גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
הפטרת יתרו
ישעיהו פרק ו
א.
שאלת מבוא:
בשל אלו מילים וביטויים שבהפטרה נקבע חזון זה כהפטרה לפרשת יתרו?
א.
ישעיה
ו, א:
בִּשְׁנַת
מוֹת
הַמֶּלֶךְ
עֻזִּיָּהוּ
…
תרגום יונתן ישעיה פרק ו פסוק א:
בשתא דאתנגע בה מלכא עזיה …
ילקוט שמעוני (בשם ילמדנו) ישעיהו פרק ו פסוק א:
בשנת
מות המלך:
וכי מת היה?
אלא שנצטרע, ומצורע חשוב כמת.
שנאמר:
אל נא תהי כמת (במדבר יב, יב).
רש"י ישעיה פרק ו פסוק א:
בשנת
מות: כשנצטרע.
1. מה ראו חז"ל להוציא את הפסוק ממשמעו?
2.
המאורע הנרמז בדבריהם כתוב בספר מלכים–ב טו, ד וביתר פירוט בדברי הימים – ב,
כו.
על איזה חטא לקה?
* * 3.
התוכל למצוא הקבלות בין פרקנו לבין הפרק ההוא בדברי הימים:
ב.
השווה:
|
מלכים א פרק כב פסוק יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: פסוק וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד … פסוק אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ …. |
ישעיה פסוק ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: פסוק שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: פסוק קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: פסוק פסוק כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי: פסוק פסוק פסוק וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי: |
עמוד על ההבדלים (הבדלי עניין והבדלי סגנון כאחד)
בין שני תאורי המעמד בשמים.
נסה להסביר את סיבת ההבדלים שבין שני התיאורים במסגרת שבה העמד כל תיאור ועל פי מגמת הפרק כולו!
ג.
פסוק א:
וָאֶרְאֶה
אֶת
אֲדֹ'
ישֵׁב
עַל
כִּסֵּא
רָם
וְנִשָּׂא
…
תרגום
יונתן
ישעיה
ו, א:
… חזיתי ית יקרא דה' שרי על כורסיה רם ומתנטל בשמי מרומא …
רד"ק:
פסוק
א: …
וָאֶרְאֶה
אֶת
אֲדֹנָי
ישֵׁב
עַל
כִּסֵּא
רָם
וְנִשָּׂא
…:
ורם ונישא הוא על הכסא,
והכל דמות במראה הנבואה.
ראב"ע:
פסוק א:
רם
ונישא – תואר הכסא,
לא כאשר אמרו רבים. והטעם,
שהוא למעלה מהחיות.
1. האם נמצאת תפישת "הרבים"
שלהם מתנגד הראב"ע אצל התרגום או אצל רד"ק או אצל שניהם?
2.
השווה:
ישעיה
נז, טו:
כִּי
כֹה
אָמַר
רָם
וְנִשָּׂא
שֹׁכֵן
עַד
וְקָדוֹשׁ
שְׁמוֹ
מָרוֹם
וְקָדוֹשׁ
אֶשְׁכּוֹן
וְאֶת
דַּכָּא
וּשְׁפַל
רוּחַ
…
האם קרוב רעיון פסוק זה לרעיון פסוקנו או לא,
(לפי אחד הפירושים הנ"ל)?
ד.
פסוק א:
…
וְשׁוּלָיו
מְלֵאִים
אֶת
הַהֵיכָל:
ראב"ע:
פסוק א:
ושוליו:
הם שולי הכסא,
כי מנהג המלכים להיות בגדים על כסאם.
איזה פירוש רצה ראב"ע לסתור בדבריו אלה ומה נימוקיו?
ה.
