כהן גדול

סנהדרין פרק 2

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד, שֶׁנָּשָׂא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"ב יב) "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ, וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ". גְּמָרָא. גּוּפָא, אֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ בַּסַּנְהֶדְרִין, וְלֹא מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל בְּעִבּוּר שָׁנָה. מֶלֶךְ בַּסַּנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב: (שמות כג) "וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב", לֹא תַּעֲנֶה עַל רַב. לֹא מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל בְּעִבּוּר שָׁנָה. מֶלֶךְ, מִשּׁוּם אַפְסַנְיָא. כֹּהֵן גָּדוֹל, מִשּׁוּם צִנָּה. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינָהּ: שַׁתָּא, בָּתַר יַרְחָא אָזִיל. אֵינִי, וְהָא הַנָךְ שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָּקָר דַּהֲווּ קַיְמֵי, וְשַׁמְעִינְהוּ רַבָּנָן דְּקָאַמְרֵי, חַד אָמַר: אִם בָּכִיר וְלָקִישׁ כַּחֲדָא יָנֵץ, דֵּין הוּא אֲדָר, וְאִם לָאו, לֵית דֵּין אֲדָר. וְחַד אָמַר: אִם תּוֹר בִּצְפַר, בִּתְלַג יָמוּת, וּבְטִיהֲרָא, בְּטוּל תְּאֵנָה יִדְמוֹךְ, יְשַׁלַח מַשְׁכֵיהּ, דֵּין הוּא אֲדָר. וְאִם לָאו, לֵית דֵּין אֲדָר. וְחַד אָמַר: אִם קִידוּם תַּקִיף לַחֲדָא יְהֵא, יִפַּח בְּלוֹעָךְ נָפִיק לְקִיבְלֵיהּ, דֵּין הוּא אֲדָר, וְאִם לָאו, לֵית־דִּין אֲדָר. וְעִבְּרוּהָ רַבָּנָן לְהַאי שַׁתָּא. וְתִסְבְּרָא, רַבָּנָן אַרַעֲיָתָא סָמוּךְ? אֶלָּא רַבָּנָן אַחוּשְׁבְּנַיְהוּ סָמוּךְ, וְרוֹעֵי בָּקָר, אִיסְתַּיוּעֵי הוּא דְּאִיסְתַּיְעָא מִלְּתַיְהוּ.

תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אֲבֵלִים עוֹמְדִים, וְכָל הָעָם עוֹבְרִים, וְהָיוּ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם מִתְגָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ, זֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי עוֹבֶרֶת [תְּחִלָּה], וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי עוֹבֶרֶת [תְּחִלָּה], הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הָעָם עוֹמְדִים וַאֲבֵלִים עוֹבְרִים.

פִּסְקָא. מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מַלְכֵי בֵּית־דָּוִד, דָּן וְדָנִין אוֹתָן, דִּכְתִיב: (ירמיה כא) "בֵּית דָּוִד, כֹּה אָמַר ה': דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט", וְאִי לָא דַּיְנִינָן לְהוּ, אִינְהוּ הֵיכִי דַּיְנֵי? וְהָכְּתִיב: (צפניה ב) "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקֹשּׁוּ", וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֲחֵרִים. אֶלָּא מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, דְּעַבְדֵּיהּ דְּיַנַּאי מַלְכָּא קָטַל נַפְשָׁא. אָמַר לְהוּ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח לַחֲכָמִים: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: עַבְדָּךְ קָטַל נַפְשָׁא. שַׁדְּרֵיהּ לְהוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: תָּא אַנְתְּ נַמִּי לְהָכָא, (שמות כא) "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו", אָמְרָה תּוֹרָה: יָבוֹא בַּעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ. אָתָא וְיָתִיב. אָמַר לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ! וְלֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אַתָּה עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יט) "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב" וְגוֹ'. אָמַר לוֹ: לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּמָה שֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ. נִפְנָה לִימִינוֹ, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם, מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וּמֵתוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאַךְ נָשָׂא דָּוִד שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּחַיֵּיהֶן? אָמַר לָהֶם: מִיכַל, אַחַר מִיתַת מֵרַב נְשָׂאָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: קִדּוּשֵׁי טָעוּת הָיוּ לוֹ בְּמֵרַב, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"ב ג) "תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים". מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב פָּפָּא: מִיכַל אִשְׁתִּי וְלֹא מֵרַב אִשְׁתִּי. מַאי קִדּוּשֵׁי טָעוּת? דִּכְתִיב: (שם א יז) "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ". אָזַל קַטְלֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: מִלְוֶה אִית לָךְ גַּבָּאִי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אָזַל יְהָבָהּ לְעַדְרִיאֵל, דִּכְתִיב: (שם יח) "וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד, וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָׁה". אָמַר לֵיהּ: אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל, זִיל אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. אָזַל אַיְתִּי לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ שָׁאוּל: מִלְוֶה וּפְרוּטָה אִית לָךְ גַּבָּאִי. שָׁאוּל סָבַר: מִלְוֶה וּפְרוּטָה, דַּעְתֵּיהּ אַמִלְוֶה, וְדָוִד סָבַר, מִלְוֶה וּפְרוּטָה, דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה. וְאִי בָּעִית אֵימָא: דְּכוּלֵי עָלְמָא, מִלְוֶה וּפְרוּטָה, דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה. שָׁאוּל סָבַר: לָא חָזִי וְלָא מִידִי, וְדָוִד סָבַר: חָזִי לְכַלְבֵּי וְשׁוּנְרֵי. וְרַבִּי יוֹסֵי, הַאי "תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל" מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ? רַבִּי יוֹסֵי לְטַעֲמֵיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי הָיָה דוֹרֵשׁ (שני) מִקְרָאוֹת מְעֹרָבִים, כְּתִיב: (ש"ב כא) "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי" [וְגוֹ'], וְכִי מִיכַל, לְעַדְרִיאֵל נִתְּנָהּ? וַהֲלֹא לְפַלְטִי בֶּן לַיִשׁ נִתְּנָה, דִּכְתִיב: (ש"א כה) "וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ" וְגוֹ'. אֶלָּא מַקִּישׁ קִדּוּשֵׁי מֵרַב לְעַדְרִיאֵל, לְקִדּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי, מַה קִּדּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי, בַּעֲבֵרָה, אַף קִדּוּשֵׁי מֵרַב לְעַדְרִיאֵל, בַּעֲבֵרָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה נַמִּי, הָכְּתִיב: (ש"ב כא) "וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל"?! (וְכִי מִיכַל יָלְדָה? וַהֲלֹא מֵרַב יָלְדָה!) אָמַר לְךָ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מֵרַב יָלְדָה וּמִיכַל גִּדְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמָהּ, לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר מֵהָכָא: (רות ד) "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", וְכִי נָעֳמִי יָלְדָה? וַהֲלֹא רוּת יָלְדָה! אֶלָּא רוּת יָלְדָה וְנָעֳמִי גִּדְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא: (דה"א ד) "וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְגוֹ', וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח (לו) מָרֶד". 'מֶרֶד', זֶה כָּלֵב, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'מֶרֶד'? שֶׁמָּרַד בַּעֲצַת מְרַגְּלִים. וְכִי בִּתְיָה יָלְדָה? וַהֲלֹא יוֹכֶבֶד יָלְדָה! אֶלָּא יוֹכֶבֶד יָלְדָה וּבִתְיָה גִּדְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֵהָכָא: (תהלים עז) "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ, בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף, סֶלָה". וְכִי יוֹסֵף יָלַד, וַהֲלֹא יַעֲקֹב יָלַד? אֶלָּא יַעֲקֹב יָלַד וְיוֹסֵף כִּלְכֵּל, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ג) "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה", וּכְתִיב: (שם) "וְאֵלֶה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן", לוֹמַר לְךָ: אַהֲרֹן יָלַד וּמֹשֶׁה לִמֵּד, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ. (שנאמר) (ישעיה כט) "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב, אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם", וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁפְּדָאוֹ לְאַבְרָהָם? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁפְּדָאוֹ מִצַּעַר גִּדּוּל בָּנִים, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם) "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ". "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב", מֵאָבִיו. "וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ", מֵאֲבִי אָבִיו.

כְּתִיב: (ש"א כה) "פַּלְטִי", וּכְתִיב: (ש"ב ג) "פַּלְטִיאֵל". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: 'פַּלְטִי' שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'פַּלְטִיאֵל'? שֶׁפְּלָטוֹ אֵל מִן הָעֲבֵרָה. מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אָמַר: כָּל הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה, יִדָּקֵר בְּחֶרֶב [זֶה]. וְהָכְּתִיב: (שם) "וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ"? שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאִישָׁהּ. וְהָכְּתִיב: (שם) "הָלוֹךְ וּבָכֹה". עַל מִצְוָה דְּאָזִיל מִינֵיהּ. (ש"ב ג) "עַד בַּחֻרִים". שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנֵיהֶם כְּבַחוּרִים, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תָּקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל בֹּעַז. תָּקְפּוֹ שֶׁל בֹּעַז, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. תָּקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל בֹּעַז, דִּכְתִיב: (רות ג) "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ, וַיִּלָּפֵת", מַאי 'וַיִּלָּפֵת'? אָמַר רַבִּי: שֶׁנַּעֲשָׂה בְּשָׂרוֹ כְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת. תָּקְפּוֹ שֶׁל בֹּעַז, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ, כְּדַאֲמָרָן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (משלי לא) "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה". "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל", זֶה יוֹסֵף וּבֹעַז, "וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה", זֶה פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: (שם) "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי", "שֶׁקֶר הַחֵן", זֶה יוֹסֵף. "וְהֶבֶל הַיֹפִי", זֶה בֹּעַז. "יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל", זֶה פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. דָּבָר אַחֵר: "שֶׁקֶר הַחֵן", זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. "וְהֶבֶל הַיֹּפִי", זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. "יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל", זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל (חזקיה) [הַזְּקֵנִים]. דָּבָר אַחֵר: "שֶׁקֶר הַחֵן", זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ. "וְהֶבֶל הַיֹּפִי", זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה. "יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל", זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל (דורו של) רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַּלְמִידִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה.

תָּנוּ רַבָּנָן: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ נָשִׁים לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה, יוֹצְאוֹת. לִפְנֵי הַמִּטָּה, יוֹצְאוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם, נָשִׁים לִפְנֵי הַמִּטָּה יוֹצְאוֹת, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד, שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"ב ג) "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה". אָמְרוּ לֵיהּ: לֹא הָיָה הַדָּבָר, אֶלָּא לְפַיֵּס אֶת הָעָם, וְנִתְפַּיְּסוּ, שֶׁהָיָה דָּוִד יוֹצֵא מִבֵּין הָאֲנָשִׁים וְנִכְנָס לְבֵין הַנָּשִׁים, וְיוֹצֵא מִבֵּין הַנָּשִׁים וְנִכְנָס לְבֵין הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר". דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: (שם) "וַיָבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד", [כְּתִיב: 'לְהַכְרוֹת'] וְקָרִינָן 'לְהַבְרוֹת', בִּתְחִלָּה, לְהַכְרוֹתוֹ, וְלִבְסוֹף, לְהַבְרוֹתוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ אַבְנֵר? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִמְחוֹת בְּשָׁאוּל וְלֹא מִחָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מִחָה וְלֹא נַעֲנָה. וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: (שם) "וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר, וַיֹּאמַר: הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר? יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת! וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ"!. מַאן דְּאָמַר: לֹא מִחָה, הָכִי קָאָמַר: [מִכְּדִי], "יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת, וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ", מַאי טַעְמָא לֹא מָחִיתָ? (שם) "כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ". וּמַאן דְּאָמַר: מִחָה וְלֹא נַעֲנָה, אַתְּמוּהִי מִתְּמַהּ: "הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת? יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת, וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם"? מִכְּדִי, מְחוּיֵי קָא מָחִית, מַאי טַעְמָא, "כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ"? לְמַאן דְּאָמַר: מִחָה, מַאי טַעְמָא אִיעֲנַשׁ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שֶׁשִּׁהָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה.

[אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ, מֶלֶךְ מֻתָּר בּוֹ. רַב אָמַר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ, אֶלָּא לְאַיֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יז) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. כְּתַנָּאֵי], רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ, מֶלֶךְ מֻתָּר בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ; לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ, אֶלָּא כְּנֶגֶד תַּרְעֻמְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" וְגוֹ'. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר, כַּהֹגֶן שָׁאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"א ח) "תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ", אֲבָל עַמֵּי־הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶן קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְהָיִינוּ גַּם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ, וְיָצָא לְפָנֵינוּ". תַּנְיָא (אידך,) רַבִּי (יוסי) [יְהוּדָה] אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ, אֵיזֶה [מֵהֶן] תְּחִלָּה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יז) "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק", הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ תְּחִלָּה. וְאֵין 'כִּסֵּא' אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דה"א כט) "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ". וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵע,ַ אִם לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה, וְאִם לִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה [תְּחִלָּה], כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (דברים יב) "וְהֵנִיחַ (ה') לָכֶם מִכָּל אוֹיְבֵיכֶם" וְגוֹ', "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" וְגוֹ', הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: (ש"ב ז) "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּבֵיתוֹ, וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב". וּכְתִיב: (שם) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים" וְגוֹ'.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בִּתְחִלָּה, מָלַךְ שְׁלֹמֹה עַל הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (דה"א ט) "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה'", וְלִבְסוֹף מָלַךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (מ"א ה) "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה". רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: 'תִּפְסַח', בְּסוֹף הָעוֹלָם וְ'עַזָּה', בְּסוֹף הָעוֹלָם. וְחַד אָמַר: 'תִּפְסַח' וְ'עַזָּה', בַּהֲדֵי הֲדָדֵי הֲווּ יָתְבֵי, וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסַח וְעַל עַזָּה, כָּךְ מָלַךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת א) "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם" וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שה"ש ג) "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" וְגוֹ'. וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מַקְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת א) ("מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ" וְגוֹ'. וּכְתִיב:) (שם ב) "זֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי". רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: מַקְלוֹ. וְחַד אָמַר: גּוּנְדּוֹ. הָדַר אוֹ לָא הָדַר? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: הָדַר. וְחַד אָמַר: לָא הָדַר. מַאן דְּאָמַר: לָא הָדַר מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט. מַאן דְּאָמַר: הָדַר, מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וּמֶלֶךְ.

[פִיסְקָא]. וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ. תָּנוּ רַבָּנָן: אוֹצְרוֹת מְלָכִים, לַמֶּלֶךְ, וּשְׁאָר בִּזָּה שֶׁבּוֹזְזִין, מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב דִּימִי, וְאַמְרֵי לָהּ לְרַב אַחָא: בִּשְׁלָמָא, אוֹצְרוֹת מְלָכִים, לַמֶּלֶךְ, אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא, אֶלָּא שְׁאָר בִּזָּה שֶׁבּוֹזְזִין, מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם, מְנָא לָן? דִּכְתִיב: (דה"א כט) "וַיִּמְשְׁחוּ לַה' לְנָגִיד וּלְצָדוֹק", מַקִּישׁ 'נָגִיד' לְ'צָדוֹק'. מַה צָּדוֹק, מֶחֱצָה לוֹ וּמֶחֱצָה לְאֶחָיו, אַף נָגִיד, מֶחֱצָה לוֹ וּמֶחֱצָה לְאֶחָיו. וְצָדוֹק גּוּפֵיהּ מְנָלָן? דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: (ויקרא כד) "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו", מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו.

"לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים", עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מְנָא לָן? שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"ב ג) "וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן, וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית, וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל וְגוֹ', וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה וְגוֹ', וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית, וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל, וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד" וְגוֹ'. (וכתיב) [וְקָאָמַר לֵיהּ נָבִיא]: (שם יב) "וְאִם מְעָט, וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה", "כָּהֵנָּה", שִׁית, "וְכָהֵנָּה", שִׁית, הֲווּ לְהוּ תַּמְנֵי סְרֵי [וְכוּ']. וְהָא הֲוָת מִיכַל! אָמַר רַב: 'עֶגְלָה', זוֹ מִיכַל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'עֶגְלָה'? שֶׁחֲבִיבָה עָלָיו כְּעֶגְלָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שופטים יד) "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי" וְגוֹ'. וּמִי הֲווּ לְמִיכַל בְּנֵי? וְהָכְּתִיב: (ש"ב ו) "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד, עַד יוֹם מוֹתָהּ". אָמַר רַב חִסְדָּא: עַד יוֹם מוֹתָהּ לֹא הָיָה לָהּ, בְּיוֹם מוֹתָהּ הָיָה לָהּ. מִכְּדִי, בְּנֵיהּ הֵיכָא קָא חָשִׁיב לְהוּ? בְּחֶבְרוֹן, וְאִלּוּ מַעֲשֶׂה דְּמִיכַל בִּירוּשָׁלַיִם הֲוָה! דִּכְתִיב: (שם) "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ", וְאָמַר רַב יְהוּדָה וְאִי תֵּימָא רַב יוֹסֵף: שָׁקַלְתָּהּ מִיכַל לְמִיטַרְפְּסָהּ. אֶלָּא אֵימָא: עַד אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה הָיָה לָהּ, מִכָּאן וָאֵילָךְ לֹא הָיָה לָהּ. וְהָכְּתִיב: (שם ה) "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלַיִם"? לִמְלוּיֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. מַאי 'נָשִׁים', וּמַאי 'פִּילַגְשִׁים'?

