גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה השמונה–עשרה [תשי"ט]
ויקרא – הפטרה לשבת זכור
שמואל א' פרק טו
א.
שאלה כללית
אברבנאל מקשה לפרקנו:
השאלה בעונש שאול המופלג שנענש על חטא קטן, והוא אמרו [שמואל א' טו,
כג]
"יען מאסת את דבר ה'
וימאסך ממלך", והחטא הזה היה קטן מאוד,
אחרי שנלחם מלחמות ה' ועשה מלחמות עמלק כמו שצווה.
ואף שלקח מהשלל לא היה אותו עוון ראוי לעונש מופלג כזה,
שימאסהו ה' ממלוך על ישראל.
והנה מצאנו שדוד הרג את אוריה בחרב בני עמון וישכב את אשתו והוא היה עוון פלילי, ולא קרע ה'
את מלכותו מעליו,
ולמה שאול שעשה חטא קל נענש הרבה?
האם היה משוא פנים בדבר?
בין התשובות הרבות שניתנו לשאלה הזו:
ר'
יוסף אלבו ספר העיקרים מאמר ד, כו:
והטעם בזה לפי דעתי הוא שדוד לא חטא במצווה פרטית שנצטווה בה אחר שהיה מלך או במצווה פרטית שנצטווה בה בתורה מצד שהוא מלך, אלא במצווה כוללת אותו עם כל האנשים,
כי איסור אשת איש או רציחה, כוללת כל האנשים ולכן ראוי שיהיה עונשו שווה לעונש כלל האנשים.
אבל שאול חטא במצווה פרטית אליו מפי שמואל אחר שהיה מלך או מצד שהיה מלך,
שאמר לו שמואל [שמואל א', י,
ח]
"שבעת ימים תוחל עד בואי אליך", ואמר לו גם כן [טו,
ג]
"לך והכית את עמלק… ולא תחמול עליו"
– ובעבור זה נענש בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו,
ועל כן כשעבר על דבריו והעלה עולה בגלגל קודם שבא שמואל – נאמר לו: [שמואל א', יג,
יד]
"ועתה ממלכתך לא תקום", כלומר שיפסק המלכות מזרעו,אבל לא אמר לו שימות חצי ימיו;
וכשחטא בדבר עמלק נאמר לו:
[שמואל א', טו,
כו]
"כי מאסתה את דבר ה'
וימאסך ה' מהיות מלך", כלומר שימות בלא עתו ולא יחשב לו מלכות משם ואילך… בעבור היות אלה מצוות פרטיות…
ויורה על זה הטעם, מה שייעד ה'
יתברך ליהוא, שתתקיים המלכות ביד זרעו עד דור רביעי,
בעבור ששמר המצווה הפרטית שנצטווה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל.
וכן שלמה בעבור שחטא במצוות "לא ירבה לו נשים" והמצוות הפרטיות שנצטוה עליהן המלך מצד שהוא מלך, הוסרה מלכות עשרת השבטים ממנו ולא נשאר לו רק שבטי יהודה ובנימין, בעבור השבועה שנשבע ה' יתברך לדוד. זהו דעתי בדבר זה.
ויש מי שכתב בזה טעם אחר והוא,
ששאול חטא באומנות המלכיי וראוי שיאבד האומנות ההיא, אבל דוד לא חטא באומנות המלכיי, שחטאו היה חטא אחר שאין לו התלות באומנות המלכיי ועל כן ניתן למחילה.
והרי זה דומה לשני סופרים,
שאחד חטא שעשה שטר מזויף ואחד חטא שבא על הערווה, שכאשר נתן המלך לכל אחד עונשו כפי חטאו והעניש למי שבא על הערווה להלקותו, שאחר שלקה אין ראוי שיפסיד אומנותו, והרי זה נשאר באמונת אומנותו,
כמו שהיה קודם זה. אבל הסופר שעשה שטר מזוייף,
אף לאחר שקיבל עונשו על מה שחטא,
הנה הוא ראוי להעבירו מאומנותו ולא יתן לו אמונה כלל באומנותו.
וכן שאול, לפי שחטא באומנות המלכיי שחמל על אגג ולא עשה נקמה בעמלק כראוי היה ראוי להעבירו ממנו.
1.
מה ההבדל בין שתי תשובותיו?
2.
התוכל למצוא בדברי שאול בפרקנו אחיזה לתשובה נוספת לשאלה הנ"ל?
ב.
מתוך דברי המדרשים:
יומא דף כב ע"ב:
בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול: [שמואל א', טו,
ג]
"לך והכית את עמלק", אמר:
"ומה נפש אחת אמרה תורה:
הבא עגלה ערופה – כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה".
ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה?
ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו"?
יצאה בת קול ואמרה לו:
[קהלת ז, טז]
"אל תהי צדיק הרבה"! ובשעה שאמר לו שאול לדואג:
[שמואל א', כב,
יח]
"סוב אתה ופגע בכהנים"! יצאה בת קול ואמרה לו [קהלת ז, טז]:
"אל תרשע הרבה"!
קהלת רבה
אמר ר' שמעון בן לקיש:
כל מי שעושה עצמו רחמן במקום אכזרים,
סופו שיהיה אכזרי במקום רחמנים.
1. מהו הקשר שמצאו חז"ל בין שני מעשי שאול [מלחמת עמלק והריגת נב עיר הכהנים]
ומה הפרטים שבפרקים הנותנים סעד להשקפתם?
2.
התוכל להוכיח מתוך המסופר בפרקנו,
שלא נבעה התנהגות שאול בפרקנו מתוך רחמנות על תינוקות שלא טעמו טעם של חטא?
ג.
השוה בין סיפור הכתוב לבין סיפור שאול:
|
סיפור שאול |
סיפור הכתוב |
|
פסוק טו: על מיטב הצאן והבקר |
פסוק ט: ויחמול שאול על אגג ועל מיטב הצאן ועל מיטב הצאן ועל המשנים והכרים |
|
למען זבוח לה' |
ולא אבו החרימם |
|
ואת היותר החרמנו |
וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו |
הסבר את סיבת כל השינויים;
החיסורים,
ההוספות,
חילופי המילים.
ד.
התוכל למצוא בפתיחת השיחה שבין שאול לשמואל סימנים המעידים על כך שידע שאול עד כמה לא היו מעשיו לרצון לה'?
ה.
פסוק ג:
עתה לך והכיתה את עמלק והחרמת את כל אשר לו.
אברבנאל שואל: למה ציוה שמואל "והחרמת את כל אשר לו…"?
והנה התורה האלוקית ציוותה שנחרים את זכר עמלק אבל לא ציוותה שנחרים את כל אשר לו, ולא אסרה שללו על ישראל,
וטוב הוא שיאכלו שללו, וגם ישימו בכליהם,
ויקשה אם כן,
למה שמואל הנביא הוסיף בעונשו באיסור שללו במקום הזה?
עד שנענש שאול בעבור שחמל על מיטב הצאן.
וכן תמצא בעניין המן שאמר [אסתר ט, י]
"ובביזה לא שלחו את ידם",
וראוי שנדע סיבתו.
נסה לענות לשאלתו וליישב גם את מקומנו וגם את דברי מגילת אסתר!
ו.
פסוק ו:
ויאמר שאול אל הקיני: לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל.
מה ראה הכתוב לספר לנו פרט זה בפרק זה ובמקום זה?
[עיין שמות פרקים יז –
יח]
ז.
