גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה ראשונה
ויקרא [תש"ב]
פרק א
א.
טעמי הקורבנות
קרא:
רמב"ם מורה נבוכים מאמר ג פרק לב.
בעיקר מן "וכאשר שלח ה'
משה"
עד "כדי שתעלה בידם האמונה";
שם פרק מו עד "בהיפך אשר בקצה האחרון";
פירוש הרמב"ן לפרק א פסוק ט.
ניחוח,
החל מן "והנה בכתוב הזה טעם הקורבנות"
עד "מושכים הלב בדברי אגדה".
רמב"ם – מורה נבוכים ג,
לב:
וכאשר שלח ה'
משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך כמו שאמר: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלקים בשמים ממעל" (דברים ד, לט).
– ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם"
ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו,
שהיו אז רגילים בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם,
– לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו,
שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם,
כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה'
ויאמר:
"ה'
ציוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה –
אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם לשמו יתברך וציונו לו,
יתברך,
וציונו לבנות היכל,
"ועשו לי מקדש"
ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו…
והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית,
שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו והיא מציאות ה' ואחדותו.
ולא יברחו הנפשות וישתוממו בביטול העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם.
ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי:
"איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאוד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה'
לנו להגיע אל כוונתו הראשונה,
ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו [=הקורבנות]
אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השנייה?"
– שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו,
והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה. והוא אמרו [שמות יג, יז–יח]:
"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים… ויסב…
דרך המדבר". וכמו שהסב ה'
אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע,
אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן צווה בזאת המצווה אשר זכרנו [=הקורבנות]
מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע,
עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת [=עזיבת]
עבודה זרה.
כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה… ואחר ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום –
כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים [שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל הראשון] ויניחם פתאום.
וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, ונולדו גם כן [במדבר]
אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות,
וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבינו "על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו"…
כן בא זה החלק מן התורה [=תורת הקורבנות] בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה.
רמב"ם:
מורה נבוכים מאמר ג פרק מו:
… כבר אמרה התורה – כפי שפירש אונקלוס,
שהמצריים היו עובדים למזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה. וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.
… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמתיות,
ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.
וכך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.
רמב"ן ויקרא א,
ט:
ניחוח.
והנה בכתוב הזה טעם הקורבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג,
מו)
כי טעם הקורבנות,
בעבור שהמצרים והכשדים,
אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם,
היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלושה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא,
ובו יתכפרו העוונות.
כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך: והנה הם [=דברי הרמב"ם האלה] דברי הבאי, "ירפאו שבר גדול"
וקושיה רבה "על נקלה" [המליצה לקוחה מירמיה ו, יד]
יעשו שולחן ה'
מגואל,
שאיננו רק [=שאין מטרתו אלא]
להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר כי הם "לחם אשה לריח ניחוח". [כלומר:
ביטוי זה מוכיח שיש להם ערך עצמי חיובי ולא רק ערך פולמוסי, כדי לרפא דעות משובשות]. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה,
ומזל שור, שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד –
זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים…
ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע, [=אם לא נקריב ולא נזרוק הדם אלא נאכל בהמות אלה המקודשות להם אכילת חולין גמורה,
להוכיח שאין בהם שום קדושה ושום צד אלוהות] שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו –
אין בעולם כשדי או מצרי – הקריב קורבן וייטב בעיני ה'
ואמר בו [בראשית ח, כ"א]
"וירח ה' את ריח הניחוח"
וממנו אמר אל לבו [שם]
"לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". [שם ד, ד]
"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה'
אל הבל ואל מנחתו", ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל…
ולשון הקורבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון,
רק [=כי אם] שוללות לעבודה הזרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו…
וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד; ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.
1.
מהם טעמי הקורבנות לפי הרמב"ם?
שים לב!
הרמב"ן מביא רק אחד מהם:
זה המובא במורה פרק מו.
2.
מהו טעם הקורבנות שהרמב"ן מביא אותו?
3.
מהן טענותיו של הרמב"ן נגד הרמב"ם?
4.
מדוע אין הרמב"ן מתנגד באותן הטענות גם לדברי רבותינו שהוא מביא אותם בפרושו לשמות יב,
ג.