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: 'נָשִׁים', בִּכְתֻבָּה וּבְקִדּוּשִׁין, 'פִּילַגְשִׁים', בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד, כֻּלָּן בְּנֵי יְפַת תֹּאַר הָיוּ, וּמְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית הָיוּ, וְכֻלָּן יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב, וּמְהַלְּכֵי בְּרָאשֵׁי גְּיָסוֹת הָיוּ, וְהֵם בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִין שֶׁל בֵּית דָּוִד. אָמַר רַב יְהוּדָה, [אָמַר רַב]: תָּמָר, בַּת יְפַת תֹּאַר הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"ב יג) "דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ", וְאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ, בַּת נִשּׂוּאִים הִיא, אַחְתֵּיהּ מִי הֲוָה שַׁרְיָא לֵיהּ? (תמר) אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ: בַּת יְפַת תֹּאַר הָיְתָה. (שם) "וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָּוִד, (והיה) [וְיוֹנָדָב] אִישׁ חָכָם" וְגוֹ'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אִישׁ חָכָם לְרִשְׁעָה. (שם) "וַיֹּאמֶר [לוֹ]: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל, בֶּן הַמֶּלֶךְ? וְגוֹ', וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב: שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וְגוֹ'. וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה וְגוֹ' וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹּק לְפָנָיו". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שֶׁעָשְׂתָה לוֹ מִינֵי טִיגָן. "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה", מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: נִימָא נִקְשְׁרָה לוֹ, וַעֲשָׂאַתּוּ כְּרוּת שָׁפְכָה, וְכִי נִקְשְׁרָה לוֹ, אִיהִי מַאי עָבְדָה? אֶלָּא אֵימָא: קָשְׁרָה לוֹ נִימָא, וַעֲשָׂאַתּוּ כְּרוּת שָׁפְכָה. אֵינִי, וְהָא דָּרִישׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: (יחזקאל טז) "וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ", שֶׁאֵין לָהֶם לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל, לֹא שְׂעַר בֵּית הַשֶּׁחִי, וְלֹא (שער) בֵּית הָעֶרְוָה. שַׁאנִי תָּמָר, דְּבַת יְפַת תֹּאַר הֲוָאִי. (ש"ב יג) "וַתִּקַח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה", תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: גָּדֵר גָּדוֹל גָּדְרָה תָּמָר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמְרוּ: אִם לִבְנוֹת מְלָכִים כָּךְ, לִבְנוֹת הֶדְיוֹטוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִם לִצְנוּעוֹת כָּךְ, לִפְרוּצוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ עַל הַיִּחוּד, וְעַל הַפְּנוּיָה.

"וַאֲדוֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" (מ"א א). אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מְלַמֵּד, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָלְמוֹ, וְלֹא הוֹלְמַתּוּ. (שם) "וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו". מַאי רְבוּתָא? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כֻּלָּן נְטוּלֵי טְחוֹל וַחֲקוּקֵי כַּפּוֹת רַגְלַיִם הָיוּ.

רַב יְהוּדָה רָמִי: כְּתִיב: (מ"א ה) "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ", וּכְתִיב: (דה"ב ט) "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְיוֹת סוּסִים", הָא כֵּיצַד? אִם אַרְבָּעִים אֶלֶף אִיצְטַבְּלָאוֹת הָיוּ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ בּוֹ אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְווֹת, וְאִם אַרְבַּעַת אֲלָפִים אִיצְטַבְּלָאוֹת הָיוּ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְווֹת. רַבִּי יִצְחָק רָמִי: כְּתִיב: (שם) "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה", וּכְתִיב: (מ"א י) "וַיִּתֵּן (שלמה) [הַמֶּלֶךְ] אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כַּאֲבָנִים"? לָא קַשְׁיָא, כָּאן, קֹדֶם שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, כָּאן, לְאַחַר שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם, וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מַה לֹּא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלּוּ טַעֲמָן, וְנִכְשַׁל בָּהֶן גְּדוֹל הָעוֹלָם, כְּתִיב: (דברים יז) "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים", אָמַר שְׁלֹמֹה "אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר", וּכְתִיב: (מ"א יא) "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ". וּכְתִיב: (דברים יז) "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים", וְאָמַר שְׁלֹמֹה: אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב, וּכְתִיב: (מ"א יא) "וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ" וְגוֹ'.

מִשְׁנָה. מֶלֶךְ כּוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה (לעצמו) [לִשְׁמוֹ], יוֹצֵא לְמִלְחָמָה וְהוּא [מוֹצִיאָהּ] עִמּוֹ, נִכְנָס, וְהוּא [מַכְנִיסָהּ] עִמּוֹ, יוֹשֵׁב בַּדִּין, וְהוּא עִמּוֹ, מֵסֵב, וְהוּא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יז) "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו". גְּמָרָא. (אמר רבי אבא) אָמַר (רבא) [רַבָּה]: אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ לָאָדָם אֲבוֹתָיו, סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם לא) "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה". אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ, (ובלבד) שֶׁלֹא יִתְגָּאֶה בְּשֶׁל (אבותיו) [אֲחֵרִים]. מֶלֶךְ אִין, הֶדְיוֹט לָא. לָא צְרִיכָא, [אֶלָּא] לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, וְכִדְתַנְיָא: "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה" וְגוֹ', כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, אַחַת שֶׁהִיא יוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, וְאַחַת, שֶׁמֻּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצֵאת וְנִכְנְסָה עִמּוֹ, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קָמֵיעַ, וְתוֹלֶה בִּזְרוֹעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים טז) "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט". אֵינוֹ נִכְנָס בָּהּ לֹא לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא לְבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יז) "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ", מָקוֹם הָרָאוּי לִקְרוֹת בּוֹ.

אָמַר מַר זוּטְרָא, וְאִי תֵּימָא מַר עוּקְבָא: בִּתְחִלָּה, נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּכְתַב עִבְרִי, וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, חָזְרָה וְנִתְּנָה לָהֶם בִּימֵי עֶזְרָא בִּכְתַב אֲשׁוּרִית וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. בֵּרְרוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל כְּתַב אֲשׁוּרִית וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהִנִּיחוּ לַהֶדְיוֹטוֹת כְּתַב עִבְרִית וּלְשׁוֹן אֲרָמִית. מַאן הֶדְיוֹטוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי. מַאי כְּתַב עִבְרִית? אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּתָב לִיבּוּנָאָה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא, שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִלְמָלֵא לֹא קְדָמוֹ מֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: (שמות יט) "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים", בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: (עזרא ז) "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל", מָה 'עֲלִיָּה' הָאָמוּר כָּאן, תּוֹרָה, אַף עֲלִיָּה הָאָמוּר לְהַלָּן, תּוֹרָה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: (דברים ד) "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים", בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: (עזרא ז) "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה', (אלהיו) וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט". וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ, נִשְׁתַּנָּה עַל יָדוֹ הַכְּתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: (עזרא ד) "וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית", וּכְתִיב: (דניאל ה) "וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא, וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא", (מְלַמֵּד שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיוֹם נִתָּן), [וּכְתִיב]: (דברים יז) "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת", כְּתָב הָרָאוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת. לָמָּה נִקְרֵאת 'אַשּׁוּרִית'? שֶׁעָלָה עִמָּהֶם מֵאַשּׁוּר. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: [בִּתְחִלָּה], בִּכְתָב זֶה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁחָטָא, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרוֹעֵץ, כֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן, הֶחֱזִירוֹ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה ט) "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה, גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ". לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'אַשּׁוּרִית'? שֶׁמְּאֻשֶּׁרֶת בִּכְתָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן [בֶּן אֶלְעָזָר] אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי: כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה כָּל עִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כז) "וָוֵי הָעַמֻּדִים", מָה עַמּוּדִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ, אַף וָוִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ. וְאוֹמֵר: (אסתר ח) "וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם", מַה לְּשׁוֹנָם לֹא נִשְׁתַּנָּה, אַף כְּתָבָם לֹא נִשְׁתַּנָּה. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם, "אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת"? לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, אַחַת שֶׁיּוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, וְאַחַת, שֶׁמֻּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּעֵין קָמֵיעַ וְתוֹלֶה בִּזְרוֹעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים טז) "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". וְאִידָךְ, הַאי 'שִׁוִּיתִי', מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ? הַהוּא מִיבָּעִי לֵיהּ, לְכִדְרַב חַנָּא בַּר בִּיזְנָא, [דְּאָמַר רַב חַנָּא בַּר בִּיזְנָא], אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד". לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה, מַאי: "לָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא"? אָמַר רַב: בְּגִימַטְרִיָּא אִיכְתַּב לְהוֹן: "יט"ת יט"ת אד"ך פוגחמ"ט". מַאי פָּרִישׁ לְהוֹ: (דניאל ה) "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין". "מְנֵא מְנָה אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ" (לָךְ_). "תְּקֵל תְּקִלְתָּא בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתָּ חַסִּיר". "פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס". וּשְׁמוּאֵל אָמַר: "ממתו"ס ננקפ"י אאלר"ן". וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: "אנ"ם אנ"ם לק"ת ניסרפ"ו". רַב אַשִׁי אָמַר: "נמ"א נמ"א קת"ל פורסי"ן".לד אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲבִישַׁג מֻתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה, וַאֲסוּרָה לַאֲדוֹנִיָּה. מֻתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה, דְּמֶלֶךְ הָיָה, וּמֶלֶךְ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וַאֲסוּרָה לַאֲדוֹנִיָּה ' דְּהֶדְיוֹט הוּא. אֲבִישַׁג, מַאי הִיא? דִּכְתִיב: (מ"א א) "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים [וְגוֹ'], וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ" וְגוֹ', וּכְתִיב: (שם) "וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה" וְגוֹ', וּכְתִיב: (שם) "וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶלֶךְ סֹכֶנֶת, וַתְּשָׁרְתֵהוּ". אָמְרָה: נִינְסְבַן. אָמַר לָהּ: אֲסִירַת לִי. אָמְרָה לֵיהּ: חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא, נַפְשֵׁיהּ לִשְׁלָמָנָא נָקִיט. אָמַר לְהוּ: קִרְאוּ לִי לְבַת שֶׁבַע, וּכְתִיב: (שם) "וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה", אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִנְּחָה בַּת שֶׁבַע בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַפּוֹת.

אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה גֵּרוּשִׁים, שֶׁהֲרֵי (לדוד) [דָּוִד הַמֶּלֶךְ], הִתִּירוּ לוֹ לְיַחֵד, וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ לְגָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, אֲפִלּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ב) "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה'" וְגוֹ', וּכְתִיב: (שם) "וַאָמַרְתֶּם עַל מָה וְגוֹ', וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה, אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְּשִׁין מִמֶנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כב) "אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם, לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ". וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, כְּאִלּוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כד) "בֶּן אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה, וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ", וּכְתִיב: (שם) "וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר, וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב", וּכְתִיב: (שם) "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי, גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם". אָמַר רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרָאִי: כָּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְּיָמָיו, עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב יח) "אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ, וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ". רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ". רַבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר: עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ". אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשֶׁה לְזַוְּגָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סח) "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת". אַל תִּקְרִי, "מוֹצִיא אֲסִירִים", אֶלָּא, "כְּמוֹצִיא אֲסִירִים", אַל תִּקְרִי "בַּכּוֹשָׁרוֹת", אֶלָּא "בְּכִי וְשִׁירוֹת". אֵינִי, וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד, בַּת־קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. לָא קַשְׁיָא, הָא, בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן, הָא, בְּזִוּוּג שֵׁנִי. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: לַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה, חוּץ מֵאֵשֶׁת נְעוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נד) "וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס". מַתְנִי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: אֵין אָדָם מוֹצֵא קֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ה) "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ, וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ". אָמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מַאן? אָמַר לֵיהּ כְּגוֹן אִמְּךָ. אֵינִי, וְהָא מַקְרִי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: (קהלת ז) "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים", וְאָמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מַאן? וְאָמַר לֵיהּ: כְּגוֹן אִמְּךָ. מַתְקִיף תְּקִיפָא, עַבּוּרִי מִיעַבְּרָא בְּמִילֵי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא [מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב]: אִשָּׁה, גֹּלֶם הִיא, וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית, אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו נד) "כִּי בּוֹעֲלַיִךְ עוֹשַׂיִךְ, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ". תָּנָא: אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעְלָהּ. אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (רות א) "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי". וְאֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מח) "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל".

גנזי המלך

דף יח

נמצאו דייני ישראל ז' רבואות וח' אלפים ושש מאות – [תיאום החשבון] – תוספות

שרי אלפים; שש מאות – גור אריה, שמות יח, כא

שרי אלפים; שש מאות – [בירור החשבון, ויישוב לקושיית התוספות] – בן יהוידע

שרי אלפים; שש מאות – [מדוע לא מנו שר לחמש מאות, ממוצע בין שר למאה ושר לאלף? ועוד ביאור כי מכל אלף הנכנסים לבית המדרש יוצא רק אחד מחמשים ללימוד אגדה. ובכן שרי אלפים הם בעלי הוראה, שרי מאות הם בעלי התלמוד, לומדי אגדה הם שרי חמשים, שרי עשרות הם בעלי המשנה. ומי שאינו אפילו במשנה, אין ממנים אותו לשר] – מרגליות הים, על דף יח ע"ב (ס"ק א)

דף יח ע"ב

הנך ג' רועי בקר – נגד נפש הטבעית, נפש החיונית וכח האדם הנפשיי] – מהרש"א

דף יט

קשוט עצמך, ואח"כ אחרים – [אין לדון אחרים אלא אם כן מקדים לדון את עצמו] – אגדות ג' 137

ינאי מלכא – [תיאור אישיותו] – מרגליות הים, יט ע"א (ס"ק כו)

לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם – [אמר לשון מיוחדת זו, לרמוז למאמר חז"ל על ג' דברים העולם קיים, על האמת ועל הדין ועל השלום (אבות, סוף א) כלומר שיש לקיים משפט ודין] – מהרש"א

עמוד על רגליך, לפני מי שאמר והיה העולם – [צ"ע מלים "על רגליך" שהן כמיותרות? אלא בא לומר שלא יסמוך על דבר אחר, כי אין זו עמידה גמורה] – בן יהוידע

בעלי מחשבות אתם? – [כי דרך האדם המעמיק במחשבה להטות ראשו כלפי קרקע. וכאן רק הציגו מחשבה, כי שתקו מחמת היראה] – מהרש"א

בא גבריאל – [כי הוא המלאך היחידי היודע מחשבות] – מרגליות הים

היאך נשא דוד ב' אחיות – [בירור הלכתי] – מהרש"א ד"ה מלוה אית לך גבאי; מרגליות הים, יט ע"ב (ס"ק יא)

מאי קדושי טעות? וכו' מלוה אית לך גבאי – מהרש"א

מאה ערלות פלשתים – [למה בחר במספר מאה?] – בן יהוידע (וכן בד"ה ברם יש לדקדק)

מאה ערלות פלשתים – עינים למשפט

המגדל יתום בתוך ביתו – [כי המגדל אותו מוציא אותו לפועל השלימות, וזה דומה ללידתו] – אגדות ג' 137

המגדל יתום בתוך ביתו – [כל המנוים כאן לא היו יתומים ממש, אלא דומים ליתום] – מהרש"א

המגדל יתום בתוך ביתו – פתח עינים

המגדל יתום בתוך ביתו – [איזה חידוש יש בכל ראיה נוספת שהביאו מהמקראות] – בן יהוידע ד"ה ר' חנינא אמר מהכא; וכן ד"ה ור' יוחנן אמר מהכא

המגדל יתום בתוך ביתו – תורה תמימה, רות ד, יז (ס"ק כא)

המגדל יתום בתוך ביתו – [מקורות רבים לזה] – מרגליות הים, יט ע"ב (ס"ק כג)

ואשתו היהודיה – [דרשו השמות כי אם היו אלו בניה כפשוטם היה צ"ל שם האב, ולא שם האם. וביאור מקצת השמות] – מהרש"א על מגילה יג ע"א ד"ה כל דבריך אחד הם

המלמד בן חברו תורה – [כי המגדל אותו מוציא אותו לפועל השלימות, וזה דומה ללידתו] – אגדות ג' 137 ד"ה כאילו ילדו

המלמד בן חברו תורה, כאילו ילדו – [כי טרם היות האדם יודע דרכי תורה הרי הוא כבהמה] – מהרש"א על סנהדרין צט ע"ב ד"ה כל המלמד בן חברו

המלמד בן חברו תורה – מרומי שדה

המלמד בן חברו תורה – תורה תמימה, במדבר ג, א (ס"ק ב)

המלמד בן חברו תורה – [דוקא בן חברו. אבל איש המלמד לבן שלו איננו במעלה זו] – מרגליות הים, יט ע"ב (ס"ק כד)

יעקב אשר פדה את אברהם – של"ה דף קעז: (דרשה א' לשבת הגדול)

יעקב אשר פדה את אברהם – [פדה אותו מהצרות של לבן ועשו, האחד שבא לו מכח אבי אביו, ואחד מאביו שאהב את עשו. וביאור הלשון הכפולה "לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו"] – מהרש"א

יעקב אשר פדה את אברהם – מראית העין

יעקב אשר פדה את אברהם – [כי בני בנים נחשבו לבנים] – בן יהוידע ד"ה דכתיב לא עתה יבוש

נעץ חרב בינו לבינה – בינה לעתים, עת נקמה, תחילת דרוש א' לפורים (קמט)

