הפטרה
מלכ"א ה, כו – פרק ו, יג
א.
מלכ"א ה, כז:
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:
לפסוק זה מקשה אברבנאל: (עמ'
תצג)
פסוק כז:
ויעל
המלך…: בפסוקים אלה יש להתעורר על המס שנזכר בכאן, שהעלה המלך שלמה מכל ישראל שלושים אלף איש וגו',
ואחרי זה בסיפור שלמה נאמר,
דהי"ב ח, ט:
וּמִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה לַעֲבָדִים לִמְלַאכְתּוֹ כִּי הֵמָּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה וְשָׂרֵי שָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו.
וכן במלכ"א ט, כב:
וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו:
כי הגרים היו עובדים במלאכה כמו שיבאר.
והנה קצת מישובי הפרשנים לקושיה זו:
רש"י
מלכ"א
ה, כז:
ויהי
המס: עולה לשכר של שלשים אלף איש.
רד"ק
מלכ"א
ה, כז
ויהי
המס שלשים
אלף איש:
והנה מצאנו (ט,
כב):
"ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד", כי הגרים היו החוצבים והסבלים?
ואם תאמר, כי כסף העלה מס על שכר שלשים אלף, מה טעם לומר (ה,
כח):
"חודש יהיו בלבנון,
ושנים חדשים בביתו"?
אלא נאמר, כי כריתות העצים בלבנון לא היתה עבודה קשה כמו חציבת האבנים בהר ונשאם בכתף. וכריתות העצים בלבנון לא היתה עבודה אלא אומנות לכרות אותם, ומשם היו מביאים בעגלות עד הים.
ועוד:
כי הגרי' לא היו אלא מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות, והנה עשה השבעים אלף – סבלים, ושמונים אלף – חוצבים, ושלושת אלפים ושש מאות – מנצחים, אם כן –
השלושים אלף שהיו בלבנון בני ישראל היו,
והיו שם עם עבדי חירם.
ואלה השלושים אלף היו מתחלפים מחודש לחודש,
כי לא היו בלבנון מאלה שלושים אלף אלא עשרת אלפים בחודש,
וכל עשרת אלפים היו בלבנון ארבעה חודשים בשנה ושמונה חדשים בביתו.
הנה שלוש פעמים עשרת אלפים שילמה להם השנה בלבנון.
והמשל לך בראובן שמעון ולוי.
כיצד?
הלך ראובן בתשרי,
ושמעון ולוי היו בביתם; שמעון הלך במרחשון,
וראובן ולוי היו בביתם; הלך לוי בכסלו,
וראובן ושמעון בביתם;
הלך ראובן בטבת,
ולוי ושמעון בביתם;
הלך שמעון בשבט,
וראובן ולוי בביתם;
הלך לוי באדר,
וראובן ושמעון בביתם;
וכן לששה חדשים האחרים.
אברבנאל:
המשך
פסוק כז:
והנה המפרשים כתבו שהעלה המלך שלמה מס מכל ישראל,
ולא היה המס הזה כסף או זהב,
אבל העם נתנו אנשים או הם התנדבו מעצמם לעזרת ה', והיו שלושים אלף איש, לא שעבדו כולם יחד, אבל כל אחד מהם היה יושב בלבנון עם עבדי חירם לכרות ארזים חודש אחד, ושנים חודשים בביתו.
ולפי דעתי לא היו עם עבדי חירם עבדי שלמה לכרות העצים,
כי חירם לא נתרצה בזה כי אם לכרות העצים ולהביאם על ידי עבדיו בלבד. אבל עניין הכתוב הוא, ששלמה הכין לזאת המלאכה פועלים הרבה ועצים רבים, מהם היו מהלבנון אשר לחירם,
שכרתו אותם עבדיו,
ומהם היו מן יער הלבנון הסמוך אל ירושלים שהיה מארץ–ישראל,
ולכרות העצים האלה העלה המס מכל ישראל (כח),
ועל יער הלבנון הזה הסמוך לירושלים אמר כאן (ה,
כח):
"וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחודש חליפות … ".
הביאור:
"ויהי
המס": הנה נאמר לקמן,
כי מבני ישראל לא נתן שלמה עבד,
ולזה אמר, כי זה היה לכרות עצים עם עבדי חירם, והוא אמנות ולא מלאכה, וזה מסכים למה שאמרנו, כי מגמת שלמה היתה שילמדו בני ישראל המלאכה הזאת,
ולכן בחר לזה שלושים אלף מעמו, אך הקל את עולם, כי החליפו מדי חודש בחודשו את משמרתם.