פסוק ג:
… קָדוֹשׁ
…
השווה את הפסוקים הבאים:
ויקרא
כ, כה:
וְהִבְדַּלְתֶּם
בֵּין
הַבְּהֵמָה
הַטְּהֹרָה
לַטְּמֵאָה
…
פסוק
כו: וִהְיִיתֶם
לִי
קְדשִׁים
כִּי
קָדוֹשׁ
אֲנִי
יְהֹוָה
וָאַבְדִּל
אֶתְכֶם
מִן
הָעַמִּים
לִהְיוֹת
לִי:
ספרא פרשת שמיני פרק יב
והתקדשתם
והייתם
קדושים
כי קדוש
אני: כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים
כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים:
ויקרא
יט, ב:
דַּבֵּר
אֶל
כָּל
עֲדַת
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
…קְדשִׁים
תִּהְיוּ
כִּי
קָדוֹשׁ
אֲנִי
ה'
אֱלקֵיכֶם:
ספרא פרשת קדושים פרשתא א
קדושים
תהיו: פרושים היו.
הושע
יא, ט:
לֹא
אֶעֱשֶׂה
חֲרוֹן
אַפִּי
לֹא
אָשׁוּב
לְשַׁחֵת
אֶפְרָיִם
כִּי אֵ–ל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:
רש"י
הושע יא,
ט:
בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר:
אחרת,
כבר הבטחתי להשרות שכינתי בקרבך בירושלים ולא אשרה אותה עוד על עיר אחרת.
רד"ק
הושע יא,
ט:
בקרבך
קדוש: ועוד שהשכנתי כבודי ביניהם, מה שלא עשיתי לעם אחר ולא אחלל כבודי.
שמו"א
פרק ב
פסוק
ב: אֵין
קָדוֹשׁ
כַּה'
כִּי
אֵין
בִּלְתֶּךָ
וְאֵין
צוּר
כֵּאלֹקֵינוּ:
פסוק
ד: קֶשֶׁת
גִּבֹּרִים
חַתִּים
וְנִכְשָׁלִים
אָזְרוּ
חָיִל:
פסוק
ה:
שְׂבֵעִים
בַּלֶּחֶם
נִשְׂכָּרוּ
וּרְעֵבִים
חָדֵלּוּ
…
…
* * 1.
מה משמעות המילה 'קדוש'
ע"פ מקראות אלה?
* * 2.
מה יהיה לפי זה משמעותו של המושג (שמות יט, ו):
"גוי קדוש"? האם פסוקו של בלעם (במדבר כג, ט):
"הן עם לבדד ישכון" מביע רעיון נרדף,
מנוגד או משלים לפסוק פרשתנו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"?
ו.
ישעיה ג: …
קָדוֹשׁ
קָדוֹשׁ
קָדוֹשׁ
ה'
צְבָאוֹת
מְלֹא
כָל
הָאָרֶץ
כְּבוֹדוֹ:
ראב"ע:
קדוש:
תאר השם, והקדושה בעצם, ולא תשתנה כנגד המקומות. … כי ה' קדוש וכן משרתיו ושלוחיו … אע"פ שהוא קדוש,
כבודו מלא הארץ,
שהיא למטה. והמפרש מלא כל הארץ – הדרים בה,
כמו "לה'
הארץ ומלואה" (תהלים כד, א)
לא אמר כלום;
והעד "וימלא כבוד ה'
את כל הארץ"
(תהלים עב, יט).
אברבנאל:
(בשם רד"ק,
שאינו במקראות גדולות):
פסוק ג:
… מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: – כל מה שהיא מליאה הארץ מחי וצומח ודומם, הכל הוא כבודו,
כי הוא ברא הכל, ועל הכל יכבדוהו בעלי השכל.
שד"ל:
פסוק ג:
מלא
כל הארץ
כבודו: כבודו הוא ממלא כל הארץ,
כל הארץ מלאה מכבודו, כמו וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר יד, כא)
אין מקום שלא יהיה כבודו ידוע ומפורסם שם. והנה ידוע כי המלאכים אם יקלסו את הבורא לא יזכירו את הארץ, כי מה תיחשב הארץ הלזו נגד כל הבריאה? אלא ה' השמיע את אוזן הנביא במראה הנבואה מה שהיא יכולה לשמוע.
* * 1.
