חבית

שבת פרק 22

יָתִיב רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַב אַסִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְיָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מְנַמְנֵם. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְרַבִּי אַסִי: מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? אָמַר לֵיהּ: כַּלֵּךְ לְמִדְבַּר עַזָּה, וְאַרְאֶךָ שְׁמֵנִים מֵהֶם. מִפְּנֵי מַה מּוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים? מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים. מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִים? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מִפְּנֵי מַה בַּבְלִיִּים מְזֹהָמִים? מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אִתְּעַר בְּהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: (משלי ז) "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ"! אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ, אָמְרֵהוּ! וְאִם לָאו, אַל תֹּאמְרֵהוּ! אָמְרוּ לֵיהּ: וְלֵימָא לָן (איזי מיהת) [מַר אֵיזֶה מֵהֶם]. מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה מח) "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְגוֹ', וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ" וְגוֹ'. וְהָכָא, מְנָלָן דְּגָלוּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ט) "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְגוֹ' (שם) "מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ". "בְּהֵמָה" בְּגִימַטְרִיָּא, חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֻּלָּן חָזְרוּ, חוּץ מִקּוּלְיָס הָאִיסְפָּנִין. דְּאָמַר רַב: הַנֵי מַדְרֵי דְּבָבֶל מְהַדְּרֵי מַיָּא לְעֵין־ עֵיטָם, וְהַאי, כֵּיוָן דְּלָא שָׁרִיר שִׁידְרֵיה, לָא מָצִי סָלִיק. מִפְּנֵי מַה מּוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ קְלָלָה, דִּכְתִיב: (הושע ב) "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ, וְשַׁבַּתָּהּ, וְכֹל מוֹעֲדָהּ". וּכְתִיב: (ישעיה א)"חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח". מַאי: "הָיוּ עָלַי לָטֹרַח"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין לְךָ כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל, שֶׁלֹּא בָּאָתָה בּוֹלֶשֶׁת לְצִפּוֹרִי. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין לְךָ כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל, שֶׁלֹּא בָּא לִטְבֶרְיָה אֶגְמוֹן, וְקַמְטוֹן, וּבַעַל זְמוֹרָה. מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִין? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְקוֹמָן, דְּאַמְרֵי אִנְּשֵׁי: בְּמָתָא שְׁמָאִי, בְּלָא מָתָא תּוֹתְבָאִי.

"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" (ישעיה כז). תָּנָא רַב יוֹסֵף: אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁעוֹשִׂין צִיצִין וּפְרָחִין לַתּוֹרָה. מִפְּנֵי מַה בַּבְלִיִּים מְזֹהָמִין? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר־סִינַי, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה, הִטִּיל בָּהּ זֻהֲמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר־סִינַי, פָּסְקָה זֻהֲמָתָן, בַּבְלִיִּים, שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר־סִינַי, לֹא פָּסְקָה זֻהֲמָתָן. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: גֵּרִים מַאי? אָמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא הֲוָה, מַזְּלַיְהוּ הֲוָה, דִּכְתִיב: (דברים כט) "אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם וְגוֹ', וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה" וְגוֹ'. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, לֹא פָּסְקָה זֻהֲמָא מֵאֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִשְׁמָעֵאל, יִצְחָק הוֹלִיד אֶת עֵשָׂו, יַעֲקֹב הוֹלִיד אֶת שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם שׁוּם דֹּפִי.

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית, קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ אִיקְלַע לְהָתָם, אִימְשִׁיךְ בַּתְרַיְהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרִי בְּסִיפְרָא, בָּעָא לְמִיקְרִי: (שמות יב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר: "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם". בָּעוּ רַבָּנָן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְהָדַר תַּלְמוּדֵיהּ. וְהַיְנוּ דִּתְנַן: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֶוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר: שֶׁהִיא תָּבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְּיָדֶךָ. (משלי ג) "וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָׁעֵן". תָּנָא: לֹא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְחֶמְיָה שְׁמוֹ, וְאַמְרֵי לָהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "רַבִּי נְהוֹרַאי"? שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה.

רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אִיקְלַע לְפוּמְבְּדִיתָא, לָא עַל לְפִירְקֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה. שַׁדְּרֵיהּ לְאַדָא דַיְּילָא. אָמַר לֵיהּ: זִיל גַּרְבֵּיהּ! אָזִיל גַּרְבֵּיהּ. אָתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקָא דָרִישׁ: אֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב חַנָּא בַּגְדְּתָאָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. אָמַר לֵיהּ: הָא, חַנָּא דִּידָן, וְהָא, שְׁמוּאֵל דִּידָן, וְלָא שְׁמִיעַ לִי, (אמר ליה) לָאו בְּדִינָא גְּרַבְּתִּיךְ?

