גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
השנה השבע–עשרה [תשי"ח]
ויקרא
פרק א
עיין גיליון ויקרא תשי"ג שאלה א.
בטעם הקורבנות
ויקרא רבה כב,
ח:
ר'
פנחס בשם ר'
לוי אומר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול (בשר)
נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור. כך – לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים באיסור…
אמר הקב"ה:
יהיו מקריבים בכל עת קורבנותיהם לפני באוהל מועד והם ניצולים מעבודה זרה.
רמב"ם – מורה נבוכים ג,
לב:
… שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה'
משה רבינו עליו השלום לתתנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך כמו שאמר:
"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלקים בשמים ממעל" (דברים ד, לט).
– ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם".
ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו,
שהיו אז רגילים בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם,
– לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו,
שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם,
כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה'
ויאמר:
"ה'
ציוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה –
אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם לשמו יתברך וציונו לו,
יתברך,
וציונו לבנות היכל,
"ועשו לי מקדש"
ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו…
והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית,
שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו והיא מציאות ה' ואחדותו.
ולא יברחו הנפשות וישתוממו בביטול העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם.
ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי:
"איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאוד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה'
לנו להגיע אל כוונתו הראשונה,
ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו [=הקורבנות]
אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השנייה?"
– שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו,
והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה. והוא אמרו [שמות יג, יז–יח]:
"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים… ויסב…
דרך המדבר". וכמו שהסב ה'
אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע,
אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן צווה בזאת המצווה אשר זכרנו [=הקורבנות]
מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע,
עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת [=עזיבת]
עבודה זרה.
כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה… ואחר ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום –
כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים [שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל ראשון] ויניחם כולם פתאום.
וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, ונולדו גם כן [במדבר]
אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות,
וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבינו "על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו"…
כן בא זה החלק מן התורה [=תורת הקורבנות] בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה… כאשר היתה זאת העבודה –
הקורבנות – על צד הכוונה השנייה. והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחית. הושם בין שני המינים הפרש גדול, והוא שהקרבת הקורבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא נעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, "אל המקום אשר יבחר ה'"
ולא יהיה כהן אלא זה המיוחד –
כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפילין.
רמב"ם מורה נבוכים ג, מו:
שהמצרים היו עובדים למזל טלה,
מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר [שמות ט, כב]
"הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו". אבל לשחיטת הבקר והצאן כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם היו מגדילים זה המין מאוד, ולזה תימצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות שאינן אמתיות,
ציוונו להקריב אלה השלושה מינים לבד, "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם",
עד שהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל השם,
כך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.
רמב"ן ויקרא א,
ט:
[אחרי הביאו דברי הרמב"ם הנ"ל:]
… אלה דבריו ובהם האריך. והנה הם [=דברי הרמב"ם האלה] דברי הבאי, "ירפאו שבר גדול"
וקושיה רבה "על נקלה" [המליצה לקוחה מירמיה ו, יד]
יעשו שולחן ה'
מגואל,
שאיננו רק [=שאין מטרתו אלא]
להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר כי הם "לחם אשה לריח ניחוח". [כלומר:
ביטוי זה מוכיח שיש להם ערך עצמי חיובי ולא רק ערך פולמוסי, כדי לרפא דעות משובשות]. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה,
ומזל שור, שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד –
זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים…
ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע, [=אם לא נקריב ולא נזרוק הדם אלא נאכל בהמות אלה המקודשות להם אכילת חולין גמורה,
להוכיח שאין בהם שום קדושה ושום צד אלוהות] שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו –
אין בעולם כשדי או מצרי – הקריב קורבן וייטב בעיני ה'
ואמר בו [בראשית ח, כ"א]
"וירח ה' את ריח הניחוח"
וממנו אמר אל לבו [שם]
"לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". [שם ד, ד]
"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה'
אל הבל ואל מנחתו", ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל…
ולשון הקורבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון,
רק [=כי אם] שוללות לעבודה הזרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קורבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו…
וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד; ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.
ר'
דוד הופמן: ויקרא עמוד סה:
… רק נח שראה במו עיניו באובדן עולם מלא של רשעים, שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה'
ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חיים.
הדם שנשפך בתורת "נפש"
בעל החיים על גבי המזבח,
היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו הוא שייך לה', "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".
ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת? דבר זה מתברר רק על ידי קרבנו של אברהם אבינו. כבר בתשעה נסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה',
עתה היה עליו לעמוד בנסיון הקשה ביותר.
על פי צו ה' היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו,
אשר היה קשור בו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו.
ולאחר שגילה את נכונותו השלמה וצייתנותו האיתנה,
באה הקריאה לשמור על חיי בנו. והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו.
בזה הובע בבירור הרעיון, שבכוח החיים שאנחנו מקריבים לה'
באמצעות קרבן בעל–החי,
אנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלמה לדרישות ה',
שהן המטרה הסופית שלו. זאת היא מה שה' דורש מן האדם,
זאת היא תוכנה של "יראת ה'", משמעת בלתי מוגבלת לה'. "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
1. מה ההבדל בין טעם הקורבנות הניתן ברמב"ם במקום הראשון [לג]
לבין טעם הקרבן הניתן ברמב"ם במקום השני [מו]?
2.
האפשר להביא סעד לדברי הרמב"ם מדברי המדרש שהובא בראשית הגליון? נמק תשובתך!
[עיין גם בגיליון ויקרא תשי"ג [שאלה א],
בנסיונו של אברבנאל להביא סעד לדברי הרמב"ם מן המדרש הנ"ל בשינוי גירסא!]
3.
כיצד יכול הרמב"ם להביא ראיה לדעתו [הנאמרת במורה נבוכים ג,
לב!]
מן המצווה שבדברים יב,
ד–יד ?
4.
מהי כוונת הרמב"ן באמרו,
שדברי הרמב"ם "ירפאו שבר גדול על נקלה".
מהו השבר?
למה יעשו דברי הרמב"ם –
לדעת הרמב"ן –
את "שלחן ה'
מגואל". [המליצה שאולה ממלאכי א,
ז]
5.
הרמב"ן מנסה לסתור את דברי הרמב"ם מלשון הכתוב –
כיצד?
6.
מהי טענת הרמב"ן על הרמב"ם מקרבן הבל ונח?
7.
כיצד אפשר להגן על דעת הרמב"ם ולהסיר ממנו תלונת הרמב"ן הנשענת על קורבן הבל ונח?
8.
כיצד מתייחס הרמב"ן לטעם שניתן ע"י עצמו בסוף דבריו "בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה"…
9.
במה שונה הטעם הניתן ע"י ר'
דוד הופמן מדברי הרמב"ן האחרונים "ויותר ראוי לשמוע…"?