גיליונות נחמה – 3

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים [תשכ"א]

צו – הפטרת שבת הגדול

מלאכי פרק ג

א.
שאלה כללית

השווה:

1. מה הדמיון ומה השונה בין דבורי הרשעים במקומנו ובין דבריהם שם אל ירמיהו?

2.
היכן מצינו בספר מלאכי רעיון זה שנית?

3.
השוו לדבריהם את מזמור עג,
א–יד ובייחוד פסוקים יא–יב.

4. במה דומים דברי המזמור לפסוקינו ולפסוקי ירמיהו ובה שונים הם מהם?

ב.
מדברי המדרשים:

שיר
השירים
רבה ז:

התבן,
המוץ והקש היו מדיינים זה עם זה:
זה אומר: "בשבילי נזרעה השדה",
וזה אומר: "בשבילי נזרעה השדה"
– אמרו להם החטין:
"המתינו לי עד שתבוא הגורן ואנו יודעין בשביל מי נזרעה השדה".
בא הגורן, וכשנכנסים אל הגורן יצא בעל הבית לזרותה,
הלך לו המוץ לרוח. נטל התבן והשליכה לארץ, נטל הקש ושרפו.
נטל החטים ועשה אותם כרי,
היו עוברים הבריות,
כל מי שרואהו מנשקו… הדא הוא דכתיב:
"כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה – קש וליהט אותם היום הבא, אמר ה' צבאות,
אשר לא יעזוב להם שורש וענף" [מלאכי ג, יט].

במדבר
רבה יא:

… הדא הוא דכתיב [משלי ג, לא]
"אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו". איש חמס – זה עשו הרשע… ומה הוא שאמר "אל תקנא"? לפי שהיה גלוי לפני הקב"ה שעתידין ישראל שיהיו משועבדים תחת אדום,
ויהיו דחוקים ולחוצים ביניהם, ועתידין ישראל להתרעם על זאת,
כשם שאמר מלאכי [ג,
יד–טו]
"אמרתם:
שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה'
צבאות,
ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלהים וימלטו".

לפיכך אמרה רוח הקודש על ידי שלמה:
"אל תקנא באיש חמס" – אל תקנאו בשלום עשו הרשע ו"אל תבחר בכל דרכיו" – שלא תעשו כמעשיו.
למה?
הביטו לאחרית הדבר,
שהנה היום יבוא שיתעב האלהים כל מי שהיה מליז במצוות. הדא הוא דכתיב [משלי ג, לב]
"כי תועבת ה'
נלוז",
וכן הוא אומר [תהלים ה, ז]
איש דמים ומרמה יתעב ה'".

אבל מי שמישר ארחותיו לפניו,
הוא יהיה מאנשי סודו. הדא הוא דכתיב [משלי ג, לב]
"ואת ישרים סודו".
ואומר [מלאכי ג, יח]
"ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע,
בין עובד ה'
לאשר לא עבדו".

1. מה היא התשובה הניתנת לטענת פסוקי יד–טו לפי הסברתם של שני המדרשים האלה?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

על – פי הגליונות ש ל נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"א

הפטרת צו –לשבת הגדול

מלאכי ג

הקשר שבין שבת הגדול לבין הפטרה זו הוא כנראה בסופה של ההפטרה, בהזכרת אליהו, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וכן מצינו בחג הפסח מצוות רבות המאחדות את המשפחה כולה, הן בזמן הבית כשאכלו קרבן פסח והן היום בליל התקדש החג שבו סדר פסח מאחד כל בני המשפחה. ואולם יש במקורות סיבות רבות ושונות מה ראו לקבוע דווקא פרק זה בהפטרה לשבת הגדול.
חומר ימצא המורה בספר "חזון המקרא" לרב יעקובסון חלק ב' עמ'
231-233.

את הפסוקים שהבאנו בשאלה א מביא הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר ג' יט)
כדוגמא לפקפוקים של בני אדם על העדר ידיעת ה'
בפעולותינו,
מפני שהם רואים "אנשי הרשע בטובה ונחת ושלווה".

פסוקים אלה מובאים גם ברמב"ן בפירושו לתורה,
כמהלך מחשבה מנוגד בתכלית לאותה מצוות לא תעשה גדולה שהיא יסוד אמונתנו, (דברים י', טז:
"לא תנסו את ה' אלהיכם".

רמב"ן
דברים
פרק ו
פסוק טז:

לא
תנסו את
ה' אלהיכם,
פירוש כאשר ניסיתם במסה, שלא תאמר, (שמות יז) "אם יש ה'
בקרבנו"
לעשות לנו נסים,
או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו,
(ירמיהו מד יז)
"ונשבע לחם ונהיה טובים" – נשמור תורתו, כי הכוונה שם (=במסה)
כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר,
ואם לא –
יעזבוהו,
ונחשב להם לעוון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לניסיון,
והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה'
תקצר,
ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים,
כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק (היות בספק בכוחו ויכולתו של ה') או שאלת מופת וניסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס,
אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אווילי עמנו (מלאכי ג יד)
" וכי הלכנו קדורנית מפני ה'".

