תופעת הסירוס ידועה גם בנצרות וגם באיסלם. כמרים סירסו את עצמם כדי לעבוד על ידי
כך את האלוהים. ידועה גם תופעה של סירוס ילדים, כדי שקולם לא יתחלף בהתבגרותם,
והם יוכלו להמשיך לשיר במקהלות בקולות הסופרנו. גם בארצות האיסלם מצאנו את
הסירוס. הם המשיכו את המנהג האלילי, שבו השתמשו המלכים והעשירים כדי "לייצר"
שומרים בטוחים לארמונותיהם ולהרמונות הנשים. למנהג זה אנו עדים במגילת אסתר.
בנצרות שירת הסירוס את הדת והאמנות. באיסלם את תאוותם והנאתם של המועטים.
.הרקמ לכב טלחומ רוסיאב תאז תרסוא תודהיה

היהדות ראתה באדם ללא מיניות עץ יבש. ישעיהו מנחם את הסריסים, ומבטיח לתת להם,
לסריסים יראי ה', יד ושם. אולם התורה בירכה את האדם בבנים ובבנות. הנזירות הנוצרית
הביאה בעצם לחזרתו של למך. התקבל סטנדרט כפול. מצד אחד, באופן רשמי, טהרה
וקדושה עילאית. מצד שני, בהסתר, זימה וזנות. אולם היחס היהודי אל המיניות אינו
רק ניסיון להיות ריאליסטי. הוא ביטוי לאידיאל המצוי בין הנזירות לבין ההפקרות. ואת
תרגסמה תשודק לעו גוזה תשודק לע שגדה תא המישב תושעל תודהיה החילצה תאז
.רתויב בושחה הדוסי ,תיתחפשמה

רמב"ן רצה להבחין בין ההנאה לבין התאווה. לדבריו, בעקבות החטא התגברה התאווה.

לסיכום הדברים אין טוב אלא להביא את דברי הגמרא בעבודה זרה, המספרת לנו איך
בעקבות מעמד הר סיני תוקן חטאו של אדם הראשון, כמובן עד חטא העגל. האדם זוכה
לאלמוות. הצורך בהולדה הופסק. והנה למרות כל זאת, המיניות והאהבה ממשיכים
להיות קיימים. בני ישראל חוזרים לאוהליהם. אלא שכאן בולטת דמותו של משה הנשאר
עם הקב"ה. הוא הגיע למדרגה אחרת. זהו יוצא מן הכלל יחידי, עדות למעמדו המיוחד
.הרותה לבקמכ

.

לא נטעה אם נתפוס את גישתה של היהדות בתחום זה כניסיון ליצור מערכת שתיקח בחשבון
ארבע קבוצות ערכים. במרכז הערכים האלה עומדים היחיד, הזוג, המשפחה ועמידת האדם
.ה"בקה ינפב

סכמה זו תעזור לנו להבין את המורכבות של הבעיה ואת התפתחותה ההיסטורית. למיניות
יש חשיבות רבה, ולפעמים מכרעת, בתחומים השונים. לחיינו המיניים השפעה מכרעת על
קיומם של המשפחה, של העם, של המין האנושי ואף של החיים עצמם עלי אדמות.

יחסים אלה משפיעים באופן ברור על מבנה המשפחה והיחסים שבה. אי לכך, אין המערכת
המכ לש לולכמב קר אלא ,דחא לאידיאב וא סרטניאב קר בשחתהל הלוכי תידוהיה
אידיאלים שונים. אידיאלים אלה יוצרים השלמה, אך גם סתירה. התאמה, אך גם מתח
מתמיד, המסביר את הבעייתיות שאנו פוגשים בחיינו בסוגיה זו.

ומה שנכון לגבי המשפחה, נכון – על אחת כמה וכמה – לגבי העם. איסור נישואי תערובת הוא
הערובה היחידה לקיום העם.

.

