גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ושלוש [תשכ"ד]
הפטרה שמיני
שמואל ב פרק ו
א.
שאלה כללית:
ר'
יצחק
עראמה –
ספר
עקידת
יצחק –
שער
נט
ויקרא
פרק י
פסוק ג:
…
בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד …
ואפשר כי מאמר,
"ועל פני כל העם", יהיה כמו (ישעיהו סה, ג):
"המכעיסים אותי על פני"; "ותעבר המנחה על פניו" (בראשית לב, כא),
כדרך חז"ל (ב"ר פרשה ע"ו,
כב:
"אף הוא בעקא"),
לא אמר "בפני כל העם אכבד" אלא "על פני כל העם", לומר שיתקדש בקרוביו,
ולא יחוש אל מה שיהיה הדבר רע וקשה מאד בעיני כל העם, לערבבם ולהבהילם ביום חתונתם וביום שמחת לבם,
כי אז יתקדש עוד על ידם, ויגילו בעצב, כי הוא הענין הנאות לפני ה'.
כמו שנתבאר הענין ממעשה פרץ עוזא הדומה לו, כי שם נאמר ראשונה: ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'
בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים (שמואל–ב ו). וזה,
כי היו משתפים בשמחה ההיא הנאת עצמן,
עד שיצאו אל השחוק וקלות ראש. ואחר שפרץ ה'
פרץ בעוזא, נאמר (שם,
ו,
ח)
"ויחר לדוד על כי פרץ ה' פרץ בעוזא ויקרא למקום ההוא פרץ עוזא… ויירא דוד את ה'
ביום ההוא". ירצה,
שנתכבד האל יתעלה על פניו ועל פני כל העם ביום ההוא,
כלומר "על אפם ועל חמתם". ולזה בפעם השנית תקנו את אשר עוותוהו ראשונה, והרחיקו השחוק והקלות ראש, וצמצמו עצמם בשמחה הראויה. על הדרך שביאר זה הענין החוקר (אריסטו בעשירי מספר המדות) כי שם כתב,
שהעונג הוא דבק עם שלמות הפעולות בלתי מתפרד מהם.
ולזה השמחה מצויה בכל המעשים השלמים. אמנם בפרק התשיעי ממנו נתן ההבדל בין השמחה והשחוק,
ובסוף דבריו אמר:
"אמנם יראה כי החיים המאושרים הם כפי המעלה, וזה אמנם יהיה בשמחה, אבל לא בשחוק.
כי אמנם יותר טובים הדברים אשר במעלה,
מההיתולים אשר בשחוק (עד כאן דבריו).
ובאר שהשמחה הנפשיית בפעולות המעולות היא, ואף כי בשמחתה לא יתערבו הכחות הגופיות,
היא טובה ומעולה מהתולי השחוק,
אשר יתחזקו מאד על הכחות הגשמיות, ונפשו עליהם תאבל.
והנה לזה ראוי להרחיק כל שחוק, לא (להרחיק)
השמחה!
כי השמחה אינה מזקת. וכמו שאמר החכם (קהלת ב, ב)
"לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה"?!
כלומר,
מה ואיזו רעה היא עושה.
1.
הסבר במה סוטה פירושו זה לויקרא י,
ג מן הפירוש המקובל?
2. מה הקשר שבין דברי אריסטו המובאים בדבריו לבין הפטרתנו?
אלו פסוקים שבהפטרתנו מוארים על ידיהם?
3. במה סוטה בעל העקדה בפירושו את קהלת ב, ב מפשוטו של מקרא?
וכיצד הוא נעזר בפסוק זה?
ב.
שמואל ב פרק ו פסוק ח:
וַיִּחַר
לְדָוִד
עַל
אֲשֶׁר
פָּרַץ
ה'
פֶּרֶץ
בְּעֻזָּה
…
אבן
כספי –
אדני
כסף:
חלילה שחרה לדוד פועל ה',
אבל חרה לו פועל עוזא,
שעשה,
שה'
פעל בו מה שפעל.
אלשיך:
ספר
מראות
הצובאות
על
נביאים:
ראוי להעיר: הייתכן שלא חרה לכל ישראל,
כי אם לדוד,
וגם מי לא ידע שחרה לו? אך ייתכן שמה שחרה לו בעצם, זולת על מיתת הצדיק, שיחויב שזה יצר לכל ישראל,
הוא על הטעם והסיבה, וזהו "על אשר פרץ ה' … ", כי הסיבה הייתה על גרימת דוד, שאילו מתחילה היה מצווה ללוויים לשאת בכתף,
לא היה נארע עניין עוזא,
שחשב שהארון היה צריך אל הבקר.