1. מה ראה רש"י להוציא כאן את הפסוק ממשמעו?
2.
היכן מצינו ראיה לכך, שהמס יכול להשתלם גם בעבודה ולא בכסף?
* 3.
מה רמז מצא אברבנאל בפסוקים – לדעתו,
שהיו ישראל נשלחים לכרות עצים לא בלבנון אלא ביער הלבנון אשר על יד ירושלים?
4. מה רמז מצא בעל הביאור בפסוקים לכך,
שהיתה מגמת שלמה ללמד בני ישראל מלאכת כריתת הארזים?
ב.
מלכ"א ו, יא:
וַיְהִי דְּבַר ה'
אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר:
אברבנאל:
(עמ'
תצט)
פרק
ו פסוק
יא:
ויהי
דבר
ה': … והנראה אלי, שלפי ששלמה נתעצם מאוד לעשות בנין הבית בקיום מופלא,
אם מפאת האבנים שהיו אבנים גדולות ואבנים יקרות אבני גזית, לעד בצור יחצבון,
ואם מפאת העצים שהיו עץ ארז שלא יכנס בו עיפוש בשום זמן, וכל זה היה למען יעמדו הדברים ההם כימי השמים על הארץ,
לכן קודם שיעשה שאר ההוצאה מהצפוי מעצי ארזים ומהזהב בבית ובכרובים ובכלי הבית באה לו הנבואה הזאת,
וכאילו עשה ה'
ית'
בו התראה.
מה הקושי או הקשיים שרצה ליישב?
ג.
מלכ"א ו, יב:
הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה
אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה
וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם
וַהֲקִמֹתִי
אֶת
דְּבָרִי
אִתָּךְ
…
אברבנאל:
פסוק
יב:
ואמר
הבית
הזה
אשר
אתה
בונה אל תחשוב שלמה שהוא יעמוד לעד ולעולמי עולמים,
ובעבור זה תעשה הבניין כל כך קיים וחזק כי הנה התמדתו תלוי בתנאי אם תלך אתה והבאים אחריך בחוקותי,
אז אקים את דברי הטוב אשר דברתי לדוד, והוא שאשכון בתוך בני ישראל ולא אעזוב אותם, ומזה נמשך שאם לא יעשו כן יחרב הבית ולא ישכון בו הכבוד האלוקי,
ובזה היה מההערה והרמז על מה שיהיה באחרית הימים.
ביאור:
"הבית
הזה":
שיעור המקרא הזה הוא: על דבר הבית הזה אשר אתה בונה אני אומר לך: "אם תלך בחוקותי … ".
מלבי"ם
מלכ"א
ו, יב
חלק
באור
העניין
הבית
הזה
אשר
אתה
בונה: הודיעו כי עיקר הבית אינו הבית עצמו,
רק שהוא הציור אל שיתאחדו שם ישראל לעבוד את ה'
שכם אחד באופן שעל ידי זה ישרה שכינתו בתוכם,
וזה עיקר הבית אשר יבנו לו.
וזהו שאמר "הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי": רוצה לומר: ההליכה בחקותי היא עיקר הבית.
1. מה קשה בפסוקנו ואיך אפשר ליישב את הקושי לפי פשוטו?
2. האם קיים אותו קושי גם במלכים–א ט, ח או קיים שם קושי אחר?
3. מה ההבדל בין שלושת היישובים שניתנו לעיל לקושי שבפסוק?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ך]
תרומה כה
והפטרה
מלכ"א ה, כו – ו,
יג
לימוד הפרשיות תרומה,
תצווה,
ויקהל,
פקודי וכן ההפטרות לפרשיות אלה – קשה,
על הלומד והמלמד,
מהרבה בחינות.
לכאורה פתוחות לפניו שתי דרכים ועליו ללכת באחת מהן או בשתיהן בזו אחר זו, ושתיהן אינן מספקות את הלומד.
הדרך הראשונה: יכול הוא להסתפק בכך שיסביר את העשייה על פי הנאמר בכתוב,
לחפש אחר הוראתן של מילים זרות, טכניות,
להשתדל להבהיר לעצמו ולתלמידיו את מבנה המשכן ואת מבנה הכלים מבחינת צורתן, גודלן,
חומרן,
עד כמה שזה מתפרש מתוך הכתוב –
מבלי שיחפש אחר טעמים למשכן ולכלים בכלל,
או לטעמים לפרטי העשייה (למה מחומר זה?
