פסחים פרק 4
בְּנֵי מְדִינַת הַיָּם נַמִּי, כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחֵי רַבָּנָן גַּבַּיְהוּ, כְּכוּתִים דָּמוּ.
הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם וְכוּ'. בִּשְׁלָמָא הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, וְלָא לִיעָבִיד. אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂים, אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, וְנַעָבִיד? הָא אָמַרְתְּ: "נוֹתְנִים עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם וְחָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם"?! אָמַר אַבַּיֵּי: אַרֵישָׁא וְכוּ'.
בְּמַעֲרָבָא, מִמְנוּ אַנְגִּידָא דְּבַר בֵּי רַב, וְלָא מִמְנוּ אַשַׁמְתָּא.
תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: סִימָן לֶהָרִים, מִילִין, סִימָן לָעֲמָקִים, דְּקָלִים, סִימָן לַנְּחָלִים, קָנִים, [סִימָן לַשְּׁפֵלָה, שִׁקְמָה], וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א י) "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כַּאֲבָנִים, וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב". סִימָן לֶהָרִים, מִילִין. סִימָן לָעֲמָקִים, דְּקָלִים. נַפְקָא מִינָהּ, לְבִכּוּרִים, דִּתְנַן: אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין, וְלֹא מִדְּקָלִין שֶׁבֶּהָרִים, וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים. סִימָן לַנְּחָלִים, קָנִים, נַפְקָא מִינָהּ, לְנַחַל אֵיתָן. סִימָן לַשְּׁפֵלָה, שִׁקְמָה, נַפְקָא מִינָהּ, לְמִקָּח וּמִמְכָּר. הַשְׁתָּא דְּאָתִית לְהָכִי, כּוּלְּהוּ נַמִּי, לְמִקָּח וּמִמְכָּר.
עוּלָא הֲוָה רָכִיב חַמְרָא וְאָזִיל, וַהֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי רַבִּי אַבָּא מִימִינֵיהּ וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה מִשְּׂמָאלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָא: וַדַּאי דְּאַמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּתוֹ הוּא? הָדַר עוּלָא חָזָא בֵּיהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת. אָמַר לֵיהּ: אֲנָא, לָאו אַהָא אַמְרִי, אֶלָּא אַהָא אַמְרִי, דְּתָנִי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, מַדְלִיקִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְעָנִי רַבִּי יוֹחָנָן בַּתְרֵיהּ: "וַחֲכָמִים אוֹסְרִים". אָמַר לֵיהּ: "עֲדָא תְּהֵא". קָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף: (משלי כ) "מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה". ["מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ"], זֶה עוּלָא. ["וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה"], זֶה רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה.
תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ; עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. (וְאֵלּוּ הֵן שֶׁהוֹדוּ לוֹ:) גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו בְּמִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, [וְהוֹדוּ לוֹ]. כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, [וְהוֹדוּ לוֹ]. וְגָנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. (וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא הוֹדוּ לוֹ:) קִצֵּץ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל וְשִׁגְּרָם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, [וְלֹא הוֹדוּ לוֹ]. סָתַם אֶת מוֹצָא מֵי גִּחוֹן [הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ]. עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.
הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וּבְמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִדְנוּד עֲבֵרָה, לְאַתּוּיֵי תַּעֲנִית צִבּוּר, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. תָּנוּ רַבָּנָן: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ זָרִיז וְנִפְסָד. יֵשׁ שָׁפָל וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ שָׁפָל וְנִפְסָד. "זָרִיז וְנִשְׂכָּר", דְּעָבִיד כּוּלָהּ שַׁבְּתָא וְלָא עָבִיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. "זָרִיז וְנִפְסָד", דְּעָבִיד כּוּלָהּ שַׁבְּתָא וְעָבִיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. "שָׁפָל וְנִשְׂכָּר", דְּלָא עָבִיד כֻּוּלָהּ שַׁבְּתָא וְלָא עָבִיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. "שָׁפָל וְנִפְסָד", דְּלָא עָבִיד כּוּלָהּ שַׁבְּתָא וְעָבִיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמַר (רב) [רָבָא]: הַנֵּי נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּהָא דְּלָא עַבְדָּן עָבִידְתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, מִשּׁוּם מְפַנְּקוּתָא הוּא, דְּהָא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא נַמִּי לָא [קָא] עַבְדָּן, אֲפִלּוּ הָכִי, "שָׁפָל וְנִשְׂכָּר" קָרִינָא לְהוּ.
רָבָא רָמִי, כְּתִיב: (תהלים קח) "כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ", וּכְתִיב: (שם נז) "כִּי גָדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ", הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, בָּא לִשְׁמָהּ.
תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ, וְרֵחַיִם, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. שְׁכַר אִשְׁתּוֹ, מַתְקוּלְתָּא. וְרֵחַיִם, אַגַּרְתָּא. אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָא, אִשְׁתַּבּוּחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי לא) "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר". תָּנוּ רַבָּנָן: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּנָפִישׁ אַפְחֲזַיְהוּ, שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא. תָּנוּ רַבָּנָן: תַּגָּרֵי סִמְטָא, וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַקָּה, וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְנוֹתְנִין עֵינֵיהֶם בְּחֵלֶק יָפֶה, אֵינָם רוֹאִים סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מַאי טַעְמָא? דְּתָהוּ בְּהוּ אִינְשֵׁי.
תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶם סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם; שְׂכַר כּוֹתְבִין, שְׂכַר מְתֻרְגְּמָנִין, מָעוֹת יְתוֹמִים, מָעוֹת הַבָּאִים מִמְּדִינַת הַיָּם. בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתֻרְגְּמָנִין, מִשּׁוּם דְּמֵיחְזִי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. מָעוֹת יְתוֹמִים נַמִּי, דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם, [מִשּׁוּם] דְּלָאו כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא מִתְרָחִישׁ נִיסָא. אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין, אַמַּאי? שֶׁאִםיִתְעַשְּׁרוּ, אֵינָם כּוֹתְבִין. תָּנוּ רַבָּנָן: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ, שֶׁאִלְמָלֵי יִתְעַשְּׁרוּ, אֵינָן כּוֹתְבִין. תָּנוּ רַבָּנָן: כּוֹתְבֵי סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן וְתַגָּרֵיהֶן וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאַתּוּיֵי מוֹכְרֵי תְּכֵלֶת, אֵינָם רוֹאִים סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם, וְאִם עוֹסְקִין לִשְׁמָן, רוֹאִים. בְּנֵי בֵּישָׁן נָהוּג, דְּלָא הֲווּ אַזְלֵי מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אַתּוּ בְּנַיְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לֵיהּ: אַבְהָתָנָא, אֶפְשָׁר לְהוּ, אַנָן, דְּלָא אֶפְשָׁר לָן, מַאי? אָמַר לְהוּ: כְּבָר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֲבוֹתֵיכֶם, [שֶׁנֶּאֱמַר]: [משלי א) "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת בְּנֵי רוֹמִי לֶאֱכֹל גְּדָיִים מְקֻלָּסִים בְּלֵילֵי פְּסָחִים. שָׁלְחוּ לוֹ: אִלְמָלֵא תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי אַתָּה, גּוֹזְרַנּוּ עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ. ['קָדָשִׁים', סַלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: קָרוֹב לְהַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ]. אִיבָּעְיָא לְהוּ: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי, גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, אוֹ בַּעַל אֶגְרוֹפִין הֲוָה? תָּא שְׁמַע: עוֹד זוֹ דָּרַשׁ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי: מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. נָשְׂאוּ קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָם [מִצְּפַרְדְּעִים]; וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, כְּתִיב בְּהוּ: (שמות ז) "וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ", אֵימָתַי מִשְׁאֶרֶת מְצוּיָה אֵצֶל הַתַּנּוּר? בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּנּוּר חַם, אָנוּ, [שֶׁמְּצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם], עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! (שְׁמַע מִינָהּ, תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי, גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה). רַבִּי יוֹסֵי בַּר אַבִּין אָמַר: מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲוָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ז) "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף".
[מַתְנִיתִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין, וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבִמְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּב הַחוֹלִים.
תָּנָא: בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק, וּבֵין שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, שְׁנֵיהֶן לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּנוּ. אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ, דָּרַשׁ רָבָא: (ישעיה ס) "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" וְגוֹ', בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק, וּבֵין שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, שְׁנֵיהֶם לֹא נִתְכַּוְּנוּ אֶלָּא לְדָבָר אֶחָד. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר, אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּתוֹ הוּא. אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא, וְאִיתֵימָא רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן].