ולכך אמר הכתוב בכאן, (דברים ו יז)
"שמור תשמרו מצותיו ועדותיו וחוקיו",
שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות, כגון הפסח והמצה והסוכה, ותשמרו חוקיו אע"פ שלא תדעו טעמם, כי באמת ייטב לכם בסוף,…
…. והנה הבטיח כי סוף הכבוד לבוא …

מה שאומר הרמב"ן כאן –
"כי סוף הכבוד לבוא" הלא היא התשובה הניתנת בדברי ההפטרה יח – יט – כ.
והם הדברים המבוארים על ידי שני המדרשים המובאים בשאלה ב.

וע"י ההסתכלות בטענות "אווילי עמנו" בשאלה א ובתשובת הנביא לטענות אלה בשאלה ב יורגש ע"י הלומדים יותר,
מהו הקושי שבפסוקים טז–יזבייחוד טזהעומד בין זה לזה (גויובן על ידי כך מה הכריחו לאברבנאל להכניס גם את פסוק טז לתוך הדיבורים של הטוענים טענת "שוא עבוד ה'".
אלא שהדוחק בתשובה יורגש מיד.

ואולי עתה תובן שאלה ד.

דברי המאמר בפרקי
אבות
רואה את התשובה לטענת הטוענים "שוא עבוד ה'"
ולספקות המסופקים לא בדחייה ליום הבא
אשר בו תשובו ותראו,
מה רב השכר אשר ינתן אז
ליראי ה'.
אלא לפי דברי המאמר הזה כבר עתה,
בשעה זו, אשר למראית עין אין לראות אלא את הזדים המאושרים בהצלחתם, בשעה שרואים את עושי הרשעה נבנים, גם עתה כבר באים "יראי ה' וחושבי שמו" על שכרם, שהרי "שכינה שרויה ביניהם".
וכדי להוכיח שזהו באמת לדעת "יראי ה' וחושבי שמו" השכר האמיתי, השכר שאין שכר למעלה הימנו,
יחזרו הלומדים שוב למזמור ע"ג שבו עסקו בשאלה א וייווכחו: "ואני קרבת ה'
לי טוב".

(*
ועיין לדברי רמב"ן אלה את דבריו לסוף פרשת בוא שהובאו בגיליון בא שנה זו, שאלה א.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ– שנת העשרים ושלוש [תשכ"ד]

צו – הפטרה לשבת הגדול

מלאכי פרק ג

פרק
ג,
כג:

הִנֵּה
אָנֹכִי
שֹׁלֵחַ
לָכֶם
אֵת
אֵלִיָּה
הַנָּבִיא
לִפְנֵי
בּוֹא
יוֹם
ה'
הַגָּדוֹל
וְהַנּוֹרָא.

פרק
ג,
כד:

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם …

א.
שאלה כללית:

מהו הקשר האסוציאטיבי שאפשר למצוא בין פרקי אליהו [מלכים א', יז–יט]
ובין פרק ג במלאכי?

ב.
בנימין דה פריס:

אליהו הנביא באסכטולוגיה המקראית. [ספר בירם עמודים 82-83 תשט"ז].

העם הנמצא במצוקה פוליטית וכלכלית מצפה להתגלות מושיע. הוא מבקש אותו וחפץ בו…
התקופה היא תקופה של דרישת התורה, ודבר הנביאים האחרונים שלפני החורבן – ירמיהו יחזקאל –
מסתמכים בתיאוריהם, השקפותיהם ומליצותיהם על הכתוב בתורה,
אולי כבר הגענו לתקופת עזרא – זמנו של הנביא לא נקבע בדיוק –
שהיא גם תקופת קריאת התורה ברבים. בעיני אנשי הדור נראה דמיון מה בין דור מקבלי התורה בסיני – חורב לבין דורם,
מבחינות שונות. לפיכך ניתנים גם הייעודים שנאמרו לדור מתן תורה להידרש לדור זה של "קיימו וקבלו" [לכל הפחות להלכה]…

תוכן פרק ג שבספר מלאכי קשור איפוא קשר בל ינותק לשמות פרק כג והוא מדרשו…

הסבר מה הם הקשרים שיש למצוא בין פרקנו לבין שמות פרק כג וכיצד נדרשו פסוקיו שם על ידי נביאנו?

ג.
פרק ג, כד:

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים

וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם …

רש"י:
והשיב
לב אבות:
להקב"ה.

על
בנים: על ידי בנים,
יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום וכן "ולב בנים על אבותם". כך שמעתי משמו של ר'
מנחם…

ראב"ע:

והשיב:
כדרך [דברי הימים א',
יב,
יז]
"אם לשלום באתם אלי לעזרני,
יהיה לי עליכם לבב ליחד"
והיפך זה [מיכה ז, ו]
"בן מנבל אב,
בת קמה באמה",
והנה כולם יהיו לב אחד לשוב אל השם, אבות ובנים בטרם בוא יום ה' הגדול.

ר'
אליעזר
מבלגנצי:

והשיב
לב אבות
על בנים:
להיות מלמדים לבניהם תורתי וחוקותי,
כעניין [דברים יא, יט]
"ולמדתם אותם את בניכם", וכן [דברים ד, י]
"ואת בניהם ילמדון".

ולב בנים על אבותם: ללמוד ולשאול חוקי האלהים, כעניין [דברים לב, ז]
"שאל אביך ויגדך"
ולשמוע מוסר אבותם,
ולא יתנו כתף סוררת במצוות,
לשמוע וללמוד תורת הקב"ה להיחלץ ולהזדרז לעמוד ביום הדין, ובבוא אליהו הנביא לזרזכם בכך,
שימו לב לזכור תורת משה עבדי, פן אבוא ליום הדין והכיתי את כל הארץ חרם באין פליטה,
והרי שיטת זו כשיטת [תהלים ב, יא]
"נשקו בר פן יאנף", וכשיטת [צפניה ב, ג]
"בקשו צדק בקשו ענווה, אולי תסתרו ביום אף ה'".