פסוק יז:
הלוא
אם
קטן
אתה
בעיניך
ראש
שבטי
ישראל
אתה
וימשחך
ה'
למלך
על
ישראל
שתי תשובות משיב שמואל בפסוק זה לדברי ההתנצלות של שאול בפסוק טו. אלו הן?
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ואחת [תשכ"ב]
ויקרא
הפטרה לשבת זכור
שמואל א' טו
א.
פסוק יא:
ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי
פסוק כט:
וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם.
אברבנאל מקשה:
והנה במה שקרע ה' מלכות ישראל מעל שאול ניחם הקב"ה.
כמו שאמר "ניחמתי כי המלכתי"
– ואם כן, איך יאמר בזה "כי לא אדם הוא להנחם"
ואם ניחם מהממלכה,
לא לא ינחם מהעונש?
בכור שור: בראשית ו, ז:
כי
ניחמתי
כי עשיתים.
וכן [שמואל א', טו,
יא]:
"ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי".
וכן [שמות לב, יד]
"וינחם ה' על הרעה"…
ומקשים על כל אלו [במדבר כג, יט]:
"לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם"?
ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו מקיים ואינו עומד בדיבורו,
אף על פי שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות,
ומתנחם בעל כורחו מחמת האונס,
ועל אלו שתיים הוא אומר:
"לא איש א–ל ויכזב", אלא מקיים דברו,
"ובן אדם ויתנחם"
מחמת שאין לו – והוא כל יכול;
ולפי שהיה אומר לו בלק [במדבר כג, יז]:
"מה דבר ה'"?
כלומר:
"חזור מן הברכה לקללה"! ולכך ענה לו:
"לא איש א–ל ויכזב" שלא יעמוד בדיבורו,
כי כל דבריו אמת, "ובן אדם ויתנחם",
מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו.
אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת זה שנודר,
אלא מחמת אותן שנודרין להם,
כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה,
ודאי מדעת כן הוא אומר אם יעמדו במרדן; ואם שבו –
ישוב מחרון אפו וייטיב להם,
ודברו הוא אמת.
וכן להיפך: אם אמר להיטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה. וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו,
כמו שכתוב [ישעיה מג, ז]
"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו,
יצרתיו,
אף עשיתיו", וכיון שקלקלו –
הריני עושה עצמי כאילו ניחמתי.
… ואעפ"י שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיווסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.
אברבנאל:
… ואפשר עוד לפרש "כי לא אדם הוא" על שאול. יאמר,
שנצח ישראל, שהוא הקב"ה,
לא ישקר ולא ינחם מזאת הגזירה שגזר לקרוע את הממלכה מעל שאול, לפי ששאול אינו אדם שיתנחם ויתחרט ממה שחטא, כי הוא תמיד מחזיק ברשעתו,
ולכן לא ינחם על הרעה אשר דבר עליו.
מהי תשובת שני המפרשים לשאלת אברבנאל דלעיל ומה ההבדל בין שתי תשובותיהם?
ב.
פסוק טו:
ואת היותר החרמנו.
הואיל משה:
יש לפי דעתי הפרש בין "שאר ויותר", שהראשון הוראתו השארה מועטת והשני השארה מרובה,
וכן [במדבר לא, לב]
"יתר הבז" וכן כאן: "המעט השארנו והמרובה החרמנו. אם כן אין מקום לקצוף עלי".
מלבי"ם:
(שמות י, ה)
ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם. "הנשארת"
הוא החיטה והכוסמת שנשארו מן הברד בכוונה לצורך הארבה,
שזה גדר פעל "נשאר"
והבדלו מן "נותר"
שרצה לומר –
הנשאר בכוונה.
מלבי"ם:
אילת השחר כלל תסו:
יש הבדל בין "נשאר"
ובין "נותר".
"נשאר"
מציין שנשאר בכוונה,
ו"נותר"
מציין מה שנותר מעצמו שלא בכוונה; ומזה יעמוד עוד הבדל, שהנשאר לא היה משותף עם הכלל, והנותר היה משותף עם הכלל.
1.
איזו משתי ההגדרות מתאימה ביותר למקומנו?
2.
השווה את הפסוקים (בראשית ז,
כג)
וישאר אך נח;
(בראשית לב,
כד)
ויוותר יעקב לבדו.
הסבר את ההבדל !
ג.
פסוק כב:
הנה שמוע מזבח טוב
להקשיב מחלב אילים.
ר'
יוסף אבן כספי אדני כסף:
טוב:
משרת לשנים ונכון גם לארבעה וחמשה, וכבר קדם לו כמו זה על אמרו [שופטים ז, ה]
"תציג אותו לבד".
1.
מה קשה לו בפסוקנו?
2.
במה דומה הפסוק משופטים לפסוקנו?
ד.
פסוק כז:
ויסב
שמואל
ללכת
ויחזק
בכנף
מעילו
ויקרע
פסוק כח:
ויאמר אליו שמואל:
קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך.
מדרש שמואל פרשה יח, ה:
כנף מעילו של מי?
רב ולוי: חד אמר: "כנף מעילו של שאול". וחד אמר: "כנף מעילו של שמואל. שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין בשעה שאין נטיעתם משובחת".
ודכוותיה:
[מלכים א', יא,
ל]
"ויתפוש אחיה בשלמה החדשה" – שלמתו של מי?
רב ולוי: חד אמר: "שלמתו של ירבעם".
וחד אמר: "שלמתו של אחיה".
אמר רב שמואל בר נחמני:
נראין הדברים –
שלמתו של אחיה,
שכן דרך צדיקים להיות מצטערים בשעה שיש מחלוקת לבית דוד.
ילקוט שמעוני חלק ב', קלד:
אמר לו שאול:
[שמואל א', כד,
כ]
"ועתה,
הנה ידעתי כי מלוך תמלוך"
– מנא ידע? לפי שאמר לו שמואל: [שמואל א', טו,
כח]
"קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך",
אמר לו שאול:
"מי הוא זה"?
אמר לו: "איני אומר לך,
אלא רמז אני רומז לך:
מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליטול את מלכותך".
וכיון שקרע [דוד]
את כנף מעילו,
ידע שאול מה שאמר לו שמואל, התחיל לומר: "ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך".
רש"י:
ויחזק
בכנף
מעילו. שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שישוב עמו.
אברבנאל:
כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול, אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו על כל פנים וישתחווה בגלגל לפני ה',
שהיה שם אוהל מועד, ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל.
וכאשר ראה זה שמואל הבין,
כי סימן מה היה הקריעה ההיא ואמר:
"קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך",
רוצה לומר: זה לך סימן שכבר קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ושכבר ניתנה לרעך שהוא טוב ממך, ואמר זה על דוד, שהיה אחר כך ריע לשאול במלחמותיו והיה טוב ממנו לפני המקום.
1.
כמה דעות שונות נאמרו בדברי המדרשים והפרשנים?
2.
מה הן מעלותיו ומה הן חולשותיו של כל אחד מן הפירושים הנ"ל?
3.
מהי ראיית המדרש מאחיה השילוני [מלכים א',
יא,
ל]?
4.
השווה לדברי מדרש שמואל הנ"ל את דברי
ר'
יוסף אבן כספי:
אדני כסף
בכנף
מעילו: כינוי לשמואל
קרע:
אין זה כעניין קריעת בגד השילוני, והעניינים מבוארים עם הבדל הלשונות.
הסבר,
למה אין לדעתו להביא ראיה משם למקומנו,
מהו "הבדל הלשונות"
הגורם לפירוש שונה של שני הפסוקים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים (תשכ"א)
תצוה – הפטרה לפרשת זכור
שמו"א טו, כב – כג
א.
