חודש ניסן

ובגמרא (פסחים קח, ע"ב): 'תנו רבנן, הכול חייבים בארבע כוסות הללו, אחד אנשים
ואחד נשים ואחד תינוקות' (שגם הם נגאלו).

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, ימכור מלבושו או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין
.תוסוכ עבראל

לפי שכתוב (משלי כג): 'אל תרא יין כי יתאדם', משמע שזה שבחו של יין, שהוא
.םודא

ועוד טעם: לפי שהוא זכר לדם המילה ולדם הפסח. שכך נאמר להם לישראל במצרים
(שמות יב): "הימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" (לקרבן פסח) וגו', וכתוב אחריו:
"ויעשו כל בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואת אהרן כן עשו", והיה מתערב
אצלם דם הברית בדם הפסח. זכות זו אנו מזכירים עתה, לכך שותים יין אדום
שדומה לדם.

וזכר לדם שהיזו ישראל במצרים על שתי המזוזות ועל המשקוף של בתיהם, ופסח ה'
עליהם ולא היה בהם נגף למשחית – כן יגן עלינו ה' ויצילנו גם עתה מכל אורב
.תיחשמו

מצת ה'לוי' נחלקת בתחילת הסדר לשניים: חלקה הקטן נשאר במקומו ונאכל אחר
כך עם ה'כוהן' לכזית מצה; וחלקה הגדול טומנים לאפיקומן ואוכלים אותו בסוף
הסעודה. וה'ישראל' אוכלים ל'כורך', כדי לקיים מצווה בכל אחת מן המצות שיבצע
.ןהילע

ולמה שלוש מצות ולא שתיים כבכל סעודת שבת ורגל? לפי שהמצה נקראת לחם עוני,
חינמו הייצח סרופ אלא תחא תבב הלכוא וניאו ותפ לע סחכ ,הסורפב – ינע לש וכרדו
חצייה לאחר כך; והואיל ומשום כבוד הרגל ומשום כבוד השבת (שלפעמים יום טוב
ראשון חל בשבת) צריכים שתי מצות שלמות – לחם משנה – לברכת המוציא; ומשום
שלברכת 'אכילת מצה' צריכים פרוסה – לחם עוני – לפיכך נוטלים לכתחילה שלוש
וחולקים אחת (האמצעית, כנ"ל), וכשמברכים 'המוציא' מחזיקים בכל השלוש והרי
יש ביניהן שתיים שלמות ללחם משנה. וכשבא לברך 'על אכילת מצה' – מניח
התחתונה ומחזיק בידו רק שלמה אחת, העליונה, והפרוסה עמה – שהיא לחם עוני,
.ךרבמו

ראוי שכל בני הבית יטעמו קצת מן הלחם-משנה שמברכים עליו 'המוציא' ו'על
.'הצמ תליכא

ומנו חכמים את מיני הירקות הכשרים למרור: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא
ומרור. אבל מצווה מן המובחר במין חזרת, היינו עלי חסה ירוקים. ואמרו: 'מה
חזרת תחילתו מתוק (כלומר, אין מרירותו מורגשת הרבה) וסופו (כשמתקשה) מר,
אף המצרים בתחילה העבידו את ישראל בפה-רך (= בפרך), ואחר כך בחומר
ובלבנים'. ועוד אמרו: 'חסה' – חס הקדוש ברוך הוא עלינו וגאלנו.

וציוו חכמים לטבול את המרור בחרוסת משום הארס שבו, אבל אינו נוטל עם המרור
הרבה חרוסת כדי שלא תבטל את טעם המרור לגמרי.

והחרוסת, זכר לתפוח שהיו נשי ישראל יולדות שם את בניהן בלא עצב כדי שלא
יכירו בהן המצרים, כמו שכתוב (שיר השירים ח): "תחת התפוח עוררתיך, שמה
חיבלתך אמך, שמה חיבלה יולדתך".

ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה,
נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו
החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא
העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע
אל הזמן ההוא.

