ב קרפ הלזג ,ם"במר .חי

התנתשנש הלזג

ב. ודין זה דין תורה הוא. שנאמר 'והשיב את הגזלה אשר גזל'. מפי
השמועה למדו, אם היא כשגזלה – משלם אותה. ואם נשתנית בידו –
משלם דמיה. נתייאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית – קנה הגזלן כל
השבח שהשביחה אחר ייאוש, ואינו משלם אלא בשעת הגזלה. ודבר זה
מדבריהם מפני תקנת השבים. וכשמחזיר לו הגזלה – שמין לו השבח
ונוטל מן הנגזל:
ג. מכרה הגזלן או נתנה במתנה, אף על פי שלא נשתנית הגזלה – אינה
חוזרת בעצמה מיד הלוקח. הואיל ונתייאשו הבעלים, בין לפני מכירה
ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה, קנאה הלוקח בייאוש ושנוי רשות:
טו. גזל כלי ושברו – אין שמין לו הפחת, אלא משלם דמיו והכלי השבור
של גזלן. ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור – נוטלין ומשלם הפחת.
שזו תקנה היא לבעלים. ואם לא רצו – הרשות בידם. וכן כל כיוצא בזה:
טז. גזלה שלא נשתנית והוקרה, אף על פי שנתייאשו הבעלים ממנה –
הרי זו חוזרת לבעלים ואין לגזלן בה כלום. שלא תקנו לגזלן את השבח
אחר ייאוש, אלא כגון גיזות וולדות. אבל שבח היוקר, אם הייתה הגזלה
:הב הכוז וניא – יניעב תרזוח

ד הלזג תוכלה ,ם"במר .טי

לזג יממ עדוי וניאו ,לזג

ט. הגוזל אחד מחמשה, ואין ידוע מי הוא הנגזל, וכל אחד ואחד מהם
תובעו ואומר 'לי גזלת', אף על פי שאין שם עדי שגזל – הרי כל אחד מהם
נשבע שזה גזלו ומשלם גזלה לכל אחד ואחד. אף דבר זה קנס הוא
שקנסוהו חכמים, מפני שעבר עברה וגזל. אבל דין תורה אינו חייב לשלם
:קפסמ
י. אמר לשניים 'גזלתי אחד מכם' או 'אביו של אחד מכם ואיני יודע
איזהו', אם בא לצאת ידי שמים – חייב לשלם גזלה לכל אחד ואחד. אבל
בדין אינו נותן אלא גזלה אחת והם חולקין אותה ביניהם. שהרי אין
אחד מהם יודע שנגזל אלא זה בא והודיעם, ולא קנסו חכמים בדבר זה,
מפני שאין לו תובע:

תיבה לעב תונמאנ

יב. ראוהו עדים שנכנס לתוך בית חברו שלא בפני בעל הבית, ונטל משם
כלים. אף על פי שהוציאם מגולין, ואף על פי שבעל הבית הזה עשוי
למכור את כליו, אם טען ואמר 'דרך גזל לקחן', והלה אומר 'ברשותך
באתי ואתה מכרתם לי' או 'נתתם לי' או 'בחוב שיש לי אצלך תפשתים'
– אינו נאמן. שכל הנכנס לבית חברו שלא בפניו, ונטל כלים משם
והוציאם בפני עדים, הרי זה בחזקת גזלן. לפיכך מחזיר הכלים לבעל
הבית ואין כאן שבועה. שהרי העדים ראו מה גזל. ואחר שיחזיר חוזר
ותובע את בעל הבית בכל מה שיטען, והדין ביניהם:
יד. מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חברו בפני עד אחד, ובא
החוטף ואמר 'חטפתי ושלי חטפתי' – וחייבוהו חכמים להחזיר, מפני
רמאש ומכ הדוה ירהש ,עבשיל לוכי וניאו הז דעב העובש ביוחמ אוהש
העד. ואלו לא היה שם עד כלל – היה נשבע שבועת הסת ששלו חטף.
ואילו הכחיש העד ואמר 'מעולם לא חטפתי' – היה נשבע שבועת התורה
שלא חטף. וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה בכל מקום.

רואיב