מלבי"ם:
מזה הבין דוד,
כי לא נזהרו בכבוד הארון כראוי, וחרה לו על עצמו, כי זה ההבדל בין "ויחר אף …"
שיוצא לזולתו, ובין "חרה לו" ששב אל עצמו,
כמו:
"ויחר לקין ויפלו פניו" (בראשית ד) ואמרו חז"ל (סוטה לה): נשתנו פניו כחררה (פירוש הערוך: נקראת חררה על שם החום שבה היא אפויה).
1. האם מסכים אחד הפרשנים האלה בפירושו לחרון דוד עם בעל העקדה או הלך כל אחד בדרך אחרת?
2. מה בין פירושו של אבן כספי לבין פירושו של האלשיך?
3. מהו הקושי בפסוקנו המיושב על ידי האלשיך?
4. האם שמואל–א טו, יא סותר להגדרת המלבי"ם אם לא?
ג.
מדברי המדרש:
1.
מכילתא פרשת ויסע פרשה ז:
(שמות יז, ה):
ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת … והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם,
מפני התרעומת. וזה אחד משלושה דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים:
"מיני פורענות הן",
ואלו הן: הקטורת,
הארון והמטה.
אמרו:
הקטורת הזו של פורענות; היא הרגה נדב ואביהוא שנאמר (ויקרא י) "ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא … " לכך ידעו כל ישראל, שהיא של כפרה,
שנאמר (במדבר יז): "ויתן את הקטורת ויכפר על העם".
אמרו:
"הארון הזה של פורענות; הוא הכה את עוזא ואנשי בית שמש,
שנאמר (ש"א ו, יט):
"ויך באנשי בית שמש", הכה עוזא שנאמר (ש"ב ו, ז)
"ויחר אף ה'
בעוזא",
לכך ידעו ישראל של ברכה הוא עתה,
שנאמר (שם ): "וישב ארון ה'
בבית עובד אדום ויברך ה'
את עובד אדום וגו' ויגד למלך דוד וגו' וילך דוד ויעל וגו'.
אמרו:
"המטה הזה של פורענות; הוא הביא עשר מכות על המצרים במצרים ועשר מכות על הים"
לפיכך ידעו שהוא של נסים (רש"י
שם: יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן),
שנאמר:
"ומטך אשר הכית בו קח … והכית בצור ויצאו ממנו מים".
2.
מדרש
רבה במדבר פרשה ד פסקה כ
אמרו רבותינו: שני דברים היו קדושים וגדולים וכסבורים בני אדם שהם קשים וכדי שלא להוציא לעז עליהם כתב בהם דבר גדול של שבח וברכה ואלו הם: קטורת וארון. קטורת שלא יאמר אדם: קשה הוא הקטורת,
על ידו מתו נדב ואביהו,
ועל ידו נשרפו עדת קרח,
ועל ידו נצטרע עוזיהו, לכך כתב הקב"ה מעלה גדולה בקטורת שניצלו ישראל על ידו, שנאמר:
(במדבר יז, יב)
ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל … ויתן את הקטורת ויכפר על העם".
ארון,
שלא יאמר אדם:
"קשה הוא הארון,
הוא הכה בפלשתים,
הוא הרג באנשי בית שמש,
הוא הרג לעוזא",
לכך כתב בו ברכה, שנאמר:
"וישב ארון ה'
בית עובד אדום",
ללמדך,
שאין קטורת וארון הורגין –
אלא עוונות הורגין.
1. נגד איזו השקפה פונים דברי המדרש?
2.
הידוע לך עוד מקום בתורה או בדברי רש"י לתורה, שבו מבוטאת אותה השקפה?
3.
דברי המדרש מובאים ברש"י גם לעניין המטה, (עיין ברש"י שמות יז,
ד:
ומטך אשר הכית בו את היאור) וכן בעניין הקטורת (עיין ברש"י במדבר יז,
יג:
ויעמוד בין המתים וגו' ) התוכל למצוא את הסיבה למה לא הביאם רש"י גם במקומנו לעניין הארון?
3.
מסכת
סוטה דף
לה ע"א
(ובערך
כך במדבר
רבה ד)
דרש רבא: מפני מה נענש דוד? [רש"י:
שמת עוזא על ידו] מפני שקרא לדברי תורה זמירות.