עמדנו כבר על חשיבותה של המשפחה והכרחיותה לקיומה של החברה. אלה הם תנאים
חשובים לבריאותו הפסיכולוגית של הילד והאדם. קיומו של התא המשפחתי מאפשר לילד
להתפתח התפתחות בריאה. גידול בבית חולים, בבית יתומים או במוסד הוא ללא ספק אסון
פסיכולוגי ואולי אף בריאותי. המשפחה והמאבק היומיומי הקשור בה הם בבחינת הכרה
.הווצמו

אילו היינו מקבלים מאת הקב"ה מצווה "פרו ורבו" כחובה ליצור משפחה, היינו מקיימים
אותה, כפי שאנו מקיימים מצוות אחרות, כפי שאנו צמים ביום הכיפורים או מבערים את
החמץ לפני פסח. גם אז היינו עושים שמחת נישואין, בדיוק כמו שאנו שמחים בסיום מסכת
או בהכנסת ספר תורה. אלא שהקב"ה גם הוא נתן לנו מתנה בעת בנייתנו בית. בראותו
אותנו מקיימים את המצווה, שימח אותנו הקב"ה ונתן לבני הזוג מתנה: ההנאה המינית.
אלא שאנו חייבים לדעת שמתנה זאת היא מאוד שבירה. אוי לנו אם נפסיד את המתנה הזו.
.הילע רומשל ונל רוזעל הסנמו ,הנתמכ תוינימה תא האור תודהיה

המין בא לידי ביטויו ביצירת הזוג. לפי היהדות, בבסיס מצווה זו שוכנת התפיסה שהאיש
והאישה כשהם לעצמם מהווים כל אחד מהם חצי אדם. מעבר לארוטיקה מופיעה כאן
האהבה. על יסוד הדברים האלה עמד הרב אליהו דסלר ב"מכתב לאליהו" (חלק א': ). יש
לבנות את האהבה מעבר לתאווה. מובן שניתן להסביר תופעות רבות על בסיס "הצירופים
הביולוגים" ועל בסיס צרכים חיצוניים. אולם אנו צריכים להפוך את הצורה שבה אנו
מבינים צרכים אלה. המבנה הביולוגי והפסיכולוגי שלנו הוא בבחינת "עצה עמוקה של
הבורא ית' למען קיום העולם – כמו שנתנו בנו את הרעבון למען קיום הגוף". עובדה זו
מסבירה אמנם את התאווה, אך היא איננה מסבירה את האהבה. אבל מצד שני, אהבה זו
אינה סתם אהבת הבריות. אין אפשרות להעמיד את אהבת המין על האחווה והרעות
הרגילים אצל בני אדם, "אשר יודו הודאה הדדית על דבר עזרם זה אל זה למלא את חוק
טבעם". אין אהבת המין אהבה רגילה, שהרי "כל כך ירבו כפויי הטובה… ולא ראינום,
שתחסר להם אהבת המין". הרב דסלר מסביר את מהותה של האהבה מתוך רעיון ההשלמה,
החזרה על האחדות הראשונה: "על כן בהיותם נותנים השלמה זה לזה, כאשר נתבאר, כי
הנותן אוהב." גם הבעיות הכרוכות בשקיעתה של אהבה מעין זו תלויות בעובדה שאלה
"אשר התקשרו תחילה להיות נותנים, מעתה היו לנוטלים".

כאן מצאנו את אחד ההבדלים היסודיים שבין הלכה לבין חוק. ההלכה באה להגן לא רק על
החברה. היא באה להגן קודם כול על הקשר שבין הזוג עצמו. היא באה להגן על המתנה
השבירה שהקב"ה נתן לבני הזוג: האהבה המינית. אבל היא באה גם ליצור ביניהם קשרים
.תירב תרצוי איה ,תונמאנ לש

מן הצד השני מעמיד לפנינו רס"ג את האהבה ההומוסקסואלית. רס"ג ידע יפה את מקורותיה
היוונים של ההומסקסואליות ואת עובדת היותה נפוצה בין הפילוסופים היווניים. תיאורו
של רס"ג מבוסס על המיתוס המובא ב"סימפוזיון", הדיאלוג הידוע של אפלטון. מול אהבות
אלה מעמיד רס"ג אידיאל של אהבה שלמה: "ואין העניין הזה טוב, כי אם באשתו של אדם,
שיאהבה ותאהבהו ליישוב העולם, כמו שאמר (משלי ה, יט) 'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה
ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד'". רס"ג מעמיד בפנינו אידיאל של אדם, המושג לא
על ידי כפיפות לאידיאל או לערך בודד, אלא על ידי אינטגראציה של מכלול האידיאלים.
"וכאשר יקבץ אל אלה המעשים כאשר זכרנו, יהיה משובח בשני העולמים, וכמו שאמר
(משלי ד, כג) 'מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים'".