למה בגודל זה?
מה מטרת צורה זו, מספרי החלקים, המידות הנדרשות?)
בדרך זו הלכו רש"י ורשב"ם.
רשב"ם
(בהוצאת
רוזין, ואינו
בחומשים
שלנו) אף מקדים הקדמה קצרה לפירושו לפרשיות אלה:
"פרשיות המשכן, חושן ואפוד –
אם אקצר בפירושן יימצא בפירושי רבינו שלמה,
אבי אמי זצ"ל".
רש"י עצמו נמנע מלהביא מדרשים המבארים טעמי המצוות, נמנע מלדבר על משמעותם הסמלית,
הפנימית של כלי המשכן.
דרך זו יפה היא לקטנים,
הבונים,
מדביקים,
מציירים ומכיירים ומוצאים בזה שמחה רבה בהפעילם את כוח יצירתם. ואילו בכיתת נוער או בחברת מבוגרים יורגש מאד העדר העניין. אין בזה חומר למחשבה עיונית,
והעיקר – לימוד תורה –
אינו לימוד הנדסה או ארכיאולוגיה.
מבחינה לשונית פרקים אלה קשים,
ספק גדול, אם גם בעזרת מחקר בלשני והיסטורי נוכל להגיע לוודאות בזיהוי העצמים השונים, הכלים וחלקיהם, ואפילו אם נצליח בזה –
שוב:
לימוד שפה ובלשנות – אינו לימוד תורה.
לכן יבכרו רבים את הדרך השנייה –
היא דרך הסבר משמעות המצוות האלה בדרך פענוח האלגוריות המשוערות, המונחות ביסודם של פרטי המשכן:
האוהל,
הכלים,
בגדי הכהנים וכו'.
המורה יוכל להשתמש בכמה ממפרשינו שידם רב להם בדרך פרשנות זו:
האלשיך,
אברבנאל,
בעל העקידה, וקרוב לזמננו ר'
ש.
ר.
הירש והמלבי"ם,
שהרבו לעסוק בפירוש אליגורי למשכן לכל פרטיו.
פירושים מסוג זה הבאנו בגיליונות השנים הקודמות לפרשת תרומה ותצוה. בשנים:
תש"ג,
ותשי"ג:
ארון,
בדיו,
ושולחן.
בשנת תש"ד,
תש"ה מנורה; תש"י הכרובים.
ואולם הדרך הזו נראית ודאי לרוב הלומדים בדורנו כשרירותית ביותר, נטולת כל הכרח פרשני, בהעדר כל ראיות מוכיחות מן הכתוב. (בגלל זה גם לא הלכו בה פרשנים כרש"י ורשב"ם הרואים עצמם אחראים לפסוק ונצמדים אליו בנאמנות.) וביותר נראים מוזרים הסברים אליגוריים לפרטי הדברים,
למידות,
לציפויים,
לפרטי העשייה –
וכבר צווח נגדם הרמב"ם,
"מורה נבוכים" חלק ג פרק כו (דבריו הובאו בגיליון תרומה תשט"ו).
בגיליון תשי"ט הלכנו בדרך השלישית, על פי ספרו של בובר רוזנצווייג) בדרך המובילה אף היא למשמעותה הפנימית של מצוות עשיית המשכן, אך לא בהסתמכנו על משענת האליגוריה, כי אם על רמזי הכתובים בלבד, כי ידוע לנו,
שאין התורה מגלה – בהרבה מקרים – את משמעותה של מצווה בדיבורים ישירים,
על דרך של הסבר עיוני,
אלא מעמידה אותה לפנינו על ידי חזרות של מילים וצירופי מילים.
כבר חז"ל הורונו את חשיבותם של כל אלה,
והורונו גם להבין את ההקבלות שבין שני מקומות דומים,
או בין שתי מילות מפתח המופיעות אפילו במקומות מרוחקים זה מזה.
אשר לגיליוננו חשובה לנו הערה אחת מתוך הספר הנ"ל על הפועל "ראה".
