המצוות התלויות בארץ מדריך למורה

כ׳ באב תשפ״ו · תושב"ע





מדריך למורה להוראת הספר "המצוות התלויות בארץ"

.3מתנות עניים



אובמ

בפרק זה התייחסנו למתנות העניים הניתנות בשדה, ולא למעשר עני הניתן לעני בשנה
השלישית ובשנה השישית לשמיטה, וכן לא לחובת הצדקה לסוגיה השונים. זאת משום
תומורת" אשונהו ,הקדצה תווצמ טוריפ תא ללוכ ,וז הנשב דמלנה ,"ערה תבהא" אשונהש
.ינע רשעמ תשרפה יטרפב קסוע ,וז תרבוחב ללכנה ,"תורשעמו

הפרק "מתנות עניים" מתייחס לחמש המתנות המופיעות במשניות שבחוברת זו בסדר זה:

.הדשה הצקב תורפ ריאשהל הבוחה יהוז
אגב דיון במצוות פיאה המשנה מזכירה מצוות נוספות ש"אין להן שיעור".
הדיון במצוות פיאה כולל את הגדרת כמות הפיאה ואת המינים החייבים בפיאה.
:האיפ .1
שיבולים בודדות הנופלות בזמן הקציר. :טקל .2
אלומות שנשכחו בקציר. במשניות נכללת הגדרה של מקום השכחה ושל הכמות. :החכש .3
מקביל ל"לקט": ענבים הנופלים בזמן הקציר. :טרפ .4
אשכולות שיש בהם ענבים מעטים. :תוללוע .5


לדרך ההוראה

עבודות ,38-35המתייחסות לניתוח הפסוקים, בונות את המסגרת שהמשניות ישתלבו לתוכה.
מניתוח הפסוקים בעבודה 35עולה תמונה זו:

הווצמה לודיגה רוסיאה קוספה
האיפ האובת "לא תכלה פאת שדך." ט ,טי ארקיו
טקל האובת "לקט קצירך לא תלקט." ט ,טי ארקיו
תוללוע םרכ "כרמך לא תעולל." י ,טי ארקיו
טרפ םרכ "פרט כרמך לא תלקט." י ,טי ארקיו
האיפ האובת "לא תכלה פאת שדך." בכ ,גכ ארקיו
טקל האובת "לקט קצירך לא תלקט." בכ ,גכ ארקיו
החכש האובת ".ותחקל בושת אל" דברים כד, יט
(י"שר)האיפ םיתיז "לא תפאר אחריך." דברים כד, כ
תוללוע םרכ "לא תעולל אחריך." דברים כד, כא

הניסוח הדומה של לקט ושל פרט – "לא תלקט" – מראה, כי שתי מצוות אלה הן שתי פנים
של אותו עניין: השיבולים הנושרות בזמן הקציר הן "לקט", והענבים הנושרים בזמן הבציר
הם "פרט".

לאחר המיון אפשר לעסוק בבירור עניין נוסף: מה היינו חסרים אילו לא היה כתוב הפסוק
בויקרא כג, כב? כפי שיגלו התלמידים מיד, הפסוק הזה חוזר על הנאמר בויקרא (יט, ט).
תשובה לשאלה נמצא בדברי רש"י המובאים אחרי הפסוקים.

(טכ רוקמ) א ,א האיפ

במשנה זו שנויים כמה דברים שאינם קשורים למצוות התלויות בארץ. הם צורפו למשנתנו,
משום שגם להם "אין שיעור". כיוון שלהלכות אילו אין מקום "טבעי" במשנה (שהרי אין
מסכת צדקה למשל) צירפן ר' יהודה הנשיא למשנתנו.

בהוראת משנה זו כדאי לעמוד על התופעה השכיחה של משניות שאינן עוסקות ישירות בנושא
המסכת, אלא עוסקות בעניינים הדומים בצורתם לנושא הנדון במסכת (כאן: "דברים שאין
להם שיעור").

הטבלה בשאלה 39נותנת בידי התלמיד את המקורות שאפשר ללמוד מהם את הדינים על
מצוות שאין להם שיעור. המקורות הם אלה:

דומילה קוספה םוקמה אשונה
רועיש לכ רכזנ אל
.האיפל
"לא תכלה פאת שדך." ט ,טי ארקיו האיפ
רועיש רכזנ אל "ראשית בכורי אדמתך
תביא בית ה' אלהיך."
טי ,גכ תומש םירוכיב
שיא" :שוריפב רמאנ
:רמולכ ".ודי תנתמכ
כל אחד ייתן לפי
יכולתו, אין לדבר
.רועיש
"שלוש פעמים בשנה
יראה כל זכורך… ולא
יראה את פני ה' ריקם,
"…ודי תנתמכ שיא
דברים טז, טז ןויאר
יש לתת לפי הצרכים
(וכמובן לפי היכולת),
דהיינו: אין שיעור.
"כי יהיה בך… פתח
תפתח את ידך לו… די
".ורסחמ
דברים טו, ז-ח ח"מג
"יומם ולילה" משמע
ככל האפשר… אין
שיעור מסוים.
הרותה רפס שומי אל"
הזה מפיך, והגית בו
יומם ולילה."
ח ,א עשוהי הרות דומלת


