הפטרה עובדיה
א.
עובדיה
פרק א
פסוק
יב:
וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה:
פסוק
יג:
אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ:
פסוק
יד:
וְאַל
תַּעֲמֹד
עַל
הַפֶּרֶק
לְהַכְרִית
אֶת
פְּלִיטָיו
וְאַל
תַּסְגֵּר
שְׂרִידָיו
בְּיוֹם
צָרָה:
רש"י פרק א פסוק יב:
ואל תרא ביום אחיך: – לא היה לך (להביט)
ולעמוד מנגד.
הבאור
פסוק יב:
ואל תרא: מבנין התנאי המסופק (קאניונקטיף)
וכן כל הפעלים בפסוקים האלה עד פסוק טו (ולא עד בכלל).
1.
הסבר למה יש להבין את צורת הפעלים האלה (ואל תרא, ואל תשמח, ואל תגדל פיך,
אל תבוא, אל תרא …)
לא כציווי אלא כצורת אפשרות מבנין התנאי המסופק?
2. היש לפרש כך גם את "תכסך בושה" שבפסוק י?
ב.
ילקוט
שמעוני
עובדיה
רמז תקמט:
אתה מוצא כשבא נבוכדנאצר הרשע לירושלים להחריבה,
בא עשו הרשע ועמד בפרשת דרכים ברחוק מיל; … אמר עשו הרשע:
הריני עומד כאן,
אם אראה שישראל נוצחים, אומר:
"לסייע אתכם באתי"
ואם ינצחו אותם בבל, הופך אני והורג בישראל.
מצא הוכחות בפסוקי עובדיה לכך,
שזו היתה עמדת אדום!
ביום עמדך מנגד וגו'
להכרית את פליטיו.
ג.
עובדיה
פרק א
פסוק
י:
מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם:
פסוק
יא:
בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו {שְׁעָרָיו}
וְעַל יְרוּשָׁלַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם:
פסוק
יב:
וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה:
פסוק יג:
אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ:
פסוק
יד:
וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה:
פסוק
טו:
כִּי קָרוֹב יוֹם יְהֹוָה עַל כָּל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ:
אבן עזרא עובדיה פרק א פסוק י:
מחמס:
אלו הפסוקים יורו כי זאת הנבואה על אדום הוא אחר גלות ירושלים אל בבל, וכן אמר המקונן:
"זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים"
(תהלים קלז, ז),
שהיו אומרים לבבליים "ערו ערו עד היסוד". וכתיב:
"תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך – פקד עונך בת אדום" (איכא ד, כב).
ונבוכדנצר השחית אדום ותהי ארצם שממה. וככה התנבא יחזקאל:
כי ירושלים שבה אחרי גלות בבל ואדום לא שבה.
(כוונתו לפרק לה,
יג–טו).
אברבנאל:
לפסוק
י: מחמס
אחיך
יעקב
תכסך
בושה עד
כי קרוב
יום ה'
על
כל הגויים:
הר'
אברהם אבן עזרא פירש הפסוקים האלה על מה שעשו בני אדום בחרבן בית ראשון וכמו שאמר המקונן:
"זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו וכו'
". ובפח הזה נלכד באומרו, שהחרבן אשר ניבא עובדיה לאדום היה מה שהחריב נבוכדנצר אחרי שהחריב את ירושלים ושעליו אמר ירמיהו: "תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך,
פקד עונך בת אדום…" (איכה ד, כב),
שהיה על ידי נבוכדנצר שהחריב אדום ותהי ארצם שממה וירושלים שדה,
אחרי גלות בבל,
ואדום לא שבה.
ונשתקע כל כך רבי אברהם בדעתו זה,
עד שאמר בספר דניאל, שאין ישראל בגלות אדום והתעצם לפרש דברי קדמונינו ז"ל,
שאמרו "מלכות הרשעה" (וכמו שתראה מדבריו.)
ובזה הדעת עצמו החזיקו חכמי הנוצרים בפירושם לנבואה הזאת וגם אחרונים מהם זכרו דעת הראב"ע סיוע לדעתם.
