עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע על פי הגיליונות
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ותשע [תש"ל]
ויקרא פרק ב
מנחה
בקרבן מנחה עסקו גם הגיליונות ויקרא תשי"ב,
תשכ"ז.
שונה מנחה מכל הקורבנות בזה שאין מקריבים בעל –
חיים כי אם מעשה מאפה.
במבוא לפירושו לפרק ג כותב ר'
דוד הופמן –
בחלקו בהשפעת הירש:
… לאחר שכבר העירונו לעיל כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון שהוא ראה את כל רכושו כקניין ה',
אשר לו צריך הוא להקריב את מיטב הונו כאות הערצה, עלינו עוד להוסיף,
כי ההוספות לעולה שנצטוו, המנחה על נסכיה,
אף מתכוונות לאותו רעיון. בהעלות המקריב את העולה "כאשה ריח ניחוח"
ובהביעו בזה את השאיפה להתמסר לעבודת ה',
הוסיף עוד מנחה ונסכים לעדות,
כי את כל הטוב שנתן לו ה',
שהיה בעיקר דגן תירוש ויצהר (במדבר יח, יב)
מקדיש הוא לה',
באשר רוצה הוא לעבוד בהם את ה'.
ערך יותר נעלה נודע למנחה כשהיא הוקרבה כקרבן מיוחד בידי העני במקום העולה.
הוא הקריב בזה לא רק את קניינו אלא אף את עצמו כקרבן: "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" … אמנם חסר במנחת העני היין,
גם השמן בא בצמצום (רק לוג אחד,
ואילו מנחת נסכים שלושה לוגין)
אך לעומת זאת הוא מביא לבונה, סימן שהוא שבע רצון בהשגחתו של ה'
ושמח בחלקו.
רעיון אחרון זה קיבל כאמור מהירש המפרט כאן את הסמליות שבקמח –
מזונו העיקרי של האדם,
של השמן הנוסף לקמח המשמש להעשיר מזונו של האדם ("שמנה לחמו"
בראשית מט,
כ;
"שמן חלקו"
חבקוק א'
טז)
ושל הלבונה המוסיפה את ריח הניחוח,
את ההנאה הנפשית "אשר בוודאי אינה תוצאה אוטומטית ממזון ומנוחיות,
אלא הינה ברכה נוספת".
לא כל המנחות –
היינו קורבנות שאינן של בעלי חיים,
נמנו בפרקנו זה ור'
נפתלי
הירץ
ויזל
בביאורו לויקרא (פירוש מפורט ומדויק ביותר)
מסביר לנו סידור זה:
… והסתכל עוד בחכמת הכתוב, שזכר בפרשה זאת לבד המנחות הדומות זו לזו במתן שמן ולבונה וקמיצה ושיריים,
והן חמש מיני מנחות האמורות כאן שבכללן מנחת העומר,
וכל האחרות אינן שווים להם,
כי מנחת חוטא עני ומנחת קנאות אין בהם שמן ולבונה, ולחם הפנים ושתי הלחם אין מהם קומץ למזבח, ומנחת חביתין ומנחת חינוך אין בהם שיריים,
שכולן למזבח.
בשאלה א הבאנו הפעם תפישה מיוחדת בטעם קרבן זה.
בעל העמק דבר רואה בו דרך לכפר על עיוותים שנגרמו ע"י טבע האדם,
ע"י נטיותיו הטבעיות (אשר אמנם יש בידו להתגבר עליהן)
אבל לא מתוך כוונה לחטוא למען הכעיס.
("נטיותיו הטבעיות"
שאמרנו הוא הוא אשר מכונה בפיו על פי פיסיולוגיה של ימי–הביניים המידות השונות שבאדם המשפיעות על אופיו:
המרה השחורה,
המרה הירוקה וכו'
)
בפסוק יג התקשו המפרשים כולם.
השאלות הן מרובות.
מה פירוש הביטוי "מלח ברית אלוקיך"
ובייחוד בשים–לב לביטוי "ברית מלח"
החוזר במקומות אחרים ?
ולמה נאמר חיוב ההמלחה הן בחיוב והן בשלילה ?
ולמה מופיע צו זה לגבי כל הקורבנות בתוך דיני מנחה ולא נאמר בפסוק א בעולה ?
ולמה הוזכר כאן השם "אלוקים"
בעוד שבכל הקורבנות מוזכר תמיד רק שם ה'
? ובכלל מה טעם ציווי זה ?
השאלות ג,
ד,
ה,
ו,
עוסקות כל אחת בחלק מן השאלות הנ"ל.
נוסיף בזה עוד פירוש –
מוזר –
של בעל "מקרא כפשוטו"
אהרליך:
… חזרתי על כל המדרשים והמפרשים ולא מצאתי להם דברים של טעם במקרא הזה.
עיין פירוש אבן עזרא שמזכירו רמב"ן לחלוק עליו.
