חג הסוכות

כיצד היו עושים? צלוחית של זהב מחזקת שלושה לוגין, היה ממלא אותה מן
השילוח. הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו. עלה לכבש ופנה לשמאלו, ונתן
המים מן הצלוחית לתוך הספל שהיה שם. ושני ספלים של כסף היו שם, מערבי –
היה בו המים, ומזרחי – היה בו של נסך. והיו מנוקבים כמין שני חוטמים דקים.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהם ואומרים
לפניהם דברי שירות ותשבחות. והלוויים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות
ובכלי שיר בלא-מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים,
כנגד חמישה עשר "שיר המעלות" שבתהלים, שעליהם לוויים עומדים בכלי שיר
ואומרים שירה.

ועמדו שני כוהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות
בידיהם. קרא הגבר – תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית – תקעו והריעו
ותקעו. הגיעו לעזרה – תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעים והולכים עד שהגיעו לשער
היוצא ממזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהם ממזרח למערב ואמרו:
"אבותינו שהיו במקום הזה, אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחווים קדמה
לשמש, ואנו ליה עינינו". רבי יהודה אומר: "היו שונים ואומרים: אנו ליה, וליה
."וניניע

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד
מהם נוגע בארץ. וכשהוא משתחווה – מניח אצבעו על גבי הרצפה, שוחה ונושק
וזוקף מיד.

אמר רבי יהושע בן חנניא: "כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואים שינה.
משכימים אנו לתמיד של שחר, משם לבית הכנסת, משם לבית המדרש, משם
למוספים, משם לאכילה ושתייה, ומשם לבית המדרש, משם לתמיד של בין הערביים,
משם לשמחת בית השואבה".

והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנים בכינור ובנבלים ובמצלתיים וכל אחד
ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה – בפה. ורוקדים ומספקים
ומטפחים ומפזזים ומכרכרים כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות
ותשבחות. ושמחה זו אינה דוחה, לא את השבת ולא את יום טוב.

מצווה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא
גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם
שהיו מרקדים ומספקים ומנגנים ומשמחים במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם,
האנשים והנשים, כולם באים לראות ולשמוע.

השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא.
'ה תא תדבע אל רשא תחת" רמאנש ,ונממ ערפיהל יואר וז החמשמ ומצע ענומה לכו
אלהיך בשמחה ובטוב לבב". וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו
במקומות אלו – חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר "אל תתהדר לפני מלך". וכל
המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד
מלך ישראל אמר "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". ואין הגדולה והכבוד אלא
לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

ונקרא "שמיני עצרת" על שם הכתוב: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת
עבודה לא תעשו, והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחד" וגו' (במדבר כט).
ולשון חיבה הוא זה (לשון עצרת), כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם: "קשה
עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד".

אמר רבי לוי: "בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל מועד.
בניסן – נתן להם הפסח; באייר – נתן להם פסח קטן; בסיוון – נתן להם עצרת; בתמוז
– היה בדעתו ליתן להם מועד גדול – ועשו להם את העגל, וביטל תמוז אב ואלול. בא
תשרי – ופרע להם: ראש השנה, ויום הכיפורים, והחג. אמר הקדוש ברוך הוא:
לאחרים הוא (תשרי) פורע, ושלו – אינו נוטל? נתן לו יומא (יום אחד), שנאמר: ביום
השמיני עצרת תהיה לכם".

אמרו חכמינו, לפי שהטל שמבקשים עליו בפסח – סימן ברכה הוא לעולם תמיד,
ומתפללים על הטל שירד גם במועד. ואילו הגשמים, אנו מבקשים עליהם שירדו
בעונתם ולא שירדו בימי הסוכות. שהגשמים בחג – סימן קללה הם, לפי שאין יכולים
לקיים מצוות ישיבת סוכה בשעה שהגשמים יורדים; והרי זה כאילו מראים לישראל
מן השמים שאין מצוותם מקובלת לפניו יתברך, וכאילו רומז להם: אי אפשי
בשימושכם. וכך אמרו חכמים במשנה: "משלו משל, למה הדבר דומה? לעבד שבא
למזוג כוס לרבו – ושפך לו קיתון על פניו".

הואיל והגשמים בחג אינם סימן ברכה, לפיכך אין מזכירים אותם בתפילה עד שמיני
עצרת. כיוון שישראל יצאו מסוכותיהם ונכנסו לבתיהם, ולמחרת משכימים ובאים
לבתי כנסיותיהם להתפלל, מיד עורכים תפילה לפני הקדוש ברוך הוא ומחברים
אותה לתפילת המוסף ומבקשים מלפניו שיפתח את אוצרו הטוב, את השמים, כדי
שיפריחו את האדמה אשר תניב תנובתה ותתברך תבואתה.

עצרת תהיה לכם – "לכם" בגימטרייה תשעים, כמניין מים, לפיכך שואלים בה על
.םימה

חולה שמתפלל בביתו ביחידות, וכן בני הכפרים שאין להם מניין במקומם, ממתינים
בתפילת המוסף עד שעה שיודעים בוודאי שהתפלל הציבור תפילת מוסף, ואומרים
"משיב הרוח" בתפילת המוסף שמתפללים ביחידות.

נוסח הספרדים, שלאחר קריאת התורה וקודם מוסף אומרים פיוטים ומזכירים עניין
הגשם, והחזן מתחיל בפיוט "א-ל חי יפתח אוצרות שמים", והקהל עונה: "ישב רוחו
יזלו מים" וכו', ומאותה שעה ואילך כבר מזכירים גשמים בתפילה.

ומזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בכל התפילות עד תפילת המוסף של יום טוב
ראשון של פסח, עד שישמעו מפי החזן: "מוריד הטל".

טעה ולא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" במקומו, אם נזכר קודם שסיים הברכה
"ברוך אתה ה' מחיה המתים" – אומר "משיב הרוח…" ומסיים את הברכה; אם נזכר
לאחר שסיים הברכה ולא התחיל "אתה קדוש" – אומר "משיב הרוח ומוריד הגשם"
ואינו חוזר לראש; אם נזכר לאחר שהתחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפילה
.הרשע הנומש לש הנושאר הכרבב ליחתמו

גמר תפילתו ואינו זוכר אם אמר "משיב הרוח", אם לאו; אם עברו עליו שלושים יום
– בחזקת שאמר; ואם לאו – בחזקת שלא אמר.

בדורותינו, מנהג הרוב לומר בקיץ "מוריד הטל" (ואין הזכרה זו חובה). מעתה, מי
שאמר בחורף "מוריד הטל" כהרגלו בקיץ, ולא הזכיר גשם, וסיים הברכה – אינו
חוזר, כיוון ששיבח להקב"ה בטל, שאף הוא חיים לעולם.