עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע על פי הגיליונות
על פי הגיליונות של נחמה ליבוביץ –
[תשכ"ז]
ויקרא – קרבן מנחה
פרק ב
בקרבן מנחה עסקנו גם הגיליון ויקרא תשי"ב.
שונה המנחה מכל הקורבנות בזה שאין מקריבים בעל –
חיים כי אם מעשה מאפה.
במבוא לפירושו לפרק ב כותב ר'
דוד הופמן –
בחלקו בהשפעת הירש:
עמ'
קד–קה:
… לאחר שכבר העירונו לעיל, כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון, שהוא ראה את כל רכושו כקניין ה',
אשר לו צריך הוא להקריב את מיטב הונו כאות הערצה, עלינו עוד להוסיף,
כי ההוספות לעולה שנצטוו, המנחה על נסכיה,
אף הן מתכוונות לאותו רעיון.
בהעלות המקריב את העולה "כאשה ריח ניחוח"
ובהביעו בזה את השאיפה להתמסר לעבודת ה',
הוסיף עוד מנחה ונסכים לעדות,
כי את כל הטוב שנתן לו ה',
שהיה בעיקר דגן תירוש ויצהר (במדבר יח, יב)
מקדיש הוא לה',
באשר רוצה הוא לעבוד בהם את ה'.
ערך יותר נעלה נודע למנחה כשהיא הוקרבה כקרבן מיוחד בידי העני במקום העולה.
הוא הקריב בזה לא רק את קניינו אלא אף את עצמו כקרבן: "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" … אמנם חסר במנחת העני היין,
גם השמן בא בצמצום (רק לוג אחד,
ואילו מנחת נסכים שלושה לוגין)
אך לעומת זאת הוא מביא לבונה, סימן שהוא שבע רצון בהנהגתו והשגחתו של ה' ושמח בחלקו.
רעיון אחרון זה קיבל כאמור מהירש המפרט כאן את הסמליות שבקמח –
מזונו העיקרי של האדם,
של השמן הנוסף לקמח המשמש להעשיר מזונו של האדם ("שמנה לחמו"
בראשית מט,
כ;
"שמן חלקו"
חבקוק א,
טז)
ושל הלבונה המוסיפה את ריח הניחוח,
את ההנאה הנפשית "אשר בוודאי אינה תוצאה אוטומטית ממזון ומנוחיות,
אלא הינה ברכה נוספת".
לא כל המנחות –
היינו קורבנות שאינן של בעלי חיים,
נמנו בפרקנו זה ור'
נפתלי הירץ ויזל בביאור לויקרא (פירוש מפורט ומדויק ביותר)
מסביר לנו סידור זה:
… והסתכל עוד בחכמת הכתוב, שזכר בפרשה זאת לבד המנחות הדומות זו לזו במתן שמן ולבונה וקמיצה ושיריים,
והן חמש מיני מנחות האמורות כאן שבכללן מנחת העומר,
וכל האחרות אינן שווים להם,
כי מנחת חוטא עני ומנחת קנאות אין בהם שמן ולבונה, ולחם הפנים ושתי הלחם אין מהם קומץ למזבח, ומנחת חביתין ומנחת חינוך אין בהם שיריים,
שכולן למזבח.
לשאלה ג:
הקושי אשר בו נתקלו המפרשים כולם הוא במילת "אם",
שהיא בדרך כלל מילת התנאי והאפשרות,
ואיך תתכן לפני מצווה מפורשת.
ועיין בשמות סוף פרשת יתרו ד"ה ואם מזבח אבנים,
שאמנם מונה ר'
ישמעאל "אם"
שלנו בין השלושה שהם אינם תלויים.
אך עדיין יקשה,
למה בחרה התורה במילה שהיא תנאי.
(ועיין לשאלה זו גם גיליון משפטים תש"ח).
הראב"ע אשר עקרונית טוען תמיד שבענייני הלכה אינו זז מפירושי חז"ל (וכן הוא נוהג ברוב המקומות ומתנגד למי שמפרש נגד ההלכה,
ולפעמים אף מתנגד בחריפות ועיין שמות יג,
ט ד"ה והיה לך לאות על ידך;
וכן שמות כג,
ב ד"ה לא תהיה אחרי רבים;
ובפירושו הקצר לשמות כב,
ב ד"ה ונמכר;
ובויקרא כד,
יט ד"ה יעשה לו;
וביתר חריפות בשמות כא,
כד ד"ה עין;
ועיין שמות כג,
יט ד"ה ראשית)
מפרש במקומנו נגד ההלכה *).
וכבר מצינו כמוהו בשמות יב,
טו.
(ועיין בגיליוננו לפרשת החודש ויקרא תשכ"ד וביחוד בעלון ההדרכה,
ששם מובא ויכוח בין חכמים בשאלה,
אם ידע הראב"ע תורה שבעל–פה,
אם במודע או בטעות פירש אלא כפי ההלכה.)
ואולם המלבי"ם בפירושו לויקרא לה,
יד מוכיח על פי כללי הלשון שאין פירושו של הראב"ע כאן כפשוטו של מקרא.
ועיין דבריו שהובאו בגיליון ויקרא תשי"ב.