שנאמר:
"זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי" (תהילים קיט, ).[רש"י:
כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם, הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני.]
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
דברי תורה שכתוב בהן "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג, ה)
[רש"י:
התעיף:
לשון "וכפלת",
שאם תכפיל עיניך,
לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן – מיד "ואיננו".]
אתה קורא אותן זמירות?! הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב:
"ולבני קהת לא נתן (=עגלות)
(במדבר ז, ט),
כי עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו. – ואיהו אתיה בעגלתא [והוא הביא את הארון בעגלה].
1. במה סוטה דרש הפסוק בתהילים קיט מפשוטו של מקרא?
2.
עיין שם פרק קיט בפסוקים מז–נז והסבר,
כיצד מתקשר פסוקנו לפי דרשת רבא עם הפסוקים הקודמים לו והבאים אחריו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"ד
הפטרת שמיני
שמואל – ב פרק ו
בְּסַפֵּּר הכתוב שני מקרים מקבילים,
ובתארו שתי סיטואציות דומות או שוות בעיקרן או בחלקן,
עלינו להפנות תשומת לב רבה לשינויים שבין שני הסיפורים או התאורים,
להבדלים בבחירת המילים,
להשמטות,
להוספות,
לשוני שבסגנון הדברים.
כי הבדלים אלה רומזים לעתים לעניינים חשובים,
וכמה דברים גדולים אשר יש להאריך בהם את הדיבור נרמזים בהשמטת מילה קלילה או בהוספתה.
עמדנו על כך מידי פעם בגיליונותינו:
דרך משל עיין נח תשט"ז שאלה א
ויצא תשי"ח שאלה א
בלק תשכ"א שאלה ד
מטות–מסעי תשכ"א שאלה ד
ועוד הרבה.
במקומנו יש להשוות את שני הפסוקים בהם מתוארים שתי ההעלאות של הארון ירושלימה:
שמואל–ב
פרק ו
פסוק ה:
וְדָוִד
וְכָל
בֵּית
יִשְׂרָאֵל
מְשַׂחֲקִים
לִפְנֵי
ה'
בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:
שמואל–ב
פרק ו
פסוק יב:
וַיֻּגַּד
לַמֶּלֶךְ
דָּוִד
לֵאמֹר
בֵּרַךְ
ה'
אֶת
בֵּית
עֹבֵד
אֱדֹם
וְאֶת
כָּל
אֲשֶׁר
לוֹ
בַּעֲבוּר
אֲרוֹן
הָאֱלֹהִים
וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:
שמואל–ב
פרק ו
פסוק טו:
וְדָוִד
וְכָל
בֵּית
יִשְׂרָאֵל
מַעֲלִים
אֶת
אֲרוֹן
ה'
בִּתְרוּעָה
וּבְקוֹל
שׁוֹפָר:
ולפי זה נראה שלא רק על פרטי הדין לא הקפידו בפעם הראשונה, (בעגלה ולא בכתף)
ולא רק עוזא לבדו הוא שלא ידע היאך יש לנהוג בארון,
אלא שכל הלך הרוח הכללי של ישראל היה בראשונה לא מותאם לקדושת הארון,
וכן גם אין זה מקרה שהכלים שבהם לוותה התהלוכה שונים הם בשני המקרים.
ועל דברי העקדה שהובאו בשאלה א נצרף בזה את דבריו לפרשת אמור על תקיעת השופר בראש השנה:
עקידת
יצחק –
שער
סז (המשך)
ולביאור הענין הזה אומר, כי להיות הכוחות הפנימיות מתפעלים מהפעולות החיצוניים, ונעזרים מהם, כמו שנתבאר מהמלאכות המתוקנות לזה,
כמו מלאכת הניגון שעניינה להעיר השמחה או העצב בלב השומע, לעורר אותו אל מה שיצטרך אליו מההשכלה או מהרוחניות,
כאומרו (מ"ב ג) "והיה כנגן המנגן,
ותהי עליו יד ה' ", או הבכי והאבל כאומרו (ירמיהו ט, טז–יז)
"קראו למקוננות ותבאינה ואל החכמות שלחו ותבאנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים".
וכבר המציאו החכמים מלאכות ותחבולות להעזר מהם אל השמירה והזכירה וכיוצא באלו העניינים,
שאחשוב שכולם למדו מהתורה האלהית.