גנזי המלך

דף קמה ע"ב

מפני מה עופות שבבבל שמנים? –

כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהם – [והיא מארץ ישראל] – רש"י

מפני מה מועדים שבבבל שמחים? מפני שהם עניים – [וכל השנה אין להם שמחה בצאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה] – רש"י

מפני שהם עניים – [עיקר שמחה במועד לאנשים ביין (פסחים קט ע"א), ובארץ ישראל היין מצוי להם] – מהרש"א

מועדים שבבבל שמחים – [כי יש להם יו"ט שני של גליות] – בן יהוידע על פסחים קט. (ד"ה והא דהקדים)

מפני מה ת"ח שבבל מצויינים (בלבושים נאים) –

לפי שאינם בני תורה – [אינם בני תורה כל כך לכבדם כבני א"י מחמת תורתם, ומכבדים אותם מחמת לבושיהם שנראים חשובים] – רש"י (הוסיף "ישמח משה", פרשת וישב, ד"ה וישראל אהב את יוסף וכו' ע"פ גיטין נב ע"ב על ההוא אפוטרופוס שלבש בגדים יפים מכספי היתומים, כי היכי דלישתמעון מיליה. כך ת"ח שאינו יודע מספיק בתורה לובש בגדים יפים כדי שהבריות ישמעו בקולו)

לפי שאינם בני תורה – מאור ישראל

מפני מה (נכרים) בבליים מזוהמים? –

אמור לחכמה אחותי את – [תהיה החכמה מבוררת לו ולא מפני ספקותיו יטה לכמה צדדים, ואז היא מחוברת לת"ח. ומדוע לשון "אחות" דוקא] – אגדות א' 77; אגדות ג' 132; נתיב ח"א 190 (דין, ב); גור אריה, דברים ו, ז

אמור לחכמה אחותי את – גר"א (דברים (יג, טו) ישעיה (א, יז) שה"ש (ג, יא) משלי (כב, יב)

אמור לחכמה אחותי את – ערוך לנר (לסנהדרין ז:)

עופות בבבל שמנים, מפני שלא גלו – [מקומו של דבר הוא חיזוקו. וכן באדם. ומדוע אדם הגולה מתכבד במלבושיו] – אגדות א' 77-78

חוץ מן קולייס אספנין – אגדות א' 77

נ"ב שנה – [למה חז"ל דרשו כאן גימטריא] – פתח עינים

מפני מה מועדים שבבבל שמחים? מפני שלא היו באותה קללה "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה" (הושע ב, יג) – [צ"ע אם כן גם חדשש ושבת לא ישמחו? וכיצד דייקו מפסוק זה] – מהרש"א

חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי – [דוקא אלו "שלכם" לשם תאוה, אבל במועדים שהם מועדי ה', שנהנים מהם לכבוד ה', אינם לטורח] – מהרש"א

מטריחים אותי לידע איזה גזרה קשה אביא עליהן – [אין פירושו שה' ידע (לשון קל, אלא לשון הפעיל, ניקוד פתח תחת היו"ד, ליידע לאחרים), כלומר שהבריות ידעו לפני בוא הגזירה, כדי שישובו בתשובה ויבטלו את הגזירה] – בניהו ד"ה חדשיכם; [או שמדובר שידעו ישראל איזו גזירה תהיה (וכן פירש ר"מ אלשיך] – בן יהוידע

אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריא וכו' בעל זמורה – גליון מהר"ץ חיות

ת"ח שבבבל מצוינים (בבגדים לבנים) לפי שאינם בני מקומם – [כי כאשר האדם נמצא במקומו, אינו צריך לחפש כבוד] – אגדות א' 78

ת"ח שבבבל מצוינים (בבגדים לבנים) לפי שאינם בני מקומם – [כי אנשי בבל רובם אינם בני תורה, ולא ידעו להעריך לת"ח. אבל מפני בגדיהם המצויינים זכו לכבדם. והוא הדין לטעם"שאינם בני מקומם", שבאו ממרחקים ואין המון העם יודעים לכבד אותם כראוי] – בן יהוידע, על בבא מציעא לג.

