הפטרת שמות
(כמנהג הספרדים)
ירמיהו פרק א'
א.
השוה:
|
עמוס והנה יוצר נובי בתחילת עלות הלקש ב'. חדל נא מי יקום יעקב… עמוס קורא לריב באש… ה'. אלוקים חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא |
י"א. ואומר: י"ב. י"ג. ואומר: ויאמר ה' אלי: כ"ד ג'. ואומר: ד'. אלוקי ישראל: כתאנים הטובות האלה… עמוס חומות אנך ובידו אנך ח'. ואומר: ויאמר: עמוס ויאמר: ואומר: ויאמר ה' אלי: |
1.
התוכל למצוא את הסבה לכך,
למה בשלוש המראות של ירמיהו (שתים בפרקנו ואחת בפרק כ"ד)
וכן בשתי המראות של עמוס (ז'
ז'
וח'
א')
נשאל הנביא מאת ה': "מה אתה רואה"
ולא נשאל כן בשתי המראות הראשונות שבפרק ז' בעמוס?
2. למה רק במראה הראשונה ענהו ה' "הטבת לראות" ולא מצינו דוגמתו בכל ספרי הנביאים?
ב.
"מקל
שקד".
מפרשים שואלים: מה ראה לומר "מקל שקד" ולא אמר "ענף"
ולא "מטה".
ישב תמיהתם!
הפטרת פרשת פינחס (תשי"ט)
ירמיהו א
ראשונה
בין שבתות
בין
המצרים
(עיין גם גליון פ' שמות תשי"ט)
א.
פרק ב' פסוקים ב'-ג'
ב.
זכרתי
לך
חסד
נעוריך
אהבת
כלולותיך
לכתך
אחרי
במדבר
בארץ
לא
זרועה.
ג.
קדש
ישראל
לה'
ראשית
תבואתו
כל
אוכליו
יאשמו
רעה
תבוא
עליהם.
רש"י:
אם הייתם שבים אלי, תאותי לרחם עליכם,
כי זכרתי חסד נעוריך ואהבת כלולות חופתך שהכללתיך לחופה (ולשון הכנסה הוא)
ומה הוא חסד נעוריך? לכתך אחרי שלוחי משה ואהרן,
מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צידה, כי האמנתם בי.
רד"ק:
אע"פ שאני מביא עליך רעה בעבור מעשיך הרעים, לא אעשה אותך כלה, כי זכרתי לך חסד נעוריך,
וענין "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" כמו שתרגם יונתן:
דכרנא לכון טובות יומי קדם,
רחמה אבהתכון דהימנו במימרי (זכרתי לכם טובות ימי קדם,
אהבת אבותיכם שהאמינו בדברי)
שד"ל:
"החסד"
הוא באוהב ו"החן"
בנאהב.
(עיין בראשית לט'
כ"א ויהיה ה'
את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר).
וכאן הכונה זכרתי לך החסד והדבקות שהייתי דבק בך בימי נעוריך ואהבתי אותך בימי כלולותיך,
ולפיכך אף אם אענישך, הנה חסדי מאתך לא ימוש וקדש ישראל לה'. – ומכל מקום הנני מוכרח להוכיח אתכם על פניכם ולומר לכם: "מה מצאו אבותיכם בי עול".
כי דבקות האדם באל לא תקרא חסד,
ואע"פ שהאוהב את ה' נקרא "חסידו"
מכל מקום לשון "חסד"
לא תמצא רק בין אדם לאדם או מהאל לאדם,
ורק בדורות האחרונים (בנחמיה ובדברי הימים)
אולי נקראו מעשי חסידות של אדם למקום בשם חסדים.
1. מה ההבדל שבין פרושי רש"י – רד"ק "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" לבין פירושו של שד"ל?
2.
הסבר,
מה הן המעלות והחולשות של כל אחת משתי הדעות?
(מבחינת מבנה הפסוק,
המשך הפרק וכדומה).
3. האם עומד הושע ו' ז'
"כי
חסד
חפצתי
ולא
זבח"
בסתירה לדברי שד"ל?
4.
השוה לפסוקנו את דברי ירמיהו
ל"א
ב': ואהבת
עולם
אהבתיך
על
כן
משכתיך
חסד.
היש מפסוק זה סיוע לדברי שד"ל אם לא?
ב.
ר'
יוסף קרא מפרש פסוק זה:
אם שכחת חסד שעשיתי לך מנעוריך שגאלתי אתכם מתחת סבלות מצרים והולכתי אתכם במדבר וספקתי צרכיכם במדבר ארבעים שנה,
והריני מזכיר לך חסד שעשיתי לך מנעוריך כשהלכת אחרי,
"במדבר בארץ לא זרועה", וקראתיך "קודש",
כמו שנאמר (שמות י"ט)
"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש",
וזהו "קדוש ישראל לה'"
כלומר:
מה טיבו של שם זה לקרות אתכם "קודש"?
דבר גדול הוא לכם! אלו לא חיללתם את שמכם בעברות הייתם כקודש –
מה קודש כל הנהנה ממנו חייב אשם – אף ישראל "כל אוכליו יאשמו".
האם מסכים פרושו עם פרוש רד"ק או עם פרוש שד"ל או בחר לו דרך אחרת?
ג.