כיצד הבין כל אחד מן המפרשים הנ"ל את מבנהו התחבירי של פסוקנו?
* * 2.
מהי הדעה שאותה דוחה הראב"ע ועל איזו תפיסה תחבירית של פסוקנו היא מושתתת?
* * 3.
מסדרי התפילות קבעו לומר בקדושת מוסף "כבודו מלא עולם",
עם איזו מן התפיסות הנ"ל מסכימים הם בהבנת פסוקנו?
ז.
ישעיה פרק ו
פסוק
ט: …
שִׁמְעוּ
שָׁמוֹעַ
וְאַל
תָּבִינוּ
וּרְאוּ
רָאוֹ
וְאַל
תֵּדָעוּ:
פסוק
י:
הַשְׁמֵן
לֵב
הָעָם
הַזֶּה
וְאָזְנָיו
הַכְבֵּד
וְעֵינָיו
הָשַׁע
פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:
רש"י ישעיה פרק ו פסוק ט
שמעו
שמוע: אני אומר לכם:
שמעו שמוע,
ואתם אין אתם נותנים לב להבין;
וראו ראה ניסים שעשיתי לכם,
ואינכם נותנים לב לדעת אותי.
רש"י ישעיה פרק ו פסוק י
השמן
לב העם
הזה: כמו:
"והכבד את לבו"
(שמות ח,
יא)
– לשון 'הלוך',
לשון פעול:
לבם הולך הלוך והשמן (אנגריישנ"ט בלעז),
ואזניו הולכים הלוך והכבד משמוע.
ועיניו השע:
טחים,
כעניין שנאמר (ישעיהו מד,
יח):
"כי טח מראות עיניהם";
הטוח (ויקרא יד,
מג):
מתרגמינן:
דאיתשע.
פן
יראה
בעיניו: נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאיי,
שהם יראים שמא ייטבו בעיניהם דבריי,
ויבינו בלבם וישובו אלי,
והיא רפואתם.
רמב"ם יד החזקה – הלכות תשובה פרק ו
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו,
שעשה ברצונו ומדעתו,
שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו,
כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה.
הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו:
"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו,
ובאזניו ישמע, ולבבו יבין ושב ורפא לו".
רד"ק ישעיה פרק ו פסוק ט
ויאמר:
יש מפרשים שמעו וראו,
לשון ציווי כמשמעו,
וכן השמן.
וזה דין משפט מאת הא–ל יתברך,
כשירצה החוטא לחטוא,
הקדוש ברוך הוא מונע ממנו דרכי התשובה עד שיקבל עונשו;
…
ויש לפרש שמעו וראו –
ציווי במקום אית"ן,
כלומר:
אם תשמעו ותראו;
כלומר:
אתם שומעים באזניכם דברי הנביאים המוכיחים אתכם,
ואין אתם מבינים;
ותראו נפלאות הבורא,
ואין אתם יודעים;
כלומר:
לא תשימו לב,
ואין אתם משגיחים אלי;
ואתם משמינים בכוונה לבבכם ומכבידים אזניכם ומשיעים עיניכם,
שלא תשמעו ולא תראו ולא תבינו ולא תדעו,
כי אינכם חפצים בתשובה,
ולא ברפואה –
שהיא הסליחה אחר התשובה.
ועל הדרך הזה תרגם יונתן:
"דשמעין משמע ולא מסתכלין,
חזן מחזי ולא ידעין".
1. מהי הקושיה הגדולה שמעורר פסוקנו?
2.
הידועים לך עוד פסוקים בתנ"ך שבהם מתעוררת אותה קושיה?
3. כמה תשובות שונות ניתנות ע"י המפרשים הנ"ל?
היש הבדל ביניהן גם מבחינת תפישתן הדקדוקית?
גיליון זה הוכן בעזרת רשימות הרצאותיו לספר ישעיהו של ד"ר מ. וייס באוניברסיטה בר–אילן,
ויישר כוחו.