נעץ חרב בינו לבינה – [צ"ע הרי הנואף עם אשת חברו חייב חנק ולא חרב? אלא החזיק את דוד כמלך, והמורד במלך דינו בחרב] – מרגליות הים, יט ע"ב (ס"ק לא)

כבחורים, שלא טעמו "טעם" ביאה – [ודאי כי אצל בחורים שטרם לקחו אשה אין ביאה. אבל כאן אמר "טעם" ביאה, שאפילו לא הרהרו בזה] – בן יהוידע

כבחורים, שלא טעמו טעם ביאה – [טעם שדרשו כך, כי משונה סדר מלים שבמקרא, כתוב "וילך אתה אשה הלוך ובכה אחריה עד בחורים" והיה צ"ל "וילך אתה אישה עד בחורים הלוך ובכה"] – מרגליות הים, יט ע"ב (ס"ק לב)

ענותנותו של בועז – יד רמה

תוקפו של יוסף, ענותנותו של בועז – [ההבדל בין זה לזה, כי זה ביום וזה בלילה] – רבנו בחיי (בראשית לט, י)

תוקפו של יוסף וכו' ענוותנותו של בועז וכו' ענוותנותו של פלטי – [ביאור בארוכה של ענוותנותו של כל אחד] – מהרש"א

תוקפו של יוסף, ענותנותו של בועז וכו' – פתח עינים

תוקפו של יוסף, ענוותנותו של בועז וכו' – מראית העין

תוקפו של בועז – [כי אמנם בייבום נותנים מצוה זו לגדול האחים, אבל אם הקדים קטן וייבם, מה שעשה עשוי] – בן יהוידע

דף כ

את עלית על כולנה, זה פלטי – [כי אצל בועז היה רק למשך חצי הלילה; ואצל יוסף לכמה חדשים בלבד; ואצל פלטי נמשך נסיונו כמה שנים. (ועוד חילוקי דרגות שיש ביניהם)] – בן יהוידע

שקר החן, זה דורו של משה – משך חכמה (דברים לב, ג)

שקר החן והבל היופי – [כיצד אפשר לייחס לדורו של משה ויהושע שקר והבל?] – בניהו

שקר החן – [כי מציאת החן הוא רק בעיני הרואה, ולא שבעצם הוא כך. לפעמים הוא מעורר חן אע"פ שאיננו נאה. וגם היופי הנמצא באדם הוא רק חיצוני, ולא מראה על פנימיות מדותיו של האדם] – נתיב א' 17 (תורה, ד); נתיב ב' 27 (יראת ה', ג); אגדות ג' 137

דורו של משה, דורו של יהושע, דורו של חזקיה – [ההבדל בין הדורות] – אגדות ג' 137

אשה יראת ה' היא תתהלל, זה דורו של ר"י בר אילעאי – [כי ת"ח נקרא "אשה" (אמר המעתיק: וכן מפורש ביומא (עא ע"א) אליכם אישים אקרא, שתש כוחם כנשים)] – אגדות ג' 138

אשה יראת ה' היא תתהלל – [חילוקי דרגות בין הדורות המנוים כאן] – מהרש"א ד"ה ענותנותו של בועז

דורו של ר' יהודה בר אילעי – [לכאורה זה שבח של התלמידים, ולא של ר"י! אלא גם רבם נהג כך, עיין נדרים מט ע"ב] – מרגליות הים, כ ע"א (ס"ק ג)

ששה מתכסין בטלית אחת – [טליתו של תלמיד חכם הוא רחב יותר משל שאר אדם, שהרי אין חלוקו נראה מתחתיו וכו' וכל כך היו תלמידיו צנועים שלא היו מתגאים שהם ת"ח ומטלית אחד גדולה חתכו ותקנו שש טליתות קטנות, כמו לשאר בני אדם] – מהרש"א סוף ד"ה ענותנותו של בועז

ששה מתכסין בטלית אחת – ר"ח שמואלביץ (ח"א ז)

נשים לפני המטה, לאחר המטה – [ע"פ הירושלמי, הולכות לפי המטה כי הנשים גרמו וסיבבו מיתה לעולם (ע"י חוה). ולדעת אחרים הן אחרי המיטה כי במתן תורה פסקא זוהמתן (שבת קמו.) ובטלה מיתה מישראל (ע"ז ה.) עד שעשו עגל, וחטא זה נעשה ע"י הגברים, ולא הנשים] – בן יהוידע

דוד יוצא בין האנשים ובין הנשים – [כי כאשר מספידים אצל הגברים מפרטים את החסרונות הרוחניות שיש במיתת זה שמדובר בו; ואצל הנשים מפרטות החסרונות הגשמיים. ודוד הספיד אצל שניהם] – בן יהוידע

בתחילה להכרותו ואח"כ להברותו (שמו"ב ג, לד-לה) – [מאיזה טעם חשבו להרוג את דוד, ובמה נתפייסו] – בן יהוידע

בתחילה להכרותו ואח"כ להברותו (שמו"ב ג, לד-לה) – [צ"ע כי אין לפנינו קרי וכתיב] – גליון "מסורת הש"ס" של ר' ישעיה פיק, לסנהדרין קג ע"א "ויעתר"

בתחילה להכרותו ואח"כ להברותו (שמו"ב ג, לד-לה) – [צ"ע כי אין לפנינו קרי וכתיב] – מהרש"א; מרגליות הים, כ' ע"א פסקא י

[גירסת עין יעקב, בדפוס ישן:] כתיב להכרות בכ"ף וקרי להברות בבי"ת – ["וכן כתבו מנחם בן סרוק, ור' יהודה חיוג, ור' יוסף קמחי. אכן בספרים אחרים שלפנינו כתוב בבי"ת ואין כאן קרי וכתיב. ועיין מנחת ש"י וברד"ק ובכלי יקר. ומדיוק דרש זה מדהוה ליה לכתוב 'וישא כל העם להברות לחם את דוד' ולמה הפסיק בין 'לברות' ובין 'לחם'? אלא על כרחך שמתחילה לא באו על דעת להברותו לחם אלא להכרית את דוד, ולבסוף 'לחם'"] – יד יוסף (הנדפס בעין יעקב השלם, בצד הגליון, ורוב דבריו מן מנחת שי)

דוד קונן על אבנר – תורת חיים

דוד קונן על אבנר – [למה נהרג אבנר] – אגדת אליהו, פאה פ"א פסקא כ'

מפני מה נענש אבנר, מפני שהיה לו למחות בשאול – [רש"י פירש בענין הריגת נוב עיר הכהנים. אבל מהרש"א מציין שחז"ל (סנהדרין מט ע"א) אמרו שנענש מפני בור וסירה, עת שנמנע דוד מלהרוג את שאול במערה ושיסו מקטרגים נגד פיוסו של שאול] – מהרש"א

מפני מה נענש אבנר – מראית העין

מפני מה נענש אבנר – [כי חז"ל בירושלמי (פאה פ"א סוף ה"א דף ד:) נתנו ארבעה טעמים. ולכן שואל איזהו עיקר] – בן יהוידע

כל האמור בפרשת מלך, מותר בו – [צ"ע מפני מה נענש אחאב על כרם נבות? אלא זה מותר רק אם לוקח לצורך המלכות, ולא לצרכו הפרטי] – אגדות ג' 138

האמור בפרשת מלך, כדי לאיים – מהר"ץ חיות

עמי הארץ בקשו מלך, ויצא לפנינו (למלחמה) – [זו בקשת עם הארץ לבקש על מלחמה, שאיננה דבר טוב בעצם] – אגדות ג' 138

ג' מצוות נצטוו ישראל – [טעם הראוי לסדר זה, כי קודם כל צריכים לשלימות עצמם (מלך). רק אח"כ יוכלו להלחם נגד אויב. ואחרי שיכריתו את האויב, תשכון שכינה אצלם] – מהר"ל, דרשה לשבת הגדול 230

ג' מצוות נצטוו ישראל – תורה תמימה, שמות יח, טז (ס"ק טז)

ג' מצוות נצטוו ישראל – עינים למשפט

ואין כסא אלא מלך שנאמר "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דהי"א כט, כג) – [צ"ע כי בהרבה מקראות מובן כי "כסא" הוא מלכות (אמר המלקט: כמו מאמר פרעה "רק הכסא אגדל ממך" (בראשית מא, מ) ולמה הביאו חז"ל דוקא פסוק מאוחר זה? אלא כוונתם לומר כי ההבטחה "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז) כסא ה' הוא מלך ישראל. ולכן הביאו ראיה מפסוק של שלמה] – מהרש"א

וכן בדוד הוא אומר "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב" (מל"ב ז, א) – [צ"ע היכן מצינו כי דוד נלחם נגד עמלק? והישוב לזה] – מהרש"א

(שש מעלות לכסא) שלמה המלך, מלך הדיוט ומלך – [סגולת מספר שש] – אגדות ג' 138-139

שלמה, בסוף מלך רק על מטתו, על מקלו, על גונדו – [ההבדל בין הדיעות] – אגדות ג' 139

שלמה, בסוף מלך רק על מטתו, על מקלו, על גונדו – [חקירה מתי אירעו דברים אלו? וכבוד מלכות עליה מדובר פה היא מאלו שבאו לשמוע חכמתו. וחוג זה הצטמצם והלך] – בן יהוידע

שלמה, בסוף מלך רק על מטתו, על מקלו, על גונדו – תורה תמימה, קהלת א, א (ס"ק ד)

דף כא

לא ירבה לו נשים – [כי המלך נקרא אחד (שבכוחו לאחד את האומה) והיאך יעסוק בריבוי? ולמה אצל דוד היה לו עיקר שש נשים, או י"ב או י"ח נשים] – אגדות ג' 139

לא ירבה לו נשים – תורת חיים

לא ירבה לו נשים – [איך החשבון של י"ח עונות] – מרגליות הים, כא ע"א (ס"ק ב)

כהנה, תרתי סרי – בן יהוידע

עגלה אשת דוד – תורת חיים

עגלה אשת דוד – [חביבה על בעלה כעגלה, כי ע"י עגלה יש חלב וכלכלה לצרכי בני ביתו] – בן יהוידע

פלגשים, בלא כתובה ובלא קידושין – [ענינו פלג שם, כי יש באיש אות י', וחסרה לו אות ה' שבאשתו, כי בלי קידושין, הרי חצי השם] – בן יהוידע

ת' ילדים בני יפת תואר – אגדות ג' 161
ת' ילדים בני יפת תואר – [רש"י על קידושין (עו ע"ב) מפרש שהם בני חייליו של דוד, שכירי חרב מבני נכר, ולא של דוד עצמו. והם היו יוצאים בקרונות למלחמה, עם סימן היכר של בלורית בראשם (כי זה אסור לשאר בני ישראל), כדי להפגין לפני אויבי ישראל על הצלחת חיילי דוד במלחמות הקודמות, שאז לקחו שביה רבה] – בן יהוידע

ת' ילדים בני יפת תואר – עינים למשפט

ת' ילדים בני יפת תואר – [שמא היה כתוב בתחילה "תשעה", והמעתיק הקדמון כתב נוטריקון אות ת' בלבד. ואח"כ בעת שנדפס התלמוד פתחו בטעות "ארבע מאות"] – מרגליות הים, ס"ק יג-יד (ע"ע בספרו "מחקרים בדרכי התלמוד", מהד' מוסד הרב קוק, שנת תשמ"ט, פרק י', עמ' נא-סא)
עיין סנהדרין מט.

ויהונדב איש חכם מאד, לרשעה – [אמר המעתיק: מניין ידעו חז"ל כי כוונת פסוק זה "לרשעה"? אלא מן הראוי להיות ממוצע, וכל המוסיף גורע. בכל המקרא, רק כאן מצאנו תוספת תואר "חכם מאד". וכל המוסיף גורע כדכתיב "ואל תתחכם יותר, למה תשומם?" (קהלת ז, טז). וכמו כן התורה מצוה לא לחקור במה שלמעלה משכלנו וכיו"ב].

תמר, בת יפת תואר – רבנו בחיי, דברים כא, יא

תמר, בת יפת תואר – [כיצד היתה מותרת לאמנון] – גור אריה, דברים כא, יא (מהד' מכון ירושלים, פסקא ז)
תמר עשתה מיני טיגון – [למה לא בקש שתכין מיני בישול? כי בהם היה אפשר שהיא תבשל בביתה ותשלח ע"י שליח. אבל כאן במחבת ללא כיסוי, אין החום נשמר. ומוכרחת היא לטגן בנוכחותו] – בן יהוידע

קשרה לו נימא – [ביאור כיצד מזה נעשה כרות שפכה] – בן יהוידע

תמר עשתה מיני טיגון, קשרה לו נימא – עינים למשפט

קשרה לו נימא – [בכוונה עשתה לו כך כי כרות שפכה אסור בבת ישראל ומותר בגיורת, ולכן לא ישלח את תמר מביתו] – מרגליות הים, ס"ק כא בשם ערוך לנר

דף כא ע"ב

"ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך" (מל"א א, ה) שמתנשא [הגהת הב"ח: צ"ל שבקש] להולמו ולא הולמתו – [חז"ל דרשו מהפסוק כי לא היה צ"ל "מתנשא" אלא "ואדוניה אמר אני אמלוך". אלא היה מרים ראשו כדי לדחוק את העטרת בראשו למרות שאין בראשו חריץ] – מהרש"א על מסכת עבודה זרה דף מד ע"א ד"ה שמתנשא להולמו

בקש להולמו ולא הולמתו – [למדו מזאת ממה שאמר "אני" אמלוך] – בן יהוידע

בקש להולמו ולא הולמתו – [אמר המעתיק: חז"ל דרשו כך מפני נטיית המלה במקרא "ואדוניהו מתנשא" (מל"א א, ה) לשון התפעל, כמו מתחזה ומציג (כמו "מרדכי מתהלך"), ולא יכול לקיים רוממותו בפועל]

לא קשיא, כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה – [כל זמן שלא נשא אותה היה עוסק בחכמת התורה ולא היה נחשב הכסף למאומה. אבל משנשא אותה מיעט בחכמה וריבה בסעודתו ותענוגי עוה"ז, לכן פחת הכסף בערכו] – מהרש"א

בשעה שנשא שלמה את בת פרעה – [בזה שנתחבר שלמה לאומות נתן להם כח. ובזה עצמו הושפלה מעלת ישראל] – אגדות ג' 140

בשעה שנשא שלמה את בת פרעה – [כי זה היה תחילת עבירה לעבודה זרה בירושלים, שהכניסה לו אלף כלי זמר ואמרה לו 'כך עובדים לע"ז פלוני' וכו' (שבת נו ע"ב). וביאור מדוע העונש דוקא ע"י גבריאל] – מהרש"א

נעץ קנה בים – [צ"ע הרי איננו מקום יישוב? אלא הגביר מלכות הגוים עד שתתפשט גם על מקום שאינו ראוי ליישוב] – אגדות ג' 140

לא נתגלו טעמי תורה – תורה תמימה, דברים יז, יז (ס"ק פח)

לא נתגלו טעמי תורה – עינים למשפט

לא נתגלו טעמי תורה – [רשב"י דרש טעמא דקרא אע"ג שזה סותר פשט הכתוב] – מרגליות הים, על דף יט ע"א פסקא ה; וע"ע על יט ע"ב, פסקאות יט-כו)

שהרי שתי מקראות נתגלו טעמם – [ולמה בשתי מצוות אלו התורה גילתה הטעם? כי בהן הטעם עצמו הוא מצוה] – מהרש"א

"ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו" (מל"א יא, ד) – [כיון שעסק פחות בתורה, נהיה כמו זקני עם הארץ שדעתן מטורפת עליהם (סוף מסכת קנים)] – מהרש"א

מלך, מצוה לכתוב (ספר תורה) משלו – [למדו זאת מהמלה "וכתב לו", ולא כתיב "ולקח לו". משמע כתיבה חדשה לכל אחד ואחד] – עיין בן יהוידע

מלך כותב לו ספר תורה – עינים למשפט (ד"ה כמין קמיע)

מלך כותב לו ספר תורה – [דרשו מלת "וכתב לו", לשמו] – מרגליות הים, יט ע"ב ס"ק ל

כתבו לכם את השירה – תוספת ברכה, דברים לא, יט

שויתי ה' לנגדי תמיד – [ולא אמר "לפני תמיד"] – ערוך לנר [ע"ע להלן דף כב ע"א]

תורה, בכתב עברי – כוזרי (ח"ד סי' ס"ה)

תורה, בכתב עברי – רמב"ם, פירוש המשנה, ידים ד, ה

תורה, בכתב עברי – עיקרים, ח"ג פרק טז

תורה, בכתב עברי – [מדובר בספרים שהיו ברשות הציבור ללימוד פרטי. אבל אותו ספר שהשתמשו בו במקדש או בבתי כנסיות היה באותיות קדושות כמו בזמנינו] – ריטב"א (כאן וכן למגילה ג.) ומעין זה ב"עץ יוסף" לעין יעקב

תורה, בכתב עברי – שו"ת מהר"ם אלשקר סי' ע"ד, בשם רב שרירא גאון ורב האי גאון

תורה, בכתב עברי – רוקח על התורה (ח"ג טז)

תורה, בכתב עברי – שו"ת רדב"ז ח"ג תתפג (תמב); מצודות דוד (על טעמי המצוות) מצוה פב

תורה, בכתב עברי – [כיצד היה מותר לישראל לשנות הכתב? וקושיא מהגמרא מ' וס' שבלוחות בנס עמדו. ודיחוי לשיטת "בעל העיקרים"] – מהר"ל, תפארת ישראל 193-195 (ויש ראיה לדעה זו ע"פ שו"ת רמב"ם, מהד' בלאו, סי' רסח דף 513); אגדות ג' 140-141
תורה, בכתב עברי – [מדובר על ספר דברים בלבד, כמ"ש בילקוט שמעוני "את משנה התורה הזאת" (הערת המלקט: כנראה מדובר בספר לימוד, ולא בספר שקראו בו ברבים)] – מהרש"א (עיי"ש אריכות ביאור)