שמו"א טו, כב:
וַיֹּאמֶר
שְׁמוּאֵל:
הַחֵפֶץ לַה'
בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:
הרמב"ם מורה נבוכים מאמר א פרק לב:
בדברו על הקרבנות מזכיר את פסוקנו.
(עיין תחילת דבריו בגיליון ראה תשי"א,
וכן בעלון הדרכה לגיליוננו).
כאשר היתה זאת העבודה –
הקרבנות – על צד הכוונה השניה, והצעקה והתפילה וכיוצא בהם, מן העבודות, יותר קרובות אל הכוונה הראשונה ההכרחיית, הושם בין שני המינים הפרש גדול; והוא שהקרבת הקרבנות,
אע"פ שהם לשמו ית' לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן,
ולא נעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן –
(מלכים–א יג, לג):
"החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו,
והושם בית אחד (דברים יב, ה):
"אל המקום אשר יבחר ה'".
ואין מקריבים בזולתו.
אמר🙁דברים יב, יג):
"הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה"
– ולא יהיה כהן אלא מזרע המיוחד –
כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות, שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן, וכן הציצית והמזוזה והתפילין וזולתן מן העבודות הדומות להן.
ובעבור זה העניין אשר גיליתי לך, נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות ובארו להם (הנביאים),
שה'
אינו צריך אליהם.
אמר שמואל (שמואל–א טו, כב):
"החפץ לה' בעולות ובזבחים כשמוע בקול ה'";
ואמר ישעיהו (א,
יא):
"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'; ". ואמר ירמיהו (ז,
כב–כג):
"כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמור: שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם".
וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים.
ואמר:
איך יאמר ירמיהו על ה',
שלא ציוונו בדברי עולה וזבח?
אמנם כוונת זה המאמר (דברי ירמיהו) כפי אשר ביארתי לך, שהכוונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי וזאת המצווה בהקרבה אמנם היתה (אמצעי)
בעבור שתעלה בידינו זאת הפינה,
ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם ע"ז ותתקיים פינת ייחודי. והנה באתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה (בקרבנות)
והוא (=עד שהגעתם לידי כך) שאתם שספקתם (=הייתם מסופקים) במציאותי.
(ירמיהו ה, יב):
"כחשו בה' ויאמרו לא הוא",
ועבדתם עבודה זרה וקיטרתם לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים ובאתם אל הבית…"(עיין ירמיהו ז,
ט–י),
ונשארתם מכוונים אל היכל ה'
ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים לכוונה ראשונה.
ולי בפרוש זה הפסוק פנים אחרות, והוא מביא לזה העניין בעצמו אשר זכרנוהו.
והוא:
כבר התבאר בכתוב ובקבלה (בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ)
שתחילת מצוות שנצטווינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל.
] ואין צריך שתטריד את שכלך בפסח מצרים,
כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר…, ועוד שהמצווה היתה בארץ מצרים והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק (בירמיהו)
הוא מה שנצטווינו בו אחר יציאת מצרים.[
ולזה התנה בזה הפסוק ואמר:
"ביום הוציאי אותם מארץ מצרים".
כי תחילת ציווי שבא אחרי יציאת מצרים הוא מה שנצטווינו בו במרה (שמות טו, כה–כו):
"אם שמע תשמעו לקול ה'
אלוקיך…
שם שם לו חוק ומשפט"
– שבת ודינים. הנה כבר התבאר לך שהמצווה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח –
אחר שהם על צד הכוונה השניה. – והוא אשר נאמר בתהילים על צד ההוכחה לאומה בסכלה הכוונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכוונה השניה, אמר:
(תהלים נ' ז–יג)
"שמעה עמי ואדברה,
ישראל ואעידה בך…
לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד,
לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים. כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף… אם ארעב לא אומר לך,
כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה…"
1 **. הרמב"ם מביא את פסוקנו יחד עם ישעיהו א,
יא ועם ירמיה ז,
כב–כג.
הסבר אם יש גם הפרש במגמות הפסוקים האלה,
מלבד המגמה המשותפת שהרמב"ם רואה בהם!
**
2. הרמב"ם מביא את פסוקי תהלים נ,
ז–יג בנפרד מן הפסוקים ההם,
בקטע האחרון.
במה שונה קטע זה משלושת הפסוקים שהביא בקטע השני,
שמשום כך הפריד ביניהם?
ב.
שמו"א טו, כג:
כִּי
חַטַּאת
קֶסֶם
מֶרִי
וְאָוֶן
וּתְרָפִים
הַפְצַר
…
רד"ק
שמו"א
טו, כג:
כי
חטאת קסם
מרי: – חסר כ"ף הדמיון. וכן תרגם יונתן:
ארי כחובת גובריא דשאלין בקיסמא כין חובת כל גבר דמסרב על פתגמי אוריתא וכחובי עמא דטען בתר טעוותא (ע"ז),
כין חובת כל אנש דבצר ומוסיף על מילי נבייא.
כלומר:
כמו שחטאת קסם היא חטאה גדולה, כי הוא מסיר בטחונו מהקב"ה ונותן בטחונו בקסם, כן היא חטאת גדולה חטאת מרי, והוא,
שמורה פי הא–ל ואינו עושה מה שצוהו;
כי אחר שעובר על מצוותו,
הרי הוא כופר בו ומסיר בטחונו ממנו,
ואומר כי אין בידו להטיב ולהרע לפיכך לא יירא ממנו לעבור על מצותו,
והרי הוא כאילו עובד ע"ז וכקוסם, כי הכל ע"ז.
וכאון – שהוא ע"ז,
וכתרפים גם כן שהיא חטאת גדולה, כן היא חטאת גדולה הפצר,
והוא מי שעובר על רצון המצווה אותו,
כמו שפירשנו.
אברבנאל:
פסוק
כב: (עמ'
רמז)
… ואני אחשוב בפירושו דבר אחר.
שלפי ששאול היה טוען שעשה מה שראוי,
וכי מה שהביא את אגג מלך עמלק חי היה הראוי לכבודו ולהודיע מעלת הניצחון, ומה שלקחו מהשלל היה, לתכלית טוב לזבוח לה', לכן השיבו שמואל שאין הדבר טוב או רע מפאת עצמו, כי אם כפי מה שיסכים עם הציווי האלוקי. כי יש דברים הרבה שאינם רעים מפאת עצמם כי אם בבחינת ההזהרה האלוקית אשר הזהיר מעשותם, ובעבור זה יוחס אליו החטא והפשע במה שעבר על מצוות ה',
שמזה הצד היו מעשיו רעים וחטאים לה'
מאד.
וזה שאמר "כי חטאת קסם מרי", ר"ל החטא והפשע אשר היה בקסם אינו מפאת עצמו,
כי טוב הוא לאדם שיתבודד לדעת מה יהיה באחרית הימים, ואין הקסם דבר זולת זה,
ואמרו חז"ל (פרקי אבות ב,
ח):
"איזהו חכם? הרואה את הנולד"!
אבל חטאת הקסם הוא המרי,
שהאדם כשהוא קוסם קסמים ממרה את פי ה', "ואון ותרפים הפצר",
ר"ל וגם כן חטאת האון והתרפים אינו במה שיעשה האדם לדעת העתידות, כי אם במה שהאדם ההולך אחריו מפציר בו ומהרהר ועובר על דברי ה',
שהזהיר על הקסם והתרפים.
א.