אברבנאל:

והנביא האלוהי ההוא ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ופירשו המפרשים, שישים אהבה וריצוי שלום והסכמה רבה בין בני אדם כולם, ומדברי חכמים ז"ל הוא בסוף מסכת עדויות [*].

* הכוונה לעדויות
ח, ז:
אין אליהו בא לטמא ולטהר,
לרחק ולקרב אלא…
וחכמים אומרים: לעשות שלום בעולם,
שנאמר:
"הנני שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

ביאור:

על
בנים: טעם "על"
כטעם "עם",
כמו [שמות לה, כב]
"ויבואו האנשים על הנשים", ועניינו – ישיב לב אבות ובנים יחדיו אל ה',
וכפל העניין לאמור "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", כי זהו דרך לשון עברי,
ברצותו להעריך יחסי שני דברים זה לזה,
ולדמות דמיון גמור,
שיהיה זה כמו זה.

1.
כמה דעות שונות נאמרו במפרשים אלה לפסוקנו.
שים לב לפירושים שניתנו למילת היחס "על"?

2.
למה לא הביא הביאור כסיוע לפירושו את בראשית לב,
יא:
"אם על בנים"?

3.
לאיזה מכל הפירושים הנ"ל תוכל להביא סיוע מתוך הפסוקים שלפניו ולפני פניו?

ד.
ר'
יוסף אבן כספי:

תם הכסף, שמונה דרשות על עניינים שונים.

מתוך דרשה ח לבאר עניין הבית השלישי העתיד.

אמר המחבר: אחרי שביארנו איך זה העניין [עניין צאתנו מן הגלות ושובנו לארץ וביאת המשיח] מטבע האפשרי וקרוב הדבר לפי הסברה ושיקול הדעת, נכון לזכור עתה מה שנמצא במקרא מזה היעוד…

הנה זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, וזה כי יעד משה רבנו עליו השלום,
לנו בתורה בסוף ימיו בפרשת "אתם ניצבים" תחילת ירושת הארץ וגלותנו ממנה,
ואחר תשובתנו אליה ובזה סיים ואמר: [דברים ל, ד]
"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך",
ולא הגביל לזה זמן, לא אחד ולא שניים, אבל אמר, כי זה נכון מעם האלוהים עלינו תמיד,
וכן חיזק עוד בפרשת האזינו [דברים לב, מג]
"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום",
וידוע כי כך עשה פעם אחת על יד נבוכדנצר ושוב בבית שני, ומדוע לא יעשה כן עוד פעם שנית או יותר?
והוא ראשון והוא אחרון!

עוד שנוי זה בנביאים בפרט וזה בספר מלאכי, כי הנביא הזה ראוי לו שינבא על חורבן בית שני ושוב בית שלישי,
כי היה תוך זמן בית שני זמן רב… וכאשר ראה רוע הנהגתם בבית שני… כמו שכתב ביוסיפון,
שהמלכים הארורים היו עושים עצמם כהנים גדולים והיו דוחים שבט לוי ומשפחת אהרן מן העבודה… עם שעשו בגידות ורעות אחרות… יעד הוא להם חורבן אותו הבית והתפזרם בגלות בין העמים. וזהו אומרו: [מלאכי ב, ט]
"וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם" והטעם – בין הנוצרים והישמעאלים וזולתם כאשר אנחנו היום.

ואין לטעות מאמרו "נתתי"
שהוא לשון עבר,
כי כך דרך כל הנבואות… … וניחם אותנו על הצרות האלה,
בפרט על גלותנו… כי עוד ימים באים וישובו שמה וישבעו שובע שמחות וזה אומרו [מלאכי ג, א]
"הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני" וזהו המשיח שאנו מחכים…

ובעבור היות גלותנו זה ארוך,
אמר [שם,
ג,
טז]
"ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר [כך גירסתו] זיכרון לפניו"… ובעבור שידע מלאכי כי אלה שתי האומות יחדשו דת לא היה אז, וישתדלו להשכיחנו תורת משה, ציווה לנו בפרט "זכרו תורת משה"
והפליג לומר "אשר ציוויתי אותו בחורב", להעירנו,
שלא יפול מדברה ארצה, ולא יעשה בה ציור ופירוש אחר, וכל זה לשמרנו מדרך הנוצרים והישמעאלים, המחזיקים בתורת משה לפי דעתם,
אך בדרכים האלה.

ועוד הניח הפלגה אחרת לשמרנו מטעות בביאת המשיח הזה,
כי ידע, שיקום ויקומו משיחים,
אשר יתפארו עצמם שהוא המשיח,
שאנו מחכים אליו,
ולכן נתן סימן לנו: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא",
כלומר וזה לכם האות על המשיח שליחי,
שרמזתי לכם בואו,
כי איש, שמו אליהו הנביא– ויהיה הוא הידוע לנו או זולתו – כך שמו דומה לו בשלמות הנביא,
הנה יבוא אליכם לפני בוא המשיח, והשיב הוא לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כלומר:
ישים הסכמה מופלגת בינינו בכלל,
ואז בכל אשר נפנה נצליח ונשכיל כאשר יבוא משיח,
מעט אחר זה,
ומה יש עוד?!

