יומא פרק 4
טָרַף בַּקַּלְפֵּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת. אֶחָד, כָּתוּב עָלָיו לַה' וְכוּ']. גְּמָרָא. לָמָּה לִי "טָרַף בַּקַּלְפֵּי"? כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיכַוֵּין וְלִישְׁקוֹל. אָמַר רָבָא: קַלְפֵּי שֶׁל עֵץ הָיְתָה, וְשֶׁל חֹל הָיְתָה, וְאֵינָהּ מַחֲזֶקֶת אֶלָּא שְׁתֵּי יָדַיִם. מַתְקִיף לָהּ רַבִינָא: בִּשְׁלָמָא "אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת אֶלָּא שְׁתֵּי יָדַיִם", כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכַוֵּין וְלִישְׁקוֹל, אֶלָּא "שֶׁל חוֹל", נִיקַדְּשׁוּהָ! אִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ כְּלִי שָׁרֵת שֶׁל עֵץ, וּכְלִי שָׁרֵת שֶׁל עֵץ לָא עַבְדִינָן. וְנַעְבְּדֵיהּ דְּכֶסֶף! וְנַעְבְּדֵיהּ דְּזָהָב! הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין, מִכָּאן וָאֵילָךְ, פְּעָמִים עוֹלֶה בְּיָמִין, פְּעָמִים עוֹלֶה בִּשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין. מִכָּאן וָאֵילָךְ, פְּעָמִים מַלְבִּין, פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק, מִכָּאן וָאֵילָךְ, פְּעָמִים דּוֹלֵק, פְּעָמִים כָּבֶה. וְהָיְתָה אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה מִתְגַּבֶּרֶת, וְלֹא הָיוּ כֹּהֲנִים צְרִיכִין לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשְּׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֵצִים. מִכָּאן וָאֵילָךְ, תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל מַעֲרָכָה, פְּעָמִים מִתְגַּבֶּרֶת, פְּעָמִים אֵינָהּ מִתְגַּבֶּרֶת. וְלֹא הָיוּ כֹּהֲנִים נִמְנָעִים לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְנִשְׁתַּלְּחָה בְּרָכָה בָּעֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. וְכָל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְּזַיִת, יֵשׁ אוֹכֵל וְשָׂבֵעַ, יֵשׁ שָׂבֵעַ וּמוֹתִיר. מִכָּאן וָאֵילָךְ, נִשְׁתַּלְּחָה מְאֵרָה בָּעֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. וְכָל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְּפוּל מִצְרִי, הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין [אֶת] יְדֵיהֶם, וְהַגַּרְגְּרָנִין נוֹטְלִין וְאוֹכְלִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ "בֶּן חַמְצָן" עַד יוֹם מוֹתוֹ. אָמַר (רבא) [רַבָּה] בַּר רַב שִׁילָא: מַאי קְרָא: (תהלים עא) "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ". רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: (ישעיה א) "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ". אַשְּׁרוּ 'חָמוֹץ', וְאַל תְּאַשְּׁרוּ 'חוֹמֵץ'. תָּנוּ רַבָּנָן: אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת בָּהּ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶם: בְּשָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה מִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְעָטוּף לְבָנִים, נִכְנַס עִמִּי וְיוֹצֵא עִמִּי, (שנה זו) [וְהַיּוֹם] נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים וְעָטוּף שְׁחוֹרִים, נִכְנַס עִמִּי וְלֹא יָצָא עִמִּי. אַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעַת יָמִים וָמֵת, וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם. (זאת הברייתא הביאוה בגמ' מס' מנחות פ' י"ג (דף קט). והיא יותר ארוכה, מזכרת ענין חדש שלא נזכר פה, וראוי לחברה כאן להיות כל הענין במקום אחד וז"ל:) מִכְּלַל, דְּבֵית חוֹנְיוֹ לָאו בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה הוּא, דְּתַנְיָא: אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת בָּהּ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. (כו' עד מלברך בשם) בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אָמַר לָהֶם: חוֹנְיוֹ בְּנִי יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתַּי. נִתְקַנֵּא בּוֹ שִׁמְעִי אָחִיו, שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. אָמַר לוֹ: בּוֹא וַאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה. הִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי, וַחֲגָרוֹ בְּצִלְצוּל, וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מַה נָּדַר וְקִיֵּם זֶה לַאֲהוּבָתוֹ: "אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֲשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה אַלְבִּישׁ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלִּיכִי, וְאֶחְגֹּר בְּצִלְצוּל שֶׁלִּיכִי". בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהָרְגוֹ (רץ מפניהם) [וְרָצוּ אַחֲרָיו], וְהָלַךְ לְאַלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וּבָנָה [שָׁם] מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשׁוּם עֲבוֹדָה זָרָה. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים, אָמְרוּ: מַה זֶּה, שֶׁלֹּא יָרַד לָהּ, כָּךְ! הַיּוֹרֵד לָהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא לֹא קִבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ, שֶׁהָיָה שִׁמְעִי אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַנֵּא בּוֹ חוֹנְיוֹ בְּשִׁמְעִי אָחִיו, אָמַר: בּוֹא וַאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה. הִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי וַחֲגָרוֹ בְצִלְצוּל, וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מַה נָּדַר זֶה וְקִיֵּם לַאֲהוּבָתוֹ: "אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֲשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, אֶלְבֹּשׁ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלִּיכִי, וְאֶחֱגֹּר בְּצִלְצוּל שֶׁלִּיכִי". בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהָרְגוֹ, סָח לָהֶם כָּל הַמְּאֹרָע. בִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אֶת חוֹנְיוֹ. רָץ מִפְּנֵיהֶם, וְרָצוּ אַחֲרָיו. רָץ לְבֵית הַמֶּלֶךְ, וְרָצוּ אַחֲרָיו. כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ, אוֹמֵר: זֶה הוּא. הָלַךְ לְאַלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וּבָנָה מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשׁוּם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה יט) "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם". וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: וּמַה זֶּה שֶׁבָּרַח מִמֶּנָּה, כָּךְ! הַמְבַקֵּשׁ לֵירֵד לָהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
אָמַר לֵיהּ מַר קְשִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא (לרב אשי) [לְאַבַּיֵי]: רַבִּי מֵאִיר, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאי עָבִיד לֵיהּ? לְכִדְתַנְיָא: לְאַחַר מַפַּלְתּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב, יָצָא חִזְקִיָּה, וּמָצָא בְּנֵי מְלָכִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּקְרוֹנוֹתשֶׁל זָהָב. הִדִּירָן שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן [וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת"]. הָלְכוּ לְאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וּבָנוּ מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלוּ עָלָיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם". (שם) ["עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת"]. מַאי "עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת"? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: "קַרְתָּא דְּבֵית שֶׁמֶשׁ דַּעֲתִידָא לְמֶחְרַב יִתְאַמֵר, דְּהִיא חֲדָא מִנְהוֹן". וּמַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי 'חֶרֶס' לִישְׁנָא דְּשִׁמְשָׁא הוּא? שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ט): "הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח, וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם". (עד כאן במנחות) תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעִים שָׁנָה קֹדֶם חֻרְבַּן הַבַּיִת, לֹא הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין, וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק, וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאָמַר [לוֹ]: הֵיכָל, הֵיכָל, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַבְעִיתאֶת עַצְמֶךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁסּוֹפְךָ [עָתִיד] לֵחָרֵב, וּכְבָר נִתְנַבֵּא עָלֶיךָ זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹ: (זכריה יא) "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ".
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר טַבְלָאִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'לְבָנוֹן'? שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה: (אמר רב) לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'יַעַר', דִּכְתִיב: (מלכים א ז) "בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן"? לוֹמַר לְךָ: מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּרוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּרוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עב) "יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ". וּמֵהֶם הָיְתָה פַּרְנָסָה לַכְּהֻנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (נחום א) "וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלַל". וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה לה) "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ". תָּנוּ רַבָּנָן: עֶשֶׂר פְּעָמִים מַזְכִּיר כֹּהֵן גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם, שְׁלֹשָׁה בְּוִדּוּי רִאשׁוֹן, וּשְׁלֹשָׁה בְּוִדּוּי שֵׁנִי, וּשְׁלֹשָׁה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְאֶחָד בַּגּוֹרָלוֹת. וּכְבָר אָמַר: "[אָנָּא] הַשֵּׁם", וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ עֶשֶׂר פַּרְסָאוֹת. צִיר דַּלְתוֹת הֵיכָל (היה) נִשְׁמַע בִּשְׁמוֹנָה תְּחוּמֵי שַׁבָּת. עִזִּים שֶׁבִּירִיחוֹ הָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ קְטֹרֶת. נָשִׁים שֶׁבִּירִיחוֹ אֵינָן צְרִיכוֹת לְהִתְבַּשֵּׂם מֵרֵיחַ קְטֹרֶת. כַּלָּה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה (להתבשם) [לְהִתְקַשֵּׁט] מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת. [אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹלְגַּאי: עִזִּים הָיוּ לְאַבָּא בְּהָרֵי מִכְמָר, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִּין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: סָח לִי זָקֵן אֶחָד, פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לְשִׁילֹה, וְהֵרַחְתִּי רֵיחַ קְטֹרֶת מִבֵּין כְּתָלֶיהָ].
בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה וְכוּ'. מַאי שְׁנָא בְּוִדּוּי רִאשׁוֹן דְּלָא אָמַר: "וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ", וּמַאי שְׁנָא בְּוִדּוּי שֵׁנִי דְּאָמַר: "וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ"? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּךְ הִיא מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת: מוּטָב יָבוֹא זַכַּאי וִיכַפֵּר עַל הַחַיָּב, וְאַל יָבוֹא חַיָּב וִיכַפֵּר עַל הַחַיָּב.
[תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַל מַה קְּטֹרֶת מְכַפֶּרֶת? עַל לָשׁוֹן־הָרָע, יָבוֹא דָּבָר שֶׁבַּחֲשַׁאי וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה חֲשַׁאי]. אָמַר רַב חִסְדָּא: שִׁבְעָה זְהָבִים הֵם: זָהָב, וְזָהָב טוֹב, וּזְהַב אוֹפִיר, וְזָהָב מוּפָז, וְזָהָב שָׁחוּט, וְזָהָב סָגוּר, וּזְהַב פַּרְוַיִם. "זָהָב" וְ"זָהָב טוֹב", שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ב) "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב". "זְהַב אוֹפִיר", דְּאָתֵי מֵאוֹפִיר. "זָהָב מוּפָז", שֶׁדּוֹמֶה לְפָז. "זָהָב שָׁחוּט", שֶׁנִּטְוֶה כַּחוּט. "זָהָב סָגוּר", בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְתַּח, כָּל הַחֲנֻיּוֹת נִסְגָּרוֹת. "זְהַב פַּרְוַיִם", שֶׁדּוֹמֶה לְדַם הַפָּרִים. רַב אַשִׁי אָמַר: חֲמִשָּׁה הֵן, וְכָל חַד וְחַד אִית בֵּיה "זָהָב" וְ"זָהָב טוֹב". תַּנְיָא נַמִּי הָכִי: בְּכָל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק, וְהַיּוֹם אָדֹם. וְהַיְנוּ: "זְהַב פַּרְוַיִם", שֶׁדּוֹמֶה לְדַם הַפָּרִים.
גנזי המלך
דף מד
יבא דבר שבחשאי – [אע"ג שהקטורת שהביא אהרן בזמן עונש קרח היה בפרהסיא כדכתיב "ויעמוד בין המתים ובין החיים" (במדבר יז, יג), אבל בדרך כלל הקטורת מוגשת בהיכל שבמקדש] – מהרש"א על זבחים פח ע"ב ד"ה ב' דברים
ז' זהבים הם; זהב טוב – [הם לפי כוחות ז' כוכבי לכת. ולפי הירושלמי, "זהב טוב" מפני כשמצרפים אותו אינו חסר כלום, כי אין בו סיגים] – מהרש"א
וזהב הארץ ההיא טוב – תורה תמימה, בראשית ב, יב ס"ק ל
דף מה
זהב פרוים, שדומה לדם פרים – רבנו בחיי (שמות לב, ד)
דף מז
ערסן – מהרש"א על נדה לא ע"א
ותזרני חיל – מהרש"א על נדה לא ע"א ד"ה ארחי ורבעי
פעם אחת יצא וסיפר עם ערבי אחד – [רש"י פירש שזה היה ביום הכפורים, אבל עדיף ע"פ הירושלמי שזה היה בערב יום הכפורים, כי אין נראה שהלך לשוק ביום הקדוש] – מהרש"א
ז' בנים לקמחית וכולם שימשו בכהונה גדולה – [הצניעות משייכת את האדם למקום פנימי נסתר (ע"פ הספירות העליונות) וכך זוכה לבן הנכנס לפני ולפנים בקודש הקדשים] – נתיב ב' 105 (צניעות, א)
ז' בנים לקמחית – אגדת אליהו, ירוש' יומא פ"א פסקא ה'
ז' בנים לקמחית – ר"ח שמואלביץ (ח"ב טו)
אמרו לה חכמים, מה עשית שזכית לכך? – אשתשר [צ"ע מדוע לא שאלו את האב? אלא אפשר כי כל ז' בנים אלו היו משני בעלים, זה אחר זה] – מהרש"א (נ"ל המלקט: כי טבע הבנים תלוי במשפחת האם, והבנות תלויות באב. עיין רבנו בחיי, בראשית כד, ג [הכותב: "כי כן טבע היין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו"]. ועוד עיין דברי המאירי על סנהדרין קז ע"א; ועל קידושין ע ע"א. ור' צדוק הכהן הביא ראיה מפסחים מט ע"א: "ישא בת ת"ח שאם מת או גולה מובטח לו שבניו ת"ח". הרי שתלה הבת באביה, והבן באמו)