מלכים א, פרק ד: הניצבים אשר לשלמה

לדעת מזר וייבין חלוקה זאת קדומה, והיא נעשתה כבר בימי דוד. לדעתם חלוקה זו
הולמת את כיבושיו של דוד. לעומתם סובר אהרוני כי העובדה שערי עמק עכו, שנמסרו
במחצית השנייה של מלכות שלמה לחירם מלך צור (מלכים א, פרק ט) לא נכללו
.המלש ימיב התשענ תויוביצנל הקולחה יכ תדמלמ המישרב וללכנ אל ,המישרב

אחת הידיעות רבות העניין (אשר תלמידים בבית-ספר תיכון עשויים גם הם להעלותה),
,תיפרגואיג הניחבמ לודג ונניא רוזאה .ותיבו המלש תא לכלכל רוד ריעה לש התלוכי איה
ומבחינה חקלאית אין הוא פורח ודל למדי. כיצד, אם כן, נשאה עיר זו והאזור המצומצם
?ידמל השק היהש ילכלכ לועב הלש

דור שימשה עיר נמל חשובה באותה עת, ובכך טמונה התשובה לשאלה זו. המכס על
הסחר שעבר דרכה שימש לה כמקור הכנסה עיקרי. על חשיבותה הרבה תעיד גם
העובדה שחתנו של שלמה (בן אבינדב) מונה בה לנציב.

אך – כפי שראינו בנושאים שונים שנידונו כאן על ידינו – אין התנ"ך ספר היסטוריה במובן
המקובל, ושאלת המסר החינוכי עדיין במקומה עומדת.

אין בידינו להציע לכך תשובה חד-משמעית. אך נראה כי מסר חינוכי ברור וחשוב עולה
בין השאר מרשימה זו: הסכנה הקיימת בהפליה ובנשיאת פנים מצד השלטון – ויהא זה
בעל הזכויות הגדולות ביותר. הפליה זו היא גורם שלילי והרסני ביותר. ברשימת
ראשכ ,הז טבש אשנ אל הארנה לככ .הדוהי טבש לש ותלחנ הללכנ אל תויוביצנה
השבטים האחרים, בעול המסים הכבד. אמנם יש במפרשים המודרניים מי שרצה לפרש
את הכתוב "ונציב אחד אשר בארץ" הנזכר בסוף רשימת הנציבים (פסוק יח) כמתייחס
אל יהודה, אך אין לכך כל אחיזה בכתובים עצמם. כבר נחלקו אמוראים ראשונים בפירוש
כתוב סתום זה: "חד אמר: ממונה על כולם, וחד אמר: כנגד חודש העיבור" (סנהדרין,דף
יב, ע"א). רוב המפרשים נוטים לקבל את הדעה הראשונה, כי המדובר בנציב שהיה ממונה
על כל האחרים, כמעין סמכות-על.

מעשה זה, של פטור או הקלה בתשלום המסים למקורבי המלכות, מצוי היה בקרב עמים
שונים בתקופת המקרא, וכנראה סיגלו דוד לעצמו. רמז לתופעה זו מצינו בספר שמואל
א, פרק יז, בתיאור המלחמה בגלית הפלשתי: "והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עשר
הז רוטפ יכ חינהל שי ,רומאכ .(25 קוספ) "לארשיב ישפח השעי ויבא תיב תאו …לודג
לשבט יהודה החל כבר בימי דוד. אפשר שהוא מצא הצדקה למעשה זו – לצמצום הנטל
על שבטו, שבט יהודה – בעובדה שהם תמכו בו עוד לפני שקיבלוהו שאר שבטי ישראל,
ובעיקר בעובדה כי משבט יהודה באו לצבאו יותר חיילים מאשר מכל שבט אחר. בכך
ראה מעין נטילת עול מלכות עליהם ובא להקל בתחומים אחרים. שלמה המשיך בדרך זו.

אך הפליות מסוג זה – אף אם יש להן הצדקה חלקית – גורמים למרירות, לקנאה ולשנאה.
כנגדן לא יעמוד כל חישוב רציונלי. בכך אף טמון הסבר עיקרי לתופעה המדהימה לכאורה:
כיצד זה היו נכונים שבטי ישראל לתמוך בנקל במרידות כנגד דוד, האיש אשר הושיע אותם
מיד פלשתים ושאר אויבי ישראל והרחיב ביותר את גבולות ממלכת ישראל?

העדות הטובה ביותר לאותה איבה ולנכונות למרוד בדוד מצויה בתיאור מרד שבע בן בכרי.
אך נסתיים מרד אבשלום ושבטי ישראל באו גם הם להשיב את דוד ולקבל שוב את עול
מלכותו עליהם, והנה: "ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני, ויתקע בשופר
ויאמר: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאהליו ישראל. ויעל כל איש ישראל
מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי, ואיש יהודה דבקו במלכם" (שמואל ב, פרק כ, פס' א-ב).
עדות לעצמתה של אותה קנאה ושל אותה איבה מצויה בדו-השיח הנזכר שם בין שבטי
ישראל ובין יהודה, לפני סיפור מרד שבע בן-בכרי: "מדוע גנבוך אחינו איש יהודה… ויען
כל איש יהודה על איש ישראל כי קרוב המלך אלי… ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר
עשר ידות לי במלך" (שם, פרק יט בסופו). דברים אלה לא היו נכתבים אלא אם כן יש
בהם משמעות רבה, דהיינו רמז לאיבה ולקנאה הגדולה בין שני המחנות.

יתר על כן, פרופ' מזר הראה כי כמה מן הנציבים אשר לדוד מקורם במשפחות כנעניות.
דוד בחר בהם על שום ניסיונם האדמיניסטרטיבי בגביית המסים. גם הממונה על המס,
אדנירם בן עבדא (פס' ו) היה ככל הנראה כנעני. יש להניח כי הם נתגיירו ונמנו על בית
ישראל, אך העובדה שהם מונו לתפקיד זה של גביית המסים הגבירה עוד יותר את
המרירות – שהרי קשה להניח כי מוצאם הכנעני נשכח. עול המסים התגבר והלך בד בבד
עם מפעלי הבנייה הגדולים של שלמה והתערערות מצב הביטחון בארץ בסוף ימיו. אין
זה מקרה שהמרד הסופי ברחבעם פרץ כאשר הוא סירב להקל מן העול הכבד שהטיל
אביו על שבטי ישראל: "אביך הקשה את עלנו, ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה
ומעלו הכבד אשר נתן עלינו…" (פרק יב, פס' ד). סירובו של רחבעם לקבל בקשה זו
ותשובתו: "אבי העמיס עליכם על כבד, ואני אסיף על עלכם" (שם, פס' ,)11שימשו כקש
הנוסף על המדורה שהייתה גדולה בלאו הכי.

ההפליה העולה מרשימת הניצבים אשר לשלמה – ואשר החלה כבר בימי דוד – משמשת
כרקע היסטורי לאירועים קשים אלה מחד גיסא, ויש בה כדי להדגיש את הסכנה בהפליות
מעין אלו מאידך גיסא.