תורה, בכתב עברי – ["כולי עלמא לא פליגי כי כתב הלוחות וספר תורה שכתב משה היו באותיות אשוריות ולא נשתנה כל עיקר, כי כל אות וקוץ שבו מרמזים לסודות עליונים. ולא שקבלוהו מאשור, אלא בארץ אשור חזרו ויסדוהו אחרי ששכחוהו. ומה ששכחוהו אלא שספרי תורה שכתב כל ישראל לעצמו לשם לימודו, וגם אלו הספרים שקראו בהם בבתי כנסיות, היו בכתב עברי. כי כתב אשורי מפני רוב קדושתו הסתירוהו והעלימוהו מעין כל אדם. ורק ספר תורה שכתב משה בכתב אשורי גנזוהו בארון שבמקדש] – ר"י עמדין, מגדל עוז, עליית הכתיבה, תוספת כתיבה (ברדיצ'וב, תקצ"ה, עמ' קמז ע"ב). אמר המעתיק: דברים אלו דומים לתשובת הרמב"ם מהד' בלאו, סי' רצד) שהקריאה בציבור אינה חייבת להיות בספר תורה כשר ובכתב אשורי, והובאה תשובה זו ע"י מהר"י קאפח, בהל' תפילין, פרק י הערה א

תורה, בכתב עברי – ערוך לנר

תורה, בכתב עברי – משך חכמה (דברים לא, ט)

תורה, בכתב עברי – מרגליות הים, על דף כא ע"ב ס"ק לז; וכן בספרו "המקרא והמסורה" (הוצ' מוסד הרב קוק, שנת תשמ"ט, פרק ט עמ' לד-לז)

כתב ליבונאה – [שרש המלה] – מהרש"א

ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו – [כי דומה ביאה שניה לארץ כמו ביאה ראשונה בימי משה. ואצל עזרא כתוב "עלה"] – אגדות ג' 140; תפארת ישראל 194 פרק סד

ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו – נצי"ב, העמק דבר, דברים א, ה, הרחב דבר

הוא עזרא עלה מבבל – [תלה תורתו בעלייתו מבבל, לפי שאוירא דא"י מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), כמו משה שעלה אל האלהים] – מהרש"א

דף כב

נשתנה הכתב בימיו – אגדות ג' 140

כתב אשורית שעלה מאשור – [לא קיימא לן כמאן דאמר בכתב עברי ניתנה התורה] – רדב"ז, מצודת דוד, מצוה פב (מהד' יריד הספרים, ירושלים, עמ' קיז)

כתב אשורית שעלה מאשור – [ולא קבלוהו ישראל מעם אשור אלא בארץ אשור חזרו ויסדוהו וכו'. ולא נמסר הכתב ההוא לישראל לכתוב בו כלל, גם לא ספר תורה שמוטל על כל אחד מישראל לכתוב לעצמו, ואפילו של בתי כנסיות, מפני רוב קדושתו הסתירוהו והעלימוהו מעין כל אדם. וכאשר היו לומדים ישראל היו מעתיקים התורה לרבים בכתב עברי. ולא נכתבה התורה אשורית רק בספר תורה שנצטוה משה לשומו בצד ארון ברית ה'] – מגדל עוז, ר' יעקב עמדין, עליית הכתיבה, תוספת כתיבה

כתב אשורית שעלה מאשור – [היו לישראל ב' מיני כתב. וספר תורה שבו למד העם ולא לקריאה בציבור, היה בכתב עברי] – מרגליות הים, על כא ע"ב ס"ק לח
כתב אשורית שעלה מאשור – תורה שלמה, הרב מנחם כשר, כרך כט (לפני פרשת תזריע) עמ' א-כח

נהפך להם לרועץ – [אותיות "צער"] – ערוך

שויתי ה' לנגדי תמיד – [ולא אמר "לפני תמיד"] – ערוך לנר, לסנהדרין כא ע"ב

המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו – ["מי שהוא בעל שכל נכון וכו' יוכל לקבוע בלבו אמתת הדבר, איך הוא נושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן וכו' והוא ית"ש מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו"] – מסילת ישרים, פרק יט, ענין "יראה"

המתפלל, צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו – נתיב א' 92 (עבודה, ו)

בגימטריא איכתיב להון, יטת יטת וכו' – [כי יש חילוף בין עולם שלנו למלאכים שבעולמות עליונים, ולכן באתב"ש] – אגדות ג' 141

יט"ת – אגדות ג' 141

מנא מנא תקל ופרסין – [חשבון איך טעם במנין שבעים שנה] – בן יהוידע (כאן וכן בד"ה ואמרו בגמרא, וד"ה שמואל אמר ממתו"ם)

ממתו"ם – אגדות ג' 141]

ממתו"ס ננקפ"י – [כי אצל בני אדם באה ההשגה בשלבים, ואצל העליונים באה בבת אחת. וטעם שנחלק כאן לשלושה] – אגדות ג' 141-142

מלך אין יושבים על כסאו וכו' – [ג' ענינים במלך: (א) מתרומם על העם, סמל לזה רוכב על סוס; (ב) יש לו ממשלה ושלטון. סמל לזה שרביטו; (ג) מנהיג את הם בדרך הישרה (סמל לזה יושב על כסא משפט] – נצח 169, פרק מ; אגדות ג' 195

אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה – מהרש"א

(אבישג אמרה) חסריה לגנבא – [כיצד דרשו זאת מהפסוק "והמלך דוד זקן" וכו'] – מהרש"א ד"ה שאמרה ננסבן

(אבישג אמרה) חסריה לגנבא – [צ"ע איך דיברה אתו לשון השפלה? אלא כאן מדובר לגנוב דעת סט"א] – בן יהוידע

קנחה בי"ג מפות – [יש כאן רמז לי"ג מדות של רחמים] – בן יהוידע

קנחה בי"ג מפות – טוב הארץ, רבי נתן שפירא, ח"ב דף ח' ד"ה החיל

קנחה בי"ג מפות – [נקט י"ג לגוזמא] – כל ספרי מהר"ץ חיות, ח"ב דף ש"מ

קנחה בי"ג מפות – [נ"ל המעתיק לבאר ע"פ דברי רמח"ל ב"אדיר במרום" (דף כ':) י"ב צרופי הוי"ה של שנות רשב"י במערה ועוד שנה נוספת על בחינה י"ג דכליל לון]

כמה קשין גירושין – [צ"ע כי אין ראיה מדוד. כיון שהוא מלך, היא תהיה עגונה כל שאר ימיה. ועיין שו"ת חתם סופר, אבן העזר קנ"א, וריב"ש סי' שצ"ה] – מרגליות הים, ס"ק טו; אור הישר

כמה קשין גירושין – [למה נמשלה למזבח] – עינים למשפט

התירו לו ליחד – [ביאור מפני מה דוד לקח לו את אבישג כסוכנת, אבל לא בא עליה] – מלבי"ם על מל"א פרק א פסוק ב (ויש על דבריו כי דוד היה בחזקת סכנה כי נצטננו אבריו כי ראה מלאך ה' וחרבו שלופה על ירושלים, פרקי דר' אליעזר, מג)

מזבח מוריד דמעות – [הסניגור נהפך לקטיגור] – מאירי

מזבח מוריד דמעות – שו"ת הר"ן, ט"ו

מזבח מוריד דמעות – [מזבח הוא דיבוק בין ה' וישראל עמו, כמו דיבוק האיש והאשה] – אגדות ג' 142

מזבח מוריד דמעות – מהרש"א

מזבח מוריד דמעות – [יש כאן דוגמא לכנסת ישראל, שה' כביכול יכול לגרש את ישראל, וכן כתב "ערוך לנר"] – עיון יעקב

מזבח מוריד דמעות – תורת חיים

מזבח מוריד דמעות – תוספת ברכה, בראשית ב, יח

מזבח מוריד דמעות – מרגליות הים

אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו – חידושי הר"ן

אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו – [כי גם האשה היא קנינו של האדם, כמו ממונו (נ"ל המעתיק: כי לומדים קידושין בכסף, קיחה קיחה משדה עפרון)] – אגדות ג' 142

אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו – מהרש"א

אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו – ערוך לנר, כאן וכן לר"ה דף ו'

אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו – [זה מדובר רק שכאשר נדר בדעת שלא לתת, אבל אם כיון לתת והעני או נאנס, אין עונש זה] – מרגליות הים, כב ע"א ס"ק כ

אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו – ר"ח שמואלביץ (ח"ב לב); (ח"ג סוף א')

אשתו מתה, מבקשים ממנו ממון – אור החיים (דברים כג, כב)

מתה אשתו, כאילו חרב בית המקדש – עקדת יצחק, שער ח

מתה אשתו, כאילו חרב בית המקדש – [כי חיבור איש ואשתו דומה לבנין בית המקדש, מפני אותיות י"ה שבמלים "איש אשה" השכינה שורה אצלם] – אגדות ג' 142

מתה אשתו, כאילו חרב בית המקדש – [כי לשאר אבלות יש הפסק, אבל בזה אינו מצא נחמה לעולם כי אין לו קורת רוח מאשתו השניה] – מהרש"א

כאילו חרב בית המקדש בימיו – [כי זיווג איש ואשתו הם סמל לחיבור הקב"ה וישראל. וזה נפגם בעת חורבן בית המקדש] – בן יהוידע

עולם חשוך בעדו – [כי חיבור איש ואשה דומים לאור, שהוא המציאות (עיין אגדות ג' 57 בבא בתרא דף ד'; ואגדות ג' 60 על ב"ב דף ח)] – אגדות א' 143 (ב' פסקאות)

עולם חשוך בעדו – [כי כשהיא עזר כנגדו, מאירה עיניו (יבמות סג.)] – מהרש"א

עולם חשוך בעדו, פסיעותיו מתקצרות – תורת חיים

עולם חשוך בעדו, פסיעותיו מתקצרות – תוספת ברכה, בראשית ב, יח

עולם חשוך בעדו, פסיעותיו מתקצרות – [דרשו הפסוק "אור חשך באהלו", ואהל היא אשה] – מרגליות הים, ס"ק כב

פסיעותיו מתקצרות – [רמז על המדריגה העליונה, שם אין צמצום ומיצר] – אגדות ג' 143

פסיעותיו מתקצרות – [אינו יכול להתרחק מביתו כי אין מי שיטפל בצרכיו] – מהרש"א

פסיעותיו מתקצרות – [שמא לזה התכוונו חז"ל כאשר אשתו עוזרתו "מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" (יבמות סג.)] – נ"ל המלקט

עצתו נופלת – [כאשר אשתו אתו ושלום ביניהם, שם י"ה שורה ביניהם (סוטה טז.) "ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא). וכאשר נפרד החיבור, שכינה מסתלקת ואינו מוצא עצה נכונה] – מהרש"א

עצתו נופלת – [כי אשתו של אדם מיעצת לו בעניני דעלמא ודביתא (ב"מ נט.) וכעת זה חסר לו] – בן יהוידע

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – [כוונתם שה' משפיע על רצונו של הבן זוג שלו להסכים להנשא לאדם זה, למרות שגם זה לכאורה תלוי בבחירה חפשית] – שו"ת תשב"ץ, ח"ב סי' א

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – ר"מ אלשיך (שמות יז, ח)

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – אגדות ב' 28; באר הגולה 83 (סוף ד')

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – [הקושי הוא מפני שצריכים לבטל גזירת המזל] – מהרש"א

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – גר"א, יהל אור (לספר שמות, בזוהר דף רנה: בנדפס דף 65)

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – ערוך לנר (לסנהדרין כב.)

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – תורה תמימה, בראשית מח, טו (סוף ס"ק יא)

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – [הביטוי "קשה כקריעת ים סוף"] – בינה לעתים, עת צאת, דרוש ליום ז' פסח (צח)

קשה לזווגם כקריעת ים סוף – [כי היו אז בלתי ראוים להצלה] – בניה

קשה לזווגן כקריעת ים סוף – ע"ע סוטה ב'

בת פלוני לפלוני – [אפשר שהאדם יחליט לפי דעתו, בין לטובה ובין לרעה, ולא שהקב"ה גזר עליו כך. אלא שחז"ל מלמדים כאן כי הקב"ה צופה מראש ויודע ומכריז ע"י בת קול מה האדם יבחר לו] – פתח עינים (לסנהדרין כב ע"א) בשם שבלי הלקט כת"י (וקרוב הדבר לשיטת רמב"ם, שהאדם מחליט לעצמו)

קורת רוח רק מאשתו ראשונה – [שהיא שוה לו ודומה לו] – אגדות ג' 143

קורת רוח רק מאשתו ראשונה שנאמר "יהי מקורך ברוך" (משלי ה, יח) – [כיצד למדו מהפסוק] – מהרש"א

קורת רוח רק מאשתו ראשונה – [כי היא מכרת טבעו ומזגו, ומתנהגת בהתאם. אבל אשה שניה אינה מכירה ויש לו צער ממנה] – בן יהוידע

דף כב ע"ב

כגון מאן? כגון אמך – [צ"ע. הרי אסור לדבר לשון הרע! אלא בא ללמד לבנו מדת המתינות למרות ההתגרות הקשה] – מרגליות הים, על דף כב ע"ב ס"ק א

אשה גולם – [כי מצד עצמה איננה דבר, רק האיש עושה אותה כלי לקבל. ומצד זה היא מתאחדת עם האיש לגמרי] – אגדות ג' 143

אשה גולם – [כי נבראה לשם הולדת ילדים] – מהרש"א

אשה גולם – [מדובר על אברי ההולדה] – בן יהוידע

אין איש מת אלא לאשתו – [כי הוא ההשלמה שלה] – אגדות ג' 143

אין איש מת אלא לאשתו וכו' "מתה עלי רחל" (בראשית מח, ז) – [דרשו מלת "עלי"] – מהרש"א

אין איש מת אלא לאשתו – תורה תמימה, בראשית מח, ז (ס"ק ט)

פזר בן אלעשה מעותיו – מהרש"א על נדרים נא ע"א

בן יהוידע

{זהב רותח יוצק לפיו (של נבוכדנצר) שאלמלא בא מלאך וסטרו. בקש לגנות שירות דוד. (צב)}

לפי התחלת השבח "אתוהי כמה רברבין" הבינו חז"ל, שהיה זה פתיחה והתחלה לשירה והלל ארוך, ומה פתאום נפסקה ונקטעה שירתו? אלא ודאי יד ההשגחה סיבבה הסחת דעתו שאם כי הכיר לפי שעה בגדולת היוצר אין דעתו שפויה ופנויה להרחיב בשבחו וע"כ נקטע שירו (וזהו המלאך שסטרו וכפי הרמב"ם), כי אלו המשיך, היה בשגב שבחו הרגעי שהיה בבחינת אחיזת עינים לעיני ההמונים, לשכח ולהמעיט כלפי חוץ, לתשבחות נעים ישראל. ומה יקרה מליצתם, יוצק זהב רותח, כי ראוי להיות נכוה עבור רשעתו ושחיתות נפשו, אבל בשכר שגב דבריו, זכאי להכוות בזהב.

{צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינם חוזרים לעפרן והקב"ה עושה להם כנפים ושטין וכו'. (צב)}

פי' בספ"ר, שאי אפשר שזה כפשוטו כי ידוע שכל הכוחות הגשמיים יש להם סוף והיפסדות, וגם מה תועלת בחיותם לעולם, והלא טוב להם בעולם הנשמות שהתענוג הגשמי אינו טוב מהרוחני?. עכ"ל. ומן ההמשך: "הקב"ה עושה להם כנפים ושטין", יובן ענין אינם חוזרים לעפרן.

{בר כוזיבא אמר להו לרבנן אנא משיח. א"ל במשיח כתיב, והריחו ביראת ה' דמורח ודאין. כיון דחזיוה דלא מורח ודאין, קטלוה. (צ"ג)}

אין כוונת התלמוד בזה, אלא לתאר יחסים ששררו בין רבנן לבר כוזיבא לפני נפילתו ושגרמו לכך. ותיארו לנו אותו כמוקף רבנן שטוען לפניהם שהוא משיח והם בוחנים אותו וקוטלים אותו. (ובדומה לזה כשרצו להפליג בגבורת יהודה תיארוהו כמנצח בהלכות ובמשא ובמתן דגמרא, באמרם: "לא הוה ידע לישא וליתן בשמעתא. לא סליק שמעתא" וכו'). וכל כוונתם שמשהכירו והבינו מתוך מעשיו שאינו משיח ה' כאותו מעשה דבירושלמי, שהרג את דודו ר"א המודעי, בתסכולו וסכלותו, כשחשדו בקשר עם אותו כותי שלחש לו בעת תפלתו, וע"כ אמרו יצאה ב"ק ואמרה, הוא הרג לזרוען ועין ימינם של ישראל, לפיכך זרועו תיבש ועינו תכהה. ונלכדה ביתר ונהרג. כלומר, שפשטה דעה כללית מוסכמת בקול המון, דכל רבנן כקול שדי הסכימו, שלא זה הוא הראוי להיות משיח, מחוסר תבונתו והרחתו את האמת, אלא בפחז וחימה ינהג, לפיכך סר אמונם ותמיכתם ומסירותם לו, ופרשו והסתיגו ממנו, ולא חשו ולא רגשו על מותו אחר שהכירוהו. וכקטלוה דמי, ומיד נחרץ גורל ביתר.

{מנין לתחית המתים. שנ' ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרון. (צג)}

השם תחית המתים שבא בחז"ל, נאמר על מובנים שונים כל מקום לפי ענינו. כדלקמן וכאן הכוונה מנין יש רמז למושג תחה"מ בתורה.

