוא,
ואמר שגדרו הוא הרבות פלל,
והוא באמת גדר מכוון מאד.
כי מילת "הרבות"
הוא בא בו במקום הסוג,
ומילת פלל במקום ההבדל, דוגמת שנאמר בגדר האדם שהוא חי מדבר.
וכמו שעצמות הסוג הוא בכל חלקי המוגדר,
ככה עצמות הריבוי הוא בכל חלקי העתר , בין בלשון קל,
בין בלשון הפעיל.
אלא שעניין הרבות פלל נוכל להוציא בשתי לשונות, אם בלשון הרבות התפלל או בלשון הרבות תפילה. והנה האומר: "ראובן הרבה להתפלל"
דבר נכונה, ומשמעו ריבוי התאמצות בתפילה. והאומר:
"ראובן הרבה תפילה"
גם הוא דיבר נכונה, ומשמעו ריבוי דברים בתפילה.
ובעבור שבמשמעות לשון עתר כלולים שתי הלשונות האלה, לכן נשתמש בו על שניהם,
אך בהבדל הבניינים,
כי ויעתר בבניין קל עניינו הרבה להתפלל,
כלומר,
נתאמץ בתפילתו, אמנם ויעתיר בבניין הפעיל עניינו:
הרבה דברים בתפילתו.
וזהו שדקדק רש"י בלשונו ואמר:
ויעתיר משמעו וירבה בתפילה, ויעתר משמעו וירבה להתפלל והיינו ההתאמצות בתפילה והריבוי שבו הוא מצד אומץ איכות התפילה.