והנני מבאר עתה דעתם ודעתו,
בזה אתה תראה,
שירמיהו ניבא על אדום שתי נבואות. האחת בפרשת "כוס יין החמה"(פרק כה, טו)
וייחס אותה לנבוכדנצר כמו שכתב שם: "הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפונה נאום ה'
ולנבוכדנצר מלך בבל עבדי, והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה ועל כל הגויים האלה סביב;
והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה וגו'"
(פסוק ט). ושם ביאר הנביא,
האומות אשר יחריב נבוכדנצר ובכללם את אדום ואת מואב אבל החורבן ההוא ביאר ירמיהו, שלא יתמיד יותר מ– 70 שנה,
כמו שכתב: "ועבדו הגויים האלה את מלך בבל שבעים שנה" (פסוק יא). ואמר במקום אחר:
"ועבדו אותו כל הגויים ואת בנו ואת בן בנו עד בא עת ארצו"
(כז,
ז).
והחרבן הזה אשר ניבא ירמיהו ראשונה הוא אשר זכר ראב"ע וחכמי הנוצרים והוא אמת באין ספק.
אבל לא ניבא ממנו עובדיה במקום הזה כמו שיתבאר.
עוד תשוב תראה שאחר כך ניבא ירמיהו נבואה אחרת קרוב לסוף ספרו. וניבא בה ראשונה על מצרים וחורבנה כשתחרב ע"י נבוכדנצר כמו שאמר: "ונתתים ביד מבקשי נפשם וביד נבוכדנצר מלך בבל וביד עבדיו ואחרי כן תשכון כימי קדם"
(מו,
כו).
וכן ניבא על מואב וחרבנו ובסוף אמר:
"ושבתי שבות מואב באחרית הימים"
(מח,
מז).
וכן ניבא על חרבן עמון ובסוף אמר:
"ואחרי כן אשיב שבות בני עמון" (מט,
ו).
ואחריהם ניבא על אדום ואמר לאדום: "כה אמר ה'
צבאות,
האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים,
וסרחה חכמתם וגו',
כי איד עשו הבאתי עליו עת פקדתיו,
אם בוצרים באו לך לא ישאירו עוללות אם גנבים בלילה השחיתו דים וגו',
כי בי נשבעתי נאום ה'
כי לשמה לחרב ולקללה תהיה בצרה וכל עריה תהיינה לחורבות עולם.
שמועה שמעתי מאת ה' וציר בגויים שלוח התקבצו ובואו עליה וקומו למלחמה כי הנה קטון נתתיך בגויים בזוי באדם תפלצתך השיא אותך זדון לבך שוכני בחגוי סלע תופשי מרום גבעה כי תגביה כנשר משם אורידך נאום ה'
והיתה אדום לשמה כל עובר עליה ישום וישרוק על כל מכותיה כמהפכת סדום ועמורה ושכניה אמר ה'
לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם לכן שמעו עצת ה'
אשר יעץ על אדום ומחשבותיו אשר חשב אל ארץ תימן אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נויהם וגו'"
(מט,
ז – כ).
ויתר פסוקי הפרשה,
הנך רואה בעיניך בסגנון הנבואות האלה ודברים אמיתיים.
הא'
שירמיהו ניבא שתי נבואות על חורבן אדום והראשון מהם מייחס אל נבוכדנצר מלך בבל שעשאו בנבואה הראשונה,
והשנית,
שזכר בנבואה האחרונה,
לא ייחסו אל נבוכדנצר מלך בבל והוא המוכיח שלא עשאו נבוכדנצר.
והדבר הב' הוא,
שבחורבן הראשון שבא בנבואה הראשונה הגביל הנביא זמן התמדת אותו חורבן ושעבוד על שבעים שנה או עד בן בנו של נבוכדנצר.
אמנם בחורבן אדום האחרון, שבא בנבואה האחרונה,
לא תמצא בו הגבלת זמן לפי שיהיה החלטי וכולל לעדי עד והוא גם כן מוכיח שאין החרבן האחרון, הוא אשר החריב נבוכדנצר.