ד"ה איש שה לבית אבות,
שלכאורה הם מסכימים עם דברי הרמב"ם?
רמב"ן:
שמות יב, ג
איש שה לבית אבות. טעם המצוה הזאת,
בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון.
ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמות רבה טז,
ב),
כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם)
קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:
ב.
למבנה הפרשה
1.
המלבים ב"אילת השחר"
הקדמה לפירושו לויקרא כלל צה:
"יש הבדל בין מילת 'כי'
ובין מילת 'אם'.
שמילת 'כי'
תבוא בתחילת המאמר התנאיי, ומילת 'אם'
תבוא בפרטי החלוקות.
ודוגמא שמות כא:
כי תקנה עבד עברי –
אם בגפו –
אם אדוניו יתן – אם אמר יאמר העבד".
השתמש בכלל זה לבאר את השמוש במלים 'כי'
ו'אם'
בפרשתנו:
בפרק א:
פסוקים:
ב,
ג,
י,
יד;
בפרק ג:
פסוקים:
א,
ו,
ז,
יב;
בפרק ד:
פסוקים ב,
יג,
לב;
בפרק ה:
פסוקים:
א,
יא,
כא.
2.
מיין
את קורבנות בעלי החיים שבפרקים א,
ג,
ד,
ה,
לסוגיהם
ולמיניהם לפי טבלה כזו:
|
ב – |
א – קרבנות |
|
1 |
1 |
|
2 |
א |
|
|
ב |
|
|
2 |
ג.
פרק א, ב
רש"י:
אדם
כי יקריב
מכם. (ת"כ)
כשיקריב.
בקורבנות נדבה דבר הענין: אדם,
למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב הן הגזל,
שהכל היה שלו,
אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
1.
מניין לו לרש"י שבקורבנות נדבה דיבר הענין?
2.
רש"י וראב"ע שניהם לומדים מכאן איסור הקרבת הגזול.
מניין למדו רש"י ומניין למדו הראב"ע?
אבן עזרא:
מכם
– מאוחר [=המילה "מכם"
מופיעה אחרי הפועל "יקריב"],
וכן הוא 'אדם מכם כי יקריב קרבן',
וכמוהו רבים;
או יהיה 'מכם'
– מממונכם;
או יהיה 'מכם'
רמז להוציא את הגזל, כי כן כתוב (ישעיה סא, ח)
שונא גזל בעולה:
ד.
פרק א, ג
לרצונו.
מה פרוש המילה?
תרגום
אונקלוס:
אִם עֲלָתָא קֻרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְּכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵּיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ:
רש"י:
יקריב
אותו. (ערכין כא) מלמד שכופין אותו.
יכול בעל כרחו?
תלמוד לומר: לרצונו הא כיצד?
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
אבן עזרא:
לרצונו
לפני ה'.
שיקריבנו ברצונו ולא באונס:
רשב"ם:
לרצונו.
אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אוהל מועד אז יהיה לו לרצון.
אבל בחולה ובעל מום כתיב הירצך או הישא פניך.
וכן ומנחה לא ארצה מידכם:
אברבנאל:
כי
יקריב
מכם… שמהם ועצמותם יהיה הקרבן לרצונו לפני ה'.
שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו, כאילו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בעבודת בוראו ושכל מאוויו וחפצו הם לדבקה בו.
העמק דבר:
להפיק רצון מלפניו זהו עיקר פשוטו בזה הלשון בכל מקום ועיין להלן כב,
יט;
כג,
יא.
ועיין רש"י בשני המקומות.
מלבים:
שיהיה לרצונו של מקריב ובדעתו,
לא כמוכרח על הדבר שזה היפך רצונו.
ועיין בפרושו סימן כו באריכות טעמים לשוניים לפרוש זה.
ותרגמו:
מנדלסון:
דאמיט עם איהב גנאדע אויסויירקע;
ר.ש.ר.
הירש:
אלס אויסדרוק זיינעס שערעבענט. ועיין פירושו שם.
בובער–ראזענצווייג:
צו זיינער בעגנאדונג.
חלק את כל המפרשים הנ"ל לקבוצות,
מהי דעת כל הקבוצות?
ה.
מה טעם לשינוי בסדר המילים בפסוקים הבאים?
פסוק י:
ואם מן הצאן קרבנו… לעולה
לבין
פסוק יד:
ואם מן העוף עולה קרבנו.