אוּר, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אִיבְרִי, (והקשה על זה בעל התלמוד) וְהָתַּנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, מָן, וְקֶשֶׁת, כְּתָב, וּמִכְתָּב, וְלוּחוֹת, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, וּפְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאוּר וְהַפֶּרֶד. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר [מִשּׁוּם אָבִיו]: אַף הָאַיִל וְשָׁמִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צַבְתָּא, בְּצַבְתָּא מִתְעַבְּדָא, וְצַבְתָּא קָמַיְתָא מַאן עָבַד? הָא לַאיי, בְּרִיָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂנָּה בִּדְפוּס וְיִקְבָּעֶנָּה כֵּיוָן. הָא לַאיי, בְּרִיָּה בִּידֵי אָדָם הִיא. קָתָּנִי מִיהָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַף הָאוּר? לָא קַשְׁיָא, הָא בְּאוּר דִּידָן, הָא בְּאוּר דְּגֵיהִנֹּם. אוּר דִּידָן, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אוּר דְּגֵיהִנֹּם, בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
וְאוּר דְּגֵיהִנֹּם, בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִבְרִי? וְהָא תַּנְיָא: שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, וְגַן־עֵדֶן, וְגֵיהִנֹּם, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: (משלי ח) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". תְּשׁוּבָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: (תהלים צ) "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" וְגוֹ', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: (שם) "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם". גַּן־עֵדֶן דִּכְתִיב: (בראשית ב) "וַיִטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם". גֵּיהִנֹּם דִּכְתִיב: (ישעיה ל) "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל תָּפְתֶּה". כִּסֵּא הַכָּבוֹד וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: (ירמיה יז) "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ". וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיח דִּכְתִיב: (תהלים עב) "לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ". [אַמְרֵי:] חֲלָלָהּ, קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאוּר דִּידָהּ, בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאוּר דִּידָהּ, בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִבְרִי? וְהָא תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אוּר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת, אֵין לוֹ כְּבִיָּה עוֹלָמִית, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סו) "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה". וְאָמַר רַבִּי בְּנָאָה [בְּרֵיהּ דְּרַב עוּלָא:] מִפְּנֵי מַה לֹּא נֶאֱמַר: "כִּי טוֹב" בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת? מִפְּנֵי שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ: "כִּי טוֹב", חָזַר וּכְלָלוֹ בְּשִׁשִּׁי בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית א) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אֶלָּא, חֲלָלָהּ, קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאוּר דִּידֵיהּ, בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת. וְאוּר דִּידָן, עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְראוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁנֵי דְּבָרִים עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְראוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא נִבְרְאוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בינה) [דֵּעָה] בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, (ולקח) [וְהֵבִיא] שְׁתֵּי אֲבָנִים, וּטְחָנָן זוֹ בְּזוֹ, וְיָצָא מֵהֶן אוּר, וְהֵבִיא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְהִרְכִּיב זוֹ עַל זוֹ וְיָצָא מֵהֶן פֶּרֶד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פֶּרֶד, בִּימֵי עֲנָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לו) "הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר". דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ: עֲנָה, פָּסוּל הָיָה, לְפִיכָךְ הֵבִיא פְּסוּלִין לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה". וּכְתִיב: (שם) "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה". ("הוא ענה", חשיב ליה באחיה וחשיב ליה בבניה!) אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲנָה. וְדִלְמָא, תְּרֵי 'עֲנָה' הֲווּ? אָמַר רָבָא: [אֲמִינָא] מִלְּתָא דְּלָא אֲמָרָהּ שְׁבוּר מַלְכָּא, וּמַנּוּ? שְׁמוּאֵל. (אומרה אנא) אִיכָּא דְּאַמְרֵי, אָמַר רַב פָּפָּא: [אֲמִינָא] מִלְּתָא דְּלָא אֲמָרָהּ שְׁבוּר מַלְכָּא, וּמַנּוּ? [רַבָּה], (רבה אומרה אנא) אָמַר קְרָא: "הוּא עֲנָה", הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָרָא.
תָּנוּ רַבָּנָן: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, כְּתָב, וּמִכְתָּב, וְלוּחוֹת, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, וּפְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בְּגָדָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכֻסִּין מִבְּנֵי אָדָם: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעֹמֶק הַדִּין, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מָתַי תַּחֲזֹר לִמְקוֹמָהּ, וּמַלְכוּת פָּרַס מָתַי תִּכְלֶה. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לִבְראוֹת, וְאִם לֹא עָלוּ, דִּין הוּא שֶׁיַּעֲלוּ: עַל הַמֵּת שֶׁיַּסְרִיחַ, וְעַל הַמֵּת שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב, וְעַל הַתְּבוּאָה שֶׁתֵּרָקֵב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁיֵּצֵא.
שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְלֹא מִחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. [הֵיכִי עַבְדֵי? אָמַר רַב יְהוּדָה: אוֹמְרִים, (דברים ו) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין. רָבָא אָמַר: מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: "הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", דְּמַשְׁמַע, הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וְלֹא מָחָר עַל לְבָבֶךָ]. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע? אוֹמְרִים: (שם) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". וַאַנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן לֵיהּ? כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (פזי) [לָקִישׁ], דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן [לָקִישׁ]: (בראשית מט) "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" וְגוֹ', בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר: שֶׁמָּא, חַס־וְשָׁלוֹם, יֵשׁ פְּסוּל בְּמִטָּתִי, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו? אָמְרוּ [לוֹ בָּנָיו]: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. מִיָּד, פָּתַח יַעֲקֹב [אָבִינוּ] וְאָמַר: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד". אָמְרוּ רַבָּנָן: הֵיכִי נַעָבִיד? נֵימְרֵיהּ? לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה [רַבֵּנוּ]! לָא נֵימְרֵיהּ? הָא אַמְרֵיהּ יַעֲקֹב! הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים [אוֹתוֹ] בַּחֲשַׁאי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי אַמִי: מָשָׁל לְבַת־מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה, תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ צַעַר. הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא לָהּ בַּחֲשַׁאי. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל־רָם, מִפְּנֵי תַּרְעֹמֶת הַצְּדוֹקִים, וּבִנְהַרְדְּעָא דְּלֵיכָּא צְדוֹקִים, עֲדַיִן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי.
[תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים בְּלִשְׁכַּת בֵּית הַפַּרְוָה, וְלָעֶרֶב הָיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָן לְאַנְשֵׁי בֵּית אָב, וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. הִתְקִינוּ, שֶׁיִּהְיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, דְּאַתְּיָן כּוּלְּהוּ מִשְׁמָרוֹת וְשַׁקְלָן בַּהֲדָדֵי. וַעֲדַיִן הָיוּ גְּדוֹלֵי כְּהֻנָּה נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּם לַשָּׁמַיִם, אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִים עַד שֶׁחִפּוּ אֶת הַהֵיכָל כֻּלּוֹ בְּטַבְלָאוֹת שֶׁל זָהָב, שֶׁהֵן אַמָּה עַל אַמָּה כְּעֹבִי דִּינָר זָהָב, וְלָרֶגֶל הָיוּ מְקַפְּלִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ עוֹלֵי רְגָלִים רוֹאִין שֶׁמְּלַאכְתָּם נָאָה, וְאֵין בָּהּ דֶּלֶם]. תַּנָּא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹרוֹת שֶׁל (ארזים) [שִׁקְמָה] הָיוּ בִּירִיחוֹ, וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ, עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּם לַשָּׁמַיִם. עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן חַנִּין: אוֹי לִי מִבֵּית בַּיְתוֹס, אוֹי לִי מֵאַלָּתָן. אוֹי לִי מִבֵּית חַנִּין, אוֹי לִי מִלְּחִישָׁתָן. אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקֻּלְמוּסָן. אוֹי לִי מִבֵּית יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאַבִּי, אוֹי לִי מֵאֶגְרוֹפָן, שֶׁהֵם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וּבְנֵיהֶם גִּזְבָּרִין, וְחַתְנֵיהֶם אֲמַרְכָּלִין, וְעַבְדֵיהֶן חוֹבְטִין אֶת הָעָם בְּמַקְלוֹת.
תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה, רִאשׁוֹנָה: צְאוּ מִכָּאן בְּנֵי עֵלִי שֶׁטִּמְּאוּ הֵיכַל ה'. וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: צֵא מִכָּאן יִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי, שֶׁמְּכַבֵּד [אֶת] עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם. מַאי הֲוָה עָבִיד? (הוה) [דַּהֲוָה] כָּרִיךְ יָדֵיהּ בְּשִׁירָאֵי, וְעָבִיד (עבודת שמים) [עֲבוֹדָה]. וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאַבִּי [פִּיאָכִי] תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּינְחָס, וִישַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה. וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן נִדְבָּאִי תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּינְקָאִי, וִימַלֵּא כְּרֵסוֹ מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם. אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹחָנָן בֶּן נִדְבָּאִי, שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּסְעוּדָתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֲגָלִים, וְהָיָה שׁוֹתֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן, וְאוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה. אָמְרוּ: כָּל יָמָיו שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן (נִדְבָּאִי) [נַרְבָּאִי], לֹא נִמְצָא נוֹתָר בַּמִּקְדָּשׁ. מַאי סַלְקָא בֵּיהּ, בְּיִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי? אַמְרֵי: מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווּ יָתְבֵי. מַלְכָּא אָמַר: גַּדְיָא יָאִי, מַלְכְּתָא אָמְרָה: אִמְרָא יָאִי. אַמְרֵי: מַאן מוֹכַח? כֹּהֵן גָּדוֹל, דְּקָא מַסִּיק קָרְבָּנוֹת כָּל יוֹמָא. (וְיוֹמָא.) אָתָא (יִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי) [אִיהוּ], אַחְוֵי בְּיָדֵיהּ (כְּלַפֵּי מַלְכְּתָא, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאַחוּיֵי בְּיָדֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא, אָמַר לֵיהּ:) אִי גַּדְיָא יָאִי, נִסְקֵיהּ לִתְמִידָא! אָמַר מַלְכָּא: הוֹאִיל וְלָא הֲוָה לֵיהּ אֵימְתָא דְּמַלְכוּתָא, נִפְסְקוּהָ לִימִינֵיהּ! יָהַב שׁוֹחֲדָא וּפָסְקוּהָ לִשְׂמָאלֵיהּ. שָׁמַע מַלְכָּא וּפָסְקוּהָ לִימִינֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּשַׁקְלֵיהּ לְיִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי לְמִטַּרְפְּסֵיהּ [מִינֵיהּ] בְּהַאי עָלְמָא. אָמַר רַב אַשִׁי: יִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי לָא תָּנָא מַתְנִיתִין, דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לְעִזִּים בְּכָל מָקוֹם, יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁמֻּבְחָרִים בְּמִינָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא ד) "וְאִם כֶּבֶשׂ", מְלַמֵּד, שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד. רַבִינָא אָמַר: אַף מִקְרָא נַמִּי לָא קָרָא, דִּכְתִיב: (ויקרא ג) "אִם כֶּבֶשׂ", וּכְתִיב: "וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ", אִי בָּעִי כֶּבֶשׂ, לֵיתֵיהּ, וְאִי בָּעִי עֵז, לֵיתֵיהּ.
גנזי המלך
דף נ
אור יקרות – [הוא כינוי לתורה] – מהרש"א (ע"פ הערוך)
קפוין הם לעוה"ב – במד"ר יט, ו ("דברים שהם מכוסים מכם בעוה"ז עתידים להיות צופים לעוה"ב")
קפוין הם לעוה"ב – פרי צדיק (ויצא ז' 101)
עולם הפוך ראיתי, עולם ברור ראית – עיין בבא בתרא י ע"ב
כל "מצילות" שתולים לו לסוס בין עיניו – [לסוס שמשתמשים בו במלחמה תולים מיני בד משני צדדי ראשו להכין צל, כדי שאור השמש לא יסנוור אותו] – מהרש"א
והיה הסירות בבית ה' – מהרש"א
לא כעוה"ז עוה"ב – נתיב ב' 128 (כח היצר, ג)
לא כעוה"ז עוה"ב – מהרש"א ד"ה לעוה"ב כולו הטוב והמטיב
יהיה ה' אחד ושמו אחד – כלי יקר (שמות יח, סוף א)
אטו האידנא לאו אחד הוא? אלא בעוה"ז על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת ולעוה"ב מברך הטוב והמטיב – [כי בעוה"ז סובר האדם שזה מדת הדין, אבל לעוה"ב יראה למפרע שהכל היה לטובתו ולכן היה לו לברך הטוב והמטיב] – צל"ח
זה שמי לעולם – אגדות ב' 150 (קידושין עא); תפארת ישראל 50 (טו); נצח 173 (מב)
זה שמי לעולם – עיין מהרש"א, קידושין דף עא ע"א ד"ה שם בן ד' חכמים מוסרין אותו, וד"ה כתיב זה שמי
זה שמי לעולם – ר' צדוק, לקוטי מאמרים 128 י"א
זה שמי לעולם – הנצי"ב, שמות ג (יד –טו) והרח"ד
נקרא באלף דלת – גר"א (אסתר א, ד)
נקרא באלף דלת – משך חכמה (ויקרא כו, ד)
דף נ ע"ב
אל ישנה אדם מפני המחלוקת –
אל ישנה אדם מפני המחלוקת – שו"ת ריב"ש רנ"ו
אל ישנה אדם מפני המחלוקת – שו"ת אגרות משה (פיינשטיין) או"ח ח"ב סי' כ"ג וסי' ק"ד, ומבואר במשנה ברורה סוף סי' ל"א, וכן קלא ס"ק ו' שגם בביכ"נ אחד יש איסור לא תתגודדו
יש זריז ונשכר וכו' דלא עביד במעלי שבתא – [לא רק משעת המנחה ולמעלה, אלא כל היום] – מהרש"א
עולם הפוך ראיתי – נתיב ב' 179 (יסורין, ג); תפארת ישראל, 171 (נו); נצח 87 (טו)
עולם הפוך ראיתי – מהרש"א על בבא בתרא י' ע"ב
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – [כי אמרו בתיקוני זהר, תיקון י', כל תורה ותפילה שהיא בלי יראת ה' ואהבתו אינה פורחת למעלה. ולכן אשרי מי שזכה לכך שתורתו תעלה אתו] – בוצינא דנהורא, ר' ברוך ממזיבוז' (נכד הבעש"ט), מובא בליקוטי בתר לקוטי, כתובות עז ע"ב
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – [כי אמרו חז"ל שהלומד לא לשמה תורתו נשארת רק מתחת לשמים, כלומר מזכה אותו רק בשכר של עולם הזה. והלומד לשמה תורתו מעל לשמים, כלומר שכר שלו בעולם הנצח. ולכן אשרי הלומד לשמה ותורתו תעלה עמו לשם] – נועם מגדים, הרב אליעזר יקותיאל מאדלס זינגר, לבוב, תרכ"ב, מובא בליקוטי בתר לקוטי, כתובות עז ע"ב
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – [שהוא חוזר פעמים רבות על לימודו כדי שלא ישכח מה שלמד] – יין הרקח, מבעל "ישמח משה", אדמו"ר ר' משה טייטלבוים מאהעל, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי", כתובות עז ע"ב
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – [שהוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, שתלמודו מבוצע "בידו" ממש] – חמדת יהושע, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי", כתובות עז ע"ב
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – [כותב לימודו ויכול להראות אותו "בידו"] – מהרש"א על בבא בתרא י ע"ב
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – מהר"ל, דרשה על התורה 45; אגדות ח"ג 65
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – מראית העין (זוכה למלאך המזכירו מה ששכח. ע"ע "שער המצוות" לאריז"ל, תחילת פ' ואתחנן.
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – [מקיים תלמודו "בידו", ולא רק גורס] – בן יהוידע
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – [חמשה פירושים. [א] אף שלא זכה ללימודו מחמת חינוך הוריו, אלא הוא עצמו יגע וטרח נגד יצרו, ובכח ידו הגיע לדרגתו הרוממה [ב] שהוא יכול לפלפל לכל כיוון, לטהר או לטמא, לאסור או להתיר, והוא בכל זאת מחפש רק את האמת התורנית, וזהו שליטה "בידו" [ג] שהוא מקיים מה שלומד, לא רק גורס אלא תורתו מתגלה במעשה ידיו שהם לאמיתה של תורה [ד] שהוא מחדש בתורה נוספות על מה ששמע, וזה בכח ידו [ה] שהוא מחדש דברי צתורה וכותבים, ויכול להביא "בידו" ספר ממה שחידש בתורתו] – בן יהוידע, בבא בתרא דף י ע"ב
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – מאור ישראל
ע"ע בבא בתרא י:
הרוגי מלכות, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו – דרך חיים 304 (פ"ו, בסוף מ"ח דברים); דרשה על התורה 45; אגדות ח"ג 64-65
על השמים – מאירי
על השמים – י' מאמרות, חקו"ד א, יד
על השמים – [גם העושים לא לשמה, עתידים לקבל שכר לעוה"ב "עד שחקים" כלומר רקיע שלישי] – מהרש"א
על השמים – גר"א, משלי ג, טז (על השמים, הנהגת עוה"ב)
על השמים – נפש החיים, ד, יח
על השמים – הנצי"ב, העמק דבר, בראשית כז, י הרח"ד
על השמים – מאור ישראל
יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו לא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות – [צ"ע כיצד שייך לזקוף מעשה רות לבלק, ולקרוא לכך כאילו בלק עצמו בא לעשות לשמה? עונה מדרש "מאור האפלה" (בתרגום הגר"י קאפח) כי גם בלק כיון בקרבנותיו לשמה, כלומר קרא לה' מתוך צרתו "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו", וזכה לשכר גדול כזה. ולא היה במעשיו "לא לשמה" אלא קרבנו עלה לרצון. ולכן אמרו שיעשה אדם שאר מעשיו אפילו לא לשמה, כי בהמשך עניניו יש סיכוי שפעם אחת יעשה לשמה] – מאור האפילה
יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו לא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה – [מדוע צרפו חז"ל כאן "תורה" ל"מצוות"? לכאורה היה די להזכיר "מצוות" בלבד? אלא אם לא ילמד אדם תורה מניין ידע שיש לכוון לשמה?] – עוללות אפרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
לעולם יעסוק לא לשמה שמתוך כך יבוא אל לשמה – דרך חיים 173-174 (פ"ד, אל תעשם עטרה) לעולם יעסוק לא לשמה שמתוך כך יבוא אל לשמה – גר"א (משלי ג, יז)
לעולם יעסוק לא לשמה שמתוך כך יבוא אל לשמה – [אם יתחיל אדם ללמוד תורה לשמה, יתגרה בו יצר הרע כדי לבטל ממנו ולמנוע אותו. אבל אם יתחיל "לא לשמה" יצר הרע לא יקטרג, ומתוך לימודו יבין כמה חשוב הוא ללמוד לשמה ויתקן את עצמו] – תולדות יעקב יוסף (פולנאה), מובא ב"לקוטי בתר לקוטי
"לעולם" יעסוק לא לשמה שמתוך כך יבוא אל לשמה – [כי אי אפשר להתחיל מיד לשמה] – נפש החיים, פרקים אחרי שער ג', פרק ג' (אמר המלקט: אפשר להביא ראיה מדברי רב ששת, "מעיקרא כי עביד איניש אדעתיה דנפשיה קא עביד" (פסחים סח ע"ב)
לעולם יעסוק לא לשמה שמתוך כך יבוא אל לשמה – רוח חיים (ר' חיים ולוז'ין), פ"א נגד שמא, וכן בפ"ב, משנה א
לעולם יעסוק לא לשמה שמתוך כך יבוא אל לשמה – [כתב הקדמון מהר"ח אור זרוע, סוף סי' קסג, כל שלא לשמה עבירה היא, אך הותרה עבירה כדי שבסוף יגיע אל לשמה. לכן לאו היתר גמור הוא ועובר על לאו מדברי סופרים "אל תעשם עטרה להתגדל בה" וכו' (ומביא עוד ראיות)] – ר' צדוק, תקנת השבין, פסקא י' 81-82 ד"ה וגם מצוה שלא לשמה; צדקת הצדיק, קסו –קסז (אמר המלקט: עיין דברי הגר"א (משלי לא, ל) ד"ה והבל היופי)
לעולם יעסוק לא לשמה שמתוך כך יבוא אל לשמה – הנצי"ב, שמות ג, א (יזכה לזרע והם יעשו לשמה)
משתכר בקנים – נתיב ב' 215 (עין טובה, א)
דתווהו בהו אינשי – חזון איש, חו"מ דף רנה.
