גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה רביעית (תש"ה)
ויקרא
פרק א
א.
למבנה הפרשה
מיין את קורבנות בעלי החיים שבפרקים א,
ב,
ד,
ה,
לסוגיהם ולמיניהם לקרבנות נדבה ולקרבנות חובה.
ב.
פרק א, א – ב
וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאהֶל מוֹעֵד לֵאמר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
רד"ק בספר השורשים שורש "דבר":
יש הפרש בין דיבור ואמירה,
כי האמירה אינה בלי סמיכה אל אחר והדיבור הוא מבלי סמיכה אל אחר כי הוא מורה על עיקר הדיבור שהוא באדם,
כמו שתאמר "אדם–חי מדבר" ולא תאמר "אדם–חי אומר"… ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים,
העניין מובן כי המאמר עם הסמיכה: כמו (בראשית כז, ו)
"אמרי נא אחותי את" כי בוודאי ירצה לומר: אמרי לשואלים אותך…
ולא יאמר לשון "דבור"
על שאינו מדבר אפילו דרך משל, כמו שיאמר לשום סיפור והגדה:
(איוב יב, ז–ח)
ועוף השמים ויגד לך… ויספרו לך דגי הים.
ראב"ע
תהלים
יט, ד:
אין אומר ואין דברים וטעם "אומר"
הם הדיבורים שיש להם טעם שלם כאומר "ראובן חי", וזה לא יהיה רק מחובר דברים, ו"הדיבור"
הוא "ראובן"
בלבד.
מלבי"ם:
"הדיבור"
מציין המבטא לבד,
בין שיהיה מדבר אל עצמו בין שידבר אל חברו,
ובזה הוא כמו סוג שתחתיו כמה מינים.
כי הדיבור המבטאי הזה שיגיע אל חברו יהיה לפעמים "אמירה"
או פעמים "הגדה"
או "עניה"
או "שאלה".
לפעמים יהיה הדיבור ארוך כדרך הדורש ברבים ופעמים יהיה מילה אחת יחידה, לא כן "אמירה"
היא מיוחדת רק על מאמר שיש בו הבנה שיגיד לחברו.
ר'
דוד הופמן:
"וידבר…
לאמר"
כמו (הושע יג, ב)
יוסיפו לחטא, (מלכים ב, י,
ל)
היטבת לעשות (בראשית ב, ג)
ברא אלוקים לעשות.
1.
הסבר לפי הנ"ל למה תקדם לשון "דבור"
ללשון "אמירה"
בפסוק,
"ולא יצוייר כלל שיבוא פועל אמר לפני פועל אמירה"!
2.
מה מובנו של "וידבר –
לאמר"
לפי ר'
דוד הופמן.
3.
כיצד יש להבין לפי זה,
למה מצינו "וידבר ה'…
לאמר"
רק בדיבור ה'
אל משה ולא מצאנוהו בדיבורו אל שאר הנביאים?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י פסוק א
ויקרא
אל משה.
לכל דיברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה (יומא ד)
ר'
וולף היידנהיים הבנת המקרא:
והמפרשים התקשו מאד במאמר הזה,
לפי שאין בכתוב הזה שום זכר אמירה,
וציווי,
רק דיבור ומניין לחז"ל לרבות אף אמירות וציוויים.
2. רש"י פסוק א
ויקרא
אל משה.
לכל דיברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה (יומא ד)
ר'
וולף היידנהיים הבנת המקרא:
ההבדל בין "קרא אל" ובין "קרא ל… " כל קריאה בשימוש מילת "אל"
היא קריאת שמו של הנקרא,
אמנם קריאה לפלוני עם למ"ד השימוש הוא לשון זימון והזמנה, וזה בין בעצמו בין בשולחו.
ואין במשמעותו כלל קריאת שם פלוני ואין במשמעותו לא אהבה ולא חיבה, ובניין אב לכל הפסוקים שנאמר בהם "קריאה אל" המסופר בשמואל א',
ג,
ד "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני"… ולא כתוב "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר:
שמואל,
ויאמר "הנני"
ואין צורך בזה,
לפי שהאמירה "שמואל"
היא במשמעות "ויקרא אל".
במה מוכיח הפסוק ההוא על פסוקנו והלא בשניהם לא נאמר,
מהו תוכן הקריאה??
3. רש"י פסוק א
… אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר (במדבר כג, כ)
"ויקר אלקים אל בלעם":
צידה לדרך:
הלא לעיל (שמות ג, יח)
כתיב:
ואמרת אליו ה'
אלוקי העברים נקרה עלינו ופירוש רש"י:
נקרה – לשון מקרה וכן "ויקר אלקים אל בלעם". הרי לך שלשון זה שנאמר בבלעם מצינו גם כן בישראל?
נסה לענות על קושייתו.
4. רש"י פסוק ב
אדם
כי יקריב
מכם. (תורת כהנים) כשיקריב.
בקורבנות נדבה דבר הענין:
מניין לו שבקורבנות נדבה ידבר?
5. רש"י
פסוק ב
אדם.
למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
כלי יקר:
נראה שדעת רש"י היא שאין דרך העולם שילך ויגזול בהמה ויקריב אותה לגבוה ומי פתי יסור לעשות העבירה כדי שיעשה בה מצווה, כשאין לו הנאה מן העבירה?
אמנם זהו בנמצא,
שיגזול אדם ממון הרבה וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן, שיהיה לו כופר על שאר הממון שבידו.
מהיכן למד בעל כלי יקר שזו דעת רש"י,
מה בלשונו של רש"י מסייעו?
6. רש"י פסוק ב
תקריבו.
מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות:
מה קשה לו?
ד.
רמב"ן פסוק ב
אדם
כי יקריב
מכם קרבן
לה' מן
הבהמה. שיעור הכתוב הזה,
אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו.
ספורנו פסוק ב
אדם
כי יקריב
מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך (הושע יד, ג)
"ונשלמה פרים שפתינו",
וכאומרו (תהלים נא, יט)
"זבחי אלקים רוח נשברה", כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו חז"ל (ספרא,
ירושלמי שקלים א,
ד)
"מכם ולא כולכם,
להוציא את המשומד".
מה ביניהם?