את הדיון בכיתה כדאי למקד סביב השאלה, באיזו מידה הביטוי "אין להם שיעור" מתכוון
באופן מוחלט שאין לדברים כל שיעור. התלמיד מתבקש לבדוק זאת לגבי פיאה וגמילות
חסדים, לפי המקורות שהובאו בחוברת התלמיד. בכיתה אפשר לסכם את העניין בטבלה מעין
:וז

דומילה ?רועיש שי המקור הנוסף הווצמה
הנותן הכול, אין זו
תוחפל תתל שי האיפ
.1/60
.הטמל לובג שי תוספתא א, א, ועיין
גם פיאה א, ב
האיפ
  אין גבול. משנה ביכורים ב, ד םירוכיב
קוספה תועמשמ אין גבול למעלה. דברים טז, טז ןויאיר
חכמים תיקנו גבול, כי
אין לדרוש מאדם לתת
.וערל ול רשא לכ
בגוף אין; בממון יש. יפל) הנשמה שוריפ
(ארמגה
גמילות חסדים
דומלל בייח דחא לכ
.וחוכ יפכ
אין גבול למעלה. עיין רמב"ם, הלכות
.י-ח ,א ,הרות דומלת
הרות דומלת

(האיפה תומכ :אשונה ;אל רוקמ) ב ,א האיפ

בהוראת המשנה ניתן להעמיד את מוקד ההוראה על השוואת מקורות שונים העוסקים
.האיפ תווצמל הקדצ תווצמ תאוושהבו האיפה תדימב

בעבודה 41ניתנת הכוונה להשוואת משנה א' למשנה ב', כאשר במשנה א', הניסוח הוא "אין
להם שיעור", ומשנה ב' קובעת שיעור של 1/60לפחות.

חכמים קבעו כמות מינימום של 1.7% ( .)1/60אפשר לתת יותר, אבל האדם חייב לקצור
תחנמ) ומצעל רוצקל לחה אוה רשאכ קר הלח האיפ תבוח יכ ,תחא תלוביש תוחפל ומצעל
ביכורים, ביאור לתוספתא פיאה א,א).

בדרך זו יש להסביר את "הסתירה" שבתוספתא: מצד אחד אין שיעור למעלה, אבל רק עד
גבול מסוים, כי העושה כל שדהו פיאה, אינה פיאה, שהרי לא התחייב בפיאה, כיוון שלא קצר
לעצמו כלום. הדבר מתאים לניסוח הפסוק: "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה…"
התלמיד מתמודד עם בעיה זו בשאלה .42

אשר לצדקה, שם התמונה שונה: כמות ההפרשה היא ,1/10-1/5ועל כך בגמרא, כתובות נ, א,
המובאת בחוברת התלמיד. ייתכן שאפשר להסביר את ההבדל בין צדקה לפיאה בכך שמתן
צדקה בכמות גדולה תרושש את הנותן, ואז יהיה העשיר עני והעני עשיר – ולא הרווחנו דבר.
לעומת זאת, פיאה ניתנת משדה מסוים, ולא מכל הרכוש, ולכן אין בפיאה הגבלה זו.

פיאה א, ד (מקור לד: אילו מינים חייבים בפיאה?)

המשנה עוסקת בהגדרת המינים החייבים בפיאה. בעבודה לתלמידים ניתן למצות את עיקר
עניינה של המשנה, ובשיעור ניתן לעמוד על המשנה משתי נקודות מבט אלה:


.1פירוש הפסוק "ובקצרכם…" (לפי רמב"ם בפירוש המשניות, מקור לה).
.2השוואת המינים החייבים בפיאה למינים החייבים במעשר. הצמחים החייבים במעשר
נזכרו במסכת מעשרות א, א (מקור סה להלן).


ההשוואה תיתן תמונה זו:

האיפ רשעמ  
+ + לכוא
+ + רמשנ
+ + גידולו מהארץ
+ דחאכ ותטיקל
+ מכניסו לקיום

ההבדל בין שני התנאים האחרונים מוסבר על-פי רמב"ם בפירושו למשנה: פיאה חייבים רק
כשקוצרים את השדה, ואילו במעשרות אין תנאי כזה.

(טקל :אשונה ;זל רוקמ) י הנשמ ,ד האיפ

בדין לקט עוסקת משנה י, וכן פרק ו, משנה ה (מקור לט).