ב,
ג
קדש
ישראל
לה'
ראשית
תבואתו.
להבנת המושגים "קדש"
ו"ראשית":
ויקרא
כ"ב,
ט'-:
(רש"י
ד"ה
לא יאכל
קדש: בתרומה הכתוב מדבר…);
ויקרא
כ"ב,
י"ד–י"ט:
(רש"י
ד"ה
כי יאכל
קדש: תרומה);
דברים י"ח,
ד':
ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן
1. מה המובן שבו משתמש הנביא כאן במושג ההלכתי "קדש"
ו"ראשית"?
מי מסומל ב"תבואתו"
של ה'?
2.
השוה לפסוקנו את
דברי
עמוס
ו' א
הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון
נקובי
ראשית
הגויים
מה ההבדל בין הוראת כינוי זה שניתן לישראל כ"ראשית"
בעמוס לבין ההוראה הניתנת לו כאן בירמיהו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)
הפטרת – פרשת פינחס
ירמיהו א'
ראשונה
מבין
ג' דפורענותא
א.
שאלה כללית
פסוק
ד': ויהי
דבר
ה'
אלי
לאמר:
וכן:
יחזקאל
א' ג':
היה
היה
דבר
ה'
אל
יחזקאל
בן
בוזי…
הושע
א' א':
דבר
ה'
אשר
היה
אל
הושע
בן
בארי
יואל
א' א':
דבר
ה'
אשר
היה
אל
יואל
בן
פתואל…
יונה
א' א':
ויהיה
דבר
ה'
אל
יונה…
השוה לפסוקים אלה:
במדבר
כ"ג
א'-ג':
ויאמר
בלעם
אל
בלק:
בנה
לי
בזה
שבעה
מזבחות
והכן
לי
בזה
שבעה
פרים
ושבעה
אילים.
ויעש
בלק
כאשר
דבר
בלעם
ויעל
בלק
ובלעם
פר
ואיל
במזבח.
ויאמר
בלעם
לבלק:
התיצב
על
עולתך
ואלכה,
אולי
יקרה
ה'
לקראתי
ודבר
מה
יראני
והגדתי
לך
–
וילך
שפי.
ויקר
אלוקים
אל
בלעם.
במדבר
כ"ג
י"ד–ט"ז:...
ויעל
פר
ואיל
במזבח
ויאמר
אל
בלק:
התיצב
כה
על
עולתך
ואנכי
אקרה
כה.
ויקר
ה'
אל
בלעם…
כיצד מתבטא הפסוקים האלה ההבדל העקרוני שבין נבואת נביאי ישאל לבין נבואת בלעם?
ב.
א,
א':
דברי
ירמיהו
בן
חלקיהו
מן
הכהנים
אשר
בענתות…
רד"ק:
ומה שהחל ב"דברי",
למי שכולל בספר זה כל דברי נביאות שנבא על ישראל ועל העכו"ם וכן דברי עצמו, מה שקרה לו בנבואתו עם ישראל.
השוה פסוק ראשון זה בירמיהו לפסוק א'
שבספרי כל שאר הנביאים (חוץ מעמוס א'
א')
1. מה התמיהה שרצה רד"ק ליישב בפסוקנו זה?
2. למה יתכוון באומרו שספר זה כולל "דברי עצמו"?
3. במה שונה לדעתו ספר ירמיהו מספרי שאר הנביאים?
ג.
א,
ה':
בטרם
אצרך
בבטן
ידעתיך.
השוה לפסוקנו את הפסוקים הבאים:
|
בראשית |
בראשית |
|
שמות ועיין רש"י שם |
בראשית |
|
עמוס |
דברים |
|
תהילים |
שמו"א |
1. מה בין שני לשונות של "ידע"
בפסוקים אלה ולפי איזו לשון יש לפרש את "ידעתיך"
שבפסוקנו?
2.
ע'
ירמיהו
י"ב
ג':
ואתה
ה'
ידעתני
תראני
ובחנת
לבי
אתך
התיקם
כצאן
לטבחה…
היש לפרש "ידעתני"
שבפסוק זה באותה הוראה שבפסוקנו או בהוראה השניה?
ד.
א,
י'
ראה
הפקדתיך
היום
הזה
על
הגויים
ועל
הממלכות
לנתוש
ולנתוץ
ולהאביד
ולהרס
לבנות
ולנטע.
1. מה חשיבות פסוק זה בתוך פרקנו ובתוך ספר ירמיהו כולו?
ועיין פרק י"ח ז'-י'!
ועיין פרק ל"א כ"ז!
2.
המלבי"ם
לפסוקנו:
פעל "נתש"
מיוחד אל הנטיעות,
שעוקר הנטיעות ממקומם,
ומגביל נגד מעל "נתץ"
ו"הרס"
שמיוחד אל הבנין,
כי משני אלה ידבר כאן,
כמו שאמר "לבנות ולנטוע". וכן אמר לקמן (מ"ה ד') "את אשר בניתי אני הורס,
את אשר נטעתי אני נותש".
וכן (כ"ד ו') "ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש".
