כל כינויי נזירות

נזיר פרק 1

תַּנְיָא: (שמות טו) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", אֲנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת; אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו סֻכָּה נָאָה, לוּלָב נָאֶה, צִיצִית נָאָה, אֶכְתֹּב לְפָנָיו סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה, וְאֶכְרְכֶנּוּ בְּשִׁירָאִין נָאִים.

פִּסְקָא. "הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע", הֲרֵי זֶה נָזִיר! מִמַאי דְּהַדֵּין 'שִׁלּוּחַ' רִבּוּיָא הוּא?דִּכְתִיב: (שה"ש ד) "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים". אֵימָא מִידִי דַּעֲבוּרֵי? כְּדִכְתִיב: (איוב ה) "וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת". תַּנָּא, 'פֶּרַע' 'פֶּרַע' יָלִיף, כְּתִיב הָכָא: (במדבר ו) "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ". וּכְתִיב הָתָם גַּבֵּי כֹּהֵן הֶדְיוֹט: (יחזקאל מד) "וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ". וְאִי בָּעִית אֵימָא: הַאי "שֹׁלֵחַ מַיִם" נַמִּי, רִבּוּי הוּא, (כדמתרגם רב יוסף) דְּכַד מַשְׁקִין לֵיהּ מַיָּא לְפֵירָא וְרַבִּי.

תַּנְיָא: הָאוֹמֵר: 'יָמִין', הֲרֵי זֶה שְׁבוּעָה, מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דִּכְתִיב: (דניאל יב) "וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם, וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם". אַמְרֵי: לָא, מִשּׁוּם דְּיָמִין גּוּפָהּ אִיקְרִי שְׁבוּעָה, דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לָאוֹמֵר 'יָמִין', שֶׁהוּא שְׁבוּעָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סב) "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ". וּמִנַּיִן לָאוֹמֵר 'שְׂמֹאל', שֶׁהוּא שְׁבוּעָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ".

[תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְזִיר שִׁמְשׁוֹן מֻתָּר לִטָּמֵא לְמֵתִים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁנִּטְמָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹמֵר: נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁיָּצָאת נְזִירוּת מִפִּיו וְכוּ'. תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אָשָׁם נָזִיר טָמֵא, חוּץ מֵאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא אֵלַי מִן הַדָּרוֹם, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מֶה רָאִיתָ לְשַׁחֵת שֵׂעָר נָאֶה זֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאָבִי בְּעִירִי, וְהָלַכְתִּי לִשְׁאֹב מַיִם מִן הַמַּעְיָן, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בְּבָבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז יִצְרִי עָלַי, וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאַגַלֶּחֲךָ לַשָּׁמַיִם! עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נְזִירִים בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: (במדבר ו) "אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'"]. וְשִׁמְשׁוֹן, לָאו נָזִיר הֲוָה? וְהָכְּתִיב: (שופטים יג) "כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר". הָתָם, מַלְאָךְ הוּא דְּקָאָמַר. וּמְנָא לָן דְּאִיטְמִי לְמֵתִים? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: (שם טו) "בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ", דִּילְמָא (גרדני גרדי) [גֵּרוּיֵי גָּרִי] בְּהוּ, וְלָא נָגַע בְּהוּ? אֶלָּא מֵהָכָא: (שם יד) "וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ, וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם". דִּילְמָא אַשְׁלַחִינָןבְּרֵישָׁא וְהָדַר קַטְלִינְהוּ? "וַיַּךְ, וַיִּקַּח" כְּתִיב! וְדִילְמָא גּוֹסְסִין שָׁוִינוּן? אֶלָּא, גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ.

[נְזִיר עוֹלָם הֵיכָא כְּתִיב? דְּתַנְיָא], רַבִּי אוֹמֵר: אַבְשָׁלוֹם, נְזִיר עוֹלָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"ב טו) "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל (אביו, כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם) וְגוֹ'. וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי". וּמְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם יד) "וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ" וְגוֹ'. וְיָלִיף 'יָמִים' 'יָמִים' מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. מֶה הָתָם שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ, אַף כָּאן שְׁנֵים־ עָשָׂר חֹדֶשׁ. [הַנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה מַאי עָבִידְתַּיְהוּ? רַבִּי נְהוֹרָאִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לְקֵץ אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶן מֶלֶךְ. תָּנָא: אוֹתוֹ שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶן מֶלֶךְ, הִיא שְׁנַת עֶשֶׂר לִשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי].

בן יהוידע

{מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים למלאכי השרת עד שפירשו הקב"ה מאי על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה? שלא בירכו בתורה תחלה. (פא)}

כל דבר שמתרגלים לו אז אפי' חכמים ונביאים ורבנן נעשים אדישים כלפיו עד שהקב"ה מעורר עליו והוא כבוד תורה. שלא חסים עליו בפני עמי הארץ. ונקטו דוגמא פשוטה של קיום מצוה כקריאה בתורה, כאשר נותנים לעמי הארץ להרגיש שווין בה עם תלמידי חכמים הרי חוסר תחושת הקלילות ואי החשיבות בה דרך ויתור, נחשב כעזבם את תורתי ולא הלכו בה.

{גדול העונה אמן מהמברך, א"ל השמים כך היא, גלורין מתגברים במלחמה, וגבורים נוצחין. (ס)}

כוונתם שגדול העונה כשהוא שם לבו ורעיוניו לתוכן דברי הברכה ומבטא בענייתו את אמונתו, הסכמתו, ושימת לבו לתוכן הברכה, גדול הוא יותר מהמברך, אשר לא ישים לבו אלא להברת פיו, ודימו את המברך שליבו נתון יותר לאמירה מאשר לכוונה, לטוראים במלחמה שעשים את העבודה היגיעה השחורה בפקודה ואת העונה שנותן לבו ודעתו יותר לכוונה, לגבורים הנוצחים, דהינו המפקדים שעיקר תפארת הנצחון יזקף לראשם, כי הם מחשבי ואדריכלי המלחמה ומתכנניה.