שלוש פעמים חוזרת צורת ההופעל של הפועל "ראה"
(כה,
מ:
"בתבניתם אשר אתה מראה בהר";
כו,
ל:
"והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר";
כז,
ח:
"כאשר הראה אותך בהר, כן יעשו"), להודיענו עד כמה הוחדר המראה הגדול של תבנית המשכן לתודעתו של משה על מנת שיעשה כמוהו, כתבניתו,
עלי אדמות. היכן ומתי הוראה משה תבנית זו? המקום נאמר בכל אחד מן הפסוקים הנ"ל:
"בהר",
אך לא נאמר הזמן בו הוראה, בו נקרא להר.
והנה יתפרש הדבר מתוך ההקבלה שבין שמות כ, יא ובין שמות כד, טז):
בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ; את המשכן ואת כליו הטיל על האדם לעשותו, אבל את תבניתו עשה ה'
בששת ימים, וביום השביעי קרא למשה, ומשה הוראה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו.
ואולם מה פירוש אותה "ראיה",
אותה "מראה"
אשר "הוראה"
משה?
בזה עוסקת שאלה א בגיליוננו.
לעולם לא נוכל לדעת ראיה זו שרואה הנביא ומראות אלה שהוראה מה הם,
האם זו ראיה חושית, אם זו ראיה נבואית, חזיונית שלא בעיני בשר, ושמא אין זה אלא ביטוי מטפורי לציין הסברה ברורה מצד המראה,
והבנה בהירה מצד הרואה. והרי הפועל "ראה"
הושאל רבות במקרא מראיה חושית בעיני בשר – לתפישה בעיני השכל.
מה שמתרחש בחזיונות הנבואה ומה היא תודעת הנביא עצמו על המתרחש – אין הפסוקים מאפשרים לנו לדעתו,
ולא חקר השפה והסגנון, ומכל שכן שלא מחקרים פסיכולוגיים,
יוכלו לעזור לנו.
על כן שונים כל כך תפישותיהם של הפרשנים זה מזה. ומה שנראה לאחד,
היפוכו נראה לחברו.
ואולם עוד קושי ממין אחר קיים בלימוד פרשיות אלה והפטרותיהן, העיסוק המרובה הזה בעשייה האנושית,
במלאכות,
במלאכת המחשבת, בקישוט,
בהידור הרב (בייחוד בהפטרות בתפארת בנין שלמה)
עלולים להשכיח את ערכם המותנה בלבד של כל הבתים והכלים העשויים לעבודת ה'.
בבעיה זאת עוסקות שאלות א ו–ב של הפטרתנו.
המלבי"ם בשאלה ג מנצל קושי תחבירי מסוים – המעבר הפתאומי ממבנה תחבירי אחד למבנה תחבירי שונה ממנו באמצע הפסוק (Anacoluthon בלע"ז)
– לשם הבלטת הרעיון של הפסוק (דרך מדרשית הבאה לסייע לפשט הפסוק) אפשר להשוות לדבריו אלה את דבריו לירמיהו ז, ד;
גם הם אינם פשט הפסוק מבחינה תחבירית,
אך מבהירים את רעיונו:
מלבי"ם
ירמיה
ז, ד
חלק
באור
העניין
– "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר:
היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה":
אל תאמרו, כי היכל ה'
הוא היכל ה',
רוצה לומר: אל תחשבו שמצד שהוא היכל ה' ונבנה לשם ה',
על ידי כך הוא היכלו,
רוצה לומר שעל ידי כך ישכון ה'
בו;
לא כן, כי היכל ה'
המה – רוצה לומר: דרכיכם ומעלליכם הטובים (הנזכרים בפסוק ג)
– הם היכל ה',
ועל ידם ישכון שם בקודש.
) Die
Schrift und ihre Verdeutschung, pp. 39-42; 116-117
)
|
שמות פרק כד פסוק וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: |
שמות פרק כ פסוק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי … |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
הפטרת תרומה
מלכים א' ה'
כ"ו–ל',
ו'
א'-י"ג.
א.
אברבנאל מקשה:
מה ראה כותב הספר להכניס בתוך ספור הבנין אותה הנבואה אשר באה לשלמה "הבית הזה אשר אתה בונה…"?
והיה ראוי שיזכור אותה אם בתחילת הספור וראשו ואם בסופו, ולא יפסיק הדבור ממלאכת הבנין שהיה בו ויביא הנבואה הזאת ופסוקי בנין הבית מפה ומפה הם כתובים והנבואה באמצעו.