אבן
כספי: אדני
כסף ג,
כב:

זכרו תורת משה עבדי. זה אמר לכל העם בכלל,
כדי שיותרו להם כל הספקות ויהיה נודע להם כל הדעות האמיתיות,
ובפרט עניין רשע וטוב לו צדיק ורע לו. כי הכל מובן בתורת משה,
הפוך בה והפוך בה דכולא בה, וזה כולל כמו שאמר ישעיהו [לד,
טז]
"דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה".

והפליג לומר "אשר ציוויתי אותו בחורב" לחזק לבנו, כי אין בה שינוי.

1. במה שונה הסברו לקשר שבין פסוק כב לשאר הפסוקים בפירושו "אדני כסף" מהסברו לקשר זה בדרשתו ב"תם הכסף"?

2.
הסבר דבריו "לא יעשה בה ציור" – נגד מי ונגד מה מכוונים דברים אלה?

3.
האם הולך הוא בפירושו "והשיב לב אבות על בנים…"
בעקבות אחד המפרשים המוזכרים לעיל או בחר לו דרך חדשה?

4. במה שונה תפישתו בעניין אליהו הנביא מכל הפרשנים?

5. מה הביאו להזכיר בין הספקות אשר יותרו להם בפרט עניין "רשע וטוב לו צדיק ורע לו"?

6. למה לפי דעתו דווקא מלאכי הוא הנביא המתאים לנבא על ימות המשיח ועל הבית השלישי?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

על–פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשכ"ד

הפטרת צו לשבת הגדול

מלאכי פרק ג

הקשר שבין שבת הגדול לבין הפטרה זו הוא כנראה בסופה של ההפטרה, בהזכרת אליהו, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וכן מצינו בחג הפסח מצוות רבות המאחדות את המשפחה כולה, הן בזמן הבית כשאכלו קרבן פסח והן היום בליל התקדש החג,
שבו סדר הפסח מאחד את כל בני המשפחה. ואולם יש במקורות סיבות רבות ושונות מה ראו לקבוע דווקא פרק זה כהפטרה לשבת הגדול.
חומר רב ימצא המורה בספר "חזון המקרא" לרב יעקובסון חלק ב' עמ'
231-233 .

עסקנו בהפטרה זו גם בגיליון צו שנת תשכ"א,
ובעיקר בפסוק יג–כא.
הפעם מוקדש הגיליון כולו לפסוקים האחרונים ולשליחותו של אליהו הנביא.

להבנת הפרק כולו ובייחוד עניין שליחות אליהו הנביא, נביא בזה את דברי מאיר
איש–שלום (פרידמן)
אשר במבוא הארוך מאוד ומפורט מאוד לספר תנא דבי אליהו אסף את כל החומר המצוי במקורותינו על אליהו הנביא,
המגלם בתוכו במקרא ובדברי חכמים ובאגדות צדדים שונים מאוד ואף מנוגדים אלה לאלה.

מאיר
איש–שלום
(פרידמן)
במבוא
ל"תנא
דבי
אליהו"
וינא
1904 מאמר
ב':

ואסיים אלה הפרקים בנבואת מלאכי ופירושה:

בימי מלאכי הנביא התמרמר לב העם על האדון –
הוא הפחה אשר היה בראשם מטעם מלכות פרס ומדי,
וגם על הכהן הראש אשר הוא מלאך הברית –
ברית הלוי, והיו נבזים ושפלים בעיני העם כפי אשר לא שמרו את דרכי ה'. והיה העם מייחל ומצפה ומקווה לימים יבואו שיהיה להם האדון כאשר הם מבקשים וכהן הראש כאשר הם חפצים. וניבא להם מלאכי והבטיחם על זה ואמר (ג,
א–ב):"הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני, ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים … ומי מכלכל את יום בואו … כי הוא כאש מצרף …
"

ואחר כך מרבה בתוכחות על מעשיהם הרעים ודברי עתק היוצא מפיהם עד פסוק טז. ואחר כך מנבא בשכרם של יראי ה'
ודיבורם,
ושנכתב ספר זיכרון לפני ה',
כי יחמול עליהם כחמלת איש על בנו העובד אותו ויראו מה בין עובד ה' ואשר לא עבדו … ואח"כ מזהיר (כב)
"זכרו תורת משה עבדי" ומסיים (כג–כד)
"הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא … והשיב לב אבות על בנים".

והפירושים שנאמרו בזה … (ומביא את דברי רש"י,
ראב"ע ורד"ק…)

והנה דעת כולם שהנביא מדבר על העתיד לבוא יום תחיית המתים ויום המשפט בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.

אולם לדעתי "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני", הוא אשר מסיים בסוף "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה'
וגו'
", *) ואליהו הוא המלאך.
"ופתאום יבוא אל היכלו האדון",
הוא משיח בן דוד. "ומלאך הברית אשר אתם חפצים"
, הוא פינחס כהן צדק, שנאמר עליו "בריתי היתה אתו החיים והשלום וגו' תורת אמת היתה בפיהו וגו'
ורבים השיב מעוון וגו' כי מלאך ה'
צבאות הוא וגו'
" (ב,
ה עד ז)
ועל כן נקרא מלאך הברית.
…

והנה הזכיר שלושה חרשים (ועיין זכריה ב,
ג.)
משיח בן דוד וכהן צדק ואליהו הנביא אבל את בן יוסף אינו מזכיר.