הנה הוא מבואר שיש כלים וכלים מכלים שונים שיש להם סגולות בכמו אלו העניינים.
כלים שעיקרן ליישב המנוחה והשמחה בלבות האנשים,
כמו שנאמר (ש"ב ו)
"ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'
בכל עצי ברושים,
ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים".
וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרדה,
כמו שנאמר אחר פרץ עוזא "ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה'
בתרועה ובקול שופר"
(שם).
ולזה מה שנתיחד בנגוני ראש השנה זה הכלי מכל זולתו,
כמו שאמרו:
"אמרו לפני מלכיות וכו'
ובמה?
בשופר!
כי הוא המיוחד אל החרדה וההתעוררות מכל הכלים,
כמו שנאמר (עמוס ג)
"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!"
לשאלה ג 2
נביא בזה גם לשון מדרש
במדבר
רבה השונה בפרטים חשובים מגרסת הגמרא סוטה:
מדרש
רבה במדבר
פרשה כא
פסקה יב
וכתיב (במדבר כז)
"ויקרב
משה
את
משפטן
לפני
ה'".
יש אומרים שהפליא ממשה (שהעלים הקב"ה ידיעת ההלכה ממשה),
שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצווה והתיש הקב"ה את כוחן;
אתה מוצא שאמר דוד (תהילים קיט)
"זמירות היו לי חקיך"
לומר שקלות ורגילות כזמירות.
אמר לו הקב"ה:
חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין,
כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה,
שנאמר (שמואל ב ו)
"וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה", תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיו,
קרב עוזא לסומכו (שם)
"ויכהו שם האלקים על השל"
מפני ששגגת תלמוד עולה זדון.
"ויחר לדוד על אשר פרץ ה'
פרץ בעוזא"
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
ולא אמרת זמירות היו לי חקיך?
ולא למדת (במדבר ז)
"ולבני קהת לא נתן (משה את העגלות)
כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו"?
השאלה:
כיצד נעלמה הלכה זו של "בכתף ישאו" מעיני דוד, "הלכה שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה", הטרידה פרשנים ראשונים ואחרונים, ובאגדה שלנו מצאו סיבות לדבר בבטחון עצמי מופרז של הלומד.
לאופן דרישת הפסוק מתוך תהילים והוצאתו מידי פשוטו מעיר לנו:
יצחק
היינמן:
"התפתחות
המונחים
המקצועיים
לפירוש
המקרא" פרק
א, הדרש (לשוננו תש"ו,
עמ'
189 )
מה רחוקה היא הדרך שעשתה הלשון מן הדרישה שבמקרא ועד דרשות האמוראים, דבר זה בולט בבהירות גמורה מתוך אגדה אחת שבמסכת סוטה, לה,
א.
הפסוק "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי" משמש למחבר של אותו מזמור קיט, שממנו יצאנו, ביטוי שמחתו בדברי המקרא, שבהם "השתעשע"
(עיין שם פסוקים:
טז;
כד;
מז;
נד;
ע;
עז;
צב;
קמג;
קעד).
ואילו לדברי רבא נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות; "אמר לו הקב"ה:
דברי תורה שכתוב בהן: התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו וכו'.
כמדומני לא יצא רבא למתוח ביקורת על הפסוק הזה (אע"פ שדרשות ביקורתיות לא לגמרי נעדרות), אלא הוא רואה את דוד כמזכיר את חטאות נעוריו ומתודה עליהם:
רק בנעורי ("כשהייתי בורח מפני אויב" רש"י ) היו בעיני דברי המקרא כשירים הבאים לשמח ולעודד – עד שהכרתי מתוך הניסיון,
שהם דורשים "שמירה ונצירה"*)
מיוחדת ופירוש מדויק של כל פרטיהם.
*)כשם שרבא התכוון,
אף לפירוש רש"י,
לפסוק מז (ואשתעשע במצוותיך),
כן לא מן הנמנע,
שהוא דרש את הפסוקים נה (ואשמרה תורתך;
השווה נז)
ו–נו (פקודיך נצרתי)
בהתאם אל תפיסתו.
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ותשע [תש"ל]
הפטרה לפרשת שמיני
שמואל ב' פרק ו
א.
שאלה כללית
אברבנאל
מקשה:
השאלה הרביעית במה שסיפר ששלח עוזה ידו ויאחז בארון האלוקים כי שמטו הבקר,
ושחרה אף ה’ בו ויכהו שם וימות.