במתא שמאי – צדקת הצדיק, רסג

ת"ח שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה – [כי באו ממקום אחר, ולכן היו מחדשים בתורה. מה שאין כן בני א"י שלא גלו] – אגדות א' 78

מפני מה (נכרים) בבליים מזוהמים? מפני שלא עמדו על הר סיני –

דף קמו

בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא – מורה נבוכים ח"ב פרק ל

בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא – כל בו (ביאור על אגדות) (מוזכר ע"י מהרש"א, על ע"ז כב ע"ב)

נחש בא על חוה – [כלומר יצה"ר נהיה ל"בעל הבית" על הגוף] – אגדות א' 78

בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא – [שיהיה גם האדם ככל שאר הנבראים להיות דבק בו צד הטומאה עד שבאו ישראל להר סיני שאז פסקה זוהמתן וחזרו להיות בצלם אלהים כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם] – מהרש"א על יבמות קג ע"ב ד"ה בשעה שבא נחש על חוה

בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא – [אותו זוהמא שהטיל בחוה היא הסיבה להולדת הרשעים] – מהרש"א, שבת קמו ע"ב ד"ה עד ג' דורות

נחש בא על חוה – גר"א על אסתר א, ט ע"ד פשט

הטיל בה זוהמא – נפש החיים א, ו הגהה ד"ה וזה היה קודם החטא

פסקה זוהמתן – מורה נבוכים, ח"ב פ"ל

פסקה זוהמתן – אגדות א' 78

פסקה זוהמתן – עמק יהושע (הליר) ב, ז

פסקה זוהמתן – פרי צדיק (ח"ב 54 פדיון הבן, א'); ישראל קדושים 122 [יישוב איך אלו ואלו דברי אלהים חיים]

גרים, אע"ג דאינהו לא הוה, מזלייהו הוה – [אבל בני ישראל בני האבות, אותם של דורות העתידים להיות, היו נשמותיהם שמה בהר סיני, ולא רק מזלייהו] – מהרש"א

דף קמז

קפחו י' שבטים – [כי החומרי מתנגד אל הדבר הנבדל] – אגדות א' 78

החרש היה לבם – דרך חיים 191 (פ"ד, הוי גולה למקום תורה); אגדות א' 78

ע"ע מדרש קוה"ר ז' (העושק יהולל חכם) ואבות דר' נתן (סוף י"ד)

הוי גולה למקום תורה – אגדות א' 79

שקייני מן דיבחא עד עצרת – גור אריה, במדבר כב, כח

שקייני מן דיבחא עד עצרת – בני יששכר (חודש אייר, מאמר א ס"ק ה)

דף קמח
לאו בדינא גרבתיך – ראב"ע היה שקול ככל חכמי ישראל (אבות פ"ב דברי אבא שאול) ואעפ"כ הפסיד לעצמו במה שלא בא לבית המדרש (שבת קמז:). וכאן ממשיכה הסוגיא לבאר שת"ח גדול חייב לבוא לביהמד"ר לא רק למען עצמו אלא גם למען תועלתם של השומעים

בן יהוידע

{מפני מה עופות שבבל שמנים, מפני שלא גלו שנא' שאנן מואב… על כן עמד טעמו בו (קמ"ה)}

ברור, שאין העופות אלא משל וכינוי לאנשי הארץ שהם בריאים וחסונים. וענה רשב"י, שהנחת והשלוה בלי דאגות נדודים וטלטולים, הם העיקר בבריאות בני אדם, וזה שהמועדים בבל שמחים, לא משום שהם עניים. אלא מאת ה' היא שלא היו באותה קללה.

{א"ר חלבו חמרא דפרוגיתא ומיא דיומסית, קפחו עשרת השבטים מישראל (קמ"ז)}

אין ר' חלבו חולק על מה שמפורסם בדברי הנביאים מהחטאים החמורים כע"ז ושפיכות דמים וכו', אלא בא להסביר מה גרם להם להגיע לידי כך, והוא להיטותם אחר, היצרים והתענוגים, עד שהתרוקנו מדעת ותורה והגיעו לחרבן רוחני ולגלות ולא משום תאות הכפירה מתחילה.

{ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה שנ' אל תפנו אל האלילים (קמ"ט)}

קצת משמע מכאן, שדיוקאות וצורות שאסרו לקרות כתב שתחתיהם, בשבתות הוא רק מסוג אותם שאסור להסתכל בהם בחול, ולפ"ז יובן מדוע לא העלה הרמב"ם לדין זה בשבת, שנראה שלדעתו דין זה נכלל כבר בהלכות ע"ז, ומדין קדושת השבת ולא משום שמא ימחוק. ועוד, הרי כבר כתב יותר מזה שאין לקרוא בשבת בדברים בטלים, וכל שכן בדברים האסורים.

