ילשמ רפסב תוחיש

נתחיל בשני פסוקים מפרקנו, שבוודאי יקוממו כל מחנך ליבראל:

משלים אלה מזכירים לנו את הדברים החריפים של פרק י"ג:

מיהו מקור הסמכות במשפחה? מחנך מודרני יאמר: התבונה, ההסכמה ההדדית, השכנוע.
שלמה יגחך ואמר: מקור הסמכות במשפחה – האב והאם! ובסדרה של משפטים ציוריים
מעמיד שלמה את ההירארכיה במשפחה באופן ברור. נשמע כמה מהם:

,החפשמב תוכמסה רוקמ תא וניליגש רחאל ;חיכוהל באה לש ותוכמס תא ונעבקש רחאל
נבחן את הדרכים בהם מעביר האב את אמונתו ועמדותיו לבנו.

גם כאן, אם נשאל את המחנך המודרני כיצד מחנכים נער לקבל את תורת אביו, יאמר
בבהלה: רק לא להטיף, רק לא אינדוקטרינציה. הטוב ביותר, יאמר לך המחנך המודרני,
להציב בפני הילד את שתי העמדות: זה שאתה מאמין בה, וזו שאינך מאמין בה, ולתת
לילד להחליט איזו מהן מקובלת עליו.

ושלמה המלך עומד מנגד ומחייך. הוא מאמין בכוחה של המילה, בכוחו של הדיבור. הוא
מצייר בצבעים מרכיבים את אושרו של הבוחר בטוב; הוא מתאר תיאורים פלסטיים את
מפלתו של הנכשל. אין הוא מניח לשומע להחליט. הוא כבר החליט בשבילו. נשמע כמה
דוגמאות מדרך זו:

ותאור נוסף. תאור מאבקו של הבן. האב עומד מנגד, ומטיף. כן, מטיף דברי אזהרה באזני
הבן. נשמע אותם, ונראה כמה ציורים הם.

נסכם את הדברים שקראנו. האני מאמין החינוכי של שלמה המלך מבוסס על החובה,
הסמכות והמשמעת. האב חייב לחנך את בנו; הוא היודע והוא הדורש. הוא המטיף, והוא
המצפה שדבריו גם יתקבלו. לא כל כך מודרני, אבל די משכנע.