כ"ד תעניות – [טעם מספר כ"ד] – מהרש"א
בני בישן, אבהתנא אפשר לון – מאירי על שבת נו
בני בישן, אבהתנא אפשר לון – יחוה דעת (הראשל"צ ר' עובדיה יוסף) ח"א סי' יב]
דף נג
מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם – [ביאור באריכות] – מהרש"א ד"ה מה ראו
אימתי משארת מצויה אצל התנור – [חז"ל דרשו מפני שמכל כלי הבית, פירט המקרא תנור ומשארת] – מהרש"א, ד"ה מצויות אצל תנור
אימתי משארת מצויה אצל התנור – [חז"ל דרשו מפני שהפסוק "ובתנוריך ובמשארותיך" (שמות ז, כח) מקדים "תנור" לפני "משארת". והרי בתחילה לשים את הבצק ומשארת, ורק אח"כ משימים אותה בתנור? אלא בא ללמד שהצפרדעים נכנסו גם לתנור החם, עוד בטרם הניחו שם את הבצק] – זהב שיבה, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
חנניה מישאל ועזריה נשאו ק"ו מן הצפרדעים – יערות דבש (ח"א עמ' סג, דרש ג')
חנניה מישאל ועזריה נשאו ק"ו מן הצפרדעים – פתח עינים
חנניה מישאל ועזריה נשאו ק"ו מן הצפרדעים – אמת ליעקב
חנניה מישאל ועזריה נשאו ק"ו מן הצפרדעים – ר"ח שמואלביץ (ח"ב יח)
ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם – [צ"ע הרי כן נצטוו שכתוב "ועלו ובאו בביתך וכו' ובתנוריך ובמשארותיך"? אלא כמו שבמכות שהביא ה' על מצרים, אמנם ה' הודיע מראש "גוי היה זרעך בארץ לא להם" אבל ה' לא אמר מראש מי מבין הגוים יהיה המבצע עינוי זה. ולכן בצדק נענש מי שהתנדב לזה (כן פירש רמב"ם, בשמונה פרקים, פרק ח). כך כאן ה' הביא על המצריים המון צפרדעים אבל לא ציוה מי מהם ייכנס לתנור, כי יכול כל אחד מהם ללכת למקומות אחרים שבבית. ולכן המתנדבים לכך הם שזכו במצוות קידוש השם] – לוית חן, מובא ב"ליקוטי בתר לקוטי"
מטיל מלאי לכיס של ת"ח – תורה תמימה, קהלת ז, יב ס"ק נב–נג
מטיל מלאי לכיס של ת"ח – הנצי"ב, במדבר כא, כ הרח"ד
מטיל מלאי לכיס של ת"ח – [צ"ע כי כאן הגדירו חז"ל שכר שלו שיושב בישיבה של מעלה (בלבד) אבל בכתובות (קיא ע"ב) אמרו שהעושה פרקמטיא לת"ח הוא דבק בשכינה, והיא מדריגה גבוהה יותר? אלא כאן מדובר שנותן לו סחורה לעסוק בה במשא ומתן, ות"ח צריך לטרוח, ולכן שכרו של התומך מועט. ושם בכתובות מדובר שהעושה פרקמטיא הוא עצמו ההולך ובא וטורח, ונותן רווחים לת"ח, ולכן שכרו יותר גדול] – עין אליהו
בצל החכמה – חיד"א, יוסף תהילות, פרק כ"ט (יזכו תומכי תורה וילמדו אותם לעוה"ב תורה, כדי שלא ישיגו בושה ובזיון)
"בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב) – [אפשר לקרוא פסוק זה בשני אופנים. או שבעל הכסף יושב בצלו של בעל החכמה והוא פחות ממנו, או שבצלו של בעל הכסף יושב בעל החכמה, והוא פחות ממנו. הא כיצד? אם החכם לומד לשמה, והתומך נותן לשם התפארות, הוא נמוך מבעל החכמה. אבל אם להיפך בעל החכמה לומד לשם תמיכת כסף שהוא מקבל, והתורם כסף הוא הנותן מכיסו לשם שמים, בעולם האמת בעל החכמה יושב בצילו של בעל הממון] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
ועמך כולם צדיקים וכו' שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד – [כלומר אע"פ שיש נדנוד חשש עבירה בכל אופן שעושים, אבל מפני כוונתם לשם שמים הרי הם צדיקים] – מהרש"א
עולא הוה רכיב חמרא ואזיל – [מדתו של הנבון כשישמע מרעהו דבר מוטעה, אם זה יהיה בנוכחותם של אחרים אינו קופץ מיד לביישו בפניהם אלא מרמז לו מתוך תנועה או בהבטה מיוחדת שאיננו מסכים אתו] – הבונה
מים עמוקים עצה בפי איש, ואיש תבונה ידלנה (משלי כ, ה) – [דרש מהפסוק שמוזכר ב' פעמים מלת "איש" ומדובר על שני אנשים שונים] – מהרש"א
דף נד
עשרה דברים נבראו בבין השמשות – [ללמד שאע"פ שהם נראים כנס בשינוי הטבע, בכל זאת הם חלק מהטבע] – רמ"א, תורת העולה, ח"ב פי"ח , ח"ג פמ"ז
עשרה דברים נבראו בבין השמשות – דרך חיים 236-239 (פרק ה', בין השמשות); באר הגולה 37
עשרה דברים נבראו בבין השמשות – [ביאור כמה מהשינויים מכאן לפרקי אבות, ועוד מופתים שלא הוזכרו כאן] – מהרש"א
עשרה דברים נבראו בבין השמשות – עקידה שערים כא, קא
עשרה דברים נבראו בבין השמשות – ר"ן מובא ב"עין יעקב"
עשרה דברים נבראו בבין השמשות – הנצי"ב, דברים ט, ט
באר, מן, קשת – ר' צדוק, קומץ המנחה (ס"ק צו); לקוטי מאמרים (דף ק ד"ה וכל כלי קיבול)
שבעה דברים נבראו לפני בריאת העולם – [יש בכך מענה לפקפוקים של מינים על חידוש העולם] – רמ"א, תורת העולה, ח"ג פרקים מא-מז
שבעה דברים נבראו לפני בריאת העולם – תפארת ישראל, 147; אגדות ח"ב 13-15; גבורות השם 321 (ע)
שבעה דברים נבראו לפני בריאת העולם – מהרש"א על נדרים לט ע"ב
גיהנם לפני בריאת העולם (אבל אש של גיהנם ביום ב') – פרי צדיק (בראשית דף 13 פסקא ט"ו)
גיהנם לפני בריאת העולם – לשם שבו ואחלמה, דרושי עולם התוהו, ח"ב דרוש ב' ענף ב' אות ג'
כסא הכבוד – מורה נבוכים ח"א פרק ט
אור שברא הקב"ה בשני בשבת (אש של גיהנם) אין לו כבייה לעולם – [כוונתם בימי עוה"ז אבל לע"ל נתקן, וכן אמרו בע"ז ג. "אין גיהנם לעתיד לבוא"] – י' מאמרות, חקור דין, חלק ה פרק ה
אור שברא הקב"ה בשני בשבת (אש של גיהנם) אין לו כבייה לעולם וכו' כי תולעתם לא תמות – [רשעים רגילים מסתיים עונשם אחרי י"ב חודש, בין בדין הקבר ובין בעולם הנשמות. אבל הפושעים הגדולים שהוזכרו בראש השנה יז ע"א, עונש הנשמה הוא לעולם, וכן עונש הקבר, תולעתם לא תמות, למרות שטבע התולעת לא להאריך ימים יותר משנה כי אין לה עצם (חולין נח ע"א)] – מהרש"א
חללה [של גיהנם] הוא דנברא קודם בריאת העולם, ואור דידיה בערב שבת וכו' ואור דידן וכו' לא נברא עד מוצאי שבת – [אדם הראשון נהנה מן האור ל"ו שעות, כי בימי בראשית לא כתוב "ויהי ערב ויהי בקר, יום השביעי" והשמש שקעה רק בסוף יום השבת, כלומר י"ב שעות של יום הששי, י"ב שעות של ליל שביעי, וי"ב שעות של יום השביעי. מובא במדרש (בראשית רבה, יא) כי המוצאי שבת התחיל החושך לממשמש ובא ונבהל אדם הראשון עד שנתן בו ה' דעת והקיש ב' רעפים זה זה ויצר זיק אש. אבל אור של גיהנם נברא מיד שחטא אדם הראשון בעץ הדעת (וכדברי ר' צדוק הכהן בשם המדרש, מן האש של חימום היצר נברא עצם הגיהנם, פרי צדיק, בראשית, אות יא)] – עיני יצחק