"ולהאביד"
מוסיף על "לנתוש",
שהנותש – נעקר ממקומו ועדיין הוא במציאות,
והנאבד – נאבד לגמרי, וכן אמר להלן (י"ב י"ז)
"ואם לא ישמעו,
ונתשתי את הגוי ההוא נתוש ואבד" (שלא תהיה הנתישה על מנת לטעת שנית,
רק על מנת לאבד). וכן "להרוס"
מוסיף על "לנתוץ",
כי ההרס והנתיצה הם שני דברים: "הנתיצה"
תחול גם על אבן אחת,
ו"ההריסה"
הוא על כלל הבנין, ובזה מושג ההריסה כולל יותר.
והכתובים יציירו את הגוי בציור יער צומח עצים, ואת הממלכה ידמו לבנין בנוי.
ואמר "על הגויים" – לנתוש ולהאביד ולנטוע.
ואמר "על הממלכות" – לנתוץ ולהרוס ולבנות.
א.
הסבר,
במה מתאים דמוי היער לגוי ודמוי הבנין לממלכה ולא להיפך? הידועים לך מקומות בתנ"ך בם משתמשים הכתובים בדמויים אלה לסמל גויים וממלכות?
ב.
הסבר,
למה הקדים הנביא בפסוקנו את פעלי הנתישה וההריסה לפעלי הבנין והנטיעה?
ג.
הסבר את מקומו של ו'
החיבור בשרשרת הפעלים שבפסוקנו, למה באה לפני הפעל השני השלישי הרביעי והששי?
האלשיך
לפסוקנו:
אין כוונת נבואותיך לנתוש ולנתוץ אלא כדי שישובו בתשובה ויתוקנו, כי בעלי בחירה הם. והוא כענין "סתירת זקנים –
בנין".
ועוד:
כי מה שהוא נבואות "לנתוש ולנתוץ" – הכוונה היא "לבנות ולנטוע" כי כונת הבשורות הרעות –
אם לא ישובו – הוא לבנות ולנטוע,
כדי שישמעו ויקבלו מוסר וישובו ואבנם ואטעם,
נמצא שגם מה שיראה שהוא "לנתוש ולנתוץ" הכונה "לבנות ולנטוע".
האם פירושו לפסוקנו הוא פשוטו של מקרא אם לא?
נמק תשובתך!
ה.
א,
י"ז
אל
תחת
מפניהם
– פן
אחתך
לפניהם.
מלבים:
"אל
תחת
לפניהם" –
להחניף להם, כי אז "אחיתך לפניהם" לא אם תעיז פנים כנגדם.
הסבר בדרך פסיכולוגית,
כיצד הראשון גורר אחריו את השני.
למה נאמר במחציתו הראשונה של הפסוק "מפניהם"
ובמחציתו השניה "לפניהם"?
ו.
א,
י"ח
ואני
הנה
נתתיך
היום
לעיר
מבאר
ולעמוד
ברזל
ולחומת
נחושת…
למלכי
יהודה
לשריה
לכהניה
ולעם
הארץ.
אלשיך:
אל תאמר: "אולי אם יום או יומים אחזיק מאחי לעומת מצחם (המליצה שאולה מיחזקאל ג ח',
עיין שם!), אחרי המשך ימים אלאה או ייפול בי מורא, בראותי רבים וגדולים קמים עלי"
– דע לך, כי נהפוך הוא,
כי אם תתחיל לעצור כח נגדם, חילך הולך ומחזק אותך יותר,
כי הנה תחילה תהיה "כעיר מבצר" שהוא מאבני גזית ואחר כך "לעמוד ברזל", שהוא קשה מן האבנים ואחר "כחומות נחשת" החזק מברזל.
ולקנות אבירות לב (=אמץ רוח) אל תתחיל מעם הארץ ואחר כך תלך אל השרים ואחר כך אל המלך פן תהיה מעורר בלבך מרך לבב,
שלא תערב לבך להמשיך בגדולים בראותך כי ההמון לא יחשיבוך באמרם,
כי לא העזת לדבר כי אם נגדם,
אך עשה זאת ושבור מוראך ופחדך פעם אחת והתחל במלכים ואחר כך לא ישאר בלבך מורך כשתמשיך בשרים ותסיים בקטניהם –
הם המון העם.
מה היא הפליאה הסגנונית שבפסוקנו,
המוצאת את פתרונה בדברי האלשיך?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים (תשכ"א)
הפטרת פרשת פינחס
ירמיהו א
ראשונה
מבין
ג' דפורענותא
א.
א,
ו':
ואמר
אהה
אדני
ה'
הנה
לא
ידעתי
דבר
כי
נער
אנכי.
השוה את דברי ירמיהו אלה לחמשת תשובותיו–דחיותיו של משה ע"י הסנה לאחר שנאמר לו (ב',
י')
"לכה
ואשלחך
אל
פרעה
והוצא
את
עמי
בני
ישראל
ממצרים:
ג'
י"א:
ויאמר
משה
אל
האלוקים:
מי
אנכי
כי
אלך
אל
פרעה
וכי
אוציא
את
בני
ישראל
ממצרים
ג'
י"ג:
ויאמר
משה
אל
האלוקים:
הנה
אנכי
בא
אל
בני
ישראל
ואמרתי
להם…
ואמרו
לי:
מה
שמו?
מה
אומר
אליהם?
ד'
א':
ויען
משה
ויאמר:
והן
לא
יאמינו
לי
ולא
ישמעו
בקולי
כי
יאמרו:
לא
נראה
אליך
ה'.