וזה שאנו מונים לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המניין, ואין אנו מונים כך וכך
ימים יש לנו לזמן – כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה
להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה
לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם
תשאל: אם כן, למה אנו מתחילים אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון? התשובה:
כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות
ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו
ולהזכיר עמו שום עניין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.

ואין לומר "היום כך וכך ימים ליום שני של פסח", שלא יהיה חשבון ראוי לומר "ליום
שני", ועל כן הותקן למנות המניין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן
נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה
להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

ונוהגת מצוות ספירת העומר מדאורייתא בכל מקום, בזכרים. והעובר על זה ולא ספר
ימים אלו – ביטל "עשה".

ומצווה זו נוהגת גם בזמן הזה שאין הבית קיים ואין קרבן העומר. והרבה מן
הראשונים והפוסקים אומרים, שבזמן הזה אין מצווה זו נוהגת אלא מדברי סופרים.
זמן הספירה הוא בתחילת הלילה, לפי שנאמר 'תמימות תהיינה' ואי אפשר למצוא
תמימות אלא אם מתחילים בתחילת הלילה של יום ט"ז. וכיוון שספירה ראשונה
בתחילת הלילה – שאר כל הספירות שוות לה, וזמנן בתחילת הלילה. מתפללים
תחילה תפילת ערבית, לפי שמצוות תפילה וקריאת שמע שהן תדירות – קודמות.
ומיד אחרי תפילת העמידה של ערבית סופרים ספירת העומר.

.רכזנש תמיא לכ ,רחשה דומע הלעיש דע ,הלילה לכ רפוס – הלילה תליחתב רפס אל
ואם לא נזכר עד שעלה עמוד השחר – סופר ביום בלי ברכה.

כיצד סופר? תחילה מברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר', ואחר
כך סופר ואומר 'היום כך וכך בעומר', או 'לעומר', מקום מקום כמנהגו.

ביום השני של חג הפסח מקריבים קרבן מיוחד: קרבן העומר. קרבן זה

הוא משעורים, ולאחר הקרבתו מותר לאכול מן התבואה החדשה שצמחה באותה
שנה. מיום הקרבת העומר סופרים חמישים יום, ובסופם – בחג השבועות -מקריבים
קרבן מיוחד אחר: שתי הלחם. לאחר הקרבת קרבן זה מותר להקריב בבית המקדש
מגידולי השנה החדשים. העומר מתיר את התבואה החדשה לאכילת הדיוט, ואילו
שתי הלחם מתירים את התבואה החדשה למזבח.

הצדוקים, פירשו את הפסוק "ממחרת השבת" כמתייחס ליום ראשון בשבוע, ואילו
חז"ל פירשוהו מתייחס ליום השביתה ממלאכה, הוא ראשון של פסח. קציר העומר
נעשה בהמון עם ובשמחה, כדי לקבוע את ההלכה שנמסרה לחז"ל בדבר הפירוש
.חספה תרחממ – "תבשה תרחממ"

ועניין המנחה כן הוא: שהיו מביאים שלושה סאים שעורים, ומוציאים מן הכול
עישרון אחד שהוא מנופה בשלוש-עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב
בחלה ופטור מן המעשרות. ולוקחים זה העישרון של סולת השעורים ובוללים אותו
בלוג שמן ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות ומניפו הכוהן במזרח; מוליך
ומביא, מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות,
וקומץ ומקטיר, והשאר נאכל לכוהנים כשיירי כל המנחות.

וכל העיירות הסמוכות מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול. וכל זה מן
השורש שכתבנו, כדי שיתנו לבם לדבר השם מתוך המעשה והשמחה. ושלוש סאים
אלו היו קוצרים אותן בשלושה אנשים, בשלוש קופות ובשלושה מגלות. וכיוון
שחשכה, אומר הקוצר לעומדים שם: 'בא השמש? אומרים לו "הן"; וכן שלוש פעמים.
מגל זו?' אומרים: 'הן'; וכן שלוש פעמים. 'קופה זו?' אומרים: 'הן'; וכן שלוש פעמים.
'אקצור'? אומרים לו: 'קצור'; שלוש פעמים. וכל כך למה? מפני הטועים (=הצדוקים),
שיצאו מכלל ישראל בבית שני, והיו אומרים שזה שנאמר בתורה "ממחרת השבת" –
שהוא שבת בראשית (=יום השבת). ויתר פרטיה מתבארים בפרק עשירי ממנחות
(הלכות תמידין ומוספין פ"ז).

