|
|---|
|
:הלאש צעיר אני, ועומד להיכנס בברית-הנישואין. ארוסתי ואני שואפים לבנות את חיינו המשותפים על יסודות התורה והמצווה ומנהגי ישראל. ברור כי אנו מוכנים לעמוד במבחנים ולהתגבר על קשיים. אך דווקא משום כך אנו צריכים עוד ללמוד ולהבין, אף על פי שהחלטתנו נחושה להקדים "נעשה" ל"נשמע" ולא לחכות עד שהכל יהא מובן לנו תוסכל הטילחהש יל התליג יתסורא רשאכ יתחמש דואמ המו .ונתעד לע לבקתמו ראשה אחרי הנישואין. אלא שיחד עם גילוי החלטתה זאת בקשה ממני להסביר עניין הז יוסכב שי :הבלל יתנבה .ריבסהל יתעדי אל :שובא אלו הדואו ,שאר יוסיכ לש הז משום קיפוח נזר-עלומיה, התורה דורשת מן החיים הצעירים שיביאו את תפארתם לקרבן. היא מוכנה לזה למעשה, אבל הלב דורש חלקו: הסבר אשר יקרב במקצת את העניין אל הרגש והבינה.
|
|
"ר' אליעזר חלש [=חלה], נכנס אצלו ר' יוחנן, גילה זרועו ונפל אור [=שהיה |
|
שים לב במי ובמה דברים אמורים: שני גדולי ישראל אלה יכולים למצוא תנחומים על ערכים גדולים שלא נתמלאה מדתם, לפי רוחב ועומק דעתם הגדולה, אך בוכים הם על סופו של יופי גופני, שהוא עכשיו עדיין במלואו זריחת פריחתו! כל כך למה, מפני שהיופי הוא בעיניהם לא עניין שבמקרה אלא מתנת-אלקים נפלאה, והרבה יותר מזה: גילוי בעולם הזה ממידת תפארת של העולם העליון. ושמא תחשוב: אולי דעת-יחידים לפנינו, הרי עוד שתי דוגמאות: |
|
מעשה ברבי שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה נכרית |
| :השעמ בושו |
השאש] "ארפעב ילב ארפוש יאה"ד ,הכבו סופורסונרוט תשא האר אביקע יבר .(א-כ ,ז"ע) .[תומת וז הפי |
|
ברור אפוא כי זוהי דעת-תורה מפי נציגיה המובהקים, מעתיקי שמועותיה מדור לדור.
וכאשר נתפרסם דבר התמונה בצבור הרחב, ורבים בקשו לראותה וליהנות מזיוה, בתומי הסברתי לעצמי את פשר סירובו התמוה, כי יקרה לו התמונה הזאת מאוד משום ובמשפט זה האחרון רמוז עוד פרט בתולדות אותה תמונה. אחד המבקרים בתערוכה בטרם סיים האיש את משפטו, נכנס הצייר לתוך דבריו בצעקת-אימים פתאומית, אשר
|
|
לארשיב החפשמ לש התועמשמ הנישואין בישראל אינם, חלילה, בבחינת חוזה-שותפות. אף לא הסכם-לבבות גרידא. הנישואין לפי דת משה וישראל הם א י ח ו ד, במובן הנעלה ביותר של מושג זה. כך אמרה תורה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ו ד ב ק באשתו, והיו לבשר אחד". לאחדות אורגנית. האישה הראשונה נלקחה מצלעו של האיש הראשון. וזוהי הדוגמא לדורות עולם. וזהו היסוד לבית הישראלי, לאותה ממלכה נפלאה ששמה משפחה. רואמ ,הבל בוטמ וב הנירקמ איה .ומוחמ ול תנתונ איה .החפשמה בל איה תיבה תרקעו נפשה. היא מאצילה עליו רוך וחן מכל אשר חננה ה'. בבינה יתירה היא רוקמת את החוטים העדינים של קשרי המשפחה, של המשפחתיות כחזון ומציאות. ורב כוחה לצקת את דפוס הבית בדמותה וצלמה. ולכן, כל עושר סגולותיה, קווי אופייה ותפארתה, קודש הם לבנין הגדול, לנהדר בכל הבניינים, "לבנין עדי עד". ולכן, הכל צריך להיות מכוון כלפי פנים. עם הרגע הגבוה של הנישואין ניתן לה ולכל יתרונותיה יעוד נעלה. מעתה הוא והיא – עדן-משפחה, קן-נשמות. מעתה – הבינה והרגש, החן והנוי, נארגים למסכת אחת. לתוכן חיים משותף, לסוד אהבה ורעות, לשמחת יושר וחסד, למנגינת הווה ועתיד, למשכן טהור וקדוש!