והנה עוזה הייתה כוונתו רצויה ומחשבתו לשם שמים, כדי שלא ייפול ארון האלוקים מעל העגלה,
ולמה המיתו האלוקים בחרון אפו על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו?
לשם יישוב קושייתו השווה את סיפור העלאת הארון [פסוקים ט–יא]
לסיפור בוא הארון לבית שמש [שמואל א', ו,
יג–כא].
אברבנאל
מפרש שם:
יש מחכמינו שאמרו,
שמרוב שמחתם [=של אנשי בית–שמש]
פרצו לראות בארון ופתחו אותו לראות מה שבתוכו, ולפיכך נענשו…
ואפשר עוד לומר… שהייתה מיתתם לפי שכאשר בא הארון אצלם, והיו יודעים מה שעשה בקרב הפלישתים, אמרו הם: [שמואל א', ו,
כ]
"מי יוכל לעמוד לפני ה'
האלוקים הקדוש הזה,
ואל מי יעלה מעלינו"? רוצה לומר: מי יוכל לעמוד לפניו, כי הארון בהיותו חוץ מהמשכן עושה מכת הרג וחרב ואבדן…
1.
מה הדמיון בין שני הסיפורים?
2.
התוכל ליישב שאלת האברבנאל דלעיל לסיבת עונשו של עוזה,
על פי פירושו של אברבנאל את סיבת עונשם של אנשי בית–שמש?
אברבנאל
מקשה
עוד:
ובדברי–הימים [א',
טו,
יג]
נזכר שאמר דוד:
"כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלוקינו בנו, כי לא דרשנוהו כמשפט". ויורה שלא מת עוזה בחטאתו,
כי אם בחטאת ישראל כולם,
והוא זר מאד.
3.
התוכל למצוא תשובה לשאלתו בעזרת הדברים הבאים?
עקידת
יצחק שער
סז פרשת
אמור:
להיות כי הכוחות הפנימיים מתפעלים מהכוחות החיצוניים ונעזרים מהם,
כמו שמתבאר מהמלאכות המתוקנות לזה,
כמו מלאכת הניגון שעניינה להעיר השמחה או העצב בלב השומע, לעורר אותו אל מה שיצטרך אליו מההשכלה או מהרוחניות,
כאומרו:
[מלכים ב', ג,
טו]
"והיה כנגן המנגן,
ותהי עליו יד ה'", או מהבכי והאבל,
כאומרו:
[ירמיהו ט, טז–יז]
"קראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה,
ותמהרנה ותישאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים". וכבר המציאו החכמים מלאכות ותחבולות להיעזר מהם אל השמירה והזכירה וכיוצא באלו העניינים,
שאחשוב שכולם למדו מהתורה האלוהית…
הנה הוא מבואר שיש כלים וכלים מכלים שונים, שיש להם סגולות בכמו אלה העניינים. כלים שעיקרם ליישב המנוחה והשמחה בלבות האנשים,
כמו שאמר בשמואל [ב',
ו,
ה]
"ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'
בכל עצי ברושים,
ובכינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים", וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרדה,
כמו שנאמר אחר פרץ עוזה:
[שמואל ב', ו,
טו,
] "ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר".
ולזה מה שנתייחד בניגוני ראש–השנה זה הכלי מכל זולתו,
כמו שאמרו: "אמרו לפני מלכויות…
ובמה?
בשופר!"
כי הוא המיוחד אל החרדה וההתעוררות מכל הכלים, כמו שנאמר [עמוס ג, ו]
"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!"
ב.
מתוך מדרשי חז"ל
במדבר
רבה כא,
יב:
וכתיב
[במדבר
כז, ה]
"ויקרב
משה את
משפטן
לפני
ה'".
יש אומרים שהפליא משה [שהעלים הקדוש ברוך הוא ידיעת ההלכה ממשה],
שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצווה והתיש הקדוש ברוך הוא את כוחן.
אתה מוצא שאמר דוד [תהילים קיט, נד]
"זמירות היו לי חוקיך" לומר שקלות ורגילות כזמירות. אמר לו הקדוש ברוך הוא:
חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין. כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה,
שנאמר:
[שמואל ב', ו,
ג]
"וירכיבו את ארון האלוקים אל עגלה חדשה",
תלה הארון עצמו באוויר ונשמטו הפרות מתחתיו,
קרב עוזה לסמכו [שמואל ב', ו,
ז]
"ויכהו שם האלוקים על השל"
מפני ששגגת תלמוד עולה זדון [שמואל ב', ו,
ח]
"ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה" אמר לו הקדוש ברוך הוא:
ולא אמרת "זמירות היו לי חוקיך?" ולא למדת [במדבר ז, ט]
"ולבני קהת לא נתן [=משה את העגלות]
כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו"?