{מרגניתא בחדא וכורא בחדא, ידא אחוי, מרגניתא וכורא ליעכב עד דליצטער והדר אחוי ליה (ק"מ)}

פ' המאירי, שאם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחת ובעלך מבקש שניהם, תראי לו את המרגלית והצרור לא תראי עד שיצערך להראותו, ומתוך שיבוא לו דרך כוסף, תהיה חשובה בעיניו. והוא משל, שאף הכעורה שבכעורות, אם עומדת בצניעות ומיקרת עצמה אצל בעלה, תהיה חשובה בעיניו ולא תתגנה לו, וכוונתו שתהא מעט מושכת עצמה ושומרת מעט מרחק כדי שיחזר אחריה ותתיקר בעיניו (בבחינת הוקר רגלך וכו') ולא תהיה זולה בעיניו. אבל רש"י פירש משל זה, לענין תשמיש.

{מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין. (קמ"ז)}

כי לא יתכן שיוסף הצדיק באותם ימי יסוריו שראה בהם כשליחות, ולא שכח לדיוקנו של אביו, שירשה לעצמו לשתות ולשמוח וכמו"כ אחיו.

{בשכר וראך ושמח בלבו, זכה לחשן המשפט על לבו. (קמ"ז)}

כי לא נבחר אהרן לכהונה, אלא בזכות ענוה והתמעטות עצמית שהיתה בלבו, (שכן שמח ולא קינא בגדולת אחיו הצעיר ממנו עוד בטרם ידע במעלתו). והסגולה לזכות בגדולה, הענוה. והתעודה להתמדתה רוח שפלה ומיעוט עצמי.

{מפני מה גוים מזוהמים שלא עמדו על הר סיני שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן. גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם (קמ"ו)}

כבר ביאר הרמב"ם במו"ר שהזוהמא, היא תגבורת יצר התאוה שמתחזק מרוב הלהיטות וההרגל, ומשתרש בתולדות. אך ישראל, שעמדו על הר סיני ונאסרו עליהם עריות הקרובות והמצויות ומזומנות לאדם, וכן שניות אח"כ, ואף אשתו של אדם רק לעתים מזומנות, פסקה זוהמתן!. וגרים, מכח רצון עז ודעת נכון שמתעורר בם לקבלת עול תורה ומגבלותיה, אפע"פ שלא עמדו על הר סיני מתגלה שיש בם אותו כח נדיר שישראל זכו מאז, (שהוא כמזל להם), ור' אבא סבור, שכבר מהאבות החלה להתמעט הזוהמא הזו של תגבורת התאוה, שבעוד שאצל אברהם ויצחק לא הזדכך כל זרעם, כי ישמעאל ועשו לא יצאו לתרבות רעה, אלא מרוב תגבורת יצר התאוה שהתגלה בם, ולא ממעוט חינוך, שודאי התאמצו לחנכם כראוי. אבל מיעקב ואילך, כבר התחזק המוסר והצניעות בישראל ולימדנו רשב"י שזוהמתם זו של הגוים אינה רק מחמת שטיפתם באכילת שקצים ורמשים. אלא מתוך תכונות שנקנו להם בהרגל ותורשתיות מאבותיהם אשר הרגילו ופיתחו מדה רעה זו בטבעם, מהנחש – הוא יצה"ר. אבל ישראל שעמדו על סיני ונצטוו בכל סייגי וגדרי עריות, פסקה מהם זוהמת יצה"ר זה.

{ר"א ב"ע איעקר תלמודיה כי הדר, קרא החרש היה לבם, בעו רבנן רחמי. (קמ"ז:)}

קשה לצייר שכחה אצל תנא עד כדי שכחת מקרא ואותיות. אלא זאת היא מליצה נמרצת עליו, שאחר שנמשך בתענוגי הגוף ופירש מתלמודו, כששב, מצא שנשתכח ממנו תלמודו, וכאילו נתחרש לבו בפרשת סוד העיבור, חישוב שנים ועבור חדשים, והרגיש בנפשו כי לא ככחו אז, ככחו עתה, כי נשתכחו ממנו כמה הלכות ועיקרים, עד שבסיוע חביריו ותלמידי ביהמ"ד והשתדלותו לאחר שעזב לתענוגים, הדר ליה תלמודיה.

{כל שחבירו נענש על ידו, (בגללו) אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה. (קמ"ז)}

שכן מרוחק הוא ממדת הש"י המרבה לסלוח, ואינו דבק במדותיו שהוא נושא עון ומאריך אף. וע"כ כשיענש חבירו על ידו, גם הוא יבוקר פנקסו, וכמאמרם; נזקקין לצועק יותר מלנצעק.