ד'
י':
ויאמר
משה
אל
ה':
…
לא
איש
דברים
אנכי
גם
מתמול
גם
משלשום
גם
מאז
דברך
אל
עבדך
כי
כבד
פה
וכבד
לשון
אנכי.
ד'
י"ג:
ויאמר:
…
שלח
נא
ביד
תשלח.
הדומה תשובת ירמיהו לאחת מאלה אם לא?
ב.
א,
ד'
…
כי
נער
אנכי
רש"י:
איני כדאי להוכיחן.
משה הוכיחן סמוך לממיתו, כבר נחשב בעיניהם בכמה נסים שעשה להם:
הוציאם ממצרים, דקרע להם את הים, הוריד להם את המן, הגיז את השלו,
נתן להם את התורה, העלה את הבאר.
אני – בתחילת שליחותי אני בא להוכיח?!
רד"ק:
"לא
ידעתי
דבר" –
אצונו לומר: דברי תוכחה, כי אני צער ואיך אוכיח עם אחד;
ואין תימה אם באה לו הנבואה והוא נער, כי הנה גם כן שמואל היה נער בתחילת נבואתו,
ורוח הנבואה החכימה אותם, אע"פ שהיו נערים.
ואפשר כי "נער"
– משרת,
ואע"פ שהוא גדול בשנים נקרא "נער",
כמו שאמר (שמות ל"ג י"א)
"ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל".
והיה (ירמיהו)
משרת נביא אחד שהיה בימיו או חכם,
רצונו לומר: ביד גדול ממני ראוי לשלוח זה השליחות,
לא בידי, והמפרשים פרשו, כי נער היה בשנים, וכן שמואל.
אברבנאל:
שהיה באמת מעט השנים… והקשה כנגד דבור אלוקי באמרו:
איך אמרת שהשפעת בי הידיעה והמוסר ואני איני יודע לדבר ולסדר מאמרי כחכם…
אלשיך:
להיות שליח אל ירושלם, מלכיה ושריה וכל עם בני ישראל צריך איש בעל לשון למודים ו"פום ממלל רברבן"
(המליצה הזו שאולה מדניאל ז'
ח'
– פה מדבר גדולות,
דברי גאוה), ואני נער, לא יחשבוהו או לא יערבו להם דבריו באומרם: מי שמך לאיש מוכיח בשער?
1.
כיצד מפרש כל אחד מהמפרשים את המושג "נער"?
2.
כיצד מנמק ירמיהו את סירובו ללכת בשליחות לפי דעת כל אחד מן המפרשים הנ"ל?
ג.
מדברי המדרש:
ילקוט
שמעוני
רס"ב:
… אמר לו הקב"ה "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" – עד שלא יצרתיך במעי אמך מניתיך להיות מתנבא על עמי, ענה ירמיהו ואמר לפני הקב"ה:
"רבונו של עולם!
איני יכול להתנבאות עליהם, איזה נביא יצא להם ולא בקשו להרגו?!
העמדת להם משה ואהרן –
לא בקשו לרגום אותם באבנים?
העמדת להם אליהו בעל קווצות – היו מלעיגים ומשחקים עליו: "הרי מסלסל קווצותיו!
שמו איש בעל שער!" (מלכים ב' א'
ח');
העמדת להם את אלישע –
היו אומרים לו:
(מלכים ב' ב')
"עלה קרח! עלה קרח!" איני יכול לצאת ידי ישראל!
לא ידעתי דבר כי נער אנכי". אמרה לו רוח הקדש: הלא לנער אני אוהב, שלא טעם טעם חטא. גאלתי את ישראל ממצרים וקראתים נער שנאמר (הושע י"ד)
"כי נער ישאל ואהבתו", ובאהבת נער אני נזכר לכנסת ישראל, שנאמר (ירמיהו ב') "זכרתי לך חסד נעוריך".
1.
כיצד מנמק המדרש את סרובו של ירמיהו לקבל עליו השליחות. במה שונים דברי המדרש מדברי כל המפרשים שהובאו בשאלה?
2. מה ראו חז"ל לשים בפי ירמיהו חששות כאלה, היכן מצאו בפרקנו רמז לחששות אלה?
השוה:
|
י"ג: מה אתה רואה ואומר סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה |
י"א: מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד אני רואה. |
|
י"ד: מצפון תפתח הרעה |
י"ב: הטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו |
ד.
פרק כ"ד
א':
הראני
ה'
והנה
שני
דודאי
תאנים…
ג':
ויאמר
ה'
אלי
מה
אתה
רואה
ירמיהו
ואמר
תאנים:
התאנים
הטובות
טובות
מאד…
ד':
ויהי
דבר
ה'
אלי
לבר
ה'
אלי
ל
כה
אמר
אלוקי
ישראל:
כתאנים
הטובות
האלה…
למה במראה הראשונה ענהו ה'
"הטבת לראות" ולא מצינו דוגמתו בכל ספרי הנביאים?
רד"ק:
תרץ את השאלה האחרונה בדבריו:
"נראה כי ראה מקל בלא עלים ובלי פרחים והתבונן אליו במראה הנבואה והכיר בו שהוא מעץ שקד,
לפיכך אמר לו ה': הטבת לראות, כי אלו ראה אותו בעלים ופרחים, מה הייתה הטבת הראיה? בקל הוא להכירו!"