שיש תילמיסקמה טקלה תומכ יהמ הריבסמ ה ,ו קרפב הנשמהו ,טקל והמ הריבסמ ונתנשמ
.תתל

ההבחנה העקרונית היא זו: כל שיבולת או שתיים שנשרו בגלל הקציר שייכות לעניים. אם הן
נשרו מסיבה אחרת, הן שייכות לבעל-הבית.
מעניין יהיה להחיל את העיקרון הזה על הקציר כיום, בקומביין. גם כאן נצטרך להבחין:
שיבולים שנשרו בגלל המקצרה – לעניים; שבלים שנשרו בגלל גלגלי המקצרה – לבעל הבית.
בסוף הפרק נדון בביצוע המעשי של דין מתנות עניים כיום.

(טקלו טרפ ,החכש ;טל-חל תורוקמ) ה-ד ,ו האיפ

העיקרון של מצוות שכחה הוא פשוט: שורה שהחלו לקצור אותה, כל עומר או שניים שנשכחו
ממקום הקציר ואילך, והיה צריך לחזור כדי לאספם – שייכים לעניים.

בהוראת המשנה כדאי לשאוף למיצוי הגדרה מעין זו.

המונח שבמשנה, "בל תשוב", המקביל לביטוי המקראי "לא תשוב", הוא אופייני ללשון
המשנה: "בל תאחר"-"לא תאחר"; "בל ייראה ובל יימצא" "לא ייראה ולא יימצא". וכן
.הברה

המשניות עוסקות בשכחה, פרט ולקט. בכל אחת מהמתנות האלה יש הבחנה בין שני גרגרים
לשלושה גרגרים. יש להבחין כי פרט = לקט; ושכחה היא מצווה אחרת.

(תוללועו טרפ :אשונה ;מ רוקמ) ד-ג ,ז האיפ

תומוקמה תאו אשונה הנבמ תא הארנ הלבטב .ה ,ו קרפב הנשמה תא המילשמ וז הנשמ
שבהם מוזכרות שתי המתנות:

תומכה תעיבק הרדגה םילדבה
ה,ו ג,ז טרפ
ה,ו י,ד טקל

כפי שכבר נאמר, פרט ולקט הם שני פנים של אותה מתנת עניים: שיבולים נושרות הן לקט;
ענבים נושרים הם פרט. התלמיד הובל להבחנה זו בעבודותיו.

כדאי לעמוד על הצד החינוכי שבביטוי "הרי זה גוזל את העניים". אדם שאינו נותן מתנות
עניים הוא בעצם גזלן, כי המתנות שייכות לעני.

בעניין זה יש להבחין את ההבחנות ההלכתיות: מה עשה האיש שהניח את הסל מתחת לגפן?
הפירוש הרגיל: הפרט נפל לתוך הסל, ולא התפזר על הארץ. בעל הכרם טוען שלא בצדק,
שפרט זה שלו, ושפרט שייך לעניים רק אם נפל והתפזר. המשנה מכנה את בעל הכרם "גזלן".
פירוש אחר, פירושו של הגאון מווילנא, מסביר, כי בעל הכרם גרם שהאשכול ייבצר בשלמותו
ולא יישרו ממנו ענבים. למעשה, לא היה פרט, כי האשכול שלם. ובכל זאת מכנה המשנה אדם
זה "גזלן".


מתנות עניים בזמן הזה

מתנות עניים המחולקות מן השדה שונות ממעשר עני, הניתן מן הפרות בשנה השלישית
ובשנה השישית לשמיטה. במעשר עני מוטלת על הבעלים גם חובת נתינה; במתנות עניים על
העניים לבוא ולקחת. בשני המקרים הפרות הם חולין ומותרים לכל.

המבנה הכלכלי הקיים בארץ כיום הוא כזה, שהעניים מרוכזים בערים, והשדות מרוחקים
מהם. מחיר גידולי הקרקע, שהוא זול ממחיר נסיעה לשדה, הופך את איסוף מתנות העניים
לדבר לא כדאי: עני שיסע לאסוף מתנות עניים יוציא הוצאות רבות יותר ממה שירוויח
במתנות שיאסוף. מסיבה זו אין העניים באים היום לאסוף מתנות עניים. ומכיוון שכך, אין
חובה על החקלאי להשאירן בשדה, כדי שלא ילכו לאיבוד.

זאת ועוד: בשיטות האיסוף הנהוגות כיום (בעזרת קומביין וכלים חקלאיים כבדים), נשאר
אחוז גבוה של פרי בשדה, יותר ממה שנשאר כשבוצרים ביד. הסיבה היא, שמחיר האיסוף ביד
יקר, וכדאי לוותר על אחוז מן היבול ולאסוף על ידי מיכון.

אותו מנגנון פועל גם ביחס לעניים: ערך העבודה שהם ישקיעו באיסוף הפרות שנשארים
בשדה גבוה יותר ממחיר הפרות שהם עשויים לאסוף. לכן, אם העני מוכן לעבוד באיסוף, הוא
יוכל להרוויח יותר בעבודה ממשית מאשר באיסוף מתנות העניים (על-פי הרב י"מ
טקוצינסקי, ספר ארץ ישראל, חלק ב, סימן י, עמודים קנא-קנג).


ךשמה