נסה לענות לקושיתו.
ב.
ו'
ד:
ויעש לבית חלוני שקופים אטומים
תרגום
יונתן: ועבד לביתא כוין פתיחן מלגיו וסתימן מלברא.
רש"י:
רבותינו פרשו: "שקופים אטומים" לשון ראייה ופתיחה והשקפה, פתוחים מבחוץ ואטומים מבפנים – קצרים מבפנים שלא כדרך שאר חלונות אחרות העשויות למאור, להראות שאינו צריך לאורה.
רלב"ג:
פרשו חז"ל שהיו רחבים מבחוץ וצרים מבפנים להורות שאינו צריך לאורה, אלא זה כי דרך דרש,
כי כבר התבאר במופתים הנדסיים,
כי מפני היות החלונות רחבות מבחוץ והולכות בשפוע ירבה יותר האור בבית.
אבן
כספי: אדני
כסף:
אלה הם הפכים זה לזה וחבור שניהם יחד הוא הממוצע, וכן "גר ותושב" – וזה מבואר ליודעי ההגיון.
אברבנאל:
(מביא
דברי
חז"ל
שברשי)… לומר שהקב"ה לא היה צריך לאור מוחש בביתו כי באורו נראה או.
ודרך דרש הוא,
כי כבר התבאר במופתי הנדסה,
כי מפני היות החלונות רחבות מבחוץ וצרות (ככה!)
מבפנים הולכות בשפוע,
ירבה יותר האור בבית וכמו שכתב הרלב"ג.
ויותר נכון לפרש בזה שהם שמות הפכיים ר"ל "שקופים אטומים" מלשון פתיחה והשקפה כמו (בר'
כ"ו)
"וישקף אבימלך"; (שופ'
ה')
"בעד החלון נשקפה";
ו"אטומים"
מלשון סתימה, כמו (משלי כ"א)
"אוטם אוזנו"; וענינו שהיו החלונות האלו עשויים בתקון מלאכה כמו אשנבים וחרכים, כדרך שעושים המלכים מעניין שבכה דקה בסדקים דקים, שהמלכים עומדים שם בחלונות ההם והם רואים את הכל ואינם נראים.
ולפי שהיה בחלונות חלק מהפתוח וחלק מהסתום כאילו הם מורכבים משניהם,
וקראם "שקופים אטומים" על דרך "גר ותושב".
והנה עשה שלמה זה, לפי שיבוא אור לבית מאותם חלונות ולא יוכל אדם מבחוץ לראות דבר.
…ומאשר אמר הכתוב "ויעש לבית" ולא "ויעש בבית" אדרוך אני דרך אחר מהפרוש:
"שקופים"
אינם פתוחים כי אם מעניין השקפה והיא הראיה. וידמה ששלמה צוה לעשות חלונות מזכוכית שהם שקופים, ר"ל נראים ובהירים בעצמם והיו אטומים כי לא היו פתוחים כי אם סתומים,
להיותם מזכוכית שהוא דבר מקשיי,
מדובק ומתאחד יחד,
ונקרא בלעז וידריא"דש,
וגם היום ינהגו בבנינים הגדולים לשים אותם בקירות.
משה
יצחק
אשכנזי: "הואיל
משה" (טריאסטי
במאה
הי"ט
מתלמידי
שד"ל):
רבותי פרשוהו חלונות הולכים ומתקצרים כחורי המצודות הנקראים ארובות שמאחריהן יראה כל מה שנגדו, ומנגדן לא יראה מה שאחריהן,
ורובי קשת יושבים שם ואורבים,
ואם כן– "שקופים אטומים" ר"ל שיוכל אדם להשקיף בעדן אע"פ שכמעט אטומים וסגורים הם.
ויש מי שפרשו סגורות ע"י זכוכית באופן שאפשר להשקיף בעדם והחכם פילפזאהן דוחה פרוש זה באמרו, שאף אם נודעה בין בני ישראל הזכוכית בימים הקדמונים לא נשתמשו בו לחלונות.
ושד"ל הביא דעה זו בשם "יש אומרים" ולא קימה ולא דחקה ופירש:
חלונות סגורים במוטות עץ שיש מקום פנוי בין מוט למוט להכניס האורה.
ולי נראה שלשון "שקופים"
הוא מלשון ארמי "שקיפין קדים" ת'א לבראשית מ"א "שדופות קדים" ופרש רש"י שם: חבוטות.
