גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה האחת –עשרה [תשי"ב]
ויקרא – קרבן מנחה
פרק ב
הערה:
לאיסור הקטרת שאור ודבש [פסוק יא]
עיין גיליון ויקרא תש"ט.
למצוות מליחת כל הקורבנות [
פסוק יג]
עיין גיליון ויקרא תשי"א.
א.
שאלות מבנה וסגנון
1.
השווה:
פסוק א:
ונפש כי תקריב קרבן מנחה,
לה'
סולת יהיה קרבנו.
פסוק ד:
וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור.
פסוק ה:
ואם מנחה על המחבת קרבנך.
פסוק ז:
ואם מנחת מרחשת קרבנך.
הסבר את החילופין בין "וכי"
לבין "ואם"
בפסוקים אלה.
ענה לשאלה זו רק אחרי עיונך בפסוקים הבאים בפרשתנו:
פרק א פסוק ב:
אדם כי יקריב
פרק א פסוק ג:
אם עולה קרבנו
פרק א פסוק י:
ואם מן הצאן.
פרק א פסוק יד:
ואם מן העוף…
פרק ד פסוק ב:
נפש כי תחטא…
פרק ד פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא…
פרק ד פסוק יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו…
וכן עיין שמות כא פסוקים ב –
ה.
2.
פסוק יד:
ואם תקריב מנחת בכורים לה'.
רש"י:
הרי "אם"
משמש בלשון "כי",
שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה,
וכן [במדבר לו, ד]
"ואם יהיה היובל לבני ישראל".
ראב"ע:
רבים אומרים כי מילת "אם"
– חיוב,
ולפי דעתי אין צורך, כי החיוב הוא ראשית ביכורים [רצה לומר: ראשית הפרי שביכר תחילה] ולא הביכורים [=להביא מנחת ביכורים]
מלבי"ם (ב,
יד):
דקדוק מילה זו ["ואם"]
קשה מאד… [אחר שפה מדובר במנחת העומר כקבלת חז"ל [ויקרא כג, י–יד]
והוא חובה]. והוא מאמר בפני עצמו בלתי מחובר למאמרים שלפנינו [כוונתו לפסוקים א,
ב,
ה,
ז]
שמדברים כולם במנחת נדבה, היה לו לומר:
"וכי תקריב מנחת בכורים" לא מלת "ואם"
שלא תצדק פה,
לא מצד שהיא מילת החלוקה,
– כי מאמר זה אינו חלוקה מן המאמר הכולל הקודם – ולא מצד האפשרויות,
אחר שהבאת מנחת העומר –
חובה.
ומפני קושייה זו פירש הראב"ע,
שיכול להביא מנחת ביכורי שדהו נדבה, ולפי דעתו [של הראב"ע]
הוא חלוקה מן המאמר הקודם:
אם מנחה על מחבת, ואם מנחת מרחשת,
ואם מנחת ביכורים שכולם נדבה.
אבל מלבד מה שהוא נגד דעת חז"ל המיוסדת בהכרחיות הכתובים, הוא נגד דקדוק הלשון ודרכיו !
נסה להוכיח מתוך סגנון פסוקנו שדעת הראב"ע שפסוק יד הוא "חלוקה מהמאמר הקודם"
הוא "נגד דקדוק הלשון ודרכיו"
ושלכן ברור,
שבפסוק יד מתחיל עניין חדש העומד בפני עצמו.
ב.
ספרא ויקרא יג,
א–ג (קמח):
"ואם תקריב מנחת בכורים לה'"
[ב,
יד]
ר'
יהודה אומר: עתידה מנחת ביכורים ליפסוק ולחזור,
וכן הוא אומר [במדבר לו, ד]
"ואם יהיה היובל"
– עתיד היובל ליפסוק ולחזור. ר'
שמעון אומר: "ואם תקריב מנחת ביכורים" – זו מנחה באה חובה. יכול נדבה? כשהוא אומר [ויקרא כג, י]
"והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"
– לימד שאינה באה אלא חובה.
אם כן למה נאמר "ואם"?
לומר:
אם אתם מביאים אותה לרצון,
מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה,
ואם אין אתם מביאים אותה לרצון –
מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם.
1.
מה קשה לתנאים במילת "ואם"
ואיך –
לכאורה –
היה לו לכתוב לומר?
2.
כיצד מיישב ר'
שמעון קושי זה ובמה שונה הוא עקרונית מר'
יהודה?
3.
במה דומה הפסוק בבמדבר לו,
ד לפסוקנו?
4.
מה הרעיון הכלול בדברי ר'
שמעון ע"י קורבנות חובה בכלל?
5.
הרי רעיון זה שמוצאו ר'
שמעון מרומז בפסוקנו כוחו יפה לגבי כל קורבנות חובה.
מה ראה הכתוב לרמוז לו דווקא במנחת העומר?