אמנם בכוונת הנביא נאמר: שאפשר שדבריו כפשוטן וידבר על העתיד; ואפשר שדבריו במשל ומליצה לקוחים מהגדת העם במה שיהיה לעתיד, ומנחם אותם, שישלח ה' נביאו – מלאכו,
שיעשה מעשים כאליהו הנביא, ואז יהיה האדון מבית דוד בראשם, כאשר הם מבקשים,
ויהיה להם כהן גדול כאשר הם חפצים.
אמנם בטרם ימלא ה' דברו ישפוט אותם כאש מצרף.

מאיר
איש–שלום
פירוש
לפסיקתא
רבתי
פרשת
החודש
ט"ו,
עמוד
עה:

בימי הנביאים האחרונים כשהתמנה זרובבל מבני דוד לפחה ויהושע לכהן גדול,
לא נחה רוח העם, כנראה מתוך המקראות בחגי זכריה ומלאכי, וניבא להם מלאכי,
שהקב"ה מעמיד להם נביא שיצרף ויטהר את כולם ואמר:"הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני" ואותו הנביא שמעשהו דוגמת מעשה אליהו –
קורא אותו בשמו,
ואמר עליו "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא",
ואז "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" והוא מזרע דוד,
משיח,
מלך,
"ומלאך הברית אשר אתם חפצים"
והוא הכהן הגדול,
"כי מלאך ה'
צבאות הוא".

*)
וזו גם דעת ר' יוסף אבן כספי בפירושו "אדני כסף"

נגד דעת רוב המפרשים.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושמונה [תשכ"ט]

הפטרה צו לשבת הגדול

מלאכי ג, ד–כד

א.
שאלת מבנה

1.
לדעת סגל בפירושו למלאכי, פסוקי ההפטרה שלנו הם חלק מתוך יחידה גדולה יותר והיא ב,
יז – ג,
כא.

התוכל להסביר מה מאחד פסוקים אלה ליחידה אחת?

ב.
פרק ג, ד:

וְעָרְבָה
לה'
מִנְחַת
יְהוּדָה
וִירוּשָׁלִָם
כִּימֵי
עוֹלָם
וּכְשָׁנִים
קַדְמֹנִיּוֹת:

1.
רבים ממפרשי המקרא מתקשים להבין את הקשר שבין פסוק זה ובין מה שלפניו ומה שלאחריו.

התוכל להסביר קשר זה?

2.
מה ראו מסדרי התפילה לקבוע פסוק זה כסיום תפילת עמידה?

ג.
פרק ג, ה:

…
וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר –
וְלֹא יְרֵאוּנִי…

1.
מה פירוש "עד ממהר"?

2.
מקשים:
למה לא הזכיר בין כל עבירות אלה גם עבודה זרה?

3.
מה פירוש "מטי גר"?

ד.
פרק ג, ו:

(ו)
כִּי
אֲנִי
ה'
לֹא
שָׁנִיתִי
וְאַתֶּם
בְּנֵי
יַעֲקֹב
לֹא
כְלִיתֶם:

רש"י :

כי
אני ה'
לא
שניתי. אף על פי שאני מאריך אפי, לא שינה דעתי עלי מבראשונה,
לאהוב את הרע ולשנוא את הטוב.

ואתם בני יעקב.
אף על פי שמתים אתם ברעתכם ולא גביתי מן הרשעים בחיים.

לא כליתם. אינם כלים מלפני והנחתי לי הנפשות לגבות מהם דיני בגיהנם, וכן תירגם יונתן:
ואתון,
דבית יעקב, מדמן [=אתם סבורים] דמאן דמאית בעלמא הדין [=מי שמת בעולם הזה] דיניה פסק [כלומר:
אתם סבורים לומר,
דינו בטל שאין עוד ליפרע ממנו].

רד"ק :

כי
אני ה'
לא
שניתי. כי מה שאמרתי אפילו לזמן ארוך – כן יהיה,
כי אני לא שניתי ודברי לא ישנו,
וכל העתידות שאמרתי לכם על ידי עבדי נביאי כן יהיו. "שניתי"
עניין שינוי, כלומר לא אשנה מדבר לדבר ומחפץ לחפץ.

ואתם בני יעקב לא כליתם.
כמו שכלו שאר האומות, שלא נשאר להם זכר בשמם,
וכלו מהיות גוי,
אבל אתם לא כליתם ולא תכלו, כי לעולם תהיו מיוחדים בין הגויים, להיות גוי אחד בארץ, אף על פי שגליתם ונידחתם לכל פאה,
שמכם נשאר בכל מקום. ומה שהריעותי לכם – בעוונותיכם עשיתי, וכמו שאני לא אשנה, גם אתם לא תכלו. ובאחרית הימים תשובו למעלתכם ותהיו עליונים על כל גויי הארץ.

מקרא
כפשוטו :
ואתם בני יעקב לא כליתם.
כמו שנאמר [שמואל א', ג,
ב]
"ועיניו החלו כהות",
כן המקרא הזה.
ובאמרו "בני יעקב" יזכור דרכי יעקב הראשונים שעקב את אחיו פעמיים… וזה פירוש הדברים בחיבורם: כמו שאני ה'
לא שניתי ובטובי אני עומד,
כן גם אתם לא שניתם,
וברעתכם אתם עומדים,
כי עדיין לא חדלתם מהיות "בני יעקב" שערמתו – אומנותו וכל מעשיו בעקבה. כאשר יאמר המשל התלמודי: ברא כרעא דאבוה.

