גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שלישית (תש"ד)
ויקרא
פרק ד
א.
פרק ד, א:
וידבר ה' אל משה לאמר
למה נאמרה הקדמה זו בתחילת פרקנו ולא נאמרה לא בתחילת פרק ב ולא בתחילת פרק ג ולא בתחילת פרק ה?
ב.
מהו מבנה פרקנו?
נסה לבאר למה באו חלקיו בסדר זה דווקא?
ג.
מה טעם קורבנות חטאת?
רמב"ן:
פסוק ב
נפש
כי תחטא
בשגגה. בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש:
וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת,
מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה,
ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבוא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה.
ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.
ספר החינוך מצוות עשה צה
… הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד, שיאמר בינו ולכותל:
"חטאתי,
לא אוסיף עוד",
אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקורבנות החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת…
ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני האדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם…
ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון,
שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו רק שבזה ניתן השכל –
ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת,
שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות…
ועל כן נצטווה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם ולהשבית זכרו,
… כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל – אבד ובטל לגמרי,
וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם וגם לגוף השותף עימה יש קיום בתחייה בסיבתה בלכתו בעצתה,
כלומר שישמר מן החטא. ובקובעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו.
אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה,
כי החטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים,
כי אם –
שבט לגו כסילים.
ד.
פרק ד, ב:
כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה'.
רש"י:
מכל
מצות ה'.
פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת (כריתות כג):
ראב"ע פסוק ב
נפש
כי תחטא.
לעשות בשגגה אחת ממצוות לא תעשה שיש עליהם כרת.
מלבים:
איילת השחר כלל שסד:
פועל "חטא"
יבוא אחריו שימוש הלמ"ד ושימוש הבי"ת ושימוש המ"ם.
"חטא"
שאחריו ל' – מורה העצם שאליו חטא,
"חטא"
שאחריו ב' – מורה העצם שבו חטא,
"חטא"
שאחריו מ' – מורה שחטא במקצת הדבר,
"חטא"
שאחריו מילת על – מציין הסיבה שבסיבתה חטא.
ביאור:
(ר'
נפתלי הרץ ויזל)
תחטא.
כמו "קולע באבן אל השערה ולא יחטיא" (שופטים כ, טז).
כי אין חטא אלא לשון הסרה מן הדרך, שנוטה מדרך האמת והולך בדרך השקר… מכל מצוות ה'.
שב אל 'כי תחטא', שהחטא היא הנטייה,
שנטתה מכל מצוות ה'.
1.
מה הקושי הלשוני שבפסוקנו?
2.
הבא דוגמאות לכל אחד מן השימושים של 'חטא'
לפי כלל המלבי"ם,
מתוך התנ"ך וביחוד מתוך שני הפרקים האחרונים שבפרשתנו.
3.
מי מן המפרשים הנ"ל מפרש בהתאם לכללו של המלבי"ם?
4.
במה שונה הביאור משאר המפרשים?
ה.
פרק ד, ב:
רש"י:
מאחת
מהנה. ממקצת אחת מהן כגון הכותב בשבת שם משמעון נח מנחור דן מדניאל:
דברי רש"י אלה לקוחים מספרא קצז:
ועשה אחת. יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארוג את כל הבגד,
עד שיעשה את כל הנפה?
תלמוד לומר: "מאחת".
אי "מאחת"
– יכול אפילו כתב אות אחת אפילו ארג חוט אחד,
אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה" ת"ל:
"ועשה אחת". הא כיצד? עד שיכתוב שם קטן משם גדול: "שם"
מ"שמעון",
"נח"
מ"נחור",
ו"דן"
מ"דניאל"
ו"גד"
מ"גדיאל".
(ועיין גם רשב"ם).
רשב"ם פסוק ב
מאחת
מהנה. פירשו חכמים מקצת של אחת מהנה כגון שם משמעון:
1.
הסבר כיצד למדו חז"ל מפסוקנו שאינו חייב להביא חטאת על כתיבת חלקי מילים (שאינן מצטרפות לשם שלם)
או על אריגת חוטים בודדים.
2.
במה שונה חזקוני בפירושו מדרך הספרא?
חזקוני:
מאחת
מהנה: מ"ם ראשונה יתירה והשנייה מביאה ראשונה. דוגמת "כעם ככהן" (הושע ד, ט)
כמוני כמוך (מלכים ב', ג,
ז),
כשפחה כגבירתה (ישעיה כד, ב),
כחשיכה כאורה (תהילים קלט, יב).
ו.
ספורנו פסוק ג
אם
הכהן
המשיח
יחטא
לאשמת
העם. כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם,
כאמרם "המתפלל וטעה, סימן רע לו,
ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו"
(ברכות לד, ב).
רשב"ם פסוק ג
אך לפי הפשט משמע לפי שבכהנים נאמר (דברים לג, י)
'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'
וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים:
1.
כיצד נפרש את למ"ד של "לאשמת"?
2.
במה נבדל ספורנו מרשב"ם?