חלונות סגורים בדלתות חובטות זה על זו בהסגרן, והדלתות עצמן קרויות שקופות כמו שנקרא החלק העליון שעליו חובטים "משקוף".
ו"אטומים"
ר"ל מלשון שלמים,
כלם מלוח אחד בלא חורים או מוטות עץ או שליבת פתילי ברזל.
ע'
עלון ההדרכה
1.
איזה מן הפרושים נראה לך פשט?
2.
הסבר מהי חולשת הפרושים שאתה דוחה!
ג.
מדברי אגדה
מנחות פ"ו ע"ב
(ויקרא
כ"ד)
"צו
את בני
ישראל
ויקחו
אליך שמן
זית זך,
אמר ר' שמואל בר נחמני:
"אליך"
– ולא לי. לא לאורה אני צריך.
שלחן בצפון ומנורה בדרום (שמות כ"ו ל"ה)
– לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך.
רש"י:
ומזבח הזהב היה באמצע, ש"מ לא לאורה אני צריך,
ולא לאכילה, דאם הייתי צריך הייתי נותן מנורה סמוך לשלחן כנוהג שבעולם.
(מלכים א' ו')
"ויעש
לבית
חלוני
שקופים
אטומים"
תנא:
שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים – לא לאורה אני צריך.
רש"י
ד"ה
שקופים
מבחוץ: רחבים מבחוץ.
" " ואטומים מבפנים: ופיהם אטום וקצר מבפנים ודרך בנאים (ברשי כ"י דרך כתל אבנים) כשעושין חלון מרחיבין אותו מבפנים,
שמשפעין את עובי הכותל מכל צד, כדי שלא יסתום ויעכב עובי הכותל את האורה ולבוא לצדדיו. אבל ההיכל היה קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ,
כדי שתצא אורה מן ההיכל שתאיר לעולם כי לא לאורה אני צריך.
רש"י
במלכים
לפסוקנו:
רבותינו פירשו (מנחות פו ב):
שקופים לשון ראייה ופתיחה והשקפה פתוחים מבחוץ ואטומים מבפנים,
קצרים מבפנים, שלא כדרך שאר חלונות אחרות העשויות למאור,
להראות שאינו צריך לאורה:
פסיקתא דרב כהנא כ"א "קומי אורי" (כ"ט)
אמר ר' חנינא:
חלונות היו בבית המקדש ומהן היתה אורה יוצאת לעולם.
ומה טעם? (מלכים א' ו'
ד')
"ויעש לבית חלוני שקופים אטומים"-
שקופות היו ואטומות היו. מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ, כדי להוציא אורה לעולם.
אמר ר' לוי:
בנוהג מבפנים, כדי להכניס אורה לתוכו, אבל חלונות בית המקדש לא היו כן,
אלא מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ,
כדי להוציא אורה לעולם.
1.
הסבר מהי כונת צורת החלונות (וכן פרטי העמדת הכלים) לפי דעת הגמרא ומהי הכונה לפי דעת המדרש?
**2.
ומקשה
ר' שמואל
לאניידו
בפרושו
"כלי
יקר" לנביאים:
מניין להם לחז"ל דשקופים – מבחוץ ואטומים–
מבפנים,
ושמא איפכא וכדעת תרגום יונתן ("פתיחן מלגיו וסתימין מלבר") ויהיו אם כן החלונות כשאר כל חלונות שבעולם?
והוא עצמו מביא בין שאר תשובותיו:
….לפי שבדבריהם אלו נבין בהלצה,
שאמר (מל'
א'
ו'
ד')
"ויעש לבית חלוני שקופים אטומים"
"לבית"
– בלמ"ד,ולא "בבית"
בבי"ת,
לומר שלא היתה עשיה זו אלא להוציא משם את האורה לכל בית ובית שבעולם.
התוכל לענות לקושיתו שלא על דרך ההלצה ובהסתמך על לשון הכתוב?
ד.
ו'
י"ב:
הבית הזה אשר אתה בונה
באור:
ד"ה
הבית
הזה: שעור והמקרא הזה הוא: על דבר הבית הזה אשר אתה בונה אני אומר לך: אם תלך בחוקותי…
מלבי"ם:
ד"ה
הבית הזה
אשר אתה
בונה: הודיעו כי עיקר הבית אינו הבית עצמו,
רק שהוא הציור על שיתאחדו שם ישראל לעבוד את ה' שכם אחד, באופן שעל ידי זה ישרה שכינתו בתוכם,
וזה עיקר הבית אשר יבנו לו. וזהו שאמר: "הבית אשר אתה בונה אם תלך בחוקותי"
ר"ל:
ההליכה בחוקותי הוא עיקר הבית.