ודברי שניהם עולים בקנה אחד והוא קנה רצוץ, ואין ביניהם אל שהראשון מקצר והאחרון מאריך.
ותמה אני על הרמב"ן שנגע באמת ועבר עליה.
ואמרתי כן, מפני שרמב"ן לא נעלם ממנו שהדיבור זה משונה מלשון המקרא שבכל מקום,
שלא נאמר כאן ברית ה'
כלשון הפרשה וכלשון השגורה בקורבנות (ראה מה שאמרתי שמות כב,
יט),
כי אם ברית אלוקיך .
והלשון הזה מלמד על משמעו של הדיבור,
ולא מטעמו של הרמב"ן.
שלפי ששם הויה מורה על דרכי ה'
עם ישראל עם סגולתו,
ולא כן אלוקים שנקרא המקום כן על שם שהוא בורא העולם ומנהיגו,
פירוש הדיבור מלח ברית אלוקיך ימצא בדרך מדרכי הטבע,
ולא בחוק מחוקי התורה.
והנה בכתבי הקודש ידובר בכריתת ברית על צד השאלה.
יש ברית במוות (ישעיהו כח, טו),
ויש ברית ביום ולילה (ירמיהו לג, כ ו–כה);
נאמרה ברית בעיניים (איוב לא, א),
ונאמרה ברית בבהמות או הבהמה הגסה שביאורה של מצרים (שם מ, כח).
ומשפט ישראל את אלוקיו נוסד על הברית הכרותה בינו ובין אבותיהם בימי קדם.
ישראל חטאו וזנו אחרי אלוהים אחרים ועזבו את '
ואת תורתו פעמים רבות וימים רבים, וה'
לא מאסם ולא געלם לכלותם למען הברית הכרותה בינו ובין אברהם ויצחק ויעקב אבותיהם. ובני–ישראל יודעים זאת,
שכן שמעו מפי כל נביאיהם.
ובגלל הדבר הזה הברית הכרותה בימי קדם ובה תלויים חיי עם בני ישראל כל ימיהם שלא במידת הדין, דבר הברית ההיא היה לעם כעין דוגמא לכל סיבה רחוקה שלא נודעו עקבותיה,
וכעין משל לכל דבר שנסתרה דרכו ולא נודע טעמו.
וכמו כן אמרו הראשונים ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם (ראש השנה יז ע"ב),
ופירוש הדברים: כן הדבר שאין שלוש עשרה מידות חוזרות ריקם, ואין לומר בו טעם, אל שהוא כאילו ברית כרותה לדבר ולמען הברית כן הוא, כמו שמידת הדין תובעת כיליון לישראל והם חיים וקיימים למען הברית הכרותה להם.
ועתה אם נמצא ברית כרותה לאגדה (ירושלמי ברכות פרק ה), לשפתיים (בבלי סנהדרין קב ע"א),
לאוירות (בראשית רבה פרשה לד) ואפילו לפשפוש (נידה נח ע"ב),
למה לא תהיה ברית כברית הזאת כרותה גגם למלח ? ואף אמנם יש ויש ברית למלח, ודבר בריתו של מלח שהוא עצמו טעמו רע והוא נותן טעם לשבח בכל מאכל אשר נאכל, ומי האיש החכם ויבין זאת ? ולברית הזאת כיוון רבי שמעון בן לקיש באומרו: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין וגו',
מה ברית האמור במלח –
מלח ממתיק את הבשר אף ברית האמור ביסורין –
יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם (ברכות ה ע"א),
כלומר כמו שנשגב ממנו לדעת איך מלח ממתיק את האוכל והוא עצמו טעמו רע, כן אנחנו יודעים ביסורין שהם רעה בפני עצמם והם לטובת האדם,
אף על פי שנסתר ממנו טעמו של הדבר.
ועל פי הדברים האלה זה פירוש הכתוב:
מלח שכרותה לו ברית אלוקיך,
לא תשבית מעל מנחתיך.
לשאלה ו דברי הרמב"ם יכולים למצוא סעד בפירוש המדויק הניתן במלבי"ם לפועל "שבת":
מלבי"ם פסוק יג ד"ה ולא תשבית מלח …
יש הבדל בין פועל "שבת"
ובין יתר הלשונות "חשך"
"מנע"
"חדל"
ונרדפים עמו, במה שהפועל "שבת"
מורה תמיד שמפסיק מן הדבר שעסק בו עד עתה,
או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות.
כמו "והשבתם אותם מסבלותיהם"
(שמות ה); מה שאין כן פעלים האחרים,
מורים שמונע או חדל לעתיד.
שאם יאמר "כי בו חשך מכל מלאכתו"
– יפורש שלא יפעל בעתיד (בראשית ב, ג),
וכשאמר:
"כי בו שבת מכל מלאכתו",
יפורש שהפסיק העסק שעסק בו עד עתה בעבר.