מנין האוכלוסים

לכאורה, ענין אחד הוא, שם בשמות ופה בדברי הימים: מפקד מדויק של ישראל
לגולגולותיהם יש בו סכנת נגף. בשמות, נותן כל מפקד כופר על נפשו, כדי שהנגף לא יפגע בו;
ואילו בימי דוד חטאו בכך שלא שלמו את הכופר, וממילא באה עליהם המגפה.

כל זאת לכאורה, כי מיד מתעוררת השאלה: מהם בעצם החטא והנזק שבספירת העדה?
איסור מפורש על כך לא מצאנו במקרא. מקובל בפרשנות לראות פה ענין של עין-הרע, העלול
לשלוט ולפגוע בפרטים כשהם נמנים ונפרטים מתוך הכלל. ואולם אחת ממגמות התורה היא
להילחם בקסמים ובכשפים לכל צורותיהם, כולל האמונות התפלות. הייתכן שדוקא האמונה
בעין-הרע מצאה לה אחיזה בתורה? בפירוש אבן-עזרא לפרשת כי-תשא מצוטט הפרשן יפת,
המפרש את כופר-הנפש לענין אחר: לא על עצם המפקד ניתן הכופר, אלא על היציאה
למלחמה. נמנו במפקד מבני עשרים ומעלה כל יוצאי-צבא, והם נותנים כופר-נפשם לבל ייהרגו
במלחמה. ומוסיף על כך הפרשן בנו יעקב: היוצא למלחמה, כדי להרוג יוצא, לשפוך דם אדם,
והרינו כעין רוצח, שדינו למוות. אמנם בדין – מיתה ממש לא יתחייב, כי במלחמה ההריגה
היא רשות, או אף חובה. ובכל זאת, היוצא לצבא אינו פטור לגמרי מדין רציחה, לכן יתן
.וילע לוחל לולעה תוומה-שנועמ ושפנ תא תודפל ידכ ,ושפנ-רפוכ

לפיכך, בספר שמות, כשבא המפקד לשם הקמת צבא וגיוס כללי, יש עמו כופר-נפש. אך מנינו
של דוד איננו לצורך צבאי, לכן אין בו ענין לכסף-כיפורים. ואכן, בפרקנו לא גד הנביא, לא
יואב ולא הכתוב עצמו מוכיחים את דוד. על שלא ערך המפקד במחצית-השקל, כמפקד בני
.רבדמב לארשי

חטאו של דוד הוא במפקד גופו. המפקדים שבתורה באו למען כיבוש כנען וחלוקתה למשפחות.
מפקדו זה של דוד, אין בו שום צורך לאומי. מנינו של דוד נשנה פעמיים במקרא: לראשונה
בשמואל ב' פרק כ"ד, ובפעם שניה בפרק כ"א שבדברי הימים א'. והמעשה אחד הוא, אך
שונים שני התאורים שבשמואל ושבדברי הימים בהקשרם ובהמשכיותם בתוך הכתובים,
ובמגמתם הנבואית. שוני ההקשר והמגמה אף משתקף בשינויי-לשון מסויימים בין שני
הפרקים המקבילים. לפי גירסת שמואל, בא המנין על ישראל כעונש המיועד להם זה-מכבר,
ובהמשך למעשים קדומים. הפרק שם מתחיל במלים: "ויסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את
דוד בהם, לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה" דוד שם הוא מכשיר בידי אף ה' כדי להביא
על ישראל נגף שנתחייבו בו קודם.

האשמה שעדיין רבצה על ישראל, ושבעטיה הוסת דוד למנותם, היא השמדת הגבעונים בידי
שאול, כמסופר בשמואל ב' פרק כ"א. לא כאן המקום לפרט את המעשה שם, ורק זאת נזכיר:
מעשה הנקם של הריגת שבעת צאצאי שאול לא כיפר על החטא, אלא אדרבא, הוסיף דמים על
דמים. עונש הבצורת שם נפסק רק זמנית, משזכו נכדי-שאול המוקעים – לקבורה. אף ה' הוא
שהסית, אפוא, את דוד שימנה את ישראל, ובכך יביא עליהם את העונש הדחוי, ואגב כך גם
יורם ה' את דרך-הכפרה הרצויה לפניו: לא בהריגת נפשות נקיים, אל בהוספת דמים על דמים,
אלא בהקמת מזבח והעלאת ריח נחוח בו, כמעשה נח בשעתו. מכאן נובע הבדל נוסח בין
המקבילות. בפרקנו שבדברי הימים, יש בין ברירות העונש, שלוש שנות רעב. בשמואל נאמר:
שבע שנות רעב, כי שם מצטרפות שלוש שנות רעב שבחטא המפקד, אל שלוש שנות הרעב
שכבר היו משום חטא שאול בגבעונים. ועם השנה שביניהם, הן יחד שבע השנים.

בספר דברי הימים, אין מעשה ההוקעה של צאצאי שאול מוזכר כלל, ממילא אין עוון המפקד
.וילא דמציהל לוכי