1.
מה הם הקשיים בפסוק זה?

2.
מה ההבדל בין פירוש רש"י לבין פירוש הרד"ק?

3.
מה המשותף לשניהם בניגוד לפירושו של בעל "מקרא כפשוטו?"

4.
במה רואה בעל "מקרא כפשוטו" דמיון בפסוקנו לשמואל א', ג,
ב?

5.
על אלו פסוקים בדברי הנביאים יכול בעל מקרא כפשוטו להסתמך בהערכתו את יעקב?

6.
יש המביאים סעד לפירוש בעל "מקרא כפשוטו" ל"בני יעקב" בפסוקנו מפסוק ח.
מה הוא הסעד?

7.
איזה מן הפירושים נראה לך המתאים ביותר להקשר?

ה.
השווה:

1.
מה המשותף לדברי ישראל המובאים בדברי הנביא?

2.
מה ההבדל בין דבריהם פה ושם?

[שים לב: במקום הראשון [ב,
יז]
מובאות שתי טענות בדבריהם, לכן מילת "או"].

ו.
השווה:

1.
מה הדמיון ומה השונה בין דיבורי הרשעים במקומנו ובין דבריהם שם אל ירמיהו?

2.
היכן מצינו בספר מלאכי רעיון זה שנית?

3.
השוו לדבריהם את מזמור עג,
א–יד ובייחוד פסוקים יא–יב במה דומים דברי המזמור לפסוקינו ולפסוקי ירמיהו ובמה שונים הם מהם?

ז.
פרק ג יג:

חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם

אבן
כספי: אדני
כסף:

זה תלונת צדיק ורע לו,
כי היא יותר חזקה מן האחרת, כי רעות העולם הזה מונעות שלמות הנפש,
לא צמצום הטובות,
לכן היתה התשובה לזה [טז]
"אז נדברו יראי ה' וכו'".

1.
מה היא כוונתו בתלונה "האחרת",
אשר תלונת "צדיק ורע לו"
חזקה ממנה?

2.
היכן בפרקי מלאכי נמצאת אותה תלונה אחרת?

3.
ובמה לפי דעת אבן כספי חזקה תלונת "צדיק ורע לו"
מן האחרת ?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשכ"ט

הפטרה צו לשבת הגדול

מלאכי ג, ד – כד

הקשר שבין שבת הגדול לבין הפטרה זו הוא כנראה בסופה של ההפטרה, בהזכרת אליהו, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וכן מצינו בחג הפסח מצוות רבות המאחדות את המשפחה כולה, הן בזמן הבית כשאכלו קרבן פסח והן היום בליל התקדש החג,
שבו סדר הפסח מאחד את כל בני המשפחה. ואולם יש במקורות סיבות רבות ושונות מה ראו לקבוע דווקא פרק זה כהפטרה לשבת הגדול.
חומר ימצא המורה בספר "חזון המקרא" לרב יעקובסון חלק ב' עמ'
231-233 .

עסקנו בהפטרה זו גם בגליון צו שנת תשכ"א,
ושל שנת תשכ"ד.
בגיליון האחרון (תשכ"ד)
הפנינו תשומת לב הלומד לפסוקים האחרונים של ההפטרה ובייחוד לשליחותו של אליהו הנביא.
הפעם עסקנו בחלקה הראשון של ההפטרה.

הפסוקים שנקבעו לקריאת הפטרה לא תמיד מהווים יחידה עניינית רעיונית שלמה.
לא תמיד הפסוק הראשון של ההפטרה הוא תחילת עניין ולא תמיד הפסוק האחרון הוא פסוק מסיים. ההפטרה נקבעה לפי נקודות ראות אחדות. (כגון,
השאיפה לסיים בפסוק "טוב",
וכד').
על כן בבואנו ללמוד הפטרה עלינו לעבור לעיתים אל מעבר לגבולותיה ולעיין במה שלפניה ושלאחריה.
זהו תפקידה של שאלה א.

פסוק ו קשה והמפרשים כולם הפכו והפכו בו. באיזה מובן מדובר בו על אי השתנותו של ה'? ומה הקשר בין היותו אחד ובלתי משתנה לפסוקים שקדמו לפסוק זה ? ומה הנאמר על בני יעקב בהקבלה לאי השתנות ה',
האם זוהי הקבלה נרדפת או הקבלה ניגודית ?? ומה פירוש "לא כליתם"? האם "כליתם"
הוא כאן פועל עזר ויש להשלים לו את חלקו העיקרי של הנשוא (=
לא כליתם, לא חדלתם מהיותו מעשות, טובה או רעה?)
או שמא אין "כליתם"
כאן פועל עזר הדורש מקור אחריו, ולא הוא הוא הנשוא כולו ? הפנייה "בני יעקב" (ולא "בני ישראל") נראית בעיני בעל "מקרא כפשוטו" כשם גנאי, וכוונת הפנייה הזו כאן –
תוכחה.
בדרך זו הלכו רבים מן המפרשים משלנו ומשלהם, ויש אף המתרגם את הפסוק בהתאם לכך:
מתוך א. אהרליך.