{מתים שהחיה יחזקאל, ר"י א' משל היה, ר"א עלו לא"י והולידו, ר"י א' אני מבני בניהם, שנא' ומבני אפרים וכו'. (צג)}

הרמב"ם במו"נ תופס לעיקר שמשל היה, ונראה שלא יניח לדברי הרבים שחולקים שממש היה, אלא נראה שהבין מדבריהם שעל אופן מסוים של תחייה לאומית או דתית נתכוונו, כגון; שאיזה צבור מן היהדות נתנתק ונשתכח וכמת נחשב, ויחזקאל הפיח בהם רוח אמונה ותקוה, ועלו בסוף לא"י והולידו בנים נאמנים ליהדות, ומוסיף בן בתירה, שאף הגיעו לשמור תפילין עוד אז, וכן נראה מדברי רב ושמואל שאמרו שהם מבני אפרים, אשר מנו לקץ וטעו ונתיאשו, או מבנ"א שמיאוש כפרו בתחיית האומה. ולר"י הם מבנ"א שאין בהם לחלוחית מצוה, או שחיפו להיכל בשקצים ורמשים, (כלו' צלמים וע"ז) שאת כל אלה הוא החזיר לרוח היהדות, וכאילו החייה אותם ממות רוחני. ואין בביאור זה לגרוע כמלוא נימה בעצם האמונה בתחיית המתים שהיא לע"ל, והראיה, שעל המשנה על ואלו שאין להם חלק לעוה"ב שאלה הגמרא (ד'צ') וכל כך למה? תנא הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. והרי מדובר במשנה על העוה"ב? אלא זו ראייה שתחה"מ הוא מושג רחב ומושאל, ולו הבנה וענין, כל מקום לפי ענינו. וכל שכן שהמקרא עצמו צווח ומבאר בעצמו שזה משל "העצמות האלה כל בית ישראל המה, אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו", והמחלוקת היא על האספקטים השונים שיש בה.

{אמר הקב"ה יבא חזקיה שיש לו ח' שמות ויפרע מסנחריב שלו ח' שמות. (צד)}

מהכתובים נראה שזו היתה שושלת מלכי אשור, וכוונת האגדה לו' שהיה אלו שמות תארים למלכי אשור, כמו השם פרעה, אכיש, לבד השם הפרטי שהיה להם.

{פרעה שחירף בעצמו, נפרע ממנו הקב"ה בעצמו. סנחריב שחירף ע"י שליח, נפרע ממנו ע"י שליח (צד)}

פירוש, פרעה שהעז בעצמו לומר מי ה' וכו', היתה פורענותו ע"י נס בלא מכות טבעיות כלל, וזוהי היד הגדולה, אבל סנחריב שלא חירף וחילל שם ה' בעצמו, לא נתנה מידת הדין לשנות כלפיו טבעו של עולם כלפרעה ועמו, אלא באה הפורענות בנס קרוב לדרך הטבע, באופן קיצוני ונדיר, כמו שרמזו באמרם, אמר ה' לגבריאל "בלכתך לבשל הפירות הזדקק להם", ופגע בם.

{כתיב מרום קצו וכ' מלון קצו. אמר אותו רשע בתחילה אחריב בירה של מטה ואח"כ שלמ"ע (צד)}

היינו שחשב להחריב לביהמ"ק, ואח"כ ישבית ויבטל דת ואמונת ה' מהעולם, וישליט דת ע"ז, ואת שלטונו ותרבותו.

{ודניאל להיכן אזל, למכרא נהרא רבא בטורא, וי"א לאיתויי ביזרא או חזירי ממצרים. (צג)}

מאמרם זה אפשר שסוד פוליטי שלא יכלו לגלותו בהמון, הגו בו. כי תמוה שלא נשמע עוד מדניאל ולא נזכר שמו. ולא יתכן שתיפסק גדלותו סתם, אלא ודאי שעסק בשליחות נידחת שהיא כביכול לטובת ממשלתו, אך הוא בסתר עשה לקרב את מפלתה של בבל שהגלתנו והחריבתנו – עי"ז שיעץ למכרא ולהטות לנהר שהקיף והגין כחומה לעיר בבל למטרת ישוב והשקיה, ולמעשה עי"ז החליטה והכשיר את הקרקע לכבושה. ולמ"ד שהלך להביא חזירים או ביזרא ממצרים, הכוונה שנתכוון להוציא את הסחר העיקרי של מצרים ממנה, כגון שהוציא חזירים מבלי לסרסם כחוק תחלה. או שגנב את סוד הגידול באופן הגורם לתחרות וסכסוך בין מדיני המביא למלחמה, וכ"ז כעושה בחשאי לטובת ממשלתו.

{אחר הדברים והאמת, לאחר שקפץ הקב"ה ונשבע. (להביא את סנחריב ולהפילו) שנ' נשבע ה' אם לא כאשר דמיתי וכו' לשבור אשור בארצי (צד)}

הצורך בשבועה כביכול, הוא, שלאחר שלפי צורך השעה וצדקת חזקיהו ראוי שבו ובדורו יתקיים החזון המשיחי, אלא שחסרה לו גדולת הנפש להתפעל מנפלאות ה' ולשבח עליהם, ואז כביכול היה צריך השי"ת לקפוץ ולהשבע, להפליא ולקיים קידוש ופרסום שמו בעולם ע"י הפלת סנחריב לרגלי חזקיהו, על אף שאין חזקיהו ראוי לכך מכל הבחינות, כמו שאמר אין לי כח כאבא.

{ר"א ימות המשיח לישראל ארבעים שנה (צד)}

כתב הר"ן, אין כוונת ר"א למעט בכבודם ואשרם של ישראל, אלא לומר שתקופה זו היא מעטה לעומת התחיה שאחרי זה, וכן ר' הלל שאמר; אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה, אינו מתכוון שיאבדו ח"ו בגלותם, אלא רק מקצר בטובה זו לעומת עולם התחיה והעולם הבא. (ועי' לקמן).

{בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג, וכו' פתחה הארץ ואמרה שירה, מסוף הארץ צבי לצדיק. אמ' שר העולם לפני ה', עשה צביונו לצדיק זה, יצאת ב"ק (צד)}

פעמים יכנו חז"ל לכוחות הנפש העליונים, שמים. ולחומר הגוף ומזגו, ארץ. כמו שאמרו "יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ זה הגוף". והנה דוד היה מעולה מחזקיה בכוחות נפשיים שבם שר ברוה"ק. ולעומתו חזקיהו מזג גופו היה טוב שלא נטה לתאוות. וכאשר נעשה לו נס מבלי כלי מלחמה דומה היה ונראה, שהעת ההיא עת משיח והגשמת יעוד הישועה הנצחיים. אולם מזדקרת טרוניה נגדית, אם דוד המלך הגדול בנפשו ושורר ברוה"ק לא נעשה משיח, חזקיה לא כל שכן. אולם נגד זה הדעה הצבורית בארץ נותנת, שאין להשגיח על גדלות הנפש, אלא התפארת היא בתקון המעשים ובשם טוב, כחזקיה שלא נכשל בחטא ובחלול ה'. וזהו פתחה הארץ ואמרה שירה. צבי לצדיק וע"כ דרשו "שקר החן, דור משה. והבל היופי דור יהושע. אשה יראת ה', זה דור חזקיה". אך סוד העיכוב של משיח הוא "רזי לי", שגלוי לפני הש"י שעדיין לא הגיע הקץ, מחמת מעשיהם של כלל ישראל. והוא ענין אמרם עד מתי? יצאה בת קול ואמ' בוגדים בגדו. וענין שר העולם, כבר ביאר הרמב"ם במו"נ ח"ב ו' שהוא הכח הטבעי השולט בעולם. (ועי' ג"כ לקמן בחולין ס.)

{מארת ה' בבית רשע, זה פקח שהיה אוכל מ' גוזלות בקנוח סעודה. ונוה צדיקים יברך זה חזקיה שהיה אוכל ליטרא בשר בסעודה (צד)}

לא נתכוונו לומר ששלמה רמז, ש"פקח" יהיה זולל כל כך, וחזקיה מסגף נפשו בירק. וכן מה שסיפרו על בן נרבאי שהיה אוכל ש' עגלים ושותה ש' גרבי יין ומ' גוזלות בקנוח סעודה, אין ספק שהכוונה על אוכלי שולחנו, שקים להו, שכהנים רבים היו סמוכים על שולחנו, (ו-002 הוא מספר גוזמא השגור בפיהם). ברם, בפקח שלא נזכר בשר ויין אלא גוזלות, נראה שלא באו לרמוז, אלא על גבורת פקח וחולשת חזקיהו, בכנויי אכילה, ע"ד מליצת הנביא "כי זבח לה' בבצרה". שרואים אנו (בד"ה ב' כ"ח) איך פקח הראה גבורתו בטבח נורא בבני יהודה ביום אחד, ק"ך אלף בני חיל, ועכ"ז לא עמד בפני מלך אשור. (מלכים ט"ו). ולעומתו חזקיה הנקרא "מי השילוח ההולכים לאט" עמד בפניו וראה נקמה בו. וע"פ מה שנתכנו ונמשלו ישראל ליונה וגוזל, תיארו במשל, איך העריץ הזה כילה רק בקנוח סעודה אחת מ' סאה גוזלות, אשר אם נחלק הסך ק"ך לשלשה (3:021) נמצא שאכל (שהרג כמו ואכלת את כל העמים), בשליש היום מ' אלף, ועכ"ז "מארת ה' בבית רשע", שנפל ביד מלך אשור. ונוה צדיקים יברך, זה חזקיהו שהיה אוכל ירק. שירק מורה על חולשתו, ואעפ"כ זכה לעמוד בפני אשור. להורות, כי לא בכח יגבר איש ולה' התשועה.

{וישבי בנוב וכו' אתא שטן אידמי כטביא וכו' קפצה ליה ארעא לאבישי, כי אדברו אמיה, כחש וקטליה. (צה)}

כשנתבונן בכתובים, נראה שאף לאחר שכיפר דוד את עון מות הגבעונים ושאול (שלא נספד), כפי שנאמר "ויעתר אלקים לארץ, בכ"ז נאמר "ותהי מלחמה, ויעף דוד, וישבי אמר להכות את דוד". אשר מכל זה הבינו חז"ל שטרם נתכפר לו לדוד עון מה שגרם להרג נוב וכו' – עי"ז שהכשיל לאחימלך לתת לו החרב ולחם, וליחשד. אשר בסיבת כך נטרד דואג ושאול, ומזה גם ענין הגבעונים והמוקעים, וערכו שיח כביכול בין דוד להשי"ת, שעד מתי ישאר עון מה שגרם בידו, כי הבינו מזה שנאמר ויאמר להכות את דוד – ובסמיכות לאמור: "ויעתר אלהים לארץ", שזה כעונש לדוד על עון נוב, ושדוד קיבל עליו עונש מות במקום הרעב כיון שנעתר ה' לארץ.

וסיבות חוסר השמירה ואי הזהירות, שבה נלכד דוד אז, כינו בשטן שנדמה לצבי, (כשם שכינו לעצת יצה"ר, של גלוי אהל שהתרחצה תחתיו בת שבע על הגג ע"י יריה על צפור כאמתלה בפני עבדיו; שטן). וכשכמעט נלכד דוד ברשת ישבי, שחשב לתפסו ולהתעלל בו, כנרמז ויאמר להכות את דוד, וכדי להמחיש לשירו "תרחיב צעדי תחתי", תיארו, שכאילו כבש לדוד בבי סדיא, שהוא עינוי קשה ממות, ושנעשה לו נס דמכא ארעא וכו', ושאבישי נתרגש מהעדרו וחש למערכה פתאום, באופן המכונה בפיהם קפיצת הדרך, כי כך כינו למהירות והצלחת הדרך אצל יעקב ואליעזר. והרחיבו בתואר הענין, שבעש"ק היה עת יפתחו אנשי המלחמה חגוריהם ויעסקו ברחצה והכנה לש"ק, וגם כדי שיעלה יפה עם מאמרם, במקום האחר, שבשבת ימות. והחידה לגורלו דימו לכתמי דם במים בדמיונם (וכן המשילו לבנ"י ביונה המטרפת). ושלרוב חפזון והצלה נחוץ להשתמש בשרביט המלך, וששאל ע"כ בביהמ"ד (כדרכם לחרוז אגדה בהלכה לברר הדין). ועיטרו לאבישי בנצחון מוקדם על אם ישבי, המזוינת כדרך נשים במוט פלך שבו רצתה לפגוע בו. ושישבי בראותו לאבישי שחש, רצה להרוג לדוד. אך הוא נתעודד ונתחזק כשראה לשר צבאו, שחש לעזרתו, וכיון שאבישי לא עשה מאומה רק בהופעתו הפיח בדוד רוח גבורה, כינו לישועת ה' ופלאי הצלתו, "בשם", דאוקמיה בין שמיא לארעא. שענינו, שגרם לו להחזיק מעמד בהתגוננות, בס"ד, כי "אין חבוש מתיר עצמו".

וערכו שו"ת בפי דוד ואבישי, מאי בעית? דהינו מה גרם שהגעת לזאת, וענה על כך, שכעונש שמימי, בא לידי תסכול. ועל זה א"ל אפיך צלותך, כלומר, שאינו מחפש תקון לעוונו, ובשתיקתו משלים עם עונש בידי אדם. והושם המשל העממי בפי אבישי בר ברך וכו', הכולל סכלות בנ"א לדאוג לצאצאיהם יותר מלעצמם. מזה שא' דוד, נפלה נא ביד ה', ולא ביקש לדחות לעונשו לזרעו ולבסוף נהפכה בעותיה ונתקיימה בזרעו אשר הכריתתו עתליה, פרט ליואש שאותו יחסו לאבי הסיבות, והוא אמרם, אלמלא נשתייר אביתר לאחימלך לא נשתייר מזרע דוד שריד ופליט, לומר שהכל במשפט ה' לעולם. (וכך דרך הדרש לחקור אחר הסיבות ואחר דין ה' מדה כנגד מדה, כאמר' לפי שבא אבשלום על י' פלגשי אביו ננעצו בו י' לונביות, ולפי שגנב ג' לבבות נתקעו בו ג' שבטים, וכן כנגד י' לגימות שנתן נבל לעבדי דוד נתארך לו י' ימים, (ר"ה), וכן בשביל מ"ב קרבנות שהקריב בלעם הובקעו מישראל מ"ב נערים (סוטה מ"ט). וכן ע"פ המשל "בר ברך קירא ליזבן", בנו מאמרם, אלמלא תפלת דוד, היו ישראל מוכרי רבב (שם מ"ט).

וכן פי' בספ"ר שהדברים אינם כפשוטם ושהכוונה שדוד נענש על שרימה לאחימלך, עי"ז שה' סבב שירדוף לאיזה צבי או לגבור קל כצבי ופגע באויבו שכמעט הרגו, אלמלא נמלט והסתתר או התבצר בצוק, ואבישי שחש לעזרתו לא הצליח אלא להעמיד ולעכב את ההתגברות עליו והסכנה ממנו, ע"י השתפלות והתגברות עד שהתפלל לה' והצילו.

{בא עליהם סנחריב וכו' במ"ה אלף בני מלכים בקרונות של זהב וכו' אורך מחנהו ת' פרסה. רוחב צואר סוסיו מ' פרסה. סך מחנהו 002 רבוא חסר חד. (צה)}

דברו חז"ל כאן דרך גוזמא להגדלת הנס ולפי גודל ההצלה מידי אותו עריץ כובש העמים, בעקבות הכתובים: "אם יספיק עפר שומרון – אני קרתי וכו' ואחריב כל יאורי מצור", והרחיבו התאורים ואמרו, ראשונים עברו בשחי וכו'. ורמזו באמרם חסר חד, שעל אף כל המונם, היה חסר להם כח אחד, כחו יתב', שמבלעדי רצונו לא יועיל המון רב. ורק לפי פשטו של המשל הקשה אביי חד אלפא וכו' כדי להדגיש נקודה זו.

{במה הכם? ביד הכם ר"י באצבע הכם. (צה)}

כלומר מה טיבו של הנס שעל ידו סיבב ה' מיתת עם רב בשעה מועטת? ר"א או' שזה היה סיבה על טבעית בכח ה' וידו החזקה כבריאה חדשה, כנס קריעת ים סוף וטבוע מצרים, שבם נאמר "היד הגדולה". ור"י או' באצבע (לא כל היד), שהוא נס בשתוף הטבע של שתוף ההנהגה הטבעית, וההשגחה הנסית פרטית, כנס מכת הכנים שבה הודו החרטומים, שאינה סתם מקרה טבעי אלא אצבע ה' ניכרת בה, וכמו"כ מגפת סנחריב היתה נס בולט באמצעות הטבע הרגיל.

{א"ל הקב"ה לגבריאל מגלך נטושה? א"ל נטושה ועומדת מששת ימי בראשית, אותו הפרק זמן בישול פירות היה, א"ל הקב"ה לגבריאל כשאתה יוצא לבשל פירות היזקק להם שנא' מדי עברו יקח אתכם. וכו' וי"א בחוטמו נשף בהם ומתו. ר"י אמר כפים ספק להם ומתו, רי"א אזנים גילה להם ושמעו שירה מפי החיות ומתו. (צה)}

ידוע הוא כנוים לסדרו של עולם וטבעו, בשם גבריאל ושר העולם. והענין שרמזו לנו הוא שאחרי מסעם המיגע, הקדים ונשף הש"י אותם ברוח חמסינית קשה ומחניקה עם מכת שמש קשה ביותר, אשר היא טובה לבישול הפירות, ששלטה בהם, וליהטה אותם בהיותם חשופים ללא כל מחסה בשדה. (וזהו ענין "בדרכך" וכו'. כי בתחילת עונת הקיץ היה.) ו"היד, או האצבע שבנס", הוא מות הקצינים וראשי גייסות שבהם בלבד. ור"י או' שהש"י שלח בהם סערה כעין רוח פרצים משני עברים מתחלפות ונוגדניות, עד שמתו כולם ממשב סערות, כאילו כפיו ספק בהם. "וחוטמו נשף בהם", הוא רוח מחניקה ומזיקה. ור"י יסבור שה' השמיעם קולות שירה ופחד נורא, עד שמת לבם בקרבם מפחד ואימה מקול שירת חיות הקודש שבארץ – המה חזקיה וסייעתו, אשר מגודל בטחונם בש"י, פצחו בהלל ושירה בלילה זו שהיתה ליל הסדר (פסח) בתרועת נצחון שבקעה שחקים והפילה חתת מות במחנה סנחריב, נוסף על תלאות ונסים שנתרחשו כנ"ל.

{עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה.

}פי', יצירת מין האדם יש בה פרסום מציאותו של הקב"ה יותר מגלגל חמה. כי הוא מודיע ומכריז בפיו על הכרתו בבורא. וזהו ענין אמרם, גדול מה שנא' בצדיקים יותר מהקב"ה, שבם נאמר "מקדש כוננו {ידיך}". ובהש"י נאמר "וידי יסדה ארץ".

{יגלח ה' בתער השכירה וכו' אתא קב"ה אידמי ליה כגוברא סבא אמר ליה כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאיתית לבניהו וקטלתנהו מאי אמרת להו? זיל שני נפשך ואייתי לי מספרא ואגזיך רישך ודיקנך. אזל לההוא ביתא ואמר להו הבו מספרא. א"ל טחין קשיאתא וכו' גזיה לרישיה ודיקניה. (צו)}

ע"פ מה שפירש רב נסים גאון למושג אליהו בחז"ל, יובן ג"כ ענין אתא קוב"ה כאן שהש"י זימן לו מי שיעצו לדעתו. ובעקבות הכתוב שתיאר את מפלתו בציור השחתה וגלוח של הראש והזקן ע"י ה' (שהוא ביטוי להשפלת כבודו עקב התפוררות חילו העצום), תיארו לנו חז"ל ג"כ במשל וציור דומה, איך היה שרוי בחרדה ובושה אודות המפלה שגרם לבני מלכי מזרח ומערב, וכמאמר הכתוב "וישב בבושת פנים לארצו", המרמז שבעצם שובו בלעדיהם אחרי שה' גלח והכרית שרי חילותיו המכונים בזקן, עם חייליהם (המכונים בשער הרגלים) (הרומז על חיל רגלים) שהיתה נסיגתו מסתמא תוך החלטה של התחפשות, ושנוי אופי, ושנוי מדיניות הכבושים והמלחמות. ומסתמא בערמתו היה נאלץ הרברבן הזה להכנע ולהתרפס לבני עמו וארצו ולכל מקום בואו, מה שתיארו שזה בשבילו כטחינת קשיתא שהוא מעשה עבדות ושפלות חנם (כשמשון). ו"סבא", הוא כנוי למושיעם של ישראל ע"ד "ועד זקנה ושיבה אני הוא". ובתאור חריכת זקנו בעצמו, רמזו בלגלוג איך הוא בעצמו גרם למפלת חילו עי"ז שלחצם עשר מסעות באותו יום שרב וחמסין, שהחליאם והכשיר הקרקע למותם ע"י גבריאל שהזדקק להם בעת עברו לבשל הפירות. ואולם כל תחבולות התרפסותו לא הועילו לו. ואפי' בניו בגדו בו בהכירם, כי נכון הוא לנצל אף אותם למען עצמו. והואיל ונזכר במקרא ארץ אררט חרזו חז"ל ע"ז ענין התיבה הקשור בשם זה, כי עובד אלילים וקרשים הוא, מעצים וצמחים שהשאיר ה' ברחמים אחר המבול שהיה על חטא זה.

{ויחלק עליהם לילה אותו מלאך שנזדמן לו לאב' לילה שמו. (צו)}

כל סיבה מסייעת, היא בבחינת מלאך. ומהדגשת הכתוב "לילה", הבינו חז"ל שגורם הלילה והאפילה הוא שעמד לו לאברהם אבי' לגבור עליהם להפתיעם ולהומם בחשיכה. ואפשר שבנוסם בבהלה נוקשו בדרכם ונלכדו בפחים ופחתים. והואיל ולילה עת התגלעות בזנות, זמה, ושכרות, כרמז הכתוב "והלילה אמר הרה גבר", הבינו ג"כ שמסתמא אותם מלכים וחילהם היו טרודים ושטופים בזמה עם נשים רבות ששבו, ושעי"ז נשתה גבורתם ולא יכלו לעמוד על נפשם, מול מלאך ה' רודפם, שנפל עליהם בלילה פתאום על מטת זמתם. ור"י הוסיף שאף מן השמים נלחמו בם ברוב חום או קור וכיצ"ב, אשר הכשילם והמם ואבדם, ונחלק עליהם הלילה. לאברהם לישועה, ולהם למפלה.

{אע"ג דשלחו מתם הזהרו בבני ע"ה כי האי מלתא מודעינן להו וכו' ומה בשכר ד' פסיעות וכו' כשאני משלם לא' ויצחק עאכ"ו. (צו)}

עיי' פירושי רש"י מאי מודעינן להו. ואפשר גם לפרש, דאעפ"י דיש ליזהר בבני עמי הארץ ובכלל זה בני גרים, עכ"ז מותר להודיעם שיש יתרון לת"ח בני ת"ח עליהם, וכמוכח בסוף הלשון כשאני משלם לבני אב' יצחק ויעקב עאכו"כ.

{כד רהיט (נבוכדנצר) ד' פסיעות אתא גבריאל ואוקמיה, ואלמלא לא אוקמיה לא היתה תקנה לשונאי ישראל. (צו)}

פי, יד הגבורה וההשגחה סיבבה איזה סיבות טבעיות שמנעוהו מלכת עוד. כדי למנוע קטיגוריא על ישראל.

{בעא למהדר. מסתפינא דלעבדו בי כלסנחריב, נפק ב"ק ואמרה ליה, שוור בר שוור דמטא זימנא דמקדשא חריב. והיכלא מיקלי. פש ליה חד נרגא. אתא מחיה בקופא ואפתח. הוה קא זיחא דעתיה. נפקת ב"ק ואמרה, עמא קטילא קטילת, קמחא טחינא טחינת. (צו)}

כלומר כשראה בתחלה שאינו מצליח במלחמתו, הרהר ליסוג מחשש פן יקרהו כסנחריב, אך מאת ה' התחזק לבו שיצליח וכי עת חרבנם הגיע, אך כשהתגאה בנצחונו, שמע דעה רווחת והסכמת הכל, והשיב אל לבו שאך מאת ה' היתה זאת, כי צורם מכרם.

{שיתא אלפי הוה עלמא וחד חרוב שנ' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אמר אליהו לר"י אין העולם פחות מפ"ה יובלות וביובל אחרון בין דוד בא (צ"ז)}

כבר ביאר הרמב"ם במורה לזה ואמר, שזה על דרך משל. וראיתו דוקא מאמרם "חד חרוב", שזה מלמד שעולם נשאר קיים, לא שחזר לתהו ולאין. והעקדה (ישעיה ב') פירש, שהכוונה כי באלו הששת אלפים תמשך תגבורת היצר בעולם עד שעיקר השתדלות האנשים יהיה אך בבנינו, אך מהאלף הז' ואילך בהמול ה' לבבם, תהיה כל כוונתם אך לבנות ולהשלים את עצמם ולעזוב לעוה"ז חרב, דהיינו שלא יקפידו בעניני עוה"ז, וכעין שבירך לתלמידיו יה"ר שיחרב ביתך וישתכלל אושפיזך. וגם מהראיה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ראיה לפירוש הרמב"ם, שמדובר על שגב, כי אם אין עולם, ע"י מי יושגב וישובח?

ובספ"ר פי' וז"ל, ר"ל שירבו המלחמות והמות בב"ח, ותחרב ותשום הארץ ולא ישאר רק ה' והדבקים בו, והראב"ע. סובר שישחת שוב העולם ע"י שיכסוהו המים ויציל ה' לדבקים בו כמו לנח, וענין מאמרם "אין העולם פחות מפ"ה יובלות, או דרצ"א שנים, הוא לחיזוק התקוה לגאולה בזמנם, ולהציל מיאוש, ועל כן דרשו, שהמשיח לא יבא רק אחר זמן זה לא קודם ושאין לצפות לו קודם, כדי שלא יבואו לידי יאוש. ומזה שעברו כבר כמה יובלות אחר אותו יובל שאליהו הבטיח שבן דוד בא בו, יש להוכיח שענין אליהו, הוא כפי שפירש רב נסים גאון.

{מריש הוה אמינא ליכא קושטא וכו' בעלמא, הוה ההוא מרבנן דלא משני בדבוריה ונסיב אתתא מאתרא דלא משנו בדבורייהו ולא מיית איניש מהתם בלא זימניה, יומא חד הות איתתיה חיפה רישה. אתת שכנתה טרפא אבבא. סבר לאו אורח ארעא. אמר ליתה. ושכבו עלה תרין בניה, אמרו ליה מאי האי, קום פוק מאתרין דלא תגרי מותנא בהנך אינשי. (צ"ז)}

אף שאצל חז"ל הגדרת אמרת אמת, תלוי בכוונה הטובה והמטרה הנעלה והנרצית, וע"כ אמרו גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה. ושמותר לשנות מפני דרכי שלום, כיעקב והשבטים, אפעפ"כ בא רב טבות לומר שהוא השתדל גם לא לעבור על התוכן המילולי של מלת אמת (ובפרט כשהזדמן בחברת חכמים). ואפעפ"כ אירע לו שנכשל ונאלץ לשנות בדבורו, בדבר דלאו אורח ארעא לאמרו בדיוק, כמו חופפת ורוחצת. וע"כ נתרגש שלא נמלט ממכשול זה מלשנות בדבורו, וחש שהוא מוצא מכלל אנשי העיר שנזהרו בענין זה, אף שזה בענין שאין בו פגיעה באמת, כי סוף סוף הוא מלמד לשונו דבר שקר, ואנשי המקום חוששים, שלאט לאט ילמדו ממנו לילך בדרך שוא ומות.

{וליוצא ולבא אין שלום, אף לת"ח שכתוב בהם שלום. (צח)}

בחגיגה דרשו, כיון שיצא אדם מדבר הלכה למקרא, שום אין לו שלום. דהינו שלימות. ונקטו את זה כמשל ודוגמא, לומר, שתעודת האדם היא לעלות בשלמות, ואשר עלה וירד למדרגה פחותה, יקשה לו לשוב ולצעוד עוד על השלמות.

{כתוב בעתה וכתוב אחישנה,, זכו אחישנה לא זכו בעתה. זכו, עם ענני שמיא. לא זכו עני ורוכב. (צח)}

ענינו, ששתי דרכים לישועה ולגאולתו להחזרת תפארתו, או ע"י השתדלות וזריזות במעשים המקרבים ומחישים אותה בס"ד אם ראוים וזכאים לכך, או ע"י הגעת העת והצפייה לו, ואז ההתפתחויות אטיות, כעני ההולך לאטו על חמור, אבל אם זכו והצליחו בהשתדלותם תחוש ותתרחש הישועה כענני שמיא.

{א"ל ריב"ל לאליהו אימת אתי משיח? לכשירצה אדוננו זה, אריב"ל שנים ראיתי וקול ג' שמעתי. (צח)}

כבר פרש"י שאדון זה רומז אשכינה, דהינו, שהכל תלוי ברצון השי"ת, וענין דברי ריב"ל שנים ראיתי הוא, שאם אמנם אני דברתי בענין שנים, באליהו ומשיח, אך התשובה אשר השגתי, היא כקול שד-י האומר שאך ברצונו נוושע. ואפשר שנתכוון ברמזו לו באדון זה לומר, שמשיח ה' מצוין ומזומן היום אם בקולו תשמעו יחיש משיחו. וכביכול הוא נוכח לנגדו. ובספ"ר פי', שכל זה היה בחלום.

{אימת אתי משיח, זיל שיליה. והיכא יתיב, אפתחא דרומי בין סובלי חליים, אזל לגביה א"ל אימת אתי מר? א"ל היום… (צח)}

בזה רמזו לו תכונותיו של משיח שהוא מבין הבאים בפתח רומי, דהיינו המשתדלים אצל המלכות עבור אחיו הנאבקים וסובלים בצערם, כענין "אכן חלינו הוא נשא", וכמושיע הראשון מ"ר שראה בסבלותם, וכזקני ישראל ושוטריו שהוכו עבורם, וכן מצאנו לעזרא ונחמיה מצטערים ומשתדלים אצל מלכי פרס. וע"כ אמ' רב "אי מן חייא הוא כגון רבנו הקדוש". ור"נ א', אנא הוא, כי עיקר תכונתו שיהיה מנהיג דרוך ומזומן לטובת עמו, וצרכי עצמו טפילים ועראים לו ביותר, וכן שונה הוא משאר מנהיגים בכך, שמצפה ומקוה בעיקר לתשועה וגאולה מהש"י, כענין הכתוב "אשר לא יקוה לאיש".

{אין בן דוד בא עד שירבו המסורות, עד שיתמעטו התלמידים, עד שתכלה פרוטה מן הכיס. (צז)}

כוונתם שביאת הגואל תהיה רק מתוך רחמי ה', שיחוס על עמו ותורתו לאחר שירבו כ"כ מסורות ומנהגים בישראל מרוב ואורך הגלויות, ומאן דאמר עד שיתמעטו התלמידים – היינו תלמידים שלא שימשו כל צרכם שמרבים מחלקת בישראל ומעכבים הגאולה, שאפי' המשיח לא יוכל להם ללמדם דעת ויראת ה'. ומאן דאמר עד שתכלה פרוטה מן הכיס. היינו עד שיהיו ישראל כ"כ דחוקים למחיתם ולקיומם, וישוועו אל ה' בצר להם כמו בגאולה הראשונה שנא' בה ויאנחו בנ"י ויזעקו ותעל שועתם אל ה'.

{אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר ר"י שרא ליה מריה לר' הילל הרי זכריה בבית שני מתנבא, הנה מלכך יבא לך עני וכו' (צט)}

אפשר שכוונת ר' הלל להפנות את תשומת הלב והצפיה לחיי העוה"ב וכפי שנהג הרמב"ם בפרק חלק יעו"ש. או לומר שהמשיח לא יבא לישראל אם לא יזכו, כי זכות האבות כבר נגמר בבית ראשון, ושארית זכות דוד אכלוה בימי חזקיה. ור' יוסף הקשה שרואים מנבואת חגי וזכרי' שהיו אחרי חזקיה הרבה, שעכ"פ עוד יבא המשיח {ללא שום תנאי}. ולפי זה לא חלק הלל בכלל על עיקר האמונה של ביאת משיחנו. וגם רש"י שכתב "אין משיח לישראל אלא הקב"ה ימלוך עליהם, אפשר שמתכוון שר' הלל לא כופר בימות המשיח, אלא ענין דבריו שאותם ההבטחות שבמקרא לימות המשיח יתקיימו ע"י הש"י לאו דוקא ע"י מלך משיח, אלא בכל אופן ע"י שתמלא הארץ דעה וכולם מעצמם ינשאו את ישראל, (על דרך מה שאמ' ביהמ"ק ירד בנוי מן השמים דהינו הסתייעות נסית מיוחדת). ואותם מקראות שדברו על אישיות מיוחדת יפרשם על חזקיהו. ברם על שניתן לטעות בכוונתו, אמרו שרא ליה מריה.

{אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא, שנ' אשקיע מימיהם ואח"כ אצמיח קרן וכו'. (צח)}

ע"פ מליצת הכתוב שמתאר את פרעה כתנין, וחייליו כדגים, וע"פ מאמרם שדגים קטנים הם רפואה שמפרין ומברין גופו של אדם. באו לרמוז שאין ישועת ישראל באה עד שהאומה הישראלית החולה והדוויה מחרבנות ויסורין, תבקש עד"מ עזרה ממצרים וכיצ"ב, מבטחם המכזיב ולא תושט להם. והם דברי הנביא, כי לא תצמח קרן לבית ישראל רק אחר שיסיר התנין שהתנכל לב"י. ונתכוונו לרדות ולהוכיח בזה למנהיגים המתקרבים למלכות ומחניפים לשליטי עולם כדי למצוא חן בעיניהם ולהפיק טובת הנאה לעצמם. וע"כ אמרו שאין בן דוד בא, עד שישפלו כ"כ ויתאכזבו ויתיאשו מאוה"ע ויתעוררו לקוות ולצפות אך לש"י. וזהו ענין "עד שתכלה המלכות הזלה מישראל", (ופירש"י שלא ישאר להם כל שלטנות קלה). וכן עד שיכלו שופטים וכו'. ובכוון זה אפשר לבאר את מאמרם "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", על גדולי הדור שמכונים "נשמות", לעומת ההמונים שנחשבים גוף וחומר. וכעין זה גם "עד שיכלו ב' בתי אבות, שהם תרי נשיאה, דבא"י וריש גלותא, שענינו, שלא תצמח הישועה אלא מתוך המצוקה. (ואפשר שהיתה בקורת כלפי ההנהגה בטענה שמרדימים הם את העם מלהתעורר לעלייה ולגאולה).

{כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליה של מעלה ושל מטה. (צט)}

פי', הכוחות העליונים השכליים של הנפש המשכלת וכחות הגוף החומריים, יתאחדו יחד להביא לשלימות ולתכלית הנרצה.

{לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת. (קא)}

כבר ביאר הר"מ (בפ' י"א מע"ז) שאין הלחש עצמו מועיל כלום ואינו רק השפעת דמיון שוא בדעת הסכלים, והוא חובר חבר שבתורה, שלוקין עליו כשיש מעשה. והתירו במקרה של נשיכה מסוכנת רק ללחוש (בלי מעשה), כדי להפיס ולישב דעתו עליו שלא תיטרף.

{שף משחא ונפקו ליה צמחי באפיה וכו', זיקא דחמת חזינא הכא, עבדא ליה מלתא. (קא.)}

זיקא דחמת, הוא כעין רוח ארסי מלשון חמת זוחלי, ועשתה לו רפואה ונתרפא.

{וידח ישראל מה' והחטיאם חטאה גדולה. (ק"ב.)}

פי', עי"ז שמנע מלעלות לירושלים נדבקו בעגלים שגרמו להרחקתם והדחתם מה' ותורתו, וגם בעצתו הרעה לעשות ב' עגלים בקצוות א"י הדיח את ישראל מהש"י והרחיקם זה מזה, עד שלא יוכלו להתאחד ולהמלך לשוב לש"י לעבודתו לעיר קדשו ומקדשו, כי בעגל אחד ומקום אחד חשש פן יתיעצו וימלכו בדעתם, וישימו אל לבם לשוב לש"י. ועל כן פילגם וחלק לבם. וכן גם כדי לטעון שרק עגל אחד הוא שיש בו חטא, אבל שני עגלים בתור אמצעי אין חטא, שאין חשש לתעות בשנים, לחשבם שני אלוהות, ואינם אלא סמלים ואמצעים.

{אחר הדברים שתפסו ה' לירבעם וא"ל חזור בך ונטייל אני ואתה ובן ישי בג"ע. ומי בראש א"ל בן ישי בראש, א"ל, אי הכי לא בעינא. (קב.)}

ממשמעות "אחר", הבינו חז"ל, שהיה פה רק הרהור ומחשבה לתשובה, בעקבות מופת יבושת ידו ושיבתה, שזה בא לרמוז לו, שישוב מגאות לבו (שגרמה לו הדחתו) ודי לו בגדולה שזכה למלוך על י' השבטים, שכן משתמע מנס שוב ידו, שכיביכול ה' מפייסו ותופס בבגדו, שודאי נס היד ואכילת האריה לנביא, גרמו הרהורים לשעה בלבו, לשוב לה' עם בית דוד, ולטייל בגן עדנו ואמונתו, אך כאשר זכר שצאצאי בן ישי בהכרח יהיו במעלה בראש, בזכות אבותם ויחוסם, אמר לא בעינא, דהיינו, לא התגבר על יצרו הרע, מרמות רוחו שטרדתו מראש והשחיתתו לעד.

{ויועץ המלך וכו' שהושיב רשע אצל צדיק אמר להו חתמיתו על כל מה דעבידנא, הין. אפי' למפלח לע"ז, אמר צדיק ח"ו. אמר רשע לצדיק ס"ד דגברא כירבעם פלח לע"ז, אלא לנסות אם תשמעו לו הוא דבעי, ואף אחיה טעה וחתם, שהרי יהוא צדיק היה, ומאי גרמא ליה, אלא חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה (קב)}

בזה רצו לרמוז לנו היאך הצליח ירבעם להדיח לכל ישראל גדוליהם וחכמיהם לדעותיו, ואף את מושחו אחיה השילוני מדוע לא נשמע קולו עוד. ומכל מה שדרשו בשמלה חדשה שאין בה דופי, אף תורת ירבעם אין בה דופי. ד"א שחדשו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, וכן דרשו. "ושניהם בשדה", שכל ת"ח לפניהם כעשבי השדה, ושטעמי תורה מגולין להם כשדה", מכל זה נראה, שירבעם פלפל עם רבו בטעמי תורה ומטרות מצותיה, כדי שהלכותיה יהיו מסורין בידו, ויוכל לשנות ולתקן כפי הזמן והצורך, מצד שנכנס בדעתו חשש, שאי אפשר שהעם ישאר נאמן לממלכתו, אם מרכזו הרוחני תהיה עיר דוד והליכותיה. ואפשר שהצליח בתחילה להטעות לרבו ולחכמי ישראל ולקבל את אישורם וחתימתם לכל מה שיגזור ויתקן כביכול בשם התורה ובמסגרתה, וכך הצליח להדיח לישראל אחר העגלים בדרשו להם בודאי, כי ה' מלא הארץ כבודו, ובכל המקום אשר אזכיר את שמי (וזה היסוד למקדש חוניו). ושעגל, אינו ע"ז, אלא סמל אלהות מקדמת דנא שאהרן עשה, ושאחד אולי אסור, אבל שנים מותר. ובודאי שמתנגדים רבים נהרגו, ובעיקר ראשי סנהדראות, וכך הצליח להחדיר לרוב חכמי ישראל את רעיון שלמה חדשה שהתכסה בה דהיינו לתת מלבוש חדש לתורה, ורק לשמור עיקר העבודה והאמונה, אבל כהנים אחרים, חגים אחרים, מקום אחר, מאי איכפת לו להקב"ה?! והטיבו לרמוז שעמל רב היה לירבעם להחדיר את רעיון שיטתו ועגליו בעם, ע"י וכוחים הסברה וסמפוזיונים של הושבת צדיק אצל רשע, וכן נזכר בירושלמי שהיה מושיב כשר ע"י שני ליצנים, ושואלו איזה דור מוכשר, ועונה דור המדבר. והלא עשו עגל? וא"כ ירבעם עשה שנים, חביבות כפולה. ולזה כיון בכוזרי (ב"ד ד') שירבעם לא מרד באלקי אמת, אלא בחוקי התורה וכן מיכה. לא כן בית אחאב עובדי הבעל.

{ר"א אמר למחר נפתח בחברין, אתא מנשה אתחזי ליה בחלמיה, א"ל מהיכא שרו המוציא? א"ל לא ידענא. א"ל אי חכמיתו כולי האי מ"ט פלחיתו לע"ז? א"ל אי הות התם הות נקט בשיפולי גלימא ורהטת בתראי. (קב:)}

נראה שכשרב אשי קבע לדרוש למחרת בסיבות טעותו של מנשה ועונשו לעוה"ב, הרהר בענין מבערב, ועלה בדעתו למוד זכות עליהם והתנצלות להם ממצב זמנם לפי האוירה, הדעות והאמונות שפשטו ושלטו בדורם, והסיק שגם אנו אילו היינו בזמנם לא היינו אלא כתלמידיהם, כי הם חכמים וחשובים מאתנו, כמו שחשוב צד הפת הנאפה ראשון, שחכמת האחרונים אינה אלא מכח הראשונים היא להם, כי לא אוילים היו להשתחות לאלילים ולמלאכת השמים, אלא שהחקירה והדעה שפשטה אז היתה, שאין השגחה לסיבה ראשונה, וא"א לעבדה, דלית מחשבה תפיסה ביה, וע"כ קבעו ותפסו שאין לעבוד אלא לנאצלים רוחניים, או מוחשיים, וזה טעות שכל שאין העבודה לסיבה ראשונה ללא כל אמצעי, הר"ז ע"ז. ורמז לנו רב אשי ג"כ באמרו "מהיכא שרו פיתא, מהיכא דקרים", שמנשה ידע והכיר בסיבה ועילה ראשונה, שאפי' אוה"ע הרחוקים שאין מכירין באלקי ישראל קרו ליה "אלה אלהיא", אלא שהתפיסות הנ"ל, והטעות שהתפשטה בעולם היטעום.

{בתחילה עשה לו (מנשה) פרצוף אחד, ולבסוף עשה לו ד' פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעס. (ק"ג)}

לראשונים היתה דעה נפסדת שכל אומה היא תחת אל אחר, וחלקו של אחר מצליח או כושל, וכדי להיות תחת זולתו, יש לפרוק לחלוטין עול אלוהו תחלה, וע"כ השתדלו לפרסם בישראל דעות עע"ז ומנהגיהן, וכמא' הנביא "נהיה כגויים לשרת עץ ואבן", וע"ז ענם "אם לא ביד חזקה אמלוך עליהם". וזה ענין אמרם "שתראה שכינה ותכעס", שעצם הרצון והמחשבה להתרחק ולהכעיס גורם לסלוק השכינה, והיא ההשגחה הפרטית, שכשלא היו מצליחים ופורענות היתה נוקמת בהם, היו תולים בחוסר נתוק עצמם כ"כ מהש"י לע"ז, והיו באים לידי הכעסה יתירה, וכן פי' הספורנו בפר' ואתחנן "להכעיסו" – לסלק השכינה.

{כי אתא יהוקים אמר, קמאי לא ידעי לארגוזי, כלום אנו צריכים אלא לאורו, יש לנו זהב פרויים, יטול אורו. (ק"ג)}

אם לראשונים נשאר מעט פחד ויראה מהש"י בידעם כי צריכים לאור ישועתו להצילם מכף אויביהם ועמים שסביבם, הרי יהויקים הרשיע להכעיס בפרסמו, כי שם ישועתו באוצרות זהב וכסף שיאירו דרכו. ובם שם כסלו ומבטחו, לשחד ולשחר בו פני מלכים, ולכרות בריתות עם מלכיות שיהיו לו לעזרה, ואף כי גם העושר ביד ה', כפר בזה ואמר, שזה בידי בנ"א לעשות חיל.

{"ויחתר לו". מלמד שעשה לו הקב"ה למנשה כמין מחתרת ברקיע לקבל תשובתו מפני מדה"ד. (קג)}

כוונת דבריהם, שלפי מדת הדין אין מנשה

ראוי לקבלת תשובתו מרוב מה שחטא, אלא שנתן הדין לחתור ולעתר לו ולמצוא לו פתח דחוק להכנס עמו לפנים משוה"ד כדי שלא יתחלל ש"ש בעיניו ויאמר "איהו נמי כותהון". וע"כ אמרו חז"ל שלא נתקבלה תשובתו לחלוטין להתם פשע ולמחות חטא, אלא למלכותו השיבו. וזה גם מפני שעתיד בן בנו לשוב יותר ולהשיב העם. א"כ אף שמצד הדין הוא עצמו לא היה ראוי, לכבוד שם שמים ולמען תולדתו נעתרו לו.

{בקשו למנות עוד אחד, באה דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה… וירדה אש וליחכה בספסליהם. יצאה ב"ק ואמ', מי שהקדים ביתך לביתו. (קד)}

חז"ל שדרכם לבקר מעשי כל אחד ללא משוא פנים העבירו גם לשלמה תחת שבט בקורתם. ומפשפוש ובדיקה במעשיו ודעותיו, כמעט נטו לשלול ממנו חלקו לעוה"ב. אך מיד נרתעו מלהחליט דעה עליו, הן למען כבוד בית אביו שדמותו מזדקרת לפני כל אחו"א. אך אין בזה כדי לחפות על הקטרוג הרב על מעשיו. אולם זכרון אש שהוריד בתפלתו מן השמים בחנוכת הבית מזעזעת ומחרידה, וכאילו ירדה אש וליחכה ספסלי ביהמ"ד והרתיעה את ההרהורים בו. אך שוב מתעורר הקטרוג בו ומאידך מסנגר עליו עצם הקדמת בנין ביהמ"ק לביתו. אולם זה היה מעשה חד פעמי, אבל דעת הבת קול שהוא הדעה הכללית המזכה את שלמה מכרעת. ולבסוף חדלו מלהרהר בו ולבקרו ולפגוע בכבודו, ולחוב בנפשם כי בשמים שוקלים אחרת, ובוחנים ללבב, וזה ענין "המעמך ישלמנה".

{בשביל והטוב בעיניך עשיתי מה אות. בשביל מה אות, גוים אכלו על שולחנו. ובשביל כך גרם גלות לבניו. (ק"ד)}

כלומר בעון החזקת טובה לעצמו שעשה טוב, בא לידי כך שביקש מהש"י אות על הבטחת חסד, דבר שנובע מחוסר ענוה. וזה הביאו לידי כך שגוים יאכלו על שולחנו וישמש עליהם, ואף הביא גם לידי כך שאשתו תשמש עליהם, וליהירות, עד כדי להראותם אותה ואת בית גנזיו ואת סוד בטחונם שהוא חזק יותר מברזל. אשר כל זה מהווה חילול כבוד ה' וכבוד ישראל, דבר שגרם וגלגל גלות לבניו.

{הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי (ק"ה)}

פירוש, שהם מזרעו או מאותה מוצא, או שהם בעלי אופי שוה ואותו טיפוס.

{בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שמשון בשתי רגליו, (ק"ה)}

כוונתם בזה שהילוכיו וצעדיו של שמשון היו בנס. והוא ביחס להם כפסח בשתי רגליו שאינם מכחו הטבעי אלא מרוח ה' שפיעמה בו, ולעומתו בלעם מצד אחד מנוע היה – לא תלך עמהם, ומאידך, ויחר אף ה' כי הלך הוא, והיה רשאי לילך, אך בתנאי – את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר.

{בלעם קוסם באמתו היה. בועל אתונו היה. שנא' כרע שכב. וכת' בין רגליה כרע נפל שכב. (קה)}

דרשו בו כל הגינוים הללו, לא רק על דרך הכלל כל מה שאתה יכול לתלות ברשע תלה, ובפרט בבלעם, שאמרו עליו "בכולהו בל תפיש למדרש לבר מבלעם" אלא בעיקר כפי שאמר הרמב"ם שלא יתכן שתבא אותה עצת זנות אלא מאדם שרוחו ונשמתו שקועה בזנות וכל מיני זמה וטנוף. והרחיבו בתיאור גנותו והשפלתו בשם בהמתו שהוכיחתו והכלימתו במעשי אישות בה (סוכנת), על דרך הכלל של הרחבת המשל. כפי שביאר הרמב"ם בהקדמתו למורה.

ואעפ"י שהפסוק כרע שכב כלפי ישראל ובשבחם קאי, מכ"מ על פי הכלל הנ"ל, דרשו את הבטוים שהתורה נקטה בשמו כדי לגנותו. ועל כן קישרו פסוק כרע שכב, עם כרע רבץ, לפסוק ותרבץ תחת בלעם, כדי לגנותו שבועל אתונו. כי מחמת שרעיוניו ומחשבותיו שקועים ומשוטטים בזמותיו ותאותיו המגונות, לכן גם בסגנון נבואותיו התבטא במלים ובמונחים הקשורים והמזכירים עסקי זמה ותועבה שמורגל בהם, וכעין שאמרו להכיר בכוונותיו, "שמברכותיו של אותו רשע את למד מה היה בלבו, כך גם מסגנונו וממבחר מלותיו וביטויו.

{אוי מי יחיה משומו אל, אוי מי שמחיה עצמו בשם אל. (קה)}

עיי' פירושי רש"י. ועוד יש שפירשו, שבלעם צועק כשצפה אחריתו להכרית ואמר, "אוי למי שמשים את שם האל בפיו לשמוש כדי להחיות ולהגדיל בו כבוד עצמו, (כמו שהוא עשה) ושסבור לחיות מבלעדי רצון ה', שזה לא יעלה בידו.

{אימת רתח כתלת שע"י קמייתא כי חוורא כרבלתא דתרנגולא. וכו' (קה)}

ע"י במס' ברכות באור מאמרם זה.

{בשטים שנתעסקו בדברי שטות ותקראנו לעם, ערומות פגעו בהם, שנעשו בעלי קרי (קו)}

בדרש המלים, רצו לרמוז לנו מה גרם להם ליכשל בחטא זה, שזה בגלל שנתרפו מדברי תורה והתעסקו בדברי שטות, או מחמת שהופיעו לפניהם ערומות וע"י כך הוכשלו.

{נודי הרכם צפור אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מחול לי על אותו עון, שלא יאמרו הר שבכם צפור נדדתו (קז)}

ואם תאמר מה הועיל אם ימחול לו, סוף סוף יאמרו צפור נדדתו והכשילתו? יש לומר שכימחול לו יודע שיש סיבות מקילות לכשלונו ושיש מה ללמד עליו זכות כגון, שכל היוצא ממלחמת בית דוד נותן גט לאשתו. וגם כדדרש רבא ראויה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאת עליו במכאוב, ואכלה פגה.

{בשעה שבנה שלמה בימה"ק ביקש להכניס הארון ודבקו שערים זב"ז (ק"ז)}

עי' במס' סוטה את הבאור על ענין זה.

{תשובה ניצחת השיבו עורב לנח א"ל רבך שונאני שאמר מן הטמאים שנים, וגם אתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אלו פגע בי שר חמה או צנה לא נמצא עולם חסר בריה (ק"ח)}

את כל הטיעון הזה שמו חז"ל בפי העורב, לאמר, שלא היה זה הגיוני מצדו של נח לעשות בו את הנסיון וכל זה משל על הנרגנים והמתלוננים שאומרים, שנאתני. ואף גם דברי הטחה שמו בפיו, "שמא לאשתי אתה צריך"?.

{שלשה שימשו בתיבה וכולם לקו כלב ועורב וחם. כלב נקשר. עורב רוקק. חם, לקה בגופו (ק"ח)}

כוונתם בזה לגנות את השטיפות בזמה כפי שמצוי בכלבים ואצל השחורים, ועל כן התוצאה של ההפרזה במדה הזו, לקיון באיזה תחום, כפי שיש בשלשה אלו.

{אר"י וישב ישראל בשטים כל מקום שנא' וישב אינו אלא לשון צער.

}כי הבטלה מביאה לידי זמה וסיבה לרעה מחוסר מעש ופעולה, וגם עצם העונג והמנוחה רעים הם לגוף ולחיים המוסריים.