1.
כיצד מפרש מדרש זה את הפסוק בתהילים קיט, נד?
2.
מהי תשובת בעל המדרש לשאלה ששאלוה רבים:
כיצד זה נכשל דוד המלך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן קורין אותו בתורה ויודעין אותו?
3.
כיצד יש לפרש את תפסוק תהילים קיט,
נד על פי פשוטו בהתאם להקשרו [עיין במיוחד שם פסוקים נו,
נז!]
ג.
רמב"ם הלכות לולב
פרק
ח הלכה
יג
והיאך הייתה שמחה זו [=של ימי הסוכות בבית המקדש]?
החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ומצלתיים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן ביד,
ומי שיודע בפה – בפה.
ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע. ואומרים דברי שירות ותושבחות…
הלכה
טו
השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן – עבודה גדולה היא (*), וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר [דברים כח, מז]
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב…" וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר:
[משלי כה, ו]
"אל תתהדר לפני מלך". וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו – הוא הגדול והמכובד העובד מאהבה.
וכן דוד מלך ישראל אמר:
[שמואל ב', ו,
כב]
"ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'
שנאמר [שמואל ב', ו,
טז]
"המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וכו'".
* מגיד
משנה:
…ועיקר הדבר שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב,
ויבחר באמת מצד שהוא אמת,
ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו. וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו,
ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויים בדברים בטלים שאינן קיימים,
אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית.
וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שיבח שמחת החכמה ואמר: [משלי כג, טו]
"בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".
1.
לשם מה מביא הרמב"ם שני פסוקים מפרקנו, גם את פסוק טז וגם את פסוק כב?
2.
מה ההבדל בין דברי הרמב"ם הנ"ל ובין דברי עקידת יצחק [שאלה א] בהערכת הנגינה ובתפקידה?
ד.
שאלת לשון
פסוק
ג:
ועוזא ואחיו בני אבינדב נוהגים את העגלה חדשה.
1.
התוכל ליישב את התמיהה הלשונית שבפסוקנו בעזרת הפסוקים הבאים?
בראשית
ל, טז
– וישכב
עמה
בלילה
הוא
שמות
יט, יב
–
השמרו לכם עלות בהר …
מלאכי
ג, טז
–
ויכתב ספר זיכרון לפניו …
שמואל
א', יט,
י
–
ודוד נס וימלט בלילה הוא …
מלכים ב', י,
לא –
…
ירבעם
אשר
החטיא
את
ישראל
…
ירמיהו
כג, יד
–
נאוף והלוך בשקר וחיזקו ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו.
ירמיהו
כז, יח
–
…יפגעו
נא
בה'
צבאות
לבלתי
בואו
הכלים
הנותרים…
בבלה
.
ישעיה
מה, כד
–
עדיו יבוא ויבושו כל הנחרים בו.
יחזקאל
כ, לח
–
וברותי מכם המורדים והפושעים בי,
מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני ה'.
התוכל למצוא תופעה זו פעמיים [בשני פסוקים שונים]
בפרק הקודם להפטרה שלנו [שמואל ב', פרק ה]?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה העשרים ותשע [תש"ל]
שמיני – הפטרה
שמואל ב' פרק ו'
פרץ עוזה.
דמיון רב בין פרשתנו לבין הפטרתה.
בשניהם היה יום שמחה ישראל.
שם יום חנוכת המשכן, כאן יום העלאת הארון – ובשניהם ערבה השמחה, קרה אסון גדול:
מתו נדב ואביהו,
מת עוזה בן אבינדב, ושני המקרים קשים להבנה. למה מתו? מה היה חטאם?
אמנם גם שם וגם פה ניתנות לנו סיבות, אך אין בהן כדי להביננו על מה ולמה יצא הקצף, ובשל מה החרון הגדול הזה?
