|
|---|
|
"האמוט"ה גשומ אשונ לע יתיצמת והשמ רמול רפסמ תורושב לכוא אלו .רתויב קומע גשומ איה האמוט… שודקה דיקפתל הדעונ רשא איה .לארשיב השיאה לש הדובכ לודג :רמוא תאז לבא .הז ביותר: להיות אם בישראל. וכל חיי המשפחה מיוסדים על כך. כל אושר המשפחה. כל עתיד המשפחה. כל כבודה. ולכן יש לשמור מכל משמר על האישה שלא תהיה חלילה שעשוע סתם. ועל כן כאשר האישה היא במצב המחזורי-החודשי שלה, שהיא אז סובלת מעט או הרבה משום היותה משכן האמהות, על האיש לעמוד ביראת-כבוד מולה. ואל יבקש ממנה כלום. ואל יטרידנה בכלום. ואל יעורר בה אז רגשות שלא אז זמנן. אז היא של עצמה בלבד. אז היא לעצמה ולרגשותיה בלבד. אז היא במצב ביניים. ולכן אישה נשואה אסורה אז לבעלה. האיסור מבטיח מרחק מסוים, מרחק שיש עמו ברכה לימים גוזה ינבמ דחא לכב קימעמ ינמזה קחרמה .הרהטו השודקב ול תרתומ אהת בוש איהש רגש של התחדשות ביחס לזולת. וזה מגביר את השלום. |
|
תבה לש הדובכ הבת הבלתי נשואה, מתכוננת לתפקידה האימהי. גם בהכרה וגם מתחת לסף התודעה הרגילה. מתבגרים בה כל הכוחות הגופניים והנפשיים. בשלים והולכים בה כל הכוחות הנפשיים. כל עושרה הפנימי. ועל הבן להוקיר עובדה טבעית זו. לכבד בכל יחס של כיבוד. ואל לו לבן לראות חלילה בבת נושא של שעשוע. והרי כל אחד שמסוגל למחשבה רצינית יודה כי אותן נגיעות, בריקוד או שלא בשעת ריקוד, יש בהן רק מן המשעשע, הקל, התחליף לרציני. וזה צריך להיות אסור. ולעומת זאת, המרחק בין המינים לפי הדין, כוחו חזק לגעגועים פנימיים. אשר לאט לאט דוחפים את הבן והבת למחשבה מאוד רצינית על חיי משפחה קדושים וטהורים. המרחק מחנך, מאיר ולא מצית, שומר על רגשות עדינים, מונע מן הגלישה למגושם. אולי יטענו צעירים נגד דברים כמו אלה: "רומנטיקה בטעם המאות שעברו", אבל ושוב עלי להדגיש: איני בא לקטרג על אף אחד. יש שעושים שלא כדין מחמת הרגל. ויש ותמיד כשאני מתפלל תחת החופה: "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן
|