ונוהגת בזמן הבית בזכרים. ואפילו ישראלים חייבים להשתדל במצווה זו, שהרי
שלוחי בית דין יוצאים ועושים כריכות בשדות מערב יום טוב, וכמו שמפורש שם
במנחות. אבל מכל מקום, עיקר החיוב הוא ההקרבה והתנופה וההגשה והקמיצה
וההקטרה; וכל זה – בכוהנים.

ובזמן שבית המקדש קיים, אסור לקצור את השדות לפני שקצרו בית דין לצורך
הקרבת העומר, שהקצירה לשם הקרבת העומר היא תחילת כל הקצירה. ומערב יום
טוב יוצאים שלוחי בית דין ומסיירים בשדות השעורה ומייחדים חלקה הראויה
להקריב ממנה את הקרבן, וקושרים את השבלים בקמה. ובמוצאי יום טוב, עם
תחילת הלילה, קוצרים וקולים ודשים וטוחנים ומוציאים את הסולת, ולמחרת
מקריבים אותו כמצוות כל מנחה, עם שמן ולבונה. את הקומץ מקטירים על המזבח,
והשאר נאכל לכוהנים.

בבית שני נהגו לקצור את העומר בהמולה רבה וברוב עם כדי להוציא מלבם של
צדוקים שכפרו בדברי חז"ל ורצו שיקריבו אותו במוצאי שבת שאחרי יום טוב.

עד לפני כשלוש מאות שנה לא חששו היהודים בחוצה לארץ כלל לאיסור חדש, מפני
שכל התבואה שהיתה מצויה להם נזרעה לפני פסח והותרה ביום הקרבת העומר.
בעת החדשה התפתח היישוב בצפון אירופה, במקומות שהשלג נמס רק סמוך לפסח,
והרבה פעמים זורעים דגן אחרי פסח וקוצרים אותו בסוף הקיץ, והוא עומד באיסור
חדש כל החורף עד פסח. וכן יושבים כיום יהודים בחצי כדור הארץ הדרומי, ושם
מפסח עד סוכות חורף ומסוכות ועד פסח קיץ, ורוב זריעותיהם אחרי פסח ורוב
קצירם נקצר מחנוכה ואילך, ורוב תבואותיהם בארגנטינה ובאוסטרליה אסורים עד
.שדח רוסיאמ הליכאב חספ

משחרב בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת חדש כל יום ט"ז, כדי
שלא יתרגלו לאכול באותו יום, שמא ייבנה בית המקדש ויאכלו לפני הקרבת העומר.
אחרים אומרים שרבן יוחנן בן זכאי לא תיקן תקנה אלא פירש פירוש אחר בתורה,
שהמילים "עד עצם היום הזה", כוונתן שגם אותו יום אסורה אכילת לחם חדש מן
התורה, וכן הלכה. נמצא לפי זה, שבארץ ישראל חדש אסור עד סוף יום ראשון של
חול המועד, ואיסור זה הוא מן התורה בזמן שאין בית המקדש קיים. ובחוצה לארץ,
שאנו מקיימים שני ימים טובים מחמת ספק שמא יום ט"ז בניסן הוא ט"ו, נמשך
איסור חדש כל יום י"ז שמא אינו י"ז אלא ט"ז. כן נהגו בחו"ל כל גדולי ישראל. אבל
המוני העם נהגו להקל באיסור חדש בחו"ל, וסמכו על דעת אותו פוסק יחיד הסובר
שאין איסור חדש נוהג אלא בארץ ישראל.