אהרליך:
מקרא
כפשוטו: פסוק
כג:
חטאת
קסם
מרי: מפני שהיה שאול מתאמץ להכרית הקוסמים באוב מן הארץ (כח,
ג),
ובעשותו את הדבר הזה גילה את דעתו שחטאת קסם גדולה בעיניו,
מדמה שאול חטאת מריו לחטאת הקסם בדברו אליו, והוא מודד את הרע בעיני ה' במידת העושה הרע.
… כי לפי ש"חטאת מרי" גדולה מאד, "שמוע",
שהוא הפך מ"מרי"
– טוב מזבח.
1.
מה הקושי בפסוקנו שרצו שלושתם ליישב?
2.
מהי חולשת פירושו של כל אחד מהם?
שים לב ביחוד לדברים המתמיהים שבדברי אברבנאל!
ג.
שמו"א טו, כג:
כִּי
חַטַּאת
קֶסֶם
מֶרִי
וְאָוֶן
וּתְרָפִים
הַפְצַר
…
ר'
יוסף
אַלְבּוֹ
(1380 – 1444
≈)פילוסוף
דתי יהודי
בספרד. ספר
העקרים
– מאמר
רביעי
פרק כו:
דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעוונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם –
שיתקן המחשבה, והדבור,
והמעשה.
המחשבה – שיתחרט אדם מעוונותיו.
הדיבור – שיתוודה על פשעיו.
המעשה – שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת. אולם החרטה מבואר בנביאים היותה הכרחית לתשובה,
אמר ירמיה: אין איש נחם על רעתו לומר מה עשיתי (ירמיה ח, ו).
ואמר יואל: מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה (יואל ב, יד).
והוידוי מפורש כתוב בתורה: והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה, ה)….
והדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם שלושה:
שהם,
העלמת החטא, וההתנצלות,
ואהבת הממון והכבוד.
והוא מבואר, שכל אחד מאלו מעכבין את התשובה. ואולם העלמת החטא – שמי שלא יכיר או ידע שחטא, לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה, כמו שהחולה כל זמן שלא ירגיש או ידע שהוא חולה אי אפשר לו שיתרפא, לפי שלא יבקש לעולם רפואה.
וכן החוטא אם לא ידע שחטא –
לעולם לא ישוב בתשובה. …
וההתנצלות – ג"כ מבואר מענינו שהוא מונע התשובה, שאם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא,
לעולם לא יתחרט ולא יתוודה עליו. וזה נקרא "מכסה פשעיו" שעליו אמר שלמה "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג).
שכיסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר, אמר איוב: (לא,
לג):
אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי: וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו ואמר: "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי… ואוכל" (בראשית ג, יב).
ולא הועיל לו התנצלות כלל,
לפי שהשכל ניתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא.
…
ואהבת הממון או הכבוד הוא מעכב את התשובה, וזה שאף אם ישוב בתשובה אם התשובה היא בסיבת תועלת ממון או בעבור הכבוד, אינה תשובה, וזה כי כשיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה צריך שיהיה זה לאהבת השי"ת בלבד לא לזולת זה כלל. …
ולפי שהיתה תשובת שאול כשחטא בעמלק חסרה אלו הג'
תנאים,
אע"פ שהודה חטאו לשמואל שני פעמים ואמר חטאתי לא נתקבלה תשובתו כלל, וזה שבתחילה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא.
כי כשאמר לו שמואל: "ולמה לא שמעת בקול ה'"?
(ש"א טו, יט)
השיב:
"אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה'
… " (שם שם כ).
וכשאמר לו שמואל שהיה חוטא ב"הפצר"
ההוא יותר ממה שחטא ב"מרי"
הראשון עצמו שהיה עיקר החטא,
ואמר לו: "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר",
כלומר:
שהמרי שהוא עיקר החטא הוא כמו חטאת קסם, שהוא לאו בלבד.
וההפצר שהיה מפציר לומר לא חטאתי, הוא כמו "און ותרפים", שהוא חטא עבודה זרה, והוא יותר קשה מהקסם שהוא עיקר החטא.
1.
הוכח מן הפסוקים שנעדרת היתה תשובת שאול אותם שלושה תנאים הנדרשים מפני אותם דברים המונעים והמעכבים את התשובה!
2.
כיצד מפרש ר'
יוסף אלבו את פסוקנו,
האם מסכים הוא עם אחד מן הפירושים שהובאו בשאלה ב או נוטה משלושתם?
השאלות המסומנות ב–*
קשות והמסומנות ב–**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"א]
תצוה – הפטרה לפרשת זכור
שמו"א טו, כב – כג
בהפטרה זו של פרשת זכור עסקנו בגיליון לפרשת ויקרא תשי"ט,
ושם עמדנו על חלקו הראשון של הפרק ובייחוד במהות חטאו של שאול,
בשאלה הגדולה של רחמים הנחשבים לחטא.
עיין שם ובייחוד בעלון ההדרכה.
הפעם עסקנו רק בשני הפסוקים והרחבנו את היריעה על יחסם של הנביאים לקורבנות.
להבנת דברי הרמב"ם יובאו בזה תחילת דבריו (חלק ג,
פרק לב):
מורה
נבוכים
חלק
ג' פרק
לב:
"שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה'
משה רבנו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו ית' כמו…
כמו שאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלוקים בשמים ממעל". – ולהנתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם"
ואמר "ואותו תעבודו". והיה המנהג המפורסם בעולם כולו,
שהיו רגילין בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם,
אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם,
– לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו,
שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם,
כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה, שיקרא לעבודת ה'
ויאמר:
"ה'
ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, – אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה!" ומפני זה השאיר ה' מיני עבודות ההם והעתיקם מהיות לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם,
לשמו ית' וציונו לו ית',
וציונו לבנות היכלו.,"ועשו לי מקדש"
ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו…… והגיע התחבולה בזאת העורמה האלוקית,
שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמיתית באומתנו והוא מציאות ה' ואחדותו.
ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם.
ואני יודע, שנפשך תברח מזה עניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי:"איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאוד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם – אבל הם מפני דבר אחר,
כאילו הם תחבולה שעשה ה'
לנו להגיע אל כוונתו הראשונה.
ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו (=הקרבנות)
אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השניה?
– שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו,
והוא שכבר בא בתורה כמו שה העניין בשווה:
והוא אמרו (שמות י"ג)
"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים.. ויסב…דרך…."
– וכמו שהסב ה'
אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסובלו לפי הטבע,
אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן ציווה בזאת המצווה אשר זכרנו (=הקרבנות)
מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע,
עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו ית'
והנחת (=עזיבת)
עבודה זרה.
כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה… ואח"כ ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום –
כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים (שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל ראשון) ויניחם כולם פתאום.
וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה יולידו הגיבורים והיפוכם (=הפינוק,
הנוחיות)
יולידו מורך לב.
ונולדו גם כן (-במדבר)
אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות;
וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבנו "על פי ה'
יחנו,
על פי ה'
יסעו"…
כן בא זה החלק מן התורה (=תורת הקרבנות) בתחבולה אלוקית, עד שיישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה……. כאשר היתה זאת העבודה –
הקרבנות – על צד הכוונה השנית. והצעקה והתפילה וכיוצא בהם, מן העבודות, יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחית, הושם בין שני המינים הפרש גדול. והוא שהקרבת הקרבנות אע"פ שהם לשמו ית' לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא נעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן – "החפץ ימלא ידו"
– אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד "אל המקום אשר יבחר ה'"
ואין מקריבים בזולתו.