{ג' מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג, א' ששיכח תלמודו, וא' ששרף נשמתו, וא' שפיזר עפרו בביכ"נ ובבמ"ד. (קו:)}

מפסוק "הוא ימות באין מוסר" נרמז, שרשע כדואג, על אף כל חכמתו, רוע לבו ומדותיו השחיתו את נפשו ושכחו בשעתם חכמה ומוסר מלבו, ואף נשחתו מדותיו ונשרפה נשמתו וכל זיקי רגש מלבו. ונהיה כעפר ואפר בעין כל, בלב כל באי בתי כנסיות. ואף נמאס ונתבטלה מעלתו בעיני החכמים והיה למשל ולשנינה בפיהם בבתי המדרש.

{בתחילה קרא דוד לאחיתופל רבי ואח"כ חברו, ולבסוף תלמידו. (קו:)}

כי במדותיו הנשחתות ירד ממדרגתו וממעלת חכמתו, ודוד במדותיו הטובות הלך ונתעלה עליו בחכמה ומוסר.

{איה סופר את המגדלים, מלמד שהיה אחיתופל סופר ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר. (קו)}

זהו כנוי על הלכות נדרים שאמרו עליהם שהם פורחים באויר ואין להם ע"מ שיסמכו, ודוד שנשבע ונדר לאביר יעקב את בנין ביהמ"ק, היה אחיתופל לעומתו חשוד בחפץ ביטול מחשבתו ע"י שידול לבטל נדרו בהישאלות, שהוא דבר הפורח. וכן במדרש (שוחר טוב ז') רומז שאוהדי בית שאול התאצמו בעצות שונות למנוע את בנית בימה"ק ע"י דוד. וז"ל "ג' דברים נצטוו ישראל בכניסתן לא"י, שנים עשו ואחד (ביהמ"ק) לא עשו. למה? שהיו בהם דלטורין. הה"ד נפשי בתוך לבאים, זה אבנר ועמשא, אשכבה לוהטים בנ"א, זה דואג ואחיתופל וכו'. וכ"ז כדי שלא תתחזק ותגבר השפעתו על העם בזכות פעל נשגב זה והוא בניית ביהמ"ק.

{בחנני ה' ונסני. א"ל מנסינא לך בדבר ערוה (בכת שבע). הות קא חיפא רישה תותי חלתא, אתא שטן אידמי ליה כצפור פתק ביה גירא, פתקה לחלתא וחזיה. מיד וישלח דוד וידרש לאשה והיא מתקדשת מטומאתה (ק"ז)}

אין כוונתם לכוון לנו פרטי המאורע, אלא לומר שמדבריו "בחנני", נראה שבטח כ"כ בעצמו ודימה שהגיע למעלת האבות. וכשנכשל, ודאי נוכח לראות שרחוק הוא להיות כאבות, שכשבא מעשה לידו לא עצר כח או לכבוש ליצרו, וקראו לסיבה קטנה שגרמה לו לראותה, או ששמשה לו כאמתלה לחשפה ולהזין עיניו בה, שטן.

{לך לבדך חטאתי למען תצדק בדברך, אמר דוד גלוי וידוע לפניך דאי בעינא למכפיה ליצרי הוה כייפנא ליה, אלא שלא יאמרו עבדא זכי למאריה. (קז)}

אין הכוונה שרצה לכפות ליצרו ושבחר לחטא על מנת שלא יאמרו וכו', אלא כוונתם שלפי גדולתו הנפשית ורום מעלת רוחו, היה לו היכולת ודי רצון ועוז, למשול ברוחו ולכוף ליצרו, ונכשל פתאום כדי לשמש מוסר, ולמען יצדקו דברי ה' בחולשות האדם, ושע"כ צריך הוא לתורה ומוסר, ושאין לו לאדם לבטוח בעצמו "כי יצרו שולט בו ומתגבר עליו תמיד. ואף הגדול ברוחו ביותר כדוד, עלול ליכשל וליפול ברשת החטא, וזהו "למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך".

{ביקש דוד לעע"ז, שנ' ודוד בא עד הראש, אין ראש אלא ע"ז שנ' הוא צלמא וכו'. (קז)}

ע"פ מה שכינו ליוצא לח"ל כעובד ע"ז, שנ' "כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים" נראה, שהיה במחשבתו ובדעת דוד בנוסו בפחדו מבנו ומבית ישראל שמרדו בו, לברוח אם יהיה צורך לח"ל לחסות בצל מלכות אחרת. ואת כל זה כרכו ורמזו במלת "הראש" הדומה למשל של הראש שבחלום דניאל הרומז על המלך נבוכדנצר שחסו יש' בצילו. ואף הכ' ועבדתם שם אלקים אחרים קבלו חז"ל פירושו, "ותפלחון תמן לעממיא עבדי אעא ואבנא". כי ח"ו לעלות על הדעת שיחשד דוד בהרהור שכזה. ועל רקע אפשרות מחשבה כזו בדעת דוד, חיזקו ואמצו חושי, שיבטח בה' ויפעל לשוב למלכותו ולא ילך לחסות ולהכנע לעובדי ע"ז.

{לא יפנה דרך כרמים, מלמד שהיו (אנשי דור המבול) מפנים דרך כרמים, א"ל מי מעכב, א"ל פרידה א' (צדיק) יש לי להוציא מכם, א"כ לא נפנה דרך כרמים. (קח)}

עי' פירושי רש"י על זה. ויש שפירשו, שבמד' זה רמזו שלא היתה כוונתם למטעי כרמים, היינו שלא היה רצונם בפו"ר, רק מגמתם, תאותם – זמותם. ועשו באופן שלא יולידו. וכמו שדרשו על רועה עקרה וכו' וכפשט המקרא כי השחית כל בשר את דרכו. אבל נח כוונתו היתה להעמיד תולדות. ולפ"ז אמרו כאן שכשנח הוכיחם והזהירם, לא די שלא קיבלו תוכחתו אלא שהוסיפו מרי, כי בתחלה אם כי הרבו זמה לא נמנעו מתולדות, כאמ' "ואלמנה לא ייטיב", זו שהיא לתולדות, היתה כאלמנה. אבל כאשר בישר להם נח דבר המבול לשחת כל בשר, אמרו א"כ ישביעו אך תאותם, ולא יפנו לדרך כרמים – מטע תולדות, למען לא ילדו לבהלה. ולא קיימם הקב"ה לכל אותם דורות אלא עבור פרידה אחת שעתידה היתה לצאת מהם והיא נח הצדיק, שלע"ל עתיד לצאת ממנו אברהם אבינו.

{לשבעת הימים ששינה הקב"ה עליהם סדרי בראשית שהיתה חמה יוצאת במערב ושוקעת במזרח. (קח)}

את השינוים הטבעיים שהקב"ה שינה בטבעו ומנהגו של עולם להשחיתו, כינו בזריחה במערב ושקיעה במזרח, ולפי זה אפשר להבין ולתרץ אל כל הגלוים של חוקרי הטבע כיום על שנויי טבע וגילים ומאובנים שונים מאשר מקובל ורגיל, שיתכן שאותם שינוים חלו במבול. והביעו את זאת חז"ל באופן מוגזם כביכול בשנוי קטבי של זריחה במערב ושקיעה במזרח.

{וישלח את היונה, מכאן שדירתם של עופות טהורים עם צדיקים. (קח)}

כידוע רוב ב"ח הטהורים שוכנים בקרבת האדם, כי כן הונח בטבעם מתוך שצריך להם שיתרבו ויתנהלו על ידו, וע"כ ימצאו מזונם בסביבתו, ויתקרבו לאדם שמרחם כדרך הצדיק חונן מרחם ומטיב, ונותן מאכל לבהמתו לפני סעודתו, ועוד שתכלית העולם הם הצדיקים. ומצאו רמז לרעיונם זה, {ביונה} שהתקרבה לנח יותר מהעורב.

{נחלקו לג' כתות. אחת שאמ' נעלה ונשב שם (הפיצם ה'). ב' שאמ' נעלה ונעבד ע"ז (בלל שפתם). ג' שאמ' נעלה ונעשה מלחמה, נעשו קופין ושדין ולילין. (קט)}

אף שהכל הסכימו על המגדל, אבל היו שם ג' דעות ומטרות שונות בו, אחת שחשבו לימלט בו בעת רעה כגון מבול וכיוצ"ב, כשהפיצם ה', נתבטלה מחשבתם.

שנייה שחשבו לעבוד ע"ז, ומגובה מעוזם וחוסנם ישקיפו וישליטו דעתם ושטותם, בלל ה' שפתם שלא יסכימו בטעות וכפירה אחת. ושלישית שחשבו שמשם יוכלו לילחם ולהשפיע מגובה רב על אמונת המזלות בהשבעותיהם ובכשפיהם ובנכליהם על המוני בני אדם הפתאים אשר דימו להם, שבכחם לשנות המזל ע"י שיגביהו וירומו במגדל לשמים ללחוש ולהשביע לשרי מעלה להטותם כביכול כרצונם. ואלו, הפכו באיולתם לפראים ובזוים מאדם, ונשתגעו בדעות ומדות רעות ומושחתות.

{אמר אליעזר לשם, היאך הייתם (בתיבה) א"ל צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרך להאכילה ביום האכלנוה ביום וכו' אמר לו לאליעזר כי אתו עליכו מלכי מזרח ומע', היכי עבדיתו (ק"ח)}

חז"ל בחרו לשים את השאלות הללו בפי אליעזר שהיה הדמות העובדת והפועלת ומנהלת בית – שממנו נבנה עולם רוחני חדש, כלפי שם, שהוא הדמות הנכבדת בין הבנים יוצאי התיבה בוני עולם חדש שאנו מבניו. אבל שאלות שם מאידך לאילעזר מה תעשו כשיבאו עליכם מלכי מזרח ומערב, הם כדי להדגיש, שמתחילה מימי אבות העולם השמי, ניכר היה וניתנה הדעת וההכרה, שאין אפשרות לקיום הסגולה בו, אלא ע"י נס של ההשגחה לקיומם, שלא כדרכו של עולם.

{כי נח נפשיה דר' יוסי שפעו מרזבי דצפורי דמא (קט)}

עי' במס' מועד קטן ביאור ענין זה שהוא כנוי ומליצה על מצב מסוים.

{ארבעה דייני הוה בסדום שקראי ושקרוראי, וזייפי ומצלי דינא, (קט)}

מהשמות שקראו להם חז"ל, באו לתאר לנו עי"ז, את מהותם ואישיותם של דייני סדום וכ"ש של אנשיה. שמה שהכתוב תיאר "רעים וחטאים לה' מאד", זה היה בעיקר בעניני משפט וצדק חברתיים ובעיוותי סדרי חיים בניגוד לכל הגיון אנושי.

{משוי ש' פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגילדי (קי)}

ברור שתאור זה "משוי ש' פרדות", הוא הפלגה – וגוזמא לעוצם עשרו על דרך אמרם דיברו חכמים לשון גוזמא, לשון הבאי. כי ברור לחז"ל שקרח היה עשיר בתחום מסוים ובלעדו לא היה יכול לסחוף אחריו נשיאי עדה ואף להעלות על דעתו לחלוק. אך ממה שציינו את מהות מפתחות עשרו רמזו לנו בעצם את מהות עשרו גם שהיה מופלג, שלא היה אלא הבל וריק.

{מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו, רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם מוטב, עד ששלח בהם חצים (קי)}

עי' באור מאמר זה במסכת נדרים (לט)

{מאימתי קטן בא לעוה"ב משעה שנולד. משעה שסיפר. משעה שנזרע. משעה שנימול (קי)}

ע"פ דרכו של הרמב"ם, ברור שהכוונה, מאימתי אפשר ליחס לו קיום רוחני, כי העוה"ב, הוא רוחו הישיגו וקנינו של אדם ולכל אחו"א, עוה"ב משלו.

{וישמע משה, שחשדוהו בא"א, שנ' ויקנאו למשה, מלמד שכל אחו"א קנא את אשתו ממשה. (קי)}

זוהי גוזמא. לרמוז, איך שחשד בדבר קל שנבע מקנאה ותאוה לשררה, מביא לסמיות לב ולחשד אף בדבר שלא יעלה על הדעת, כי לחשוד את משה רבינו בשררה באמרם "מדוע תתנשאו", כמוהו כחשד באשת איש. וכך כינו חז"ל בדרשתם, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו – ליקח את של חבירו. וכך אותם רשעים חשדו למשה רבינו שנטל שררה הראויה ומגיעה להם. שכביכול היא אשת איש ושייכת להם. אבל חשד גס של עריות ממש, דבר כזה לא הועלה על דל שפתם, כי אף על פסוק "והביטו אחרי משה, שדרשו דאכיל מדידן ושתי מדידן, לא נזכר עם זה ח"ו חשד כזה על משה.

{וימהר משה ויקד ארצה מה ראה ארך אפים ראה. אמת ראה. (קיא)}

אפע"פ שפשטיה דקרא ויקד ארצה וישתחו על כל י"ג מדות שהשיג וראה, דהינו שנגלה לו בנבואה, אך על זה שנאמר "וימהר" מבקשים חז"ל להבין, על איזה מדה שם לב ומיהר ליקד ולהודות, אם על אמת, דהינו מדת הדין, או על אריכות אפים אשר ראה שסוף סוף נצרך לה ובה יוכלו ישראל לעמוד.

{עתיד ה' להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק וכו' לשאר עמו (ולא לאלה ביין שגו (קיא)}

את ענין העטרה שיזכו לה הצדיקים, כבר ביאר הרמב"ם ענינה בהלכות תשובה שהיא ההשגה שהשיגו בידיעת הש"י והכרתו בנפשם. יעו"ש.

{אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב וכו' (קיא)}

מה שאין להם חלק, הוא מחמת שהכריתו בעצמם מעצמם את הנצח והקיום, עי"ז שעבדו עבודה זרה ונדבקו להבל ולריק, וכן הוא ענין כל אותם שאין להם חלק לעוה"ב.

{אר"א עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק שנ' ביום ההוא יהיה ה' לעטרת צבי וכו' יכול לכל, ת"ל לשאר עמו. אמרה מדה"ד רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה וגם אלה ביין שגו ובשכר שתו וכו' (קי"א)}

ענינו, אף אם אלה הם צדיקים וראויים לשכר, אך בין המון ישראל נמצאים עברינים (כנזכר בשבת נ"ה). ומה נשתנו אלו מאלו? דהינו ישראל מהגוים. א"ל הקב"ה, כי ישראל עוסקים בתורה", ועל כן אף אם הם חוטאים, המאור שבה מחזירם למוטב ועושים תשובה, וגם אם יש בם כאלה שביין שגו וכו' ורחוקים מתורה, סוף שהתורה תחזירם וישובו.

{והעורבים מביאים לחם ובשר לאליהו מהיכן? מבי טבחא דאחאב. (קיג)}

בחולין ה' מתורץ שזה ע"י הדיבור. ואילו במד"ר (בראשית ל"ג) נחלקו ר"י ור"נ, ח"א אנשים מ"ערבו שע"י בית שאן". וח"א עורבים ממש שהביאו לו משולחן יהושפט. שמכ"ז נראה שכדי לבאר הענין ולקרבו להבנה, דברו חז"ל. שלפי המדרש אנשי בית ערבו, או כנפי עורבים משולחן יהושפט בפקודתו פרנסוהו. ולפי הגמ', אף מבי טבחי דאחאב עצמו הביאו לו בסוד, שהרי היה שם עובדיה שדאג לחמשים נביאים ה' ובראשם אליהו, (והואיל והלכה כרב באיסורי בבשר שנתעלם, הוצרכו לתרץ שעפ"י הדיבור היה). וכל כוונתם, היא ברעיונות אמוניים שהלבישום מציאות והסמיכום אכתובים, לומר שבכל, עושה ה' שליחותו והכל שלוחיו נכונים למלאת רצונו, זה בכבוד וזה בפחיתות, (והראיה שלא לדייק עובדות נחתו, שא"כ למה לא מנו פי הפר דאליהו עם פי האתון?).

{דרש ר"י, אבא אליהו קפדן היה, רגיל הוה למיתי גביה. איכסי ג' יומי, כי אתא א"ל אמאי לא אתא מר? א"ל קפדנא קרית לי, א"ל הא דקמן דקא קפיד מר. (קי"ג)}

ברוח מליצית ציירו לנו שאליהו היה קפדן מטבעו, שזה ניכר מתוך עצם מעשיו שהקפיד על ישראל, וכמו שתיאר והוכיח דרך משל את קפדנותו, מזה שהקפיד על שקרא לו קפדן.

{ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם, מאן רשעים, אמר ר' יוסף גנבי (קיג)}

תימה, מה ענין דבריהם אלו. וכי אין רשעים אלא גנבי, ויותר קשה לפי הרמב"ם שאמר שכל מקום שנאמר חרון אף, זה רק כשיש כפירה ועבודה זרה, אלא נראה שהוקשה לגמ' על דברי הבריתא שאמרה שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, והלא אפשר שיעמוד קנאי כפנחס ויסיר חרון ה' ויכפר על בנ"י? על זה שאלו מאן רשעים דהינו איזה סוג רשעים שגורמים לחרון אף בעולם בלי שום כפרה? ותירצו גנבי. דהינו אותם שחוטאים בהסתר ובגניבה. כלומר שכופרים ועובדים ע"ז בחשאי ובהסתר וללא ידיעה, שבאופן זה אי אפשר להוכיחם ולהחזירם למוטב ולכפר חרון אף מן העולם.

והמהרש"א מיישב בדרך מליצית, שכיון שהזכיר חרם ודרך ישראל להטיל חרם בבתי כנסיות על מי שגנב, לכן אמרה הגמ' שכל זמן שיש רשעים כאלה שלא חוששים מחרם ואף מראים עצמם שמשתתפים בו, הרשע והחרון אף, ישאר ויתקיים ולא יסתלק מן העולם.