אמרו
חכמינו
בויקרא
רבה כ'
ו':
בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרון:
על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
וגם
כאן נאמר
לנו מפי
פרשנינו
מה היו
הסיבות
לחרון
האף. ואלה
דברי
אברבנאל:
והיו
במעשה
פשיעות
גדולות:
האחת – שכפי התורה נשיאת הארון היה מוטל על הלוויים בכתף, וכמו שאמר [במדבר ז' ט']:
"כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו". ולכן היה מהחטא העצום במה שהרכיבו הארון על עגלה חדשה.
השנית – לפי שגם הלוויים לא היה להם ליגע בארון האלוהים ולא היו נושאים אותו בעצמם ונוגעים בו אבל ישאוהו במוטות. ולכן היה מהפשע אם נגעו הלוויים בעצמות הארון, כל שכן שאר ישראל.
השלישית – מיוחדת בעוזה,
שלא היה לוי ולא היה לו רשות לאחוז בארון האלוהים.
שהיו אלה הפשיעות,
זאת למדו חז"ל בעזרת הפסוקים מספר דברי הימים. וכך אמרו בבמדבר
רבה ד'
כ"א:
כשחזר דוד לירושלים בא אחיתופל ואמר לו:
דוד!
לא היה לך ללמוד מפסוק קטן, שהתינוקות קוראין [במדבר ז' ט']
"ולבני קהל לא נתן [לא נתן משה עגלות כפי שנתן לבני גרשון ולבני ממרי 'כפי עבודתם'], כי עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו". הלוויים נושאים את הארון ואין הכוהנים נושאים את הארון.
בכתף הם נושאים את הארון ולא על עגלה! ומניין שכך הוא?
שכן אתה מוצא שכשעלה ובשנייה [כשהעלה דוד את הארון ירושלימה בפעם השנייה],
לא היה שם כוהן ולא עגלה, שנאמר [דברי הימים א'
ט"ו ב']: "אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלוהים כי אם הלוויים,
כי בם בחר ה' לשאת ארון האלוהים".
וכתיב [שם ט"ו]:
"וישאו בני הלוויים את ארון האלוהים כאשר ציווה משה כדבר ה'
בכתפם במוטות עליהם".
ועם כל זה לא ימצא הלומד מנוח בתשובות אלה.
וכשם שביקשו וחיפשו חז"ל ופרשנינו גם בנדב ואביהו חטא אחר מאשר האשמה הפורמלית של עבירה על סדרי העבודה,
כן גם כאן נשאלה השאלה:
מה גרם לגודל העונש?
וזו היא השאלה שעוסק בה אברבנאל שהבאנוה בשאלה א בחלקה הראשון.
לחלק השני של שאלה א,
להבנת יתר של דברי בעל העקידה לפ'
אמור,
נביא בזה את דבריו לפרשתנו [שהובאו גם בגיליון שמיני תשכ"ד].
ר'
יצחק
עראמה: עקידת
יצחק
פרשת
שמיני
שער נ"ט:
[ויקרא
י' ד']
"בקרובי
אקדש ועל
פני כל
העם
אכבד".
ואפשר כי מאמר "ועל פני כל העם" יהיה כמו [ישעיהו ס"ה]
"המכעיסים אותי על פני"; [בראשית ל"ב]
"ותעבור המנחה על פניו" כדרך שדרשוהו חז"ל לא אמר "בפני כל העם אכבד" אלא "על פני כל העם, לומר שיתקדש בקרוביו,
ולא יחוש אל מה שיהיה כדבר רע וקשה בעיני כל העם לערבבם ולהבהילם ביום חתונתם וביום שמחת לבם, כי אז יתקדש עוד על דם, ויגילו בעצב, כי הוא העניין הנאות לפני ה', כמו שנתבאר העניין ממעשה פרץ עוזא הדומה לו…
ואחר שפרץ ה'
פרץ בעוזא נאמר [שמ'
ב'
ו'
ח']
"ויחר לדוד על כי פרץ ה' פרץ בעוזא ויקרא למקום ההוא פרץ עוזא… ויירא דוד את ה'"
… ירצה שנתכבד האל יתעלה על פניו ועל פני כל העם ביום ההוא, כלומר "על אפם ועל חמתם".
ולזה בפעם השנית תקנו את אשר עוותונו ראשונה…
על הדרך שבאר זה העניין החוק [=אריסטו]
בעשירי מספר המידות,
כי שם כתב,
שהעונג הוא דבק עם שלמות הפעולות בלתי מתפרד מהם.
ולזה השמחה מצויה בכל המעשים השלמים. אמנם בפרק התשיעי ממנו נתן ההבדל בין השמחה והשחוק,
ובסוף דבריו אמר:
"אמנם יראה כי החיים המאושרים הם כפי המעלה, וזה אמנם יהיה בשמחה אבל לא בשחוק.