אמר:"הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה"
– ולא יהיה כהן אלא מזרע המיוחד –
כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפילין…
ובעבור זה העניין אשר גיליתי לך, נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות ובארו להם (הנביאים)…,
שה'
אינו צריך אליהם,
אמר שמואל: "החפץ לאלוקים בעולות ובזבחים כשמוע בקול ה'"
(שמואל–א ט"ו)
ואמר ישעיהו (א)
"למה לי רוב זבחיכם". ואמר ירמיהו (ז)"כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתי….
על דברי עולה וזבח. כי אם…- שמעו בקולי". וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים,
ואמר:
איך יאמר ירמיהו על ה'
שלא ציונו בדברי עולה וזבח?
אמנם כוונת זה המאמר (דברי ירמיהו) כפי אשר בארתי לך, שהכוונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי וזאת המצווה בהקרבה אמנם היתה (אמצעי)
בעבור שתעלה בידינו זאת הפינה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם ע"ז ותתקיים פינת יחודי. והנה באתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה (בקרבנות)
והוא (=עד שהגעתם לידי כך) שספקתם (=הייתם מסופקים) במציאותו.
"כחשו בה' ויאמרו לא הוא"
ועבדתם ע"ז "וקטרתם לבעל ועבדתם אלוהים אחרים ובאתם אל הבית…" ונשארתם מכוונים אל היכל ה'
ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים לכוונה ראשונה.
ולי בפרוש זה הפסוק פנים אחרות והוא מביא לזה העניין בעצמו אשר זכרנוהו.
והוא:
כבר התבאר בכתוב ובקבלה (בתורה שבע"פ ובתורה שבכתב)
שתחילת מצוות שנצטווינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל.
ואין צריך שתטריד את שכלך בפסח מצרים,
כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר… ועוד שהמצווה היתה בארץ מצרים והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק בירמיהו הוא מה שנצטווינו בו אחר יציאת מצרים.ולזה התנה בזה הפסוק ואמר:
"ביום הוציאי אותם מארץ מצרים".
כי תחילת ציווי שבא אחרי יציאת מצרים הוא מה שנצטווינו בו במרה "אם שמע תשמעו בקול ה'
אלוקיך…
שם שם לו חק ומשפט"
– שבת ודינים… הנה כבר התבאר לך שהמצווה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח –
אחר שהם על צד הכוונה השניה. – והוא אשר נאמר בתהילים על צד ההוכחה לאומה בסכלותה הכוונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכוונה השניה. אמר🙁תהלים נ' ז–ט)
שמעה עמי ואדברה,
ישראל ואעידה בך…
לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד,
לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים."
מתוך ירמיהו פרק ז'
פסוק כב.
והקדמה לתורת קרבנות:
ירמיה
ז,
כב:
כי
לא
דברתי
את
אבותיכם
ולא
צויתים
ביום
הוציאי
אותם
מארץ
מצרים
על
דברי
עולה
וזבח:
ירמיה
ז,
כג:
כי
אם
את
הדבר
הזה
צויתי
אותם
לאמר:
שמעו
בקולי
והייתי
לכם
לאלקים
ואתם
תהיו
לי
לעם
והלכתם
בכל
הדרך
אשר
אצוה
אתכם
למען
ייטב
לכם:
רש"י:
תחילת תנאי לא היתה אלא "אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (שמות י"ט)
רמב"ן
ויקרא
פרק
א פסוק
ט
והנה
בכתוב
הזה
טעם
הקרבנות
שהם
אשה
ריח
ניחוח
לה', ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות,
בעבור שהמצרים והכשדים,
אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם,
היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם, בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיוודע,
כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות,
כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו, אלה דבריו ובהם האריך:
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה,
יעשו שולחן ה'
מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם,
והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח:
וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם,
ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים,
כמו שאמר (ויקרא יז ז)
ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו, והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם, ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם:
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא)
וירח ה' את ריח הניחוח,
וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם),
והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן,
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד),
ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל, ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד),
ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות,
ולא נצטוה בכך,
אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור, ולשון הקרבנות את קרבני לחמי
לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב),
וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים:
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה,
צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה,
ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו,
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו,
וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו,
נפש תחת נפש,
וראשי אברי הקרבן כנגד
ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו,
וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד, ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה:
(הרמב"ן מתקיף רק את הדעה שהוא מביא:
כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא,
וכדי שלא יחשבו שיש ערך לעבודה שעושים העכו"ם.
אבל אינו מתייחס לטענתו השניה של הרמב"ם:
"שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. ולכן השאיר להם דרך זו לעבוד אותו ית'.
וכן,
ויקרא
יז,
ז: ולא
יזבחו
עוד
את
זבחיהם
לשעירם
אשר
הם
זנים
אחריהם
חקת
עולם
תהיה
זאת
להם
לדרתם:
ראיה לדעת "המורה."
הרמב"ן איו מתייחס לעובדי אלילים ואינו מתייחס לבעיה הפסיכולוגית של "מן ההיפך אל ההיפך",
הסברו–
נצחי.
ולהסבר הפסוק בירמיהו כתב מלומד יפאני:
כאשר כתוב:לא A כי אם B;
אין הכוונה לשלול את A לגמרי.
אלא,
ש –
A אינו עיקר,
אינו חשוב כרגע.
זו היא צורה ספרותית להביע העדפה של B עלA
דוגמאות:
בראשית
מה,
ח:
ועתה
לא
אתם
שלחתם
אתי
הנה
כי
האלקים
וישימני
לאב
לפרעה
ולאדון
לכל
ביתו
ומשל
בכל
ארץ
מצרים:
דברים
ה,
ג:
לא
את
אבותינו
כרת
ה'
את
הברית
הזאת
כי
אותנו
אנחנו
אלה
פה
היום
כלנו
חיים:
שמו"א
ח,
ז:
ויאמר
ה'
אל
שמואל
שמע
בקול
העם
לכל
אשר
יאמרו
אליך
כי
לא
אותך
מאסו
כי
אותי
מאסו
ממלך
עליהם:
לשאלה זו של יחס הנביאים לקורבנות נביא בזה קטעים מתוך ספרו
של
יחזקאל
קויפמן: תולדות
האמונה
הישראלית
כרך
שלישי
(ספר
ראשון)
עמ'
80:
באידיאה הישראלית גלום היה שינוי ערכים דתי יסודי (שינוי נגד העולם האלילי). את היחס שבין הא–ל ובין העולם היא יכולה לתפוס רק תפיסה אחת:
חסד.
העולם הוא רצון הא–ל,
הגשמת דברו, גילוי של מידת החסד והטוב.
… הדת היא מתנת חסד, שנתן הא–ל לאדם כדי לרוממו ולהעלותו.
בה גילה הא–ל את עצמו,
את "שמו"
לאדם,
בה הודיע לו את "דרכיו",
את מידותיו, את רצונו. האידיאה הזאת בטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון,
כמו שמעריכה אותו האלילות. באלילות יש לפולחן ערך על–אלוהי,
בפולחן (האלילי)
תלוי גורל חי האלוהות. במקדש (האלילי)
שומר הכהן את משמרת סוד חייהם, מותם ותחייתם של האלים. הקרבן הוא "טבור העולם", גורל האלים! החג הוא חג חייהם של האלים עצמם.
ואילו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על אלוהי, ואין "גורל"
הא–ל תלוי בו בשום בחינה.