נסה לענות לשאלתנו תשובה נוספת לתשובת הרד"ק בשימך לב להמשך העניינים בפרק מתחילתו ועד כאן!
ה.
כד,
י"ג
כי
שוקד
אני
על
דברי
לעשותו
מלבי"ם:
גדר מעל זה הוא המתמיד לעיין ולהביט או לשכון אצל איזה דבר בהתמדה יתירה כמו (תהילים קכ"ז)
"שקד שומר", (משלי ח') "לשקוד על דלתותי",
והנה לפעמים יביא ה' את הרעה על האדם ע"י הסתרת פנים,
שמסתיר פניו והרע בא מעצמו כמו שנאמר (דברים ל"ב)
"הסתירה פני מהם,
אראה מה אחריתם".
ולפעמים יביא הרע בהשגחה כמו שנאמר (דניאל ט' י"ד)
"וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו, כי צדיק ה'
אלוקינו",
ורצוני לומר: "שוקד אני על דברי, איך להוציאו אל הפעל ולעשותו דרך השגחה".
(לדברי
דניאל
הנ"ל
ט' י"ד
ע' גטין
פ"ח:
דרש
מרימר: "וישקד
ה' על
הרעה
ויביאה עלינו, כי
צדיק
ה' אלוקינו"
– וכי משום ד"צדיק ה'" – לכן "וישקד על הרעה"?
אלא צדקה עשה ה' עם ישראל, שהקדים גלות צדקיה ועדיין גלות יכניה קיימת".
ופירש רש"י שם: גלות יכניהו הוא יהויכין שקדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה, וזוהי צדקה שמהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיהו לבבל בעוד שחכמי גלות יהויכין קיימין, שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם,
לפי שרב חכמי התורה גלו עם יכניהו,
דכתיב בהו "והחרש והמסגר אלף".)
1.
הסבר,
כיצד מצא המלבי"ם בפסוק זה של פורענות,
"כי
שוקד
אני
על
דברי
לעשותו"
גם צד של נחמה?
2.
כיצד הוציא מרימר לצרך זה את המלה "צדיק"
בדניאל ט' י"ד ממשמעותה?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"א]
הפטרת פרשת פינחס
ירמיהו א
ראשונה
מבין
ג' דפורענותא
גם השנה – כאשתקד בפ'
פינחס תש"ך – בחרנו בהפטרה שהיא ראשונה משלשה ההפטרות בשבתות שבין י"ז בתמוז וט'
באב.
לטובת הלומדים נעיר גם הפעם אי אלו הערות ככליות לאותן שלוש הפטרות הנקראות ג' דפורענותא (המעונין ימצא חומר בספרו של הרב יעקבסון חזון המקרא כרך ב'
"על ג' דפורענותא וז' דנחמתא"
עמודים 11-15).
נאמר
באבודרהם
(סדר
הפרשיות
וההפטרות):
ואמרינן בפסיקתא: מבראשית ועד שבעה עשר בתמוז מפטירין לענין הפרשיות דומה לדומה, (היינו:
ההפטרה דומה במשהו לענין הפרשה של אותה שבת) – משם ואילך (מי"ז בתמוז עד סוף השנה)
הכל לפי הזמן ולפי המאורע:
תלת דפורענותא (=3
של פורענותא) ושבע דנחמתא, ותרתי דתיובתא (ו-2
של תשובה). וסימנים (ראשי תיבות של ההפטרות) דש"ח,
(ומעיר מר ע"צ מלמד במאמרו "לגלגוליהן של הפטרות אחדות (תרביץ תשט"ו תשרי): ומרגלא בפומיה דאבא מארי זצ"ל שהסימן דש"ח (שלש שלוש הפטרות שבין י"ז תמוז לט'
אב)
הוא אותיות "שחד"
על שם (מיכה ג' י"א)
"ראשיה בשוחד ישפוטו"
(דהיינו כדי להזכירנו על מה חרבה הארץ).)
גוע ארך שד"ש.
וההפטרות
הובאו
בדברי
התוספות
למגילה
ל"א
ע"ב,
ונביא רק החשוב לעניננו:
… לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם ט'
באב,
ואלו הן:
דברי
ירמיהו
(ירמיהו
פרק
א' א'
– ב'
ג')
שמעו
דברי
ה' (ירמיהו
ב' ד')
חזון
ישעיה
(ישעיה
פרק
א').
וכתב
הרב
ש"י
זוין
בספרו
" המועדים
בהלכה"
(הוצאת ספרים אברהם ציוני תל–אביב תשט"ז,
מהדורה
חמשית, עמ'
שע"ה
והלאה )
וחשיבות מיוחדת להפטרות אלה. "כל הפטרות מועדים ופרשיות וראש חודש אע"פ שהם מדברי רבותינו ז"ל שיש לקרוא הפטרה בכל שבת ושבת אבל מכל מקום לא קבעו חז"ל איזו הפטרה שיהיו קורין לשבת זה ואיזו לשבת זה, לאפוקי מאותן שבתות שהן מי"ז בתמוז ואילך,
קבלו רבותינו איזו הפטרה שיהיו קורין בכל שבת, זו אחר זו".