והדבר הג' הוא שאתה לא תמצא בחרבן הראשון שזכר ירמיהו בנבואה הא' (פרק כה) שיאמר בו שלא יישאר שריד ופליט מאדום אבל בהפך שנזכר שם שאותם האומות כולם, שאדום בכללם, יעבדו את נבוכדנצר ואת בנו ואת בן בנו והוא המוכיח שישארו ממנו רבים מבני אדום יושבים על אדמתם עובדים.
אמנם בגלות האחרון שזכר בנבואה האחרונה (פרק מט) אמר בפירוש "כמהפכת סדום ועמורה ושכניה אמר ה' לא ישב שם איש.. " (מט,
יח)
והוא המורה שיהיה החרבן ההוא כליה החלטית ולא היה אם כן זה החורבן שהחריב נבוכדנצר לאדום. …
(קטו)
וכבר הוכחתי שם,
שאי אפשר לפרש הנבואה הזאת כי אם לעתיד לבוא ועל מלכות רומי והמדינה עצמה. והתימה מה"ר אברהם בן עזרא שבפירושו לספר ישעיהו (פרק לד, ו)
על אותה פרשה כתב, שדבריה מוכיחים שהיא לעתיד לבוא ושבצרה יש אומרים שהיא קושטנטינה והנה אם היתה הפרשה ההיא לעתיד גם נבואת ירמיהו האחרונה שזכרתי המסכמת במאמרה עם מאמרי ישעיהו תהיה בהכרח לעתיד.
ומבואר נגלה הוא,
שעובדיה בנבואתו מסכים עם דברי ירמיהו בנבואה האחרונה אשר זכרתי ושלושתם,
רוצה לומר, ישעיהו באותה פרשה (לד)
וירמיהו בנבואה האחרונה (מט)
ועובדיה בנבואתו זאת,
לעתיד לבוא נבאו בהכרח ולא על חרבן נבוכדנצר.
… ואל תטעה במה שזכר ירמיהו בנבואתו האחרונה (מט,
יב)
"הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה?! לא תנקה!" ובאותה הלשון דיבר גם כן עניין הכוס בנבואה הראשונה (כה,
כז–כט),
לפי שכל נקמה אלוהית שתבוא על שום אומה או אומות תכונה בשם "כוס"
…
ותמה
אני איך
לא כסתה
בושה
פניו של
הראב"ע
בכתבו
על ספר
שעל החרבן
שעשה
נבוכדנצר
לאדום
ועל פקידת
בית שני נאמר: "תם עונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך,
פקד עונך בת אדום …"
(איכה ד) – איך יתכן לבוא "תם עונך" על בית שני,
ואיך נתקיים שם "לא יוסיף להגלותך"??!
ואם הכתוב ההוא
אי
אפשר
שיפורש
כי אם
על הגאולה
העתידה, אם כן אי אפשר שיפורש "פקד עונך בת אדום" כי אם על החרבן העתיד לבוא עליהם באחרית הימים.
והדבר הזה ראוי שתדע הוא,
שסוף נבואת עובדיה מוכיח על תחילתו. שהיא כולה לעתיד לבוא, אם מאשר אמר (כ)
"וגלות החל הזה …" שהראב"ע עצמו הוצרך להודות שהוא לעתיד לבוא;
אם אומרו (כא)
"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", שלא נתקיים זה לא בימי חרבן נבוכדנצר ולא בזמן אחר מן הזמנים.
הרי לך בזה שבעה עדים נאמנים (מפני הצורך לקצר לא הובאו כאן כל ההוכחות. נ.
ל.)
להשיב
על דברי
הראב"ע
ולהרוס
שנימו
בפימו
של חכמי
האומות
אשר נמשכו
אחריו.
1.
הסבר,
מה היו הסיבות ההיסטוריות שגרמו לאברבנאל להלחם בחימה שפוכה נגד תפישת הראב"ע – שהיא גם תפישת מפרשים אחרים – של ספרנו?
2.
התוכל לסתור טענות אברבנאל ולהגן על תפישת הראב"ע?
3.
הסבר מהי טענת מתנגדי אברבנאל מן המוטיב "כוס התרעלה"?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.