תורת הפולחן הישראלית אינה אלא מצווה אלוקית,
מגילויי החסד האלוקי.
אין לא–ל "צורך"
בה,
היא רק מתנת קודש לאדם.
תכליתה לשמש סמל וכלי למשמרת דעת האלקים,
שנתן הא–ל לאדם, אמצעי לקידוש שמו,
מזכרת בריתו. מפני זה ערך הפולחן הוא לא מוחלט אלא מותנה.
ערכו בהיותו סמל לחסד האלוקי ולבריתו עם האדם, ואם ניטל ממנו ערך זה,
באשמת האדם, הרי הוא נהפך לכלי ריק,
לחרס נשבר ….
הפולחן הוא לא חסד האדם עם הא–ל אלא חסד הא–ל עם האדם ….
שם,
כרך
שלישי
(ספר
שני
עמוד
444
):
הדרישה של ירמיהו מאימה לכל מטבע נבואתו:
לא זבח, אלא כל דברי הברית. הניגוד הוא: מעשה פולחן חיצוניים לעומת אמונת אמת וקיום נאמן של התורה.
שירמיהו אינו שולל במיוחד את פולחן הקרבנות נמצאנו למדים מפרק יד פסוקים יא–יב:
עם "עולה ומנחה" הוא כולל כאן רינה ותפילה.
והלא ירמיהו עצמו מתפלל, וגם מצווה הוא על התפילה (כט,
ז;
יב ). אם ירמיהו אומר,
שהא–ל אינו רוצה בעולה ומנחה של "העם הזה" (יד,
יא–יב)
אין זה אלא מפני שמעשיהם רעים, ואם הוא אומר,
שזבחיהם לא ערבו לה', מפני שלא הקשיבו אל דבריו (פרק ו פסוקים כ – כא), הרי הוא רומז (בעקבות הושע ט,
ד),
שאם הם מקשיבים,
שבחיהם ערבים לו ….
שם
עמוד
443:
…
לשולל פולחן הקרבנות עשתה אותו (את ירמיהו) רק התיאולוגיה הנוצרית –
הליברלית ע"י מחיקות והשמטות,
כמנהגה.
עוד יש לומר:
יתכן שהעמדת הקרבן במקומו הראוי לו והגבלת ערכו לעומת ערך השמיעה בקול ה'
מובנת ביותר לשמואל הנביא, אשר בעיניו ראה את הארון עצמו נופל בשבי בידי אויב והבין,
(כדברי המלבי"ם):
"כי ארון הברית אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו". הוא ראה את הסכנה בהיהפך האמונה בכח הארון וכלי המשכן [(שמואל–א פרק ד פסוק ג):
וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְישִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ:]
– לתחליף,
במקום פשפוש במעשים ועשיית תשובה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים וחמש (תשכ"ו)
תצוה – הפטרה לפרשת זכור
שמו"א,
פרק טו
א.
שמו"א,
טו,
ו:
ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי
פן אוסיפך עמו
ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים.
I. אבן
עזרא
שמות פרק
יח פסוק
א:
וישמע
יתרו:… ושאול אמר: "ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל".
ובעבור שכתוב למעלה "מלחמה לה' בעמלק"
(שמות יז, טז),שישראל חייבים להלחם בו כאשר יניח ה' להם,
הזכיר דבר יתרו,
כי הם היו עם גוי עמלק, שיזכרו ישראל חסד אביהם ולא יגעו בזרעו.
והנה ראינו הרכבים שהם בני יתרו שהיו עם בני ישראל בירושלים,
ובימי ירמיהו יונדב בן רכב (ירמיהו לה,
יט)
ויש פרשה אחרת דומה לזאת. (הכוונה לבראשית פרק לח.)
**1.
מהי הקושיה על שמות פרק יח המתיישבת לו בעזרת פסוקנו?
**2.
במה דומה העניין ההוא לבראשית לח?
3.
היכן מצינו במקרא שהתיישבו בני הקיני בתוך ישראל?
II. מדרש
שיר
השירים
רבה ב:
"ואתה
עשית חסד
עם כל
בני ישראל
בעלותם ממצרים".
(שמואל–א פרק טו פסוק ו)עם כל ישראל עשה יתרו חסד? והלא לא עשה אלא עם משה בלבד!…
אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל, מעלין לו כאילו עשה עם כל ישראל.
1.
ומקשים:
ולמה לא יפרש "עם כל בני ישראל" ממש,
על ידי עצתו,
שאמר (שמות יח, כג)
"וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום"?
ב.
שמו"א טו, ה:
ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל.
יומא
כ"ב
ע"ב:
(שמואל
א' טו)
"וירב
בנחל" אמר רבי מני:
על עסקי נחל.
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול (שמואל א' טו):
"לך והכית את עמלק" אמר:
"ומה נפש אחת אמרה תורה:
הבא עגלה ערופה – כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה,
ואם אדם חטא בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו?"
יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז): "אל תהי צדיק הרבה!" ובשעה שאמר לו שאול לדואג:
"סוב אתה ופגע בכהנים!" (שמואל א' כב),
יצאה בת קול ואמרה לו:"אל תרשע הרבה"
(קהלת ז).
קוהלת
רבה: פרשה
ז:
אמר ר' שמעון בן לקיש:
כל מי שעושה עצמו רחמן במקום אכזרי,
סופו שיהיה אכזרי במקום רחמן.
רד"ק
שמואל
א פרק
טו פסוק
ה:
וירב
בנחל: שורשו "ארב"…
ומשפטו "ויארב"
והוא הנכון מפני קמצות היו"ד.
ויש לפרשו עניין ריב ומצה,
כלומר:
יצא עמלק עליהם ונלחם אתם בנחל.
*1.
מה ראה ר'
מני להוציא את פסוקנו ממשמעו?
2.
במה סוטה רד"ק מן הפירוש הרגיל ומה הביאו לפרש כפי שפירש?
**3.
מהו הקשר שמצאו חז"ל בין שני מעשי שאול (מלחמת עמלק והריגת נוב עיר הכהנים)
ומה הפרטים שבפרקים הנותנים סעד להשקפתם?
4.
התוכל להוכיח מתוך המסופר בפרקנו,
שלא נבעה התנהגות שאול בפרקנו מתוך רחמנות על תינוקות שלא טעמו טעם של חטא?
5.
מה הקשר בין פסוקנו לבין פרשת עגלה ערופה?
ג.
שמו"א טו, יא:
נחמתי כי המלכתי את שאול למלך…
כט:
וגם
נצח
ישראל
לא
ישקר
ולא
ינחם
כי
לא
אדם
הוא
להינחם.
אברבנאל:
אחרי שהא–ל ית' בחר בשאול הנה עתה בהסירו מהמלכות יראה בו שינוי החפץ וכמו שאמר (יא)
"ניחמתי"
כי המלכתי את שאול למלך,
שיורה שהיה בו שינוי ושהוא מתנחם ממעשיו,
לזה השיב ואמר:
"וגם נצח ישראל"
רוצה לומר: וגם עם כל זה שהסירך מן המלכות אשר נתן לך הא–ל ית' שהוא נצח ישראל,
הנה לא ישקר באמונתו ולא ינחם ממה שעשה. ותאר אותו במקום הזה בלשון "נצח",
לפי שהשינוי נמנע בתוך הנצחיים,
כי הוא התחלת ההפסד והוא המביא אליו.
ולכן אמר "וגם נצח ישראל"
שהוא הנצח הבלתי משתנה ית'
לא ישקר ולא ינחם; והיה זה שינוי בעצמו יתברך,
רק מצד המקבלים.