|
|
האינטימיות של חיי הנישואין ולאור אמת פשוטה ובהירה זו, אציג פה את השאלה בכל בהירותה: היש מקום, היש טעם והגיון, להוציא את הנזר הזה מטרקלינו? המותר לעשות תפארת בת-מלך-כבודה נושא לסקרנות בני-רחוב? האין זה בניגוד לטעם הטוב ולרגש העדין, שעטרת-ראשה של הרעיה, של האם, תהיה פומבי לכל עין מערטלת, לכל רגש נדלק. האין נצנוץ של מבט זר, מטיל לפעמים צל בלתי-נראה, מעמיד איזה חיץ סמוי, ופורם את שלמות הבית ?ותודחאו ואם תשאל: למה דווקא לגבי "שער"? אף אני אומר: הרגשות מגוונים, ואין זה דומה כל אחד מאתנו יודע מהו הרגש המתפעם בלב למראה לבלוב או כמישה, עץ שתול על וילותיפו וילוגלג ירחא בוקעלו תישפנ הקיטסיטטס להנל תישעמ תורשפא התייה וליאו ההדגשה בהלכה על כסוי הראש באשה נשואה, ודאי שיש לה מקורות עמוקים בסתרי |
|
בין איש לאשתו הבה נשער משהו על טעם החומרה: אולי משום שאותו רושם, אשר כשלעצמו יש בו מן העדין והדק, בכוחו לעורר רגש קרבה יותר מהרבה רשמים יותר חריפים. ואולי רגש זה הוא שמוטבע בו אופי אינטימי, יותר מאשר בהרבה רגשות יותר חזקים. ולפיכך רגש זה מקומו כלפי פנים ולא כלפי חוץ. רגש כזה הוא כוח בונה, מאחד ומלכד ומאחד, כלפי פנים. אבל רגש כזה מב"חוץ" מהווה סכנה, מיד או בעתיד. כלפי פנים, אין אפוטרופוס להרהורים. כאשר "אורחים" בלתי-קרואים אלה חומקים אל הלב, לא ימהרו הם לצאת ממנו, אם בכלל יצאו אי-פעם. ולא להרהורים סתם מכוונים כאן הדברים. אלא להרהורים אלה של רגש זה, של רושם זה. במלים יותר פשוטות: אל תבוא עין זר בין עיניה לעינו של הוא והיא שהפכו משניים לאחד. אל יכניס עצמו לב זר בין שני הלבבות הדופקים עתה בקצב אחיד. ושמא יאמר אדם: למה החשדנות היתירה, ולמה לעורר פחדים? אין בטענתו עצה טובה לא כבלים הוטלו על האישה! |
|
ררחשמ גייסו דבעשמ גייס זה הכלל הנכון בנוגע לסייגים: סייג כובל ומשעבד הוא רק זה שכופים אותו עליך מן החוץ בניגוד לעומק טבעך, לפנימיותך. אבל סייג המותאם למהותך הפנימית, סייג שהוא צורך אובייקטיבי של נפשך, סייג כזה הוא משחרר ופודה. הוא ביטוי לחייך הפנימיים התוססים. הוא כינור ביד המנגן. הלא כה פשוט הוא הדבר: האומר לבצע מנגינה בהצלחה מלאה, יקפיד לנגנה לפי תוויה בדיוק נמרץ, ובכלי המתאים לה ביותר, ואחרי חזרות רבות, ואינו בוש כלל בזה שהוא מטיל על עצמו סייגים קשים כאלה, באשר הוא יודע כי בלעדיהם לא לא יפיק מכשרונו יותר מאשר רעש צלילים עולים .םידרויו והוא הדבר כאן: מי שעומד לנטוע עץ-פרי, יבקש לו שתיל יפה ובריא, יבחר במקום וזמן האם מותר להניח, כי אילן-המשפחה אינו זקוק לשם פריחתו לתנאים עצמיים, לאופי |