ולכן הפטרות אלה עדיפי מכל שאר הפטרות שבשבתות השנה ובמקרה ששכחו לקרות באחת השבתות הללו ההפטרה הקבועה לה יקרא בשבת הבאה שתי הפטרות (והרב זוין מסתמך שם על שו"ת "צמח צדק").
שלש הפרשיות דפורענותא נקבעו איפא שלא בקשר לפרשיות השבתות אלא בהתאם לאוירה הקודרת של השבועות שבין י"ז בתמוז לט'
באב.
בחלק מהפטרה זו – בייחוד בראיית המקל השקד עסקקנו כבר בגליון שמות תשי"ט (הפטרת שמות כמנהג הספרדים).
אשתקד עסקנו בעיקר בבחירתו לנביא ובמושג "ידע"
ואלו הפעם נעסוק בסירובו של הנביא לקבל על עצמו את השליחות.
לא הוא הנביא הראשון המסרב ללכת, המסרב לקבל עליו לשאת דבר ה' בפיו אל העם,
ודבר זה תמוה ביותר, מאחר שיודע הנביא – וידיעה זו קודמת אצלו לכל,
שלא את דבריו,
את "האמת שבלבו" יביא אל העם אלא בתוקף שולחו ידבר,
ודבר זה מודגם על ידי הנביאים רבות וביותר על ידי ירמיהו,
ויפה הסביר קו זה במהות הנבואה אברהם השל בפתיחת ספרו "הנבואה".
(הדברים מובאים כאן מתורגמים מגרמנית Die Prophetie הספר הופיע בקראקאו ב– 1936).
"מהותם הרוחנית של הנביאים נובעת מידיעתם שהאלוקים הוא שמם דברו בפיו.
זכותם להנבא, תביעתם שיהיו דבריהם נשמעים, יסודם אינה אלא בעובדה, שרוח אלוקים מדברת בם, לא תכן דבריהם,
– לא ערכים אסטטיים או הגיוניים או כל ערכים אחרים הכלולים בדבריהם – הם מקנים להם את משקלם וערכם, אלא מוצא דבריהם,
היותם מושפעים מן השפע האלוקי הוא הנותן להם את סמכותם. בכל מקום ובכל שעה הם מדגישים נקודת מוצא זו של דבריהם:
אין הם מגידים לעם את חזון לבם,
כי אם רק את אשר הערה עליהם רוח ממרום".
ואם כן הדבר – למה אין דברי ה' לו לששון ולשמחת לבבו, כפי שאומר אחר כך (פרק ט"ו פסוק ט"ז),
הרבה יותר מאוחר כאשר גדל בנבואה?
בשאלה זו עוסקים א' ובעיקר ב' וג'.
יש לשים לב במיוחד לתשובת המדרש המניח שירמיהו מסרב מתוצאת חולשה אנושית רגילה,
הפחד מפני הרדיפות;
חז"ל אינם מפארים אותו כיצור על אנושי,
אלא רואים אותו בתחילתו כנתון ליצרי כל אדם ואם כי לא נאמר בפסוק בספורם "ויירא ירמיהו", הנה היוצר לב האדם יודע את אשר בלבו גם אם לא יבטחו, וכן מצינו בכל אחד מהאבות:
באברהם:
ט"ו
א'
אחר
הדברים
האלה
היה
דבר
ה'
אל
אברם
במחזה
לאמור
אל
תירא
אברם.
וכן
ביצחק: כ"ו
כ"ד וירא
אליו
ה'
בלילה
ההוא
ויאמר
אנכי
אלוקי
אברהם
אביך
אל
תירא.
וכן
ביעקב: ט"ו
ג' אנכי
האל
אלוקי
אביך
אל
תירא
ואף במשה:
במדבר
כ"א
ל"ז
ויאמר
ה'
אל
משה
אל
תירא.
ולא מצינו באחד מהם שיעיד הכתוב עליו בו במקום,
שהיה ירא, אלא שכבר למדונו להבין מדברי תגובת ה'
את מה שקדם להם בלב אדם, ואם כי כנראה חמשת היראים הלאה (האבות משה וירמיהו)
מסתירים יראתם בתכם ואינם נותנים לה בטוי;
גם הנה חז"ל לא ראו בה פגם ודרשו על יראים אלה:
(משלי
כ"ח
י"ד)
אשרי
אדם
מפחד
תמיד.
וביותר למדונו:
תנא
דבי
אליהו
פרק
כ"ג:
אין אומרים "אל–תירא"
אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו.
ולאחר שיובן יפה סירובו של ירמיהו מכל הבחינות תובן שוב גם תגובת ה'
המיוחדת במינה שעליה מתעכבת שאלה ד'.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)
הפטרת פרשת פינחס
ירמיהו א'
ראשונה
מבין
ג' דפורענותא
א.
א,
ד'
…
נביא
לגויים
נתתיך
תרגום
יונתן:
נבי משקי כוס דלוט לעממיא מניתך.
ע'
ירמיהו כ"ה ט"ו
רש"י:
ד"ה
נביא
לגויים:
לישראל שהיו נוהגים עצמם כעכו"ם,
כך נדרש בספרי (דברים י"ח)
"נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה'
אלוקיך"
"לך"
– ולא למכחישי תורה;
הא מה אני מקיים "נביא לגויים נתתיך"?