וזהו "כי לא אדם הוא להינחם".
אבל רוצה לומר:
אינו אדם להינחם מפאת עצמו,
השינוי הוא מצד המקבלים.
בנו
יעקב: בפירושו
לבראשית
ו, ו:
וינחם
ה' כי
עשה את
האדם. "נחמת הא–ל"
היא אחד העקרונות הגדולים בתורתנו,
בדתנו.
בלי מושג כזה (של "הא–ל הניחם" על הרעה או על הטובה לגבי האדם שהשתנה) על ה' – אין דת חיה,
אין תשובה, אין כפרה. וה"וינחם"
של פסוקנו משמעו:
אחרי שפנה האדם כולו לרוע,
לחמס,
כפי שהוכח בשפוט הא–לוהי (וזהו "וירא"),
הרי ה' – אשר לא למען עשיית הרע "עשה"
עמו כל טוב "בארץ"
– נאלץ לשנות יחסו לאדם, אשר השתנה הוא כולו לרעה.
1.
מה הן השאלות שעליהן עונה כל אחד מן הפרשנים?
2.
מה ההבדל בין תשובותיהם?
3.
הסבר את המילים המודגשות?
ד.
שמו"א טו, כז:
ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע.
כח: ויאמר
אליו
שמואל:
קרע
ה'
את
ממלכות
ישראל
מעליך…
מדרש
שמואל: פרשה
יח:
כנף מעילו של מי? רב ולוי: חד אמר: "כנף מעילו של שאול". וחד אמר:"כנף מעילו של שמואל. שכן דרך הצדיקים להיות מצטערים כשאין נטיעתם משובחת". דכוותיה:
"ויתפוש אחיה בשלמה החדשה" (מלכים–א יא, ל).
– שלמתו של מי?
רב ולוי: חד אמר: "שלמתו של ירבעם",
וחד אמר:"שלמתו של אחיה".
אמר רב שמואל בר נחמני:
נראין הדברים –
שלמתו של אחיה,
שכן דרך צדיקים להיות מצטערים בשעה שיש מחלוקת לבית דוד.
ילקוט
שמעוני
קל"ד:
אמר לו שאול:
"ועתה,
הנה ידעתי כי מלוך תמלוך"
(שמואל–א,
כד,
כא)
מנא ידע? לפי שאמר לו שמואל: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך", אמר לו שאול:
"מי הוא זה?
אמר לו: "איני אומר לך,
אלא רמז אני רומז לך,
מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליקח את מלכותך".
וכיון שקרע (דוד)
את כנף מעילו ידע שאול מה שאמר לו שמואל.
התחיל לומר: "ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך".
רש"י:
טו,
כז:
ויחזק
בכנף
מעילו: שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שישוב עמו.
אברבנאל:
כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול, אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו על כל פנים וישתחווה בגלגל לפני ה',
שהיה שם אהל מועד, ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל וכאשר ראה זה שמואל הבין, כי סימן מה היה הקריעה ההיא ואמר:
"קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך",
רוצה לומר: זה לך סימן שכבר קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ושכבר ניתנה לרעך שהוא טוב ממך, ואמר זה על דוד, שהיה אחר כך רֵעַ לשאול במלחמותיו והיה טוב ממנו לפני המקום.
1.
כמה דעות שונות נאמרו בדברי המדרשים והפרשנים?
2.
מה הן מעלותיו ומה הן חולשותיו של כל אחד מן הפירושים הנ"ל?
3.
מהי ראיית המדרש מאחיה השילוני (מלכים–א יא,
ל)?
**4.
השווה
לדברי
מדרש
שמואל
הנ"ל
את דברי
ר'
יוסף
אבן כספי
אדני
כסף:
ד"ה
בכנף
מעילו: כינוי לשמואל.
ד"ה
קרע: אין זה כעניין קריעת בגד השילוני, והעניינים מבוארים עם הבדל הלשונות.
הסבר,
למה אין לדעתו להביא ראייה משם למקומנו,
מהו "הבדל הלשונות"
הגורם
לפירוש שונה של שני הפסוקים?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
תצוה – הפטרה לפרשת זכור
שמו"א,
פרק טו
אפתח במה שכתבתי למורה בעלון ההדרכה לשנת תשי"ט שבת זכור.
הבא ללמד פרשת זכור אל יסתפק בפתרונות קלים המצדיקים את מצוות "מחה תמחה"
ובוודאי אין לתרגם מצווה זו ללשון חילונית של "צו ההיסטוריה",
או לפרזיולוגיה זולה כמו "הגשמת החזון דורשת יצירת המציאות,
קיום הרעיון הנצחי,
האוניברסלי דורש ראשית כל את הקיום הפיסי של האומה הנושאת את הרעיון הזה".
או משפטים כגון "דורות על דורות משך אלפים בשנים חינכו יהודים יראי שמים את ילדיהם על ברכי התנ"ך,
אך משחק הגורל רצה שדווקא צעיר יהודי בישראל המתחדשת ימצא בו "בעיות חינוכיות מסובכות"
(דעות ז,
עמ'
58) – הם אינם דרך ללימוד רציני של פרקים קשים בתנ"ך מסוג זה הכוללים לא "בעיות חינוכיות מסובכות"
במרכאות אלא בעיות חינוכיות ומוסריות בלי כל מרכאות.
וכל פרשנינו הגדולים החל מחז"ל ועד לאחרונים התלבטו מאד בכך,
כיצד התורה אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"
תצווה במקרים מסוימים צווים נוראים ואיומים.
כל מורה אשר ינסה לסתום פי תלמידו המקשה,
המתלבט,
המתקומם בטענה,
כי "דורות על דורות במשך אלפים בשנים"
למדו ולימדו פרקים אלה ולא התקשו "ורק אתה מקשה קושיות"
מוציא דיבה על דורות אבותינו,
על פרשנינו הגדולים ויוצר רושם מוטעה לגמרי כאילו תהום פעורה בין כל דורות לומדי המקרא אשר כביכול לא חלו ולא הרגישו ולא שאלו ולא הקשו ובין דורנו המתקשה.
ודווקא לימוד הפרשנים הגדולים שבכל הדורות הוא תריס בפני סכנה של טעות זו,
שהרי לימוד זה מראה ששאלותינו ולבטינו וקשיינו היו שאלותיהם ולבטיהם וקשייהם.
אין למורה להרשות לתלמידיו לעבור בקלות על המוראות ועל האימים שבפרשת זכור ושבהפטרת שבת זו,
ואין להרשות להם להגיד על דברים אלה "בסדר גמור"
החביב על הרבה תלמידים היום.
הפסוק (דברים ד כד)
"כי ה'
א–לוהיך אש אוכלה"
איננו הסבר למצוות בלתי מובנות אלא מזכיר לנו את חוסר יכולת הבנתנו.
גם יש להתנגד לכל מיני אנלוגיות מוטעות ופסולות (על דרך של אקטואליזציה זולה),
שהרי כבר אמרו חז"ל "שבא סנחריב ובלבל את האומות"
ואין עמלק כמשמעו קיים היום.
אך יחד עם זה יש לומר שחד פעמיותה של מצווה זו מקילה את חומרת הקושיה –
אך עדיין אינה פותרת אותה.
הגיליון ההוא (תשי"ט)
היה כולו מוקדש לשאלה ההיא,
והובאו שם דעות שונות בעניין זה.
גיליוננו פונה לפסוקים בודדים שבפרקנו.