כי אמנם יותר טובים הדברים אשר במעלה מההיתולים אשר בשחוק". [עד כאן דבריו].
ובאר שהשמחה הנפשית בפעולות המעולות היא, ואף כי בשמחתם לא יתערבו הפעולות הגופניות היא טובה ומעולה מהיתולי השחוק אשר יתחזקו מאד על הכוחות הגשמיים, ונפשו עליהם תאבל.
והנה לזה ראוי להרחיק כל שחוק ולא להרחיק השמחה!
כי השמחה אינה מזקת. וכמו שאמר החכם [קהלת ב'] "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה",
כלומר:
מה ואיזו רעה היא עושה?!
לשאלה זו – א – יש לשים לב לכלל מתודי הבא:
בספר הכתוב שני מקרים מקבילים,
או בתארו שתי סיטואציות דומות או שוות בעיקרון או בחלקן, עלינו להפנות תשומת לב רבה לשינויים שבין שני הספורים או התיאורים,
להבדלים בבחירת המלים,
להשמטות,
להוספות,
לשוני שבסגנון הדברים.
כי הבדלים אלה רומזים לעתים לעניינים חשובים,
וכמה דברים גדולים אשר יש להאריך בהם את הדיבור נרמזים בהשמטת מלה קלילה או בהוספתה.
עמדנו על כך מדי פעם בגיליונותינו.
דרך משל עיין נח תשט"ז שאלה א
ויצא תשי"ח שאלה א
בלק תשכ"א שאלה ד
מטות–מסעי תשכ"א שאלה ד ועוד הרבה.
במקומנו יש להשוות את שני הפסוקים בהם מתוארים שתי ההעלאות של הארון ירושלימה:
שמואל ב' ו'
ה:
ודוד
וכל
בית
ישראל
משחקים
לפני
ה'
בכל
עצי
ברושים
ובכינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצליים
שמואל ב' ו'
י"ב:
וילך
דוד
ויעל
את
ארון
האלוקים
מבית
עובד
אדום
עיר
דוד
בשמחה.
שמואל ב' ו'
ט"ו:
ודוד
וכל
בית
ישראל
מעלים
את
ארון
ה'
בתרועה
וקול
שופר.
ולפי זה נראה שלא רק על פרטי הדין לא הקפידו בפעם הראשונה [בעגלה ולא בכתף]
ולא רק עוזא לבדו הוא שלא ידע האיך יש לנהוג בארון,
אלא שכל הלך הרוח הכללי של ישראל היה בראשונה לא מותאם לקדושת הארון,
וכן גם אין זה מקרה שהכלים שבהם לוותה התהלוכה שונים הם בשני המקרים.
לשאלה ג: לאופן דרישת הפסוק מתוך תהילים והוצאתו מידי פשוטו מעיר לנו:
צחק
היינמן – "התפתחות המונחים המקצועיים לפירוש המקרא:.
פרק א', הדרש ["לשוננו"
תש"ו ע' 184].
הפסוק "זמירות היו לי חוקיך" משמש למחבר של אותו מזמור קי"ט ביטוי לשמחתו בדברי המקרא,
שבהם "השתעשע"
[עיין שם פסוקים ט"ז,
כ"ג,
מ"ז,
כ"ד,
ע',
ע"ז,
צ"ב,
קמ"ו,
קע"ד]
ואילו לדברי רבא נענש דוד,
מפני שקרא לדברי תורה זמירות,
"אמר לו הקב"ה:
דברי תורה שכתוב בהם התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא זמירות?
הריני מכשילך בדבר שאפילו התינוקות של בית רבן יודעים אותו וכו'".
כמדומני לא יצא רבא למתוח ביקורת על הפסוק
הזה [אעפ"י שדרשות בקורתיות אינן נעדרות]
אלא הוא רואה את דוד כמזכיר את חטאות נעוריו ומתוודה עליהם:
רק בנעורי היו בעיני דברי המקרא כשירים הבאים לשמח ולעודד – עד שהכרתי מתוך הניסיון,
שהם דורשים "שמירה ונצירה" [עיין שם פסוק נ"ה נ"ו]
מיוחדים ופירוש מדויק של כל לפרטיהם.
לשאלת חרונו של דוד [פסוק ח'] יעויין בגיליון שמיני תשכ"ד.