גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ואחת [תשכ"ב]
ויקרא
הפטרה לשבת זכור
שמואל א' טו
א.
פסוק יא:
ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי
פסוק כט:
וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם.
אברבנאל מקשה:
והנה במה שקרע ה' מלכות ישראל מעל שאול ניחם הקב"ה.
כמו שאמר "ניחמתי כי המלכתי"
– ואם כן, איך יאמר בזה "כי לא אדם הוא להנחם"
ואם ניחם מהממלכה,
לא לא ינחם מהעונש?
בכור שור: בראשית ו, ז:
כי
ניחמתי
כי עשיתים.
וכן [שמואל א', טו,
יא]:
"ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי".
וכן [שמות לב, יד]
"וינחם ה' על הרעה"…
ומקשים על כל אלו [במדבר כג, יט]:
"לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם"?
ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו מקיים ואינו עומד בדיבורו,
אף על פי שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות,
ומתנחם בעל כורחו מחמת האונס,
ועל אלו שתיים הוא אומר:
"לא איש א–ל ויכזב", אלא מקיים דברו,
"ובן אדם ויתנחם"
מחמת שאין לו – והוא כל יכול;
ולפי שהיה אומר לו בלק [במדבר כג, יז]:
"מה דבר ה'"?
כלומר:
"חזור מן הברכה לקללה"! ולכך ענה לו:
"לא איש א–ל ויכזב" שלא יעמוד בדיבורו,
כי כל דבריו אמת, "ובן אדם ויתנחם",
מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו.
אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת זה שנודר,
אלא מחמת אותן שנודרין להם,
כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה,
ודאי מדעת כן הוא אומר אם יעמדו במרדן; ואם שבו –
ישוב מחרון אפו וייטיב להם,
ודברו הוא אמת.
וכן להיפך: אם אמר להיטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה. וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו,
כמו שכתוב [ישעיה מג, ז]
"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו,
יצרתיו,
אף עשיתיו", וכיון שקלקלו –
הריני עושה עצמי כאילו ניחמתי.
… ואעפ"י שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיווסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.
אברבנאל:
… ואפשר עוד לפרש "כי לא אדם הוא" על שאול. יאמר,
שנצח ישראל, שהוא הקב"ה,
לא ישקר ולא ינחם מזאת הגזירה שגזר לקרוע את הממלכה מעל שאול, לפי ששאול אינו אדם שיתנחם ויתחרט ממה שחטא, כי הוא תמיד מחזיק ברשעתו,
ולכן לא ינחם על הרעה אשר דבר עליו.
מהי תשובת שני המפרשים לשאלת אברבנאל דלעיל ומה ההבדל בין שתי תשובותיהם?
ב.
פסוק טו:
ואת היותר החרמנו.
הואיל משה:
יש לפי דעתי הפרש בין "שאר ויותר", שהראשון הוראתו השארה מועטת והשני השארה מרובה,
וכן [במדבר לא, לב]
"יתר הבז" וכן כאן: "המעט השארנו והמרובה החרמנו. אם כן אין מקום לקצוף עלי".
מלבי"ם:
(שמות י, ה)
ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם. "הנשארת"
הוא החיטה והכוסמת שנשארו מן הברד בכוונה לצורך הארבה,
שזה גדר פעל "נשאר"
והבדלו מן "נותר"
שרצה לומר –
הנשאר בכוונה.
מלבי"ם:
אילת השחר כלל תסו:
יש הבדל בין "נשאר"
ובין "נותר".
"נשאר"
מציין שנשאר בכוונה,
ו"נותר"
מציין מה שנותר מעצמו שלא בכוונה; ומזה יעמוד עוד הבדל, שהנשאר לא היה משותף עם הכלל, והנותר היה משותף עם הכלל.
1.
איזו משתי ההגדרות מתאימה ביותר למקומנו?
2.
השווה את הפסוקים (בראשית ז,
כג)
וישאר אך נח;
(בראשית לב,
כד)
ויוותר יעקב לבדו.
הסבר את ההבדל !
ג.
פסוק כב:
הנה שמוע מזבח טוב
להקשיב מחלב אילים.
ר'
יוסף אבן כספי אדני כסף:
טוב:
משרת לשנים ונכון גם לארבעה וחמשה, וכבר קדם לו כמו זה על אמרו [שופטים ז, ה]
"תציג אותו לבד".
1.
מה קשה לו בפסוקנו?
2.
במה דומה הפסוק משופטים לפסוקנו?
ד.
פסוק כז:
ויסב
שמואל
ללכת
ויחזק
בכנף
מעילו
ויקרע
פסוק כח:
ויאמר אליו שמואל:
קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך.
מדרש שמואל פרשה יח, ה:
כנף מעילו של מי?
רב ולוי: חד אמר: "כנף מעילו של שאול". וחד אמר: "כנף מעילו של שמואל. שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין בשעה שאין נטיעתם משובחת".
ודכוותיה:
[מלכים א', יא,
ל]
"ויתפוש אחיה בשלמה החדשה" – שלמתו של מי?
רב ולוי: חד אמר: "שלמתו של ירבעם".
וחד אמר: "שלמתו של אחיה".
אמר רב שמואל בר נחמני:
נראין הדברים –
שלמתו של אחיה,
שכן דרך צדיקים להיות מצטערים בשעה שיש מחלוקת לבית דוד.
ילקוט שמעוני חלק ב', קלד:
אמר לו שאול:
[שמואל א', כד,
כ]
"ועתה,
הנה ידעתי כי מלוך תמלוך"
– מנא ידע? לפי שאמר לו שמואל: [שמואל א', טו,
כח]
"קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך",
אמר לו שאול:
"מי הוא זה"?
אמר לו: "איני אומר לך,
אלא רמז אני רומז לך:
מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליטול את מלכותך".
וכיון שקרע [דוד]
את כנף מעילו,
ידע שאול מה שאמר לו שמואל, התחיל לומר: "ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך".
רש"י:
ויחזק
בכנף
מעילו. שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שישוב עמו.
אברבנאל:
כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול, אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו על כל פנים וישתחווה בגלגל לפני ה',
שהיה שם אוהל מועד, ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל.
וכאשר ראה זה שמואל הבין,
כי סימן מה היה הקריעה ההיא ואמר:
"קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך",
רוצה לומר: זה לך סימן שכבר קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ושכבר ניתנה לרעך שהוא טוב ממך, ואמר זה על דוד, שהיה אחר כך ריע לשאול במלחמותיו והיה טוב ממנו לפני המקום.
1.
כמה דעות שונות נאמרו בדברי המדרשים והפרשנים?
2.
מה הן מעלותיו ומה הן חולשותיו של כל אחד מן הפירושים הנ"ל?
3.
מהי ראיית המדרש מאחיה השילוני [מלכים א',
יא,
ל]?
4.
השווה לדברי מדרש שמואל הנ"ל את דברי
ר'
יוסף אבן כספי:
אדני כסף
בכנף
מעילו: כינוי לשמואל
קרע:
אין זה כעניין קריעת בגד השילוני, והעניינים מבוארים עם הבדל הלשונות.
הסבר,
למה אין לדעתו להביא ראיה משם למקומנו,
מהו "הבדל הלשונות"
הגורם לפירוש שונה של שני הפסוקים?