.

ההלכה מנסה גם להגביל יסוד נוסף השליט בחברה המערבית: היסוד הוויזואלי. יופי
וגבריות הן מלכודת, לפעמים נזם זהב באף חזיר. לשפוט על פי מראה עיניים, על פי
מה שמעורר רושם במבט ראשון, זה פעמים רבות עוול גדול ביותר. לעומת הנסיון למשוך
רובע תופייתהל השיאה לש הבוחה תא ארמגה השיגדמ תינימה הכישמב בל תמושת
בעלה וחובתו של הגבר לפייס את אשתו. דברים אלה הם מחוות רומאנטיות, אך הם
גם טעונים משמעות ארוטית. היהדות אינה מתנגדת למיניות; היא אפילו מדגישה אותה
פעמים רבות.

כאשר האדם מתבגר, הוא מוצא את עצמו בעימות עם הוריו, עם האותוריטה. זאת הסכנה
הגדולה של ההתבגרות. הקונפליקט עם ההורים עלול להפוך למאבק עם היהדות. אבא הוא
יהודי, והמרד נגד האב עלול להיות באיזשהו אופן גם למרד נגד היהדות.

אולם כאשר הגבר נהפך לאב, והאישה יולדת ילד, הם מגלים את הפרספקטיבה האחרת:
"דברים שרואים משם לא רואים מכאן." הם עומדים בנקודת תצפית שונה. או-אז מתגלית
בפניהם האחריות, והם לומדים את הצורך למלא את חייהם במשמעות. אז הם מבינים שכדי
להיות עצמאיים הם עומדים בפני הנסיון לעשות מהפכה נגד האב, ולפעמים נגד הדת שהאב
מייצג. אך כדי לבנות בית וחברה, וכדי לחנך ילדים, כדי שהוא עצמו יהיה לאב, אין לו אלא
דרך אחת: להישען על אביו שבשמים. אם התורה אינה מחנכת, שווא עמלו המחנכים.

במצב זה אנו מבינים את הבעיה המרכזית של האדם ואף את קיומו של החוק. כפי ששמעתי
פעם מהפילוסוף היהודי-הצרפתי עמנואל לווינאס, אילו בעולם היו קיימים שניים, הייתה
מספיקה אהבה. כיוון שבעולם יש לכל הפחות שלושה, זקוקים אנו לחוק. אישית, מפקפק
אני אם אמנם יחס בין שניים יכול להאריך ימים ללא מחויבות, ללא חוק. ללא חוקים אין
חינוך כלל.

.

גמרא ידועה במסכת סנהדרין מתעכבת על הפסוק בשיר השירים: "בטנך ערמת חיטים סוגה
בשושנים" (שה"ש ז, ג). פסוק זה מתקשר עם דיני טהרת המשפחה. "סוגה בשושנים" פירושו
שקיים לפעמים גדר אדום, וזהו דם נידה. זהו הפשט של דברי חז"ל. אולם יש בפירושם
משמעות כללית יותר, שעליה עמדו הוגים שונים:

נחשוב על גינה שגדלים בה פרחים מרהיבים. אדם רואה אותם, חומד אותם בלבו, ורוצה
להיכנס ולקטוף פרחים שאינם שלו. מה עושים כדי למנוע את הפריצה? שמים גדר, במקומות
מסוימים אף חומה עם גדר תיל, החוסמת את הדרך לגינה, ואינה מאפשרת למתפרץ להיכנס.
אך נתאר לעצמנו גינה שיש סביבה גדר, והגדר עצמה עשויה שושנים. זוהי המטרה האנושית
הגבוהה ביותר: לחנך את עצמנו לשמור את הגינה כאשר היא מוקפת רק בגדר של שושנים.

הגמרא מסבירה בכך את מהותו של ישראל. בני זוג הרוצים אחד את השני ישמרו על טהרת
המשפחה לא מפני לחץ חיצוני אלא בגלל השכנוע הפנימי שבהם. התורה מאמינה לזוג, ואינה
גוזרת עליהם איסור "ייחוד". מי שנמצא מחוץ למסגרת ההלכה איננו מסוגל להאמין בכך.
כיצד יכולים בני אדם להתגבר על יצרם, וכיצד יכולים להאמין לבני אדם שאכן ינהגו בביתם
לפי חוקים אלה? זהו פשר המושג: "סוגה בשושנים". זאת היא המדרגה המוסרית הגבוהה
ביותר, שבה האותוריטה האמיתית של האדם נמצאת בתוכו, ולא ב"משטר" או ב"משטרה"
.הנידמבש

זהו, לפי עמנואל לווינאס, הרעיון המרכזי של היהדות. תיקון העולם אינו יכול להתרחש
אלא בד בבד עם חינוך המתבסס על עקרונות מעין אלה. את זאת רצתה ההלכה. ההלכה
מחנכת את האדם לשלוט בעצמו, וממילא לתקן עולם במלכות שדיי. אנו דומים לאדם ההולך
על חבל נטוי בין שני הרים, גבוה על פני תהום. התנאי הראשון להצליח הוא השליטה
העצמית, שליטה על כל הגוף ועל כל אחד משריריו. גם החברה לא תוכל להתקיים אלא
אם שליטה עצמית זאת מתקיימת. זו היא דרך שבה אנו מחנכים את עצמנו.

המשפטים והחוקים מתאימים, אם כן, לשני הרבדים המצויים בתוכנו. המשפטים לשכבה
הרציונאלית שבי, החוקים לשכבה האי-רציונאלית. אני מחנך את עצמי בעזרת אמצעים
שאינם דרשות בעלמא.

.

בתוך כל המעגלים מוצאים אנו את המפגש עם הקב"ה, את מצוות האהבה המקשרת אותנו
אליו. האהבה האנושית צריכה להשאיר "קצת" מקום לאהבת ה'. על המאבק שבין שתי
,רשילק שריה יבצ ברה ,תינרדומה הפוקתה לש החתפב ,האלפומ הרוצב דמע ולא תובהא
.ל"זח תודגאמ תחא לע בכעתמ רשילק ברה .עדונה תיתדה תונויצה רשבמ

:םוגרת


רבא הביא קרבן לבר-שישק (השליט הפרסי) ביום חגו.
אמר: ידעתי שלא יקריבו לעבודה זרה (ולכן אין איסור לתת לו קרבן זה).
הלך, מצאו יושב עד צווארו במרחץ של מי ורדים, וזונות ערומות עומדות לפניו.
אמר לו (בר-שישק): יש לכם (הנאות כאלה) בעולם הבא?
אמר לו (רבא): שלנו עדיף מזה.
לכם יש אימת המלך;
אנו, אין עלינו אימת המלכות.
אמר לו (בר שישק): אני, איזו אימת מלך עליי?
עוד הם מדברים, ובא שליח המלך ואמר לו: קום, שהמלך רוצה אותך.

הרב צבי הירש קלישר עומד על רובד עמוק יותר בסיפור זה. השאלה הנדונה כאן היא עמוקה
המצע האנהה .הקושתה לש המויק לע אלא האנהה לע אל ראפתמ קשיש רב .רתוי הברה
אינה קיימת אם אין תשוקה קודמת לה. להפך, הנאה ללא תשוקה היא לעג לרש! ההנאה
היא פונקציה של התשוקה. וכך אומר בר-שישק, על פי פירושו של הרב קאלישר (ספר אמונה
ירצי רעוב רונתכ יכ ,התע יל שי רשאמ הלודג הקושת תואיצמ שי יכו" :(ה 'מע ,ג"רת ,הרשי
בקרבי… שתשוקת החומר יותר מתשוקת השכל, שהרי השכל לא יחשוק נגד הרצון, והחומר
יתאווה יותר מן הרצון." על כך השיב רבא: "אית לכון אימתא דמלכותא": "כי כל גשמי יש
לו גבול והפסק". צו ההתייצבות לפני המלך גרם לו לאבד לחלוטין את תשוקתו. הפחד
והאימה ניצחו את התשוקה. ומשאיבד את התשוקה – שוב אין ערך להנאות שהוא נתון בהן.
אין הוא מסוגל עוד ליהנות.

אולם, אומר רבא, קיימת תשוקה אחרת, הגוברת על הפחד והאימה. זו היא אהבת ה'.
וקידוש השם יוכיח. קידוש השם הוא סיטואציה שבה האהבה, אהבת ה', גוברת על אימת
המוות. ומותו של ר' עקיבא כשהוא קורא "ואהבת את ה' אלהיך" יוכיח.