1. מהו הקשי בפסוקנו?
2. מה ההבדל בית שתי התשובות?
3.
הרעיון שנאמר בפרוש המלבי"ם מוצא ביטויו גם בפרשתינו.
היכן?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
הפטרת תרומה
מלכ"א ה, כ"ו–ל';
ו א'-י"ג
א.
ה.
כו
וה'
נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו
ויהי שלום בית חירם ובין שלמה ויכרתו ברית שניהם
רד"ק:
ד"ה
וה' נתן
חכמה
לשלמה –
טעם הספור הזה,
הנה,
כי ברוב הבנינים אשר בנה נראתה חכמתו,
כמו שאמר במלכת שבא (מלב'
א'
י'
ד')
"ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה…"
ד"ה
ויהי
שלום: והלא גם עם המלכים האחרים היה לו שלום? אלא שלום קיים וחזק בברית שכרתו שניהם והספיק לו עצים לבנין זה אשר בנה.
אבן
כספי:
ד"ה
ויהי
שלום בין
חירם: גם זה מחכת שלמה.
אברבנאל:
והנה זכר הכתוב אחרי זה "וה'
נתן חכמה לשלמה…
ויהי שלום…" להגיד שעם היות חירם אוהב לדוד כל הימים ושמפני אהבתו שלח אל שלמה דברים טובים נחומים, הנה אחרי כן קיימו וקבלו השלום וברית אמת ביניהם לא בעבור דוד, כי אם בעבור חכמת שלמה ומעלתו ומתנתו,
כי רבים יחלו פני נדיב.
1) מהו הקשי (או הקשיים) שמיישבים פרשנים אלה?
2) מה היחס שבין שני חלקי הפסוק לפי דעת כל אחד מהם?
ב.
ו ז:
והבית
בהיבנותו
אבן
שלמה
מסע
נבנה
ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.
מכילתא יתרו כ'
כ"ב:
"לא
תבנה
אתהן
גזית, כי
חרבך
הנפת
עליה
ותחללה"...היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל לקצר שנותיו של אדם,
אינו רשאי להניף המקצר על המאריך.
מובא באברבנאל בלשון:
"המקדש נברא להאריך…"
1)
המפרשים
מקשים:
והלא נאמר בפרק ה' ל"ב "ויפסלו"?!
2)
הסבר,
למה נאמר פסוק זה כאן במקומנו (בין פ' ו'
לפ'
ח')
ולא נאמר בסוף כל בנין הבית?
סדר עולם רבה פרק כ':
אחיה (השילוני)
אמר לשלמה המלך "הבית זה… וגו'"
ושכנתי בתוך בני ישראל" ובאחרונה אמר לו (מל'
א'
י"א י"א)
"יען אשר היתה זאתך עמך…"
אברבנאל:
ובסדר עולם אמרו,
שבאה לשלמה הנבואה הזאת ע"י אחיה השילוני וכבר הוכחתי ששלמה נביא היה, אבל הנבואה הזאת אולי שבאה אליו על ידי נביא אחר, אע"פ שהוא היה נביא לה',
כדי שיתבייש ויתפעל יותר מדבריו ויהיה הנביא ההוא עוד באותה התראה!
וכבר יראה שבאה הנבואה הזאת ע"י נביא לשלמה,
מאשר נאמר בספור אחרי זה…
** מהי הראיה מן "הספור אחרי זה"
שבא לו הדבור הזה ע"י הנביא?
ג.
ו'
י"א:
ויהי דבר ה'
אל שלמה: הבית הזה אשר אתה בונה,
אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם והקימותי את דברי…
אבן
כספי
אדני
כסף:
ראה,
כי זה היה יעוד לטובה על תנאי וחזר בו,
וזה נכון. ואע"פ שבמקום אחר לא היה כתוב השנות כנגד הקודם והולד נגוד הנמשך.
**1)
למה אמר אבן כספי כאן "וזה נכון"?
**2)
הסבר הדברים המסומנים בקו.
**3)
מהו המקום האחר אשר יתכן שאליו ירמוז?