ויתורגם ללועזים: auch ihr habt nicht
aufgehצrt
zu sein die Sצhne
Jacobs- –

= הנכם ממשיכים בלי הפסק להיות "בני יעקב".

ואינו נראה שתהיה הפנייה "בני יעקב" במקום זה שם גנאי, ושתהיה התוכחה העיקרית,
הטענה החזקה זו,
שלא חדלתם מלהיות "בני יעקב".

את הפסוקים שהבאנו בשאלות ה,
ו,
מביא הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר ג' י"ט)
כדוגמא לפקפוקים של בני אדם על העדר ידיעת ה'
בפעולותינו,
מפני שהם רואים "אנשי הרשע" בטובה ונחת ושלווה.

מו"נ
חלק ג'
פרק
י"ט:

… וכבר הזכירו הנביאים כי למידת הסכלים על העדר ידיעת ה' את מעשינו, אינה אלא ממה שרואים אנשי הרשע בטובה ושלווה, ושזה מביא את החסיד להרהר כי התמדתו לעשות טוב ומה שסבל על כך מן הצער בהתקומם אחרים כנגדו בלתי מועיל. ואחר כך אמר הנביא כי הוא שוטט במחשבתו בכך,
עד שנתברר לו שהדברים נבחנים בסופם לא בראשיתם, וזה הוא תיאורו בסדר כל העניינים הללו,
אמר:
"ואמרו איכה ידע א–ל ויש דעה בעליון, הנה אלה רשעים ושלוי עולם הישגו חיל,
אך ריק זיכיתי לבבי ורחצתי בניכיון כפי"
(תהלים עג), וסוף הדיבור: "ואחשבה לדעת זאת עמל היא בעיני, עד אבוא אל מקדשי א–ל אבינה לאחריתם,
אך בחלקות וגו'
איך היו לשמה כרגע וגו'
". ועניינים אלה הזכירם מלאכי, אמר:
"חזקו עלי דבריכם אמר ה'
וגו',
אמרתם שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו', אז נדברו יראי ה' וגו'
ושבתם וראיתם וגו'
".

פסוקים אלה מובאים גם ברמב"ן בפירושו לתורה,
כמהלך מחשבה מנוגד בתכלית לאותה מצווה גדולה שהיא יסוד אמונתנו:

רמב"ן
דברים
פרק ו
פסוק טז:

לא תנסו את ה' אלהיכם:
פירוש כאשר ניסיתם במסה, שלא תאמר, אם יש ה'
בקרבנו (שמות יז, ז)
לעשות לנו נסים,
או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו,
"ונשבע לחם ונהיה טובים" (ירמיהו מד, יז)
– נשמור תורתו, כי הכוונה שם (במסה)
כך היתה, שאם יראו שה'
יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא –
יעזבוהו,
ונחשב להם לעוון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא ה' ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לניסיון,
והעושה כן איננו מנסה הנביא רק ה'
יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר,
ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים,
כי אין ראוי לעבוד ה'
על דרך הסתפק (להיות בספק בכוחו ויכולתו של ה') או שאלת מופת וניסיון, כי אין רצון ה' לעשות נסים לכל אדם ובכל עת,*) ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס,
אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון,
וראוי שיקבל הכל כמשפט צדק,
ולא כאשר אמרו אווילי עמנו (מלאכי ג, יד)
"וכי
הלכנו
קדורנית
מפני ה'
".

ולכך אמר הכתוב בכאן, "שמור תשמרו מצוותיו ועדותיו וחוקיו (דברים ו, יז),
שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות, כגון הפסח והמצה והסוכה, ותשמרו חוקיו אע"פ שלא תדעו טעמם, כי באמת ייטב לכם בסוף,
…

והנה הבטיח כי סוף הכבוד לבוא …

*)
ואילו בהסבר התשובות לטענות אלה עסק גיליון צו תשכ"א,
בייחוד שאלות ב,
ד.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וארבע [תשכ"ה]

מצורע – הפטרת שבת הגדול

מלאכי ג

א.
פרק ג, ו:

כי אני ה'
לא שניתי

ואתם
בני
יעקב
לא
כליתם

רש"י:

כי
אני ה'
לא
שניתי. אף על פי שאני מאריך אפיים, לא שונתה דעתי עלי מבראשונה לאהוב את הרע ולשנוא את הטוב.

ואתם בני יעקב.
אף על פי שמתים אתם ברעתכם ולא גביתי מן הרשעים בחיים.

לא כליתם. אינכם כלים מלפני והנחתי לי הנפשות לגבות מהם דיני בגהינם. וכן תרגם יונתן:
ואתון דבית יעקב מדמן [=מדמים בנפשותיכם] דמאן דמית בעלמא הדין, דיניה פסיק? כלומר:
אתם סבורים לומר:
דינו בטל שאין עוד להיפרע ממנו…

רד"ק:

כי
אני ה'
לא
שניתי. כי מה שאמרתי אפילו לזמן ארוך, לא לפי שנה כן יהיה,
כי אני לא שניתי ודברי לא ישנו,
וכל העתידות שאמרתי לכם על ידי נביאי כן יהיו.

"שניתי"
עניין שינוי, כלומר:
לא אשנה מדבר לדבר ומחפץ לחפץ.