לשאלה ג יעיר המורה תלמידיו לכך,
שיש להפריד בין שאלת הביטויים האנטרופומורפיים בכלל הקיימת גם במקומנו (כיצד ייתכן לייחס לקב"ה חרטה על מעשיו?)
אשר פותרים אותה פרשנינו בדרך כלל ב"דברה תורה כלשון בני אדם"
ובין שאלת הסתירה שבין פסוק לפסוק אשר יש לטפל בה כאן באופן מיוחד.
ועוד:
פסוק כט נראה כעומד בסתירה לא רק לפסוק יא שבפרקנו אלא גם לשורה שלימה של פסוקים במקרא כגון:
בראשית ו,
ו–ז;
ירמיהו יח,
ח;
יואל ב,
יג;
יונה ד,
ב ועוד ועוד.
קאסוטו
מעיר
בהתאם
בפירושו
לפרשת
בראשית
את ההערות
העקרוניות
הבאות: – על הרוב מאריכים המפרשים את הדיבור על השאלות הכרוכות בביטוים האנטרופופטיים שבפסוק זה.
שאלות אלה אינן מתעוררות אלא מתוך השקפות מאוחרות,
והטיפול בהן מיותר למי
שאינו רוצה אלא להבין את דברי התורה.
התורה לא נועדה להוגי דעות,
אלא לעם שלם,
שאין לו ערך בספקולציות פילוסופיות או תיאולוגיות;
היא מדברת כלשון בני אדם,
בפשטות ובתמימות,
ואינה חוששת לדיוקים שהקוראים המאוחרים,
הרגילים בדרכי מחשבה זרות לה בהחלט,
יוכלו להסיק מתוך דבריה.
ואולם נראה לנו שזו גישה פשטנית מידי,
ויקשה מאד לומר על ספר זה שהוא "היישרת הראשונים והאחרונים"
(מורה נבוכים מאמר א פרק ב)
ושלדעת הרמב"ם בוודאי "אי אפשר לעבור עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל,
כעוברך על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים"
– שספר כזה נכתב בכוונה להתאים עצמו ל"המון העם"
ושהוא מדבר "בפשטות ובתמימות".
נביא בזה נוסף על הפירושים המובאים בגיליוננו את דברי בכור שור לבראשית ו,
ח ד"ה ניחמתי כי עשיתים,
שהובאו בגיליון בראשית תשכ"א.
בכור
שור:
ד"ה
כי נחמתי
כי עשיתים:
וכן:"נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב
מאחרי"
(שמואל–א טו, יא).
וכן "וינחם ה' על הרעה" (שמות לב, יד).
ומקשים
על כל
אלו:
"לא איש א–ל ויכזב ובן אדם ויתנחם"
(במדבר כג, יט)?
ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו עומד בדיבורו,
ואף על פי שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות,
ומתנחם בעל כורחו מחמת האונס,
ועל אלו שתיים הוא אומר:
"לא איש א–ל ויכזב", אלא מקיים דברו,
"ובן אדם ויתנחם"
מחמת שאין לו – והוא כל יכול;
ולפי שהיה אומר לו בלק:
"מה דיבר ה'?
(במדבר כג, יז),
כלומר:
"חזור מן הברכה לקללה!" לכן ענה לו:
"לא איש א–ל ויכזב", שלא יעמוד בדיבורו,
כי כל דבריו אמת, "ובן אדם ויתנחם",
מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו.
אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת זה שנודר,
אלא מחמת אותן שנודרין להם,
כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם,
כמו על אותם של נינווה,
וודאי מדעת כן הוא אומר אם יעמדו במרדן,
ואם שבו –
ישוב מחרון אפו וייטיב להם,
ודברו הוא אמת.
וכן היפך,
אם אמר להיטיב להם,
והם קלקלו,
וזהו כבודו של מעלה.
וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו לשמשו,
כמו שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו,
יצרתיו,
אף עשיתיו"(ישעיהו מב, ז),
וכיון שקלקלו, הריני עושה עצמי כאילו ניחמתי,
ואנחם,
ומכל מקום החזרה מהם באה;
וכך שאול כשהמליכו,
מדעת כן המליכו,
שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עוונותיו שאעשה עצמי המתנחם,
ואף על פי שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיווסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם."
שאלה ד היא שאלה תחבירית אשר כדוגמתה כבר פגשנו פעמים אחדות.
יעוין בגיליון לך לך תשי"ז שאלה ג;
ויגש תשי"ח שאלה א;
וכן וישב תש"ו.
ויעוין גם מלכים–א
יא,
כט.
רד"ק
ד"ה
והוא
מתכסה.
וכן מלכים–ב ג,
כז רש"י ורד"ק.
רש"י:
ויקח
את בנו
הבכור –
בפסיקתא דפרשת שקלים נדרש: ששאל את עבדיו מה טיבה של אומה זו שנעשה להם נסים כאלה, אמרו לו: אביהם אברהם בן יחיד היה לו, אמר לו הקב"ה הקריבהו לפני,
ורצה להקריבו להקב"ה,
אמר להם: אף אני בן בכור יש לי, אלך ואקריבנו לעבודה זרה. על החמה –
חסר וא"ו,
שהיה עובד לחמה.
ויהי קצף גדול – שנזכרו עונותיהם, שאף הם עובדין לעבודה זרה,
ואינן ראויין לנס:
רד"ק:
ויקח
את בנו
הבכור –
פי'
אדוני אבי ז"ל כי בן מלך אדום הראוי למלוך תחתיו היה ברשות מלך מואב ומפני זה בא עם שני המלכים כי חשב להוציא בעזרתם בנו מתחת יד מלך מואב וכשחשב מלך מואב להבקיע אל מלך אדום ולא יכול לקח בקצפו את בן מלך אדום והעלהו על החומה ושרפו לעיני אביו זהו ויעלהו עולה ששרפו כמו ששורפין העולה:
ויהי
קצף גדול
על ישראל
– ממלך אדום כי חשב כי בעזרתם יוציא בנו מתחת יד מלך מואב וזהו שאמר הכתוב על שרפו את עצמות מלך אדום לשיד ורבי אחי ר'
משה ז"ל פי' כי כאשר חשב להבקיע מלך מואב אל מלך אדום אז לקח בנו באותה המלחמה חטפו מהם והעלהו על החומה ושרפו לעיני אביו ויהי'
קצף גדול על ישראל ממלך אדום שלא עזרהו להצילו מידם, ובדרש ויעלהו עולה שאל מלך מואב מפני מה אומה זו ראויה לנסים האלה אמרו לו אברהם אביהם העלה את בנו עולה אמר להם אף אני אעשה כן והעלה את בנו עולה וחלקו בדבר זה מהם אמרו לשם שמים העלה אותו וזה שאמר ויהי קצף גדול על ישראל שנתקצף הקדוש ברוך הוא עליהם כי מלך מואב לא חמל על בנו כשחשב לעשות בו רצון האל וישראל היו מקציפים אותו בכל יום והוא חשב לעשות רצון האל ואינו כמו שאמרו אשר לא צויתי זה יפתח שהעלה את בתו ולא עלתה על לבי זה מישע מלך מואב שהעלה את בנו מהם אמרו כי לע"ג העלה ומפני זה חסר וי"ו החמה כי הי' עובד לחמה והעלה את בנו לחמה ומה שאמר ויהי קצף גדול שנזכרו עונותיהן של ישראל באותה שעה שגם הם היו שורפים את בניהם לע"ג ולאשרה ואמר הכתוב וכמשפטי הגוים לא עשיתם ואמרו רז"ל כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם: