עירובין פרק 10
תָּנָא: מִיכַל בַּת כּוּשִׁי הָיְתָה מַנַּחַת תְּפִלִּין, וְלֹא מִחוּ בָּהּ חֲכָמִים. וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל יוֹנָה הָיְתָה עוֹלָה לָרֶגֶל, וְלֹא מִחוּ בָּהּ חֲכָמִים. מִדְּלָא מִחוּ בָּהּ חֲכָמִים, אַלְמָא קָסַבְרֵי: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָא הִיא.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כִּיחַבִּפְנֵי רַבּוֹ, חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ח) "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת". אַל תִּקְרִי: 'מְשַׂנְאַי', אֶלָּא 'מַשְׂנִיאַי'. וְהָא מֵינַס אָנִיס? כִּיחַ וְרַק קָאַמְרִינָן.
אָמַר רָמִי בַּר אַבָּא, אָמַר רַב אַסִי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יט) "וְאָץ בְּרַגְלַיִם, חוֹטֵא". תָּנִי חֲדָא: מֻתָּר לֵילֵךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, וְתַנְיָא אִידָךְ: אָסוּר! לָא קַשְׁיָא, הָא בְּלַחִים, הָא בִּיבֵשִׁים. וְאִי בָּעִית אֵימָא: הָא וְהָא בְּלַחִים, כָּאן בִּימוֹת הַחַמָּה, וְכָאן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְאִי בָּעִית אֵימָא: הָא וְהָא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּסַיִּים מְסַאנֵיהּ, הָא דְּלָא סַיִּים מְסַאנֵיהּ. וְאִי בָּעִית אֵימָא: הָא וְהָא דְּסַיִּים מְסַאנֵיה, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי, הָא דְּלֵית לֵיהּ עוּקְצֵי. וְאִי בָּעִית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית לֵיהּ שְׂרָכָא, וְהָא דְּלֵית לֵיהּ שְׂרָכָא. וְהָאִידְנָא דְּקַיְמָא לָן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כּוּלְּהוּ שָׂרִי! וְאָמַר רַב (אשי) [רָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רַב אַסִי]: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיָּכֹף אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא". דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, הַוְיָן לֵיהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִינְנָא, מַאי קְרָאָה? (שם) "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב". [תַּנְיָא נַמִּי הָכִי: "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב", זֶה הַכּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה. "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא", זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה, אֵינִי, וְהָאָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּל בָּנָיו זְכָרִים יִבְעֹל וְיִשְׁנֶה? לֹא קַשְׁיָא, כָּאן לְדַעַת, כָּאן שֶׁלֹּא לְדַעַת.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל אִשָׁה שֶׁתּוֹבַעַת בַּעְלָהּ לִדְבַר מִצְוָה, הַוְיָן לָהּ בָּנִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיוּ כְּמוֹתָן, דְּאִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, כְּתִיב (דברים א) "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם". וּכְתִיב: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים". וְאִלּוּ נְבוֹנִים לֹא אַשְׁכַּח. וְאִלּוּ גַבֵּי לֵאָה כְּתִיב: (בראשית ל) "וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ". וּכְתִיב: (דה"א יב) "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים, לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם". אֵינִי, וְהָאָמַר]: (אמר) רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ג) "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרוֹנֵךְ". "הַרְבָּה אַרְבֶּה", אֵלּוּ שְׁתֵּי טִפֵּי דָּמִים, אֶחָד דַּם נִדָּה, וְאֶחָד דַּם בְּתוּלִים. "עִצְבוֹנֵךְ", זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים. "וְהֵרוֹנֵךְ", זֶה צַעַר הָעִבּוּר. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", כְּמַשְׁמָעוֹ. "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ", מְלַמֵּד, שֶׁהָאִשָׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעִלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", מְלַמֵּד, שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה.
זוֹ הִיא מִדָּה יָפָה שֶׁבַּנָּשִׁים. הַנֵי, שֶׁבַע הַוְיָן! כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: עֲטוּפָה כְּאָבֵל, וַחֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וּמְנֻדָּה מִכָּל אָדָם. מַאי: 'מְנֻדָּה מִכָּל אָדָם'? אִי נֵימָא: דַּאֲסִירָא לִיחוּדֵי בַּהֲדֵי גַּבְרָא דְּלָאו דִּידָהּ, אִיהוּ נַמִּי אָסוּר לִיחוּדֵי בַּהֲדֵי אִתְּתָא דְּלָאו דִּידֵיהּ! אֶלָּא: דַּאֲסִירָא לְבֵי תְּרֵי. בְּמַתְנִיתָא תַּנָא: מְגַדֶּלֶת שֵׂעָר כְּלִילִית, וְיוֹשֶׁבֶת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם כַּבְּהֵמָה, וְנַעֲשֵׂית כַּר לְבַעְלָהּ. וְאִידָךְ? הַנֵי, שֶׁבַח הוּא לָהּ.
אָמַר רַב חִיָּא: מַאי דִּכְתִיב: (איוב לה) "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ". "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ", זוֹ פִּרְדָה, שֶׁכּוֹרַעַת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם. "וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ", זֶה תַּרְנְגוֹל, שֶׁמְּפַיֵּס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵי לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לָמַדְנוּ צְנִיעוּת מֵחָתוּל, וְגֶזֶל מִנְּמָלָה, וַעֲרָיוֹת מִיּוֹנָה, וְדֶרֶךְ־אֶרֶץ מִתַּרְנְגוֹל, שֶׁמְּפַיֵּס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל. מַאי אָמַר לָהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכִי קָאָמַר לָהּ: זִיגָא זַבִּינְנָא לִיךְ דְּמַטִי לִיךְ עַד אַרְעָא. וּבָתַר הָכִי אָמַר לָהּ: לִישַׁמְטֵיהּ לְכַרְבַּלְתֵּיהּדְּהַהוּא תַּרְנְגוֹלָא, אִי אִית לֵיהּ וְלָא זַבְּנִינָא לָךְ.
אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: חִדְקָאָה, דִּכְתִיב בְּכוּ: (מיכה ז) "טוֹבָם כְּחֵדֶק". אָמַר לֵיהּ: שַׁטְיָא, שַׁפִּיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא: "יָשָׁר מִמְּסוּכָה". אֶלָּא מַאי "טוֹבָם כְּחֵדֶק"? מָה חֲדָקִים הַלָּלוּ מְגִינִים עַל הַפִּרְצָה, כָּךְ טוֹבִים שֶׁבָּנוּ מְגִינִים עָלֵינוּ. דָּבָר אַחֵר: "טוֹבָם כְּחֵדֶק", טוֹבִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מְחַדְּקִין אֶת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ד) "קוּמִי וְדוֹשִׁי בַת־צִיּוֹן, כִּי קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל, וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה, וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים".
[פִּסְקָא. מְמַלְּאִין מִבּוֹר הַגּוֹלָה וְכוּ' בְּשַׁבָּת, וּמִבְּאֵר־הַקַּר בְּיוֹם טוֹב]. מַאי 'בְּאֵר־הַקַּר'? אָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹר שֶׁהִקְרוּ עָלֶיהָ דְּבָרִים וְהִתִּירוּהָ. מֵיתִיבִי: לֹא כָּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, וְאִי אָמַרְתְּ: שֶׁהִקְרוּ עָלֶיהָ דְּבָרִים וְהִתִּירוּהָ, מַאי זוֹ בִּלְבַד? אֶלָּא אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר יִצְחָק: בְּאֵר מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ו) "כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ כֵּן הֵקֵרָה" וְגוֹ'. גּוּפָא, לֹא כָּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, כְּשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה חָנוּ עָלֶיהָ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְהִתִּירוּ לָהֶם. (ולא התירו להם) [וְלֹא הֵם הִתִּירוּ], אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם.
תָּנִי רַב כַּהֲנָא: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כא) "אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא", יָכוֹל לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי־מוּמִין נִכְנָסִים בֵּין הָאוּלָם וְהַמִּזְבֵּחַ לַעֲשׂוֹת רִקּוּעֵי פַּחִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אַךְ", חָלַק. מִצְוָה בִּתְמִימִים, אֵין שָׁם תְּמִימִים, נִכְנָסִין בַּעֲלֵי־מוּמִין. מִצְוָה בִּטְהוֹרִים, אֵין שָׁם טְהוֹרִים נִכְנָסִים טְמֵאִים. אִידִי וְאִידִי כֹּהֲנִים אִין, [יִשְׂרָאֵלִים] לָא! אִיבָּעְיָא לְהוּ: טָמֵא וּבַעַל־מוּם, אֵיזֶה מֵהֶן נִכְנָס? רַבִּי חִיָּא בַּר אַשִׁי, אָמַר רַב: טָמֵא נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרִי בַּעֲבוֹדַת צִבּוּר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּעַל־מוּם נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרִי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים.
סְלִיק מַסֶּכֶת עֵרוּבִין
גנזי המלך
דף צו
מיכל בת שאול הניחה תפילין – [מדוע חשקה דוקא במצוה זו? (א) שהמניח יש לו זכות כאילו למד תורה. וכיון שאין ללמד לאשה תורה, חשקה במצוה זו. (ב) מצוה זו היא סגולה ללידת בנים (ע"פ אריז"ל)] – בן יהוידע
דף צט
כיח בפני רבו חייב מיתה – קורא באמת, שבת, פסקא י"א
דף ק
כל אדם שאשתו תובעתו – [אשה מתדבקת אז בבעלה שיש לו מעלת הצורה, ולה מדת החומר, ואז הבנים נמשכים אחר הצורה והם רחוקים מן החומר] – אגדות ב' 48 (סוטה יא, פסקא "דרש רבי עקיבא"); נתיב א' 176 (צדקה, ד'); גבורות השם, 162 מג
כל אדם שאשתו תובעתו – מהרש"א
יששכר חמור גרם – [כשחזר יעקב מהשדה נהק החמור ושמעה לאה ויצאה לקראתו וקראתו] – מהרש"א בשם הערוך, ערך חמרא
אשה התובעת את בעלה – תורה תמימה, בראשית ל, טז (סוף ס"ק ד')
אפילו בדורו של משה, לא נמצאו נבונים – גר"א (אדרת אליהו, דברים א, טו)
י' קללות נתקללה חוה – תורה תמימה, בראשית ג, טז ס"ק יז ועד כב
עצבונך זה צער גידול בנים; והרונך זה צער עיבור – [צ"ע משום מה הקדים המאוחר. הרי הריון בא לפני גידול בנים?] – מהרש"א
עצבונך זה צער גידול בנים; והרונך זה צער עיבור – [כיון שמדובר בחוה, כבר ילדה את הבל וקין לפני החטא ("עלו למטה שנים וירדו ארבעה", סנהדרין לח ע"ב) ועליהם סבלה צער גידול בנים. וקללת "הרונך" מדובר בהריון של שת, שנולד מאה ושלשים שנה אחרי החטא] – תוספת ברכה, בראשית ג, טז, עמ' 50-51
למדנו צניעות מחתול – עיקרים ח"ג פ"א
למדנו צניעות מחתול – נתיב ב' 104 (צניעות, א)
פיוס של תרנגול, כרבלתא – [יש ללמוד מזה שגם המבטיח לתת מתנה ואינו מקיים, צריך לפייס] – דברי שאול, ליקוטים שבסוף הספר
דף קא
טובם כחדק, שמהדקין את הרשעים לגיהנם – [דרשו המלה בחילופי אותיות ה-ח, גם מפני אותיות אחה"ע וגם שהם קרובים זו לזו במבטא. "רשעים" כאן הם אומות העולם, כפי שמפורש בפסוק שהביאו] – מהרש"א
דף קד
באר הקר – [רמז יש בזה שאין ללמוד מכל רב אפילו הוא חכם מופלג אא"כ הוא מוחזק להגון וכשר] – הבונה (פי' על הדף ב"עין יעקב")
בן יהוידע
{כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הוין לה בנים (נבונים) שאפי' בדורו של משה לא היו כמותן וכו' (ק:)}
כמובן, שמדובר שתובעתו בדרך צניעות ולמטרת פריה ורביה כלאה, וכמו שהדגישו לדבר מצוה. כי באופן זה שהיא מתעוררת ומגלה כל כחותיה מאליה ולמטרה נעלה זה עדיף משדולה, כי אז מתעוררים ומופיעים כל הכוחות המדותיות והשכליות בתולדות באופן הבריא והשלם. ועל כן חז"ל העריכו ביותר את פעולת הזווג מדעת ויזמה ורצון ראשון של שניהם, (ולא די בהסכמת פיוס של אחד מהם), שבהתעוררות כל הכחות של כולם מראש לדבר הזווג, הבנים יהיו מושלמים ביותר בדעותיהם, במרצם, ומדותיהם. וכמובן שהכוונה אינה רק למלוי תאוה, וכמו שציינו לדוגמא את לאה אשר מטרתה היתה להעמיד תולדות משובחים והגונים.
{כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו. (סה.)}
כלומר זוהי מדה טבעית רצויה וחיובית, שמתרצה ע"י היין ולא משתטה וכועס. וכ"ש אם בלי זה ג"כ, הוא נוח להתרצות ולהתפתות. והכתוב, בודאי דאסמכתא מוסרית בעלמא הוא. כמו שמצינו שהש"י מתרצה לבניו ע"י קרבנם ותשובתם. כך מדה טובה היא שאדם יתרצה ע"י פיוס. והריטב"א פי' שמתרצה ע"י שמחת אכילה ושתיה שעושה עמו.
{המצפה לשולחן חבירו עולם חשך בעדו. וג' חייהן אינם חיים המצפה (הנ"ל)}{ ושיסורין יסורין בגופו, ושאשתו מושלת עליו.
}והטעם, כי אין לך כתוחלת וכליון עינים לחסדי חבירו שמחשיכים את עיניו וממאיסים חייו של אדם, וכן היסורין והמדנים המתמידים וקבועים בגופו וביתו של אדם.
{עשר קללות נתקללה חוה ב' טיפ' דמים נדה ובתולים, צער גידול בנים לידה והריון, השתוקקות, עטיפת ראש באבל חבושה בבית, ומנודה מכל אדם (ק)}
יש להתבונן היאך כינו את הטבע ההכרחי מצד החומר, קללה. כי כל אלו הם לא לאדם רק מצד החומר שבו ושממנו קלקלתו.
{למדנו צניעות מחתול ודרך ארץ מתרנגול. מאי אמר לה, זבינא לך זיגא דמטי ליך עד ארעא. ובתר הכי אמר לה לישמטיה לכרבלתה דההוא תורגנגולא אי אית ליה ולא זביננא לך. (ק)}
כוונתם שנטע בם הש"י בטבעם מדות אלו כדי שהם ישמשו דוגמא חיה למוסר אנוש, כי הש"י נתן לנו לא רק תורה באותיות אלא גם בתמונות וציורים מוחשים אם רק
נשים לבנו אליהם כי הם עושים פעולות אלו בטבע בבלי דעת, והראיה שחתול וכלב עושים אותה פעולה גם ב{כביש} שאין בו עפר.