ואתם בני יעקב לא כליתם.
כמו שכלו שאר האומות שלא נשאר להם זכר בשמם וכלו מהיות גוי, אבל אתם לא כליתם ולא תכלו, כי לעולם תהיו מיוחדים בין הגויים להיות גוי אחד בארץ, אף על פי שגליתם ונידחתם לכל פאה,
שמכם נשאר בכל מקום; ומה שהרעותי לכם,
בעוונותיכם עשיתי, וכמו שאני לא אשנה, גם אתם לא תכלו, ובאחרית הימים תשובו למעלתכם…

ראב"ע
:

כי…
לא שניתי.
לא יקרה לי שינוי, כמו [אסתר ג, ח]
"ודתיהם שונות מכל עם".

ואתם בני יעקב לא כליתם.
כי אם מת האב נשאר הבן.

אברבנאל:

שתמיד אהבתי משפט וצדק, אבל אם לא יהיה בעולם הזה, יהיה בעולם הבא.
וזהו "ואתם בני יעקב לא כליתם",
שאף שתמותו, הנה נשמותיכם קיימות לקבל גמול מעשיכם.

מקרא
כפשוטו:

ואתם
בני יעקב
לא כליתם.
כמו שנאמר [שמואל א', ג,
ב]
"ועיניו החלו כהות",
כן המקרא הזה.
ובאמרו "בני יעקב" יזכור דרכי יעקב הראשונים שעקב את אחיו פעמיים ועשה לו עדרים מצאן לבן על ידי מעשים אשר לא יעשו.
וזה פירוש הדברים בחיבורם. כמו שאני ה'
לא שניתי ובטובי אני עומד,
כן גם אתם לא שניתם וברעתכם אתם עומדים, כי עדיין לא חדלתם מהיות "בני יעקב" שערמתו – אומנותו וכל מעשיו בעקבה… ואמר הכתוב כך,
מפני שהוא בא להזכיר ערמתם שהיו מערימים על המעשרות.

1. מה הקושי בפסוקנו וכמה דעות שונות לפנינו בישוב הקושי?

2.
הסבר דברי רש"י "שמתים אתם ברעתכם",
מה פירוש בי"ת של ברעתכם?

3. מה הצריך את רש"י ואת אברבנאל לפרש את פסוקנו כמדבר בהשארת הנפש ולא –
כראב"ע – בקיום המין?

4. במה שונה "מקרא כפשוטו" מכל שאר הפירושים?

5. מה הדמיון בין פסוקנו לשמואל א', ג כ?

6.
איזה מן הפירושים הנ"ל מתאים ביותר להקשר?

ב.
פרק ג, ו:

כי אני ה'
לא שניתי

ואתם
בני
יעקב
לא
כליתם

תנחומא
ישן: פרשת
נצבים:

[דברים כט, ט]
"אתם
נצבים
היום
כולכם" – זה שאמר הכתוב [משלי יב, ז]
"הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד". כל זמן שהקדוש ברוך הוא מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם,
אין להם תקומה.

היפך במעשיהם של דור המבול ולא היה בהם תקומה.
מה כתוב בם?
[בראשית ז, כג]
"וימח את כל היקום"; היפך במעשיהם של סדומיים ולא היתה בהם תקומה, שנאמר [בראשית יט, כה]:
"ויהפוך את הערים האל"; היפך במעשיהם של מצריים ולא היתה בכם תקומה, שנאמר [שמות יד, כח]:
"לא נשאר בהם עד אחד";
הפך במעשיהם של בבל, ולא היתה להם תקומה, שנאמר [ישעיה יד, כב]
"והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד".

ועל כולם אמר דוד [תהילים לו, יג]
"שם נפלו פועלי און, דוחו ולא יכלו קום". אבל ישראל נופלים ועומדין, שנאמר [מיכה ז, ח]:
"אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי–קמתי!"
ואומר [מלאכי ג, ו]
"כי אני ה'
לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם"

אמר ר' חנינא בר פפא:
אמר הקדוש ברוך הוא: "מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה, אבל [מלאכי ג, ו]
"אתם בני יעקב לא כליתם"
שנאמר [דברים לב, כג]
"חיצי אכלה בם",
– חיצי כלים –
והם אינם כלים.

וכן אמרה כנסת ישראל [איכה ג, יב]:
"דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ"
למה הדבר דומה?
לגיבור שהעמיד את הקורה וזורק בה את החצים; חיציו כלים והקורה במקומה עומדת.
אף כך ישראל:
כל זמן שהייסורין באין עליהם,
הייסורים כלים והם במקומם עומדים ואינם כלים.
לכך נאמר [משלי יב, ז]
"הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד".

1. במה שונה המדרש בפירושו את פסוקנו מכל הפירושים שניתנו לעיל?

2. מה עניין פסוקנו לפסוק בדברים כט, ט שבו פתח המדרש?

ג.
השווה:

1.
הסבר,
מהו הדמיון בין שני המקומות ומהו ההבדל ביניהם?

2. שים לב: ירמיהו מדבר את ה', העם במלאכי נדבר על ה'.
התוכל להסביר את משמעות ההבדל הסגנוני?

3. מה ראה מלאכי לתאר את הצלחת הרשעים בתמונת הבית הנבנה, ולסיים את תיאור עושי הרשעה בכך, שהם "בחנו אלוקים"?

4. במה שונים דברי העם בפסוקינו במלאכי מדבריהם במלאכי ב,
יז?

5.
בשני המקומות אנו מוצאים כפל מלת "גם",
מה משמעותו?