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]
הפטרת יתרו
ישעיהו פרק ו
גיליון זה הקדשנו כולו להפטרה,
מפני גודל חשיבות הפרק הזה והשאלות המרובות הקשות הכרוכות בו.
וודאי ישאלו התלמידים למה לא באה נבואה זו בראש הספר, כמו שבאו חזיונות דומים לכך בראש ספרי הנביאים בפרק א בירמיהו,
א – ב ביחזקאל. כתשובה לשאלה זו נביא בזה דברי שד"ל (מאחר שפירושו לישעיהו היום יקר המציאות מאד).
שד"ל
ישעיהו
א, א:
בשנת
מות: הנבואה הזאת אמרה ישעיה אל העם אחרי הקודמת, אף על פי שהיתה אליו המראה הזאת כעשרים שנה קודם לכן,
ולזה אמר בשנת מות אף על פי שבשעת המראה עדיין לא מת המלך (כי ישעיהו התחיל להינבא בימי עזיהו), אך עתה כשהגידה אל העם כבר היה עוזיהו מת;
והמכוון בסיפור המראה הזאת אל העם הוא כלפי מה שלא היו מאמינים בדבריו,
והיו אומרים: ימהר יחישה מעשהו … (ה,
יט),
הגיד להם כי מאז כשקראו הא–ל ללכת בשליחותו,
כבר הודיעו שלא יאמינו לדבריו,
ושזה אמנם לרע להם (לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו … עד אשר אם שאו ערים … (להלן פסוקים ט–י);
והנה הדבר מובן מאליו כי כשבאה אליו הנבואה הזאת,
לא היה אפשר לו שיגיד אותה אל העם, שאם כן לא היה מקום שיוכיחם עוד,
מאחר שהוא יודע שלא יקבלו דבריו, על כן שמר הדבר בלבו כעשרים שנה,
וכשראה אותם מלעיגים על דבריו הגיד להם כי עוונותיהם הטו אלה שננעלו שערי תשובה בפניהם,
כי כבר נגזרה עליהם הפורענות,
וגזניוס כתב שיש דמיון רב בין המראה השאת ומראות ירמיה ויחזקאל בתחילת נבואותיהם,
וכוונתו לומר שאינם אלא סיפורים בדויים, ושהיו הנביאים לוקחים הסיפורים זה מזה כדרך שהמשוררים עושים.
ובאמת כך היו עושים לפעמים נביאי השקר,
אבל מה לתבן את הבר?
ומי שלא יחפוץ להטעות את עצמו הלא יראה כי מראות שלושת הנביאים האלה אינן לקוחות זו מזו,
כי הנה ישעיה אמר הנני שלחני (פסוק ח), וירמיה בהפך היה מסרב ואמר הנה לא ידעתי דבר (א,
ו).
ומה שכתוב בירמיה וישלח ה'
את ידו ויגע על פי (א,
ט),
הוא לתת כח הדיבור בפיו,
אבל ויגע על פי האמור בישעיהו (פסוק ז) עניין אחר הוא,
כי כאן מה שנגע לא היה יד ה', אבל היה גחלת ש אש,
והוא לטהרו מעוונותיו.
וירמיה לא הזכיר ל כסא ולא שרפים ולא היכל ולא דבר מענייני המראה.
… אבל האמת הוא כי כל נביא הגיד מה שראה במראה נבואתו,
וסיפורי נביאי ה'
אינם בדויים, ולא גנובים, אף על פי שבדיבורם היו משתמשים לפעמים במליצות הנביאים והמשוררים שהיו לפניהם, שהיו חקוקות בזכרונם,
ובפרט ירמיה השתמש במליצות שאר הנביאים, וכמו שראינו שלקח מילות "ויגע על פי"
מישעיהו.
והנה המילות האלה שלקח ירמיהו מישעיה הן עצמן עדות ברורה על אמיתות סיפורי הנביאים, כי הנה ירמיה בשעה שכתב תחילת ספרו היו לנגד עיניו או בזכרונו דברי ישעיה, ולקח מהם מילות,
"ויגע על פי",
ואף על פי כן לא לקח העניינים מישעיהו, אבל סיפר המראה אשר ראה כפי מה שהיתה באמת.