– בבני ישראל שהיו נוהגים כעכו"ם.
שמות
רבה
כ"ט
ז'
"אנכי
ה' אלוקיך"
– הדא הוא דכתיב (עמוס ג') "אריה שאג מי לא יירא".
זהו דכתיב (ירמיהו פרק י')
"מי לא ייראך מלך הגויים,
כי לך יאתה!"
אמרו הנביאים לירמיהו:
"מה ראית לומר "מלך הגויים"?! כל הנביאים קוראים אותו "מלך ישראל" ואתה קורא אותו "מלך הגויים"? אמר להם: "שמעתי ממנו: נביא לגויים נתתיך,
ואני אמרתי: "מלך הגויים".
אברבנאל:
... עם היותך נער נתתיך נביא לא לבד לישראל אבל גם לכל הגויים כי על כולם תנבא.
1. כמה דעות שונות נאמרו כאן בפירוש "נביא לגויים", ואלו הן?
2. **
הסבר,
מה ראה רש"י לפרש כאן על פי הספרי, והלא הוא עצמו מפרש פסוק ז'
ד"ה
על
כל
אשר
אשלחך: אל העכו"ם
ד"ה
ואת
כל
אשר
אצוך: לישראל תדבר?
ב.
א,
ז'
כי
על
כל
אשר
אשלחך
תלך
ואת
כל
אשר
אצוך
תדבר.
תנחומא,
פרשת
תולדות
י"ב:
(משלי כ') "אזן שומעת ועין רואה –
ה'
עשה גם שניהם."
וכי לא עשה הקבה"ו אלא עין ואזן בלבד,
והלא כל האברים הוא גלפן באדם. אלא מהו "אזן שומעת ועין רואה…"? אתה מוצא שלושה דברים ברא הקבה"ו ברשותו של אדם ושלשה אינן ברשותו.
הללו שהן ברשותו:
הידים והפה והרגלים.
כיצד?
הידים – רצה לעסוק בהם מלאכת שמים:
סוכה,
לולב,
ציצית,
לכתוב תפילין ומזוזות – עושה.
רצה לגנוב, לשפוך דם נקי,
לקפח את העוברים והשבים –
עושה.
הפה – בקש לעסוק בתורה,
לספר לשון טוב,
להלל,
לשבח,
להתפלל,
לומר שירות –
אומר.
בקש לספר לשון הרע, לחרף ולגדף ולהשבע על שקר – אומר.
הרגלים – בקש לילך לדבר מצווה –
הולך,
בקש לילך לדבר עברה… – הולך.
הללו שאינן ברשותו העינים והאזנים והחוטם. העיניים – כיצד?
היה עובר בשוק,
ראה עברה או דבר שהוא מאוס בעיניו…
או שלטון שלא היה ברצונו לראותו –
מה יעשה? רואה הוא שלא בטובתו. האזנים שומעות חרופין וגדופין… שלא בטובתו… וכשהקבה"ו חפץ אף אלו שהן ברשותו אינן ברשותו. מנין?
ממשה ובלעם ויונה וירמיהו…
ירמיהו – אמר לו הקבה"ו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך… ואומר אהה ה'
הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי".
אמר לו הקב"ה:
אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר"
– בעל כרחך תלך ובעל כרחך תדבר.
מהו הדיוק הלשוני שעליו בנוי המדרש?
ג.
א,
ט'.
וישלח
ה'
את
ידו
ויגע
על
פי.
שים לב: לא נאמר "ויגע"
(יו"ד בחיריק) בקל אלא בהפעיל.
מה המושא לנשוא זה "ויגע"
(פעל יוצא!)?
ד.
א.
ט'.
וישלח
ה'
את
ידו
ויגע
על
פי
ויאמר
ה'
אלי:
הנה
נתתי
דברי
בפיך
השוה למקומנו את שני המקומות הבאים:
ישעיהו
ו' ו'-ז':
ויעף
אלי…
ובידו
רצפה…
ויגע
על
פי
ויאמר
הנה
נגע
זה
על
שפתיך
וסר
עונך
וחטאתך
תכופר.
יחזקאל
ב' ט'-
ג'
ג':
ואראה
והנה
יד
שלוחה
אלי
והנה
בו
מגילת
ספר
ויאמר
אלי:
בן
אדם,
את
אשר
תמצא
אכול,
אכול
את
המגילה
הזאת…
ואפתח
את
פי
ויאכלני
את
המגילה
הזאת.
1. מה הדומה בשלשת המקומות האלה?
2. במה שונה המקום בישעיהו משני האחרים?
3. מה ההבדל בין מקומנו בירמיהו ובין המקום ביחזקאל מבחינה סגנונית–ספרותית?
4.
השוה פסוקנו בירמיהו וביחזקאל לתרגום יונתן:
|
תרגום ושלח ה' את פתגמי נבואותיה וסדר בפומי הא שויתי פתגמי נבואתי בפומך |
ירמיהו: ט': הנה נתתי דברי בפיך |
|
קבל מה דכתיב במגילתא הדא וארכינית ית נפשי ואחכימיני מה דכתיב במגילתא הדא |
יחזקאל: ג': ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת |
א.