בא צבעון על אמו – מהרש"א על שמעתתא, בבא בתרא קטו ע"ב
הביא פסול לעולם [כלומר: פרד] – [מדוע נקרא פסול. וצ"ע כבר בימי יצחק אבינו היו פרדות? והישוב לזה] – מהרש"א
ז' דברים מכוסים מבני אדם – נתיב א' 187 (דין, א); נצח 98 (יח); דרך חיים 284 (פ"ו, נהנין ממנו עצה)
יום המיתה – [זה מכוסה מהאדם כדי שבכל יום יחזור בתשובה] – מהרש"א
ז' דברים מכוסים מבני אדם, יום הנחמה – [פירש רש"י: "יום הישועה של האדם העומד בצרה". וביאורו שאם ישכיל לדעת מתי יסתיים צערו, הוקל הסבל. ובזה גרע כוח העונש מלכפר על עונותיו. ואם מדובר על גאולת כלל ישראל, והיום הוא רחוק, יכבד עליו צערו פי עשר] – בן יהוידע
ז' דברים מכוסים מבני אדם – [יש טעם טוב לכל אחד מאלו מדוע הסתיר את ידיעתם מבני אדם. אין אדם יודע מתי ימות, כי אילו ידע היה מפסיק לטפל בצרכי עולם הזה, מלנטוע אילנות וכו'. ואם היה יודע מתי יום הנחמה, ושיארך זמנו, היה מתייאש מהגאולה. ואילו ידע עומק הדין, היה נחרד מהעונש הצפוי ולא היה חוטא כלל, ובכך נמנעת ממנו מלחמת היצר, שזו היא מטרת עולם הזה, ההתמודדות הפנימית בהשתדלות האדם (מסילת ישרים, פרק א)] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
יום הנחמה – [כלומר יום הישועה של כלל ישראל, כדי שישראל לא ידחו את תשובתם, אלא יעסקו בזה בכל יום כמ"ש היום, אם בקולו תשמעו (וזה לא כפירוש רש"י הנ"ל שפירש לענין היחידים)] – מהרש"א
יום הנחמה – [פירוש המלה הוא "שינוי דעת", כמו "וינחם ה' כי עשה את האדם" (בראשית ו, ו). כן בימי הגלות היה מסתתר כבוד ה'. כשיתגלה זרוע קדשו אז תמלא הארץ כבוד ה', והוא כמו "נחמה" על מה שעבר. וכך הפירוש של מלת "נחמתא" הנאמרת בסוף "קדיש". וכן נאמר במקרא "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו" (ישעיה סו, ג עיי"ש רד"ק)]
ועומק הדין – ["אפילו אברהם יצחק ויעקב אינם יכולים לעמוד מפני התוכחה"] – ערכין יז.
ועומק הדין – [מדובר בדיני תורה, כדי שיהיה האדם מתון בעיונו] – מהרש"א
ומה שבלבו של חברו – [כי אם היה כל אחד יודע, היה מבין מחשבות לבו של חברו ויכול לרדת לחייו ולבטל עצותיו] – מהרש"א
ומלכות בית דוד – [אין זה "יום הנחמה": דלעיל. ושמא דלעיל הוא ביאת משיח בן יוסף] – מהרש"א
עלו במחשבה ליבראות: על המת שיסריח – [שאם לא כן היה הקרובים מצניעים אותו ויראו את צערם לפניהם תמיד] – רש"י
ועל המת שישתכח מן הלב –
ועל התבואה שתרקב – [נגד אוצרי תבואה, וע"י זה הם מפקיעי שערים] – רש"י
על המטבע שיצא –
דף נו
ששה דברים עשה חזקיה – עיין ברכות י ע"ב מהרש"א ד"ה גנז ספר רפואות, וד"ה וכתת נחש הנחשת, וד"ה סתם מי גיחון
גירר עצמות אביו – אגדת אליהו, ירוש' שביעית פ"ט פסקא ב'
גנז ספר רפואות – רמב"ם, פיהמ"ש, פסחים סוף פרק ד'
גנז ספר רפואות – נצח 142 (ל)
גנז ספר רפואות – חזון איש, אמונה ובטחון, מאמר ה פסקא ה
גנז ספר רפואות – עינים למשפט (לברכות י.)
קיצץ דלתות ההיכל – עינים למשפט (לברכות י.)
קיצץ דלתות ההיכל – מאור ישראל
קיצץ דלתות ההיכל, סתם מימי גיחון – [הערה נפלאה מדוע הקדימו חז"ל ב' אלו לפני "עיבר ניסן" שהיה בתחילת מלכותו. שבאלו החזיק חזקיה בדעתו אף נגד החכמים המערערים, כי חייבים לעשות השתדלות טבעית בנוסף לבטחון בה'] – בן יהוידע, ד"ה עיבר ניסן בניסן [וע"ע דברי המלבי"ם הבאנו לעיל על ברכות ג ע"ב "ועצת אחיתופל"]
סתם מימי גיחון ולא הודו לו – [צ"ע כי ג"כ אמרו חז"ל (אבות דר' נתן, פ"ב) כי הסכימה דעתו לדעת המקום. וכן עיין פרקי דר' אליעזר ט' והגהת רד"ל ס"ק ל', ומהרש"א על ברכות י ע"ב. ומציע הרב חנוך הכהן ארנטרוי, ראב"ד מינכן (נפטר שנת תרפ"ז) כי צ"ל מדובר שבחו על כלל המעיינות ולא הגיחון. איסור סתימת מעיין מדין בל תשחית. אבל בעת מלחמה, זה מותר. אבל היה אסור לו לסתום מתוך חשש לימים יבואו אם עתיד אויב לבוא שוב לעיר, וזו היא השתדלות מופרזת. כך נבין מהעיון בדברי הימים (דהי"ב לב, ג-ד) "ויוועץ עם שריו וגיבוריו לסתום את מימי העיינות וכו' למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים?" וזה היה מעשה משובח כי היה קרוב לזמן התקפת סנחריב על ירושלים. אבל אחרי שכבר נפל צבא סנחריב מחוץ לירושלים (פסוקים כא-כג) מסופר שאח"כ סתם מימי הגיחון (פסוק כט. ועד לפסוק זה אין "גיחון" מוזכר כלל). ועל מעשה מאוחר זה יצאה ביקורתם של חכמי דורו "ולא הודו לו", כי כבר חלפה שעת הסכנה] – עיונים בדברי חז"ל ובלשונם, הרב חנוך ארנטרוי, מוסד הרב קוק, עמ' מב-מד
בקש יעקב לגלות הקץ – נתיב א' 98 (עבודה, ז); נתיב ב' 118 (פרישות, ג);נצח 178 (מד); דרך חיים 225 (י' נסים לאבותינו)
בקש יעקב לגלות הקץ – [חז"ל דרשו כך מפני הלשונות הכפולים: האספו ואגידה לכם, הקבצו ושמעו] – מהרש"א
בקש יעקב לגלות הקץ – צל"ח
בקש יעקב לגלות הקץ – נצי"ב בראשית מט, א
בקש יעקב לגלות הקץ – אמת ליעקב
בקש יעקב לגלות הקץ – תורה תמימה, בראשית מט, א ס"ק א'
כשם שאין בלבך אלא אחד – [יעקב שהוא קדוש ונבדל, בו סמל לעיקר האחדות] – גור אריה, בראשית כח, יא (מהד' מכון ירושלים, פסקא יז, עמ' ס)
יעקב אמר ברוך שם כבוד, אחרי שמע ישראל – [כי מלכותו היא אחדותו] – מהר"ל, גור אריה, שמות יז, טו (מהד' מכון ירושלים, סוף פסקא יג, עמ' שנ)
יעקב אמר ברוך שם כבוד, אחרי שמע ישראל – [כמ"ש במסכת יומא (לז ע"א) כאשר כהן גדול אמר שם ה', היו העם אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כך כששמע יעקב שאמרו השבטים "שמע ישראל ה' אלוקינו". אבל משה רבינו לא אמר בתורה "ברוך שם כבוד מלכותו", כי לא אמר הפסוק בדרך קבלת עול מלכות שמים, אלא בדרך לימוד. ונחשב הדבר גנאי לאומרו בקול רם אם משה לא אמר. אבל הצדוקים היו חושדים אותנו כאילו אנו מודים לטעותם, ולכן אמר ר' אבהו שחזרו התקינו לומר בקול רם. אבל אנו נוהגים היום כבני נהרדעא לומר בחשאי] – מהרש"א
יעקב אמר ברוך שם כבוד, בחשאי – יערות דבש (ח"א עמ' רצד דרש ט"ו)