על כסא רם ונשא: לפי הפשט היה הכסא רם ונשא (כפירוש רד"ק)
והיושב עליו ידוע שהוא רם ממנו. אבל לפי הטעמים,
רם ונשא חוזר אל הא–ל.
וכן יונתן תירגם:
חזית ית יקרא דה' שרי על כורסיה (כלומר על כסאו)
רם ומתנטל בשמי מרומא, פירש "רם ונשא" על היות כבוד ה' בשמי מרום, לא היותו על כסא רם.
בתחילת דבריו שהעתקנום בזה יש תשובה לשאלה הנ"ל,
בסוף דבריו נוגע הוא בשאלתנו האחרונה שבגיליון (ז)
והולך הוא כאן בעקבות הרמב"ם,
(אבל בפירושו לפרק בהגיעו
לפסוקים ט – י פירשו פירוש אחר).
וכן יש בדבריו על הדמיון והשוני שבדברי הנביאים גם מעין מבוא לשאלה ב שבגיליוננו. על המורה לא להסתפק בכך להראות מקומות דומים ומקבילים בדברי הנביאים,
ואין על שיעור מעמיק ללכת בדרכי חידוני תנ"ך המסתפקים בשאלת "תן שני מקומות שבהם …),
אלא צריך להשתדל להסביר כל שוני, סגנוני או ענייני,
מתוך מגמת הפרק כולו, מתוך ההבדל הרעיוני.
לשאלות ג – ד יש להסביר לתלמידים עד כמה נזהר הנביא מלתאר בחזונו את מי שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף – ורק סביבתו העז לתאר.
לשאלה ה שהיא קשה ביותר נביא בזה את דברי
בובר
מתוך
ספרו
"תורת
הנביאים" עמ'
119:
מילת "קדוש"
זו היא מושג,
שאין להשיגו, אם אין הגבלת משמעותו בצדו.
"קדוש"
פירושו עד גלות בבל – מופרש ולא מופרד; מופרש,
ואף על פי כן הוא בתוך העם ("בקרבך קדוש" הושע יא, ט);
מופרש – ומקרין.
כאן,
בכפילות זו של התבודדות והתקשרות כאחת מקור התוקף המיוחד המתבטא במושג זה: ה'
הוא תקיף–העולם,
תקיף מוחלט, על שום שהוא נפרש בהחלט מן העולם,
אבל אינו נטול כלל ממנו.
ודווקא משום כך נותן מושג זה את האפשרות להביע על ידו דרישה חדשה ועליונה, היינו זו של חיקוי (
= הידמות)
האלוקים:
שישראל יהיה לקדוש,
כשם שאלוהיו קדוש הוא (ויקרא יא, מד,
מה;
יט,
ב;
כ,
ז,
כו),
כמו שנאמר כבר באותו הפסוק הקדום על "גוי קדוש" (שמות יט, ו)
…. אמנם על ישראל – זוהי הכוונה – להיות לבדד (השווה את נאום בלעם העתיק,
(במדבר כג, ט),
אבל לא כדי להנטל מעולם הגויים, אלא כדי להשפיע עליהם דרך הקרנה באורח חייו. בישעיהו אין אנו מוצאים את התואר "קדוש"
ביחס לעם; אבל נמצא מאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" (ד,
ג).
בשארית העם, ב"שאר ישוב" (ז,
ג)
הנמלט מן הכיליון החרוץ יתאמת,
שהעם יכול ללכת גם אחרי קדושת אלוקים.
דבר זה, שה'
בקדושתו קיים הוא כלפי ישראל ורשאי ישראל לקבל גם בזה את השפע שלו,
ללכת בעקבותיו ולמסור לרשות מפעלו את הפעולה האנושית, במילים אחרות: קידוש ישראל על ידי ה'
הקדוש (השווה שמות לא,
יג)
הוא השורש של כינוי זה של האלוקים.