מה ההבדל המהותי בין סגנון הנביא לבין סגנון התרגום ומה ההבדל ביניהם מבחינה אסטטית–ספרותית?
ב.
מה המריץ את התרגום לתרגם בדרך זו?
ה.
א,
י"ז
אל
תחת
מפניהם
– פן
אחתך
לפניהם.
ר'
יוסף
ב"ר
שמעון
קרא:
אל
תירא שאני אחיתך לפניהם, שלא אחתך בידם.
רד"ק:
אם לא תירא ותבטח בי,
אצילך מידם, ואם תירא מהם אחיתך ואפילך לפניהם
באור:
(שלמה
בן
דוד
זאנס, ווילנא
תר"ט)
שרשו "חתת"
וןענינו דרך שאלה ותמיהה: הרי אחתך לפניהם?
"הלא נתתיך היום על דרך אורח חיים פי תפלס"
לדעת הרד"ק שפירשו בתמיה,
כלורמ:
תחשוב תפלס אורח חיים?
מלבי"ם:
"אל
תחת
מפניהם" –
להחניף להם, כי אז "אחיתך לפניהם, לא אם תעיז פנים
תרגום
אטטענזאסער:
צאגע ניכט פאר איהנען, זאנסט ווערדע איך דיך אין איהרר געגענווארט צו שאנדען מאכען.
תרגום
זאכס:
לאסס דיר פאר איהנען ניכט באנגע זיין,
ווערדע איך דען דיך פאר איהרט אנבליקקע צו שאנדען קאממען לאססען?
בובר–רוזנצווייג
Sei nimmen bestiinst von ihenem
Somst bestiinge ich dich vok uhnem
איזה מן הפרושים ואיזה מן התרגומים נראה לך פשוטו של כתוב?
ו.
א,
ט"ו
כי
הנני
קורא
אבן
כספי
אדני
כסף:
זכר בתחילת ספרו כלל כונת כל ספרו על עמנו והוא חרבן בית ראשון ואחר בית שני, וכן עשה ישעיה בתחילת ספרו,
ואולי עם כל זה ישוב לזכור עוד כמה פעמים,
כי היו דרשות במקומות וזמנים שונים, וגם כל זה לשנות ולכפול לעם למען יזכרו; וכל זה לא הועיל.
1.
היכן מצא בפרקנו רמז לבנין בית שני?
2.
היכן מצא רמז לכך בתחילת ספר ישעיה?
הפטרת פרשת פינחס (תשל"א)
ירמיהו א ב
ראשונה
בין
שבת
בין
המצרים
(עיין גם גליון פ' שמות תשי"ט)
פרק ב' פסוקים ב'-ג'
ב.
זכרתי
לך
חסד
נעוריך
אהבת
כלולותיך
לכתך
אחרי
במדבר
בארץ
לא
זרועה
ג.
קדש
ישראל
לה'
ראשית
תבואתו
כל
אוכליו
יאשמו
רעה
תבוא
עליהם.
רש"י:
אם הייתם שבים אלי, תאותי לרחם עליכם,
כי זכרתי חסד נעוריך ואהבת כלולות חופתך שהכללתיך לחופה (ולשון הכנסה הוא)
ומה הוא חסד נעוריך? לכתך אחרי שלוחי משה ואהרן,
מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צידה, כי האמנתם בי.
רד"ק:
אע"פ שאני מביא עליך רעה בעבור מעשיך הרעים, לא אעשה אותך כלה, כי זכרתי לך חסד נעוריך,
וענין "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" כמו שתרגם יונתן:
דכרנא לכון טובות יומי קדם,
רחמה אבהתכון דהימנו במימרי (זכרתי לכם טובות ימי קדם,
אהבת אבותיכם שהאמינו בדברי)
שד"ל:
"החסד"
הוא באוהב ו"החן"
בנאהב.
(עיין בראשית לט'
כ"א ויהיה ה'
את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר).
וכאן הכונה זכרתי לך החסד והדבקות שהייתי דבק בך בימי נעוריך ואהבתי אותך בימי כלולותיך,
ולפיכך אף אם אענישך, הנה חסדי מאתך לא ימוש וקדש ישראל לה'. – ומכל מקום הנני מוכרח להוכיח אתכם על פניכם ולומר לכם: "מה מצאו אבותיכם בי עול".
כי דבקות האדם באל לא תקרא חסד,
ואע"פ שהאוהב את ה' נקרא "חסידו"
מכל מקום לשון "חסד"
לא תמצא רק בין אדם לאדם או מהאל לאדם,
ורק בדורות האחרונים (בנחמיה ובדברי הימים)
אולי נקראו מעשי חסידות של אדם למקום בשם חסדים.
1. מה ההבדל שבין פרושי רש"י – רד"ק "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" לבין פרושו של שד"ל?
2.
הסבר,
מה הן המעלות והחולשות של כל אחת משתי הדעות?
(מבחינת מבנה הפסוק,
המשך הפרק וכדומה).
3. האם עומד הושע ו' ז'
"כי
חסד
חפצתי
ולא
זבח"
בסתירה לדברי שד"ל?
4.
השוה לפסוקנו את דברי
ירמיהו
ל"א
ב': ואהבת
עולם
אהבתיך
על
כן
משכתיך
חסד.
היש מפסוק זה סיוע לדברי שד"ל אם לא?