יעקב אמר ברוך שם כבוד, בחשאי – רוח חיים פ"ג משנה ב
יעקב אמר ברוך שם כבוד, בחשאי – נפש החיים ג, יא הגהה אחרונה; נפש החיים ג, יד הגהה
יעקב אמר ברוך שם כבוד, בחשאי – נצי"ב על מכלתא דף קסז, יתרו א', וכן העמק דבר דברים ו, ד הרח"ד
יעקב אמר ברוך שם כבוד, בחשאי – רסיסי לילה, מ
יעקב אמר ברוך שם כבוד, בחשאי – [יישוב הסתירה שבמדרש (תנחומא, קדושים, ו) אמרו טעם אחר למה אומרים בלחש? ויישוב לזה] – בן יהוידע ד"ה והנה הרב יד יוסף צרפתי
יעקב אמר ברוך שם כבוד, בחשאי – פרי צדיק (ח"ב 59 פדיון הבן, ג')
ציקי קדרה – סידור ר"י עמדין (ק"ש של שחרית, דף סב)
ציקי קדרה – פרי צדיק (ח"א שבת 33, קטע ו')
דף נז
אוי לי מבית בייתוס וכו' אוי לי מבית חנין וכו' – [יש כאן ד' קבוצות, נגד ד' כיתות שאינם מקבלים פני שכינה, חנפים, שקרנים, מספרי לשון הרע ולצים (ע"פ סוטה מב ע"א) ועוד פירוש מעשי כל כת] – מהרש"א
אוי לי מאלתן (אלו מקלות של בעלי המשרה); אוי לי מלחישתם (אלו המחלקים מישרות ותפקידים לעושי רצונם); אוי לי מקולמוסן (אלו החוקקים חקקי און); אוי לי מאגרופן (אלו הבריונים שהפליאו מכות במסרבים לשולחיהם) – מו"ר ר"ש דביר
צאו מכאן בני עלי, שטימאו היכל ה' [עיין יומא ט ע"א, לא חרבה שילה אלא מפני גלוי עריות ובזיון קדשים] – מהרש"א
יוחנן בן נרבאי – [בירור אם היה כשר או לא, כי לא הוזכר יחד עם הכהנים הכשרים (יומא ט ע"א)] – מהרש"א
יוחנן בן נרבאי – סידור ר"י עמדין דף 123 (ברכת המזון, כוס של ברכה)
ארבעה צווחות צוחה עזרה – [או ששמעו בת קול, או כוונתם לא במוחש אלא ראוי היה שתישמע צוחה] – בן יהוידע
גדיא נאה, אימרא נאה – [דרשה ע"פ מוסר, אם טוב שידבר אדם לשון קושי או לשון רכה] – בן יהוידע
מאן מוכח? כהן גדול [למה שאלו ממנו ולא מהשרים והעשירים, הרגילים בבשר] – בן יהוידע
שמע מלכא ופסקיה לימיניה – [צ"ע אם חטא ביד ימין, שעושים עבודה במקדש רק בה, מדוע נענש גם בשמאל? ומדוע יצאה בת קול ופירטה שמו ושם מקומו?] – בן יהוידע
בן יהוידע
{וכל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לעם הארץ אין זווגם עולה יפה וכו' (מ"ט)}
כמה החמירו חז"ל שכל שאין תאום במעלות ודרגות קדושת המשפחות, נחשב הזווג, שאינו של מצוה ושאין לו קיום והצלחה לאמר, שהתאום הרוחני, הוא הערובה והבטחון להצלחת הזווג. ואז הוא נחשב של מצוה שרשאי ת"ח ליהנות ממנה ולתת את ברכתו לה. ועל כן אמרו כשהוא זווג של ת"ח כל שכן שתורה וכהונה במקום אחד.
{ביום ההוא יהיה ה' אחד. לא כעוה"ז העוה"ב. העוה"ז נכתב ביוד ה' ונקרא באדנות. אבל העוה"ב נכתב ונקרא ביוד ה', (נ)}
העוה"ב האמור כאן, אינו עולם הנפשות, אלא העתיד לבא כשתמלא הארץ דעה את ה', וידעוהו כראוי, ואז לא יצטרכו עוד לכנות בשמו יתבר', אלא יקראוהו כפי שישיגוהו. כי תגדל הכרת אחדותו ויחודו יתברך.
{סימן להרים מילין. לעמקים דקלים. לנחלים קנים. לשפלה שקמה (נג)}
אין לשאול מה צורך לסימן, הלא ההר והנחל נראה יותר מהסימן, כי לעתים יש מישור ובקעה בגב ההרים, ואעפ"כ זה נחשב להרים מחמת הגובה ונפקא מינה לדין פירותיהם ולשמם, לענין מקח וממכר.
{כ"ד תעניות ישבו אנשי כנה"ג על כותבי תפלין ומזוזות שלא יתעשרו שאלמלא יתעשרו אינן כותבים (נ)}
כבר נאמר על כיוצ"ב דיברו חכמים לשון גוזמא. ואף כאן כן. והכוונה, שמתוך תפלותם להחזרת עטרה ליושנה ותורה ומצות שלא ישתכחו, הרי זה כאילו התפללו על כותבי סת"ם שלא יתעשרו, שאילולי כן השתכחה תורה מישראל.
{שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. תורה ותשובה גן עדן וגיהנם, כסא הכבוד וביהמ"ק ושמו של משיח (נד)}
יש לשים לב שכל אלו הדברים אינם אלא מושגים, ועל כן שייך לומר בהם שנבראו קודם שנברא העולם, דהינו במחשבה כביכול. כי רק על בסיס תכליות אלו ברא ה' את עולמו שיהא בו תורה ועבודה, שכר ועונש, תקוה וישועה, והכל לכבוד כסא כבודו יתברך.
{אמרה לי אם, כל מניני בשמא דאימא (סו)}
כתב המאירי וז"ל, כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב, אינן מיני ע"ז. ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך הטבע או סגולה. וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים, הם נעזרו בדבר זה בשני דברים, האחד שלא היה בהם (כדאי) להטעות, אלא דברים הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם, והוא אמרם "אמרה לי אם" וכו'. והשני מצד שהיו ההמון באותו זמן (בוטח) בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחזק (פסיכולוגית). ונמצא מצד ההרגל בהם עזר טבעי, אבל כל שאין ליחס בו עזר טבעי או סגולי באיזה צד, אפע"פ שאין המאמר בהם בשם כוכב או ע"ז יש בו משום דרכי האמורי.
ומה שהוזכר בסוגיא זו מהזכרת קצת מקראות כגון "מלאך ה' אליו בלבת אש", עם מה שנודע שאסור להתרפאת בדברי תורה, אפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו רק בדבר תורה, אבל כאן הוא מונה עוד דברים זולת הזכרת אותם מקראות, (כלומר שאינו סומך רק על הפסוק).
והמהרש"א תירץ שזה על דרך להגן דהינו שזכות קריאת ג' מקראות אלו תגין עליו. אך מה שתירץ שרפואת הנפש מותר ממה שאמרו חש בראשו או בכל גופו יעסוק בתורה, והלא אסור להתרפאת כדברי תורה? וחילק שכשמתכוון לרפואת הגוף הוא שאסור אבל מתכוין לרפואת הנפש מותר, שהתורה היא רפואת הנפשות!, זה תמוה, כי הכוונה לרפוי הדעות והאמונות הזרות שהם הם מחלות הנפשות.
{והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון מאי אור יקרות וקפאון? אר"א זה אור שיקר בעוה"ז וקפוי לעוה"ב, ר"י או' אלו נגעים ואהלות שיקרות בעוה"ז וקפויות לעוה"ב, ריב"ל או', אלו בני אדם שהם יקרים בעוה"ז וקפוים לעוה"ב (נ.)}
אין מחלוקת ביניהם בבאורו של מקרא (שפשוטו כפי שתרג' יונתן). אלא כל אחד מציין את המיוחד לע"ל אם באור {הדעת את ה'}, אם בתלמוד תורה. ואם בטיב בנ"א. כי לעתיד לבא (המכונה כאן עוה"ב), לא יהיה אור דעת ה' וידיעת אמתו יקר ונדיר אלא קפוי, כלו' צף ומצוי. וכן תלמוד נגעים ואהלות יהיה גלוי וידוע, וכן בני אדם מהוגנים וטובים, יהיו מצוים ורגילים.
ומה שהביא ראיה מרב יוסף שתיאר ודבר על עולם הנשמות, לעניננו אשר מדובר בו לע"ל לימות המשיח, זה כדי לסייע ולציין שאותם בני אדם הנראים כיום בעוה"ז עליונים, אינם באמת כן חשובים למעלה, וכמו"ב לע"ל, מצב זה לא יהיה ולא יקרה (יקרות)
{כל העוסק בתורה בפני ע"ה כאילו בועל ארוסתו בפניו. שנ' תורה צוה לנו משה מורשה וכו' אל תקרי מורשה אלא מאורסה (מט.)}
הכוונה שעל ת"ח לשמור על כבו' בפני ע"ה, כמו שלא יגלה ארוסתו שהיא דבר החביב לו בפני ע"ה, כך גם למוד התורה שהוא ענין ההשתלמות של הת"ח, יהיה מוצנע מפני ע"ה כדי שלא יזל ויקל כבודו בפני ע"ה כשיראהו עדיין לומד, יסבור שחסר הוא, אלא רק כשהם מושלמים ומלומדים, יכולים להיגלות ולהודע בפני ע"ה במלוא קומתם. (והא לך בזמננו נחשבים ת"ח תופשי ביהמ"ד בעיני ע"ה לבטלנים). ועוד שהחקירה והבירור בדיני תורה סברותיה וטעמיה, דברים של מה בכך הוא בעיני ע"ה ומזדלזלת תורה בעיניו, כ"ש כשמתגלים בעיניו טעמי תורה שיקרים הן לת"ח, הר"ז כמגלה ארוסתו לפניו.
ועיון יעקב פירש, כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כדי ללמדו ולהשפיע עליו, הר"ז גורם לעצמו עונש כאילו בעל ארוסה. והביא ראיה מיהושע וכלב שהוכיחו את המרגלים וביקשו לרגמם כדין בועל ארוסה. והמאירי פי' בועל ארוסתו של ע"ה כי התורה היא גם ארוסתו של ע"ה, אלא שלא נכנסה אליו לחופה, והכוונה שלא לביישו ולעורר חמתו וקנאתו עי"ז שעוסק בה בפניו, אלא צריך להצטנע, כי גדולה שנאה ששונאים ע"ה את ת"ח.
{לעולם ישא אדם בת ת"ח לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור. לא מצא ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא ישא בת גבאי צדקה ומלמדי תשב"ר. ואל ישא בת ע"ה, שהם שקץ ונשותיהם שקץ ועל בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה. (מ"ט)}
לפי מה שפי' רש"י שגדולי הדור הם אנשי מעשה וצדיקים, יוצא, שחז"ל נתנו מעלה יתירה יותר לת"ח, שמוחזק הוא בתורה ומע"ט גם יחד (ויתרונו בחכמתו).
{ע"ה אסור לאכול בשר, שנא' זאת תורת הבהמה והעוף. כל העוסק בתורה }(תורת בהמה){ מותר לאכול בשר, ושאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר (מט)}
והטעם כי לא ידעו במה יכשלו, אם בעניני שחיטה, או מליחה, חלב ודם, ובין חיה ועוף טמא, לטהור. אבל לת"ח, או על פיהם, מותר. ובשביל זה דרשו, "יגיע כפיך כי תאכל", זה ת"ח הרואה טריפה לעצמו.
{עם הארץ מותר לנוחרו ביוהכ"פ שחל להיות בשבת ולקרעו כדג. ומגבו, וי"א אף אין מכריזים על אבדתו, (מט)}
אף שהתוס' פי' בעם הארץ שהוא מין ומוסר, שהוא מסוכן, מכל מקום נראה ברור שדרך גוזמא והפלגה בגנות ע"ה דיברו. ולא ח"ו מתוך איבה. ואפשר להבין גם כפי שפי' המהרש"א שממה שאמרו לנוחרו שהיא הוצאת דם, רמזו שע"ה מותר לביישו ולהלבין פניו בשבת וביוהכ"פ שהם ימי שלום ופיוס.
ורב נסים פי' שע"ה לרוע מדותיו ותכונותיו הרעות ותאותיו, עשוי לבא למצב כזה שיש לנוחרו ולקרעו כדג, כאשר בכעסו יחפוץ להרוג לחברו ויהיה לו דין רודף, או בעת תאותו, כשלא יעצור ברוחו, וירדוף אחר הערוה, שאז הדין נותן שמצילין אותו בנפשו. ובכל אופן שנחוץ,אף לקרעו, גם אם יחול בשבת שחל יוהכ"פ.
וכך כתב המאירי (מתוך הפקרותו במצות) פעמים שימצאוהו (ביוהכ"פ) רץ אחרי זכור או נערה ואז מותר להרגו אף ביום כזה. ואף שגם בת"ח הדין כן. אין לחשוד אותו בכך ולא יארע לו כן. ויש שפירשו שכשנראה ע"ה בדרך עם איזה ערוה, חושדים בו שבדעתו לאנוס ודנים אותו במחשבתנו כמי שמותר להרגם. ולא נתכוונו שנעשה כן שאין דנים מאומד. ואין זו, אלא דרך צחות בלשון. לאמר, שראוי הוא לכך, ובדרך זו המשיכו בלשונם ואמרו לשוחטו בלי ברכה, ולקרעו כדג ומגבו. עכ"ל, והוא הדין בענין אבידתו אם אינו אחיך במצות, ועי' בהכותב שפי', אין מכריזין, שאין משתדלים להכריז על אבידתו (ולא שהיא מותרת).
{ביום ההוא (לע"ל) יהיה ה' אחד ושמו אחד. לא כעוה"ז, שנכתב ביוד הא ונקרא באדנות, וכן בעוה"ז יש הטוב והמטיב ודיין האמת ולע"ל כולו הטוב והמטיב. (נ.)}
כבר פי' הר"מ במורה ענין כתוב זה, שלע"ל כשתרבה הדעת וההשגה, כשם שהוא אחד, כך יהיה מושג ונקרא בשמו המיוחד אשר אין בו כל השאלה ושתוף לזולתו – כאלקים ואדנות וזהו עיקר כוונתם בזה. וכן יובן מדבריו שם, שאין דבר רע יורד מן השמים בעצם ובכוונה תחלה. ושכל הבריאה היא רק טוב. והרעות המתהוות הם רק מידם של בני אדם עצמם זה לזה, או מצד ההפסד שהוא סיבת ההויה. אבל מצדו ית', פעולתו אחת היא שפע טובה וברכה על הכל. והשנוים הרבים הם לפי שנוי המקבלים והתחלפותם. ומקוצר הדעת והגבלתנו בזמן (בעוה"ז) אנו חשים ומרגישים רק את הרע או הטוב העכשוי. ולא יכולים לחזות ולתפוס את ההויה בכללותה ששולט בה ההפסד לצורך ההויה (על הצפוי והעתיד להתרחש) שהוא לטובה בסופו של דבר. ולפי תפיסתנו המוגבלת אנו מברכים על הטובה ואעפ"י שסופה רעה. ועל הרעה אעפ"י שסופה טובה. אבל לע"ל כשתרבה הדעת ה' ויראתו, ותובן שלמות ההויה, ותשלוט ההכרה העמוקה בטובו של הש"י, יפעלו בנ"א אך טוב. (ולפ"ז ימצאם מאתו), ויורגש אז רק הטוב התכליתי שבכל מעשיו. ורעיון זה נרמז בשמו המפורש שם העצם (הויה), שמורה על ג' חלקי הזמן (עבר הוה ועתיד) כאחת, כי תפיסתם הרחבה תסלק תפישת הטוב והרע רק לפי שעה ולפי הרגע, מה שמורים על כך עליו שאר השמות, כל פעם לפי הענין כאדון, כמלך, כדיין, כיוצר כשליט ותקיף, כמצביא וכמרחם, וכפי המצב והמקבלים.
{כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב עד שמים חסדך. לא קשיא כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה. (נ:)}
כתב המאירי פירשו בו גדולי הדור, שגם אם אינו ראוי לנס, הקב"ה משנה תפקידם של מערכת השמים (מעל שמים). והעושה מיראה, עד שמים, שאף זו מדה מעולה.
{כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים אינם רואים סימן ברכה לעולם ואם עוסקים לשמן רואים. (נ)}
לא רק על דרך הזכות התכוונו שהעוסקים בהם לשם שמים רואים סימן ברכה אלא גם באופן טבעי. שאותם שמטרתם היא רק הריוח גרידא, משימצאו מהיכן להרויח, יזניחו מלאכת שמים זו, ולא תצלח ותתברך בידם. אבל מי שרואים בה מצוה ושליחות לשם שמים, הרי זו תצליח ותתברך בידם.
{מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדוש ה' לכבשן האש? נשאו ק"ו מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצוין על קדוש ה', כתוב בהם ועלו ובאו בתנוריך בשעה שהוא חם, אנו שמצוים עאכו"כ. (נג:)}
הק"ו הוא דרש מוסרי, שליקחו הוא, שאם אף הברואים השפלים כצפרדעים, לכבוד הש"י ולעשות רצונו עומדים, אף כשהוא בניגוד לטבעם ורצונם, (שטבעם לברוח מן החום ואעפ"כ קפצו לתוכו) יען שכבוד ה' הוא סבת מציאותם, ולא לצורך עצמם, כ"ש וק"ו המשכילים הבחיריים המכירים בוראם ומלכם.
{עשרה דברים נבראו בין השמשות. באר, מן, קשת כתב ומכתב, לוחות, וקברו של משה, ומערה שעמדו בה משה ואליהו, פי האתון, ופי הארץ, אף האור והפרד, רי"א, אף האיל ושמיר, רי"א אף הצבת. (נד)}
כבר ביאר הר"מ באבות, שכדי לסלק מחשבת שנוי רצון וחדוש הנהגה אצל הש"י, בגלל שרואים נסים מתחדשים, ע"כ הסבירו חז"ל, שבתחילת הבריאה, כבר הונח בטבע כל דבר נס שנויו (כמאמרם צויתי לים שיקרע וכו). וי' דברים אלו שלא היה להם יסוד טבעי שיונח בו יסוד לנסים אלה שהם מציאות נדירה ותלושה מרקע טבעי, כינו בשם בריאת בין השמשות, כביכול השלמת היצירה. והראיה, מה שאמרו שהאור נברא במוצ"ש ואיננו בריאה חדשה, שכבר נברא ביסוד האש, רק שע"י שנתגלה בו דבר חדש שלא נראה תחלה, הר"ז כאילו ניתוסף ונברא עתה. ועוד מפני שהנס לא יתמיד ורק הוא לפי שעה, לא יחדו להם עת וזמן בימי הבריאה, אלא עת מצומצם בין השמשות, והעיקר שהורונו שהכל נברא במחשבה תחלה, והונח לו עת וזמן מראש. וכן פי' בפ"ר.
{ר"י או' אף הצבת. הוא היה או' צבתא בצבתא מתעבדא, וצבתא קמייתא מאן עבדה? אלא בידי שמים היא, אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון? }(ויחברנה כאחת?){ (נד)}
ממה שהביאו בתוספתא ערובין את האמרא הזו על "הלכות שבת כהררים התלוים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות, באמרם מכאן אר"י אף צבת בצבת עשויה, דהינו כמו שמ"לא תעשה כל מלאכה", נתחדשו ל"ט מלאכות, אף מצבת אחת נעשו כל הצבתות, נראה, שנתכונו באמרה זו לומר, שלכל דבר יש יסוד והתחלה, ושהיתה לה התחלה בידי שמים.
{שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וג"ע וגיהנם וכסא הכבוד וביהמ"ק ושמו של משיח. (נד)}
הרואה יראה שאלו הם דברים מופשטים והתכוונו חז"ל לרמוז לנו בזה שדברים אלו הן יסוד הבריאה ועלו כביכול במחשבה תחלה כי תורה ותשובה וכסא הכבוד ובמה"ק, ענינם ידיעת ה' ועבודתו וזה תכלית הבריאה. כי כסא הכבוד, הוא ענין ידיעתו מתוך מעשיו, השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וג"ע וגיהנם זה ענין ההשגחה ושכר ועונש. ושמו של משיח זו התקוה והצפייה לישועה. ודברים אלו שהן מסד (לבריאה בהכרח שיקדמו במחשבת בריאתה. ואפע"פ שאין הבדל אצל הש"י בין עלו במחשבה לבריאתם למעשה, דיברו בו חז"ל כלשון בני אדם כדי לומר שהבריאה מעוגנת עליהם.
וכך כתב הרשב"א (מובא בע"י) כבר נודע שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה, ועיקר הכוונה בחידוש העולם ובבריאת העולם השפל – האדם המכיר בוראו ועובדו, וכיון שכן, א"א לו בלי תורה והוראה ודרכי עבודה ושכר ועונש לפי מעשיו, והם ג"ע וגיהנם, וכסא הכבוד הם השמים שמורים עליו יתב',לעולם שמתחתם.כמ"ש השמים כסאי, והארץ הדום רגלי.ולא נאמר משיח אלא שמו של משיח דהינו מחשבת כוונתו.
{כל האומר ראובן חטא, בני שמואל, בני עלי חטאו, דוד, שלמה חטא, אינו אלא טועה. (נ"ו)}
לא אמרו חז"ל כך כדי לחסך ולסנגר עליהם, אלא יותר מזה כדי ללמדנו שמעשה פעוט מצד אנשים גדולים נחשב להם לחטא גדול.
{ד' צוחות צוחה עזרה. צאו בני עלי שטמאו היכל ה'. צא יששכר איש ברקאי. שמכבד עצמו, וכו' שאו שערים ויכנס ישמעאל ויוחנן (נ"ז)}
פי' בפ"ר, שהכוונה – אנשי העזרה, כמו וכל הארץ באו מצרימה, דהינו כל אנשי הארץ. עכ"ל. וכוונתו שכל באי המקדש ריננו וסלדו מהם.
{בקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה א' שמא יש פיסול במטתי, אמרו לו בניו שמע ישראל וכו' פתח ואמר ברוך שם וכו'. אנן היכי נעביד?… התקינו לאמרו בחשאי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה. תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, הביאו לה עבדיה בחשאי… התקינו שיהו או' אותו בקול רם מפני תרעומת המינים ובנהרדעא דליכא מינים או' אותו בחשאי (נו.)}
ענין דבריהם, שמצד אחד אנו מנועים להוסיף על דברי תורה ובושה לנו אם אין אנו מבינים ש"אחד" ענינו {מלכות}, ומאידך קוצר דעתנו מצריך אמירתו כביאור לנו, שענינו קבלת מלכותו. ועל כן תיקנו לשם הבחנה לאמרו בחשאי.
ובמדרש רבה (דברים פ"ב) טעם אחר לברוך שם וכו'; שמשה שמעו ממלה"ש והורידו לישראל. משל לאחד שגנב תכשיט מבית המלך ונתנו לאשתו וצוה שלא תתקשט בו אלא בחשאי. אבל ביוהכ"פ שנקיים כמלה"ש אומרים אותו בקול רם. וענין כל זה הוא שחז"ל רמזו בסגנון שונה בשני המאמרים על שני יסודות אמוניים שלכאורה נוגדים זה את זה, שמצד אחד, יחודו יתעלה בלתי מושג ואין לצייר בו שום דמיון ויחס, לשום מציאות, ומאידך גיסא הצורך באמונת מלכותו ובהשגחתו עלינו, עם העקרון של הבחירה החפשית (שלכאורה הם נוגדים זה את זה). וע"כ ראו חז"ל להשריש ולהחדיר בלבנו ברמז ענין זה, שאמונת יחודו מצד עצמו, עם אמונת מלכותו מצד בריאתו והשגחתו על בחירתנו, מחויבות. ואין ח"ו סתירה ביניהם, שכן משה ויעקב ביארו לנו שיחודו היינו מלכותו שהיא פועל יוצא מתוך יחודו שענינו ג"כ מלכות, וכמו שאמרו במסכת ר"ה שהפסוק שמע ישראל ה' אחד, ענינו מלכות. וכדי לעורר ע"ז ועל צד ההעלם שבהבנת דבר זה, ע"כ התקינו אמירתו בלחש, ואיפה שהיו מינים שהלעיזו (על אמירת דברים בלחש) התקינו אמירתו בקול רם. וביוהכ"פ שאימת הדין על הלבבות והדעות ואין חשש בהרהורי מינות או טעות אומרים אותו בקול רם, ותלו את זה ביעקב אבינו, שבעודו חי היה בלבו על הצלחת האומה אמונתה ותקותה דהיינו הקץ. ורמז לבניו שזה תלוי באחדותם בלא ריב ומחלקת כמעשה יוסף, וענו לו בניו שליבם כלבו שאמונת האחדות בש"י תלכדם ותשמור על אחדותם ויחודם. והוא ברך ושיבח על כך למי שמלכותו נובעת מתוך סוד יחודו ואחדותו האמיתית ובכך רמז להם עוד שסוד קיומם עד בלי קץ תלוי גם באחדותם במלכות אחת, ולא די ביחודם בדת ואמונה אחת – ענין שנרמז באמונת אחדותו ומלכותו שהוא דבר אחד.
ועוד יש לומר שענין בשכמל"ו הוא שאין אנו מסוגלים (לתפוס) להבין ולהקיף בשכלנו אפי' היקף כבודו ומלכותו. (דהיינו עולמות שברא) וזאת למדנו (הביא לנו) משה רבינו שהגיע למדרגה רמה בתפיסה זו, וכפי שהעידה עליו תורה בכל ביתי, וכפי' הר"מ ורס"ג בכל עולמי ידע והבין. ואפעפ"כ נאמר לו "לא תוכל לראות את פני". אבל אנו מתביישים במדרגתנו השפלה לעומת מדרגה שהגיע לה משה רבינו. מאידך, הרי האבות אמרוהו (פרסמוהו) אף שלא הגיעו למעלתו כענין שאמ' "ושמי ה' לא נודעתי להם", על כן התקינו לאמרו בחשאי.