חכמים עמדו על ההבדל שבין חזון הכיסא של ישעיהו לבין מעשה המרכבה של יחזקאל;
שיחזקאל האריך בתיאור הפרטים של "מראות אלוהים" שנתגלו לו; ואילו ישעיהו קיצר
ותיאר את חזונו רק בקווים כלליים ביותר. וכך אמרו חכמים: "כל שראה יחזקאל ראה
ישעיה. למה יחזקאל דומה – לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה – לבן כרך
שראה את המלך" (חגיגה יג, ע"ב). לפי זה, ההבדל שבין שתי דרכי התיאור איננו תלוי
בהבדל שבין המראות, אלא הוא תלוי בהבדל שבין הרואים. כי ישעיהו היה דומה לבן
כרך, הרואה את המלך תדיר, ולפיכך "אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר" (רש"י שם);
כנגד זה יחזקאל היה דומה לבן כפר, הרואה את המלך בפעם הראשונה, ולפיכך הוא
.תוכיראב וילע רפסמו ויניע הארמל האתשמ

מאמר זה טעון הסבר; שכן באותה שעה גם ישעיהו היה דומה לבן כפר; שהרי הייתה זו
הפעם הראשונה שראה את המלך; ולפיכך ראוי היה שיהיה "נבהל ותמה וחש לספר" – לא
פחות מיחזקאל. ודוחק לומר, שאחר כך הורגל למראות אלוהים, ולפיכך בשעת כתיבת
הספר שוב לא ראה צורך להאריך. שהרי אין ספק, שרישומו של המראה הראשון לא
נשתכח מלבו מעולם; ולפיכך ראוי היה שיספר אותו כמות שראה אותו בשעתו – כמי
שראה את המלך בפעם הראשונה, ונבהל ותמה ומשתאה למראה עיניו.

אולם לאמיתו של דבר, עצם ההשוואה שבין שני המראות האלה מעוררת ספקות, כי הם
שונים זה מזה בתוכנם ובמגמתם; ודבר זה ניכר בשני הבדלים עקרוניים שביניהם. בחזון
יחזקאל החיות ואופני הקודש רק נתלוו אל ה', אך ה' לא דיבר אליהם כלל, ואף הם לא
אמרו דבר – לא אל ה' ולא אל הנביא. כנגד זה בחזון ישעיהו השרפים מילאו תפקידים
פעילים; תחילה אמרו קדושה לפני ה', אחר כך אחד מהם טיהר את הנביא ודיבר אליו,
ולבסוף ה' פנה אליהם בשאלה. והבדל זה גרר, כנראה, הבדל נוסף: בחזון יחזקאל ראה
הנביא תחילה את החיות ואת אופני הקודש, ורק בסוף ראה את מראה דמות כבוד ה'.
כנגד זה בחזון ישעיהו ראה הנביא, כנראה, את ה' ואת השרפים כאחד; אך הוא מתאר
תחילה את מה שראה מכבוד ה', ורק אחר כך הוא מתאר את מראה השרפים.

משום כך אם נבוא להשוות את חזון ישעיהו לחזונו של נביא אחר, עלינו לדמות אותו –
לא לחזון יחזקאל – אלא לחזונו של מיכיהו בן ימלה, כפי שהוא מתואר בספר מלכים
(מלכים-א כב, יט-כב). שכן כמעט כל האמור בחזון מיכיהו אמור גם בחזון ישעיהו; אלא
שלא כל האמור בחזון ישעיהו אמור גם בחזון מיכיהו. דבר זה ניכר יפה. כאשר עורכים
.וז דגנכ וז הלאה תואובנה יתש תא

:והיכימ
ואסיכ לע בשי 'ה תא יתיאר"
וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו
'ה רמאיו
דעלג תמרב לפיו לעיו באחא תא התפי ימ
".הכב רמא הזו הכב הז רמאיו

:והיעשי
…אסכ לע בשי ינדא תא האראו"
שרפים עומדים ממעל לו…
רמא ינדא לוק תא עמשאו
את מי אשלח ומי ילך לנו
".ינחלש יננה רמאו

על פי הדברים האלה אפשר לומר, שחזון הכיסא של ישעיהו איננו אלא כעין הרחבה של
חזון הכיסא של מיכיהו; ומכאן, שכל דיון בחזון ישעיהו חייב להיות מושתת על הבנת
חזון מיכיהו. ולפיכך אם באנו להשוות את מעשה המרכבה של יחזקאל לחזון הכיסא,
עלינו להשוות אותו – לא לחזון ישעיהו – אלא לחזון מיכיהו; שהרי חזון הכיסא של
מיכיהו הוא גם השלד של חזון הכיסא של ישעיהו.

ונראה, שכך יש להגדיר את היחס שבין חזון יחזקאל לבין חזון מיכיהו. בחזון יחזקאל
זכה הנביא לראות החיות ואת אופני הקודש המתלווים לשכינה; וכך ראה את ה' בלוויית
משרתיו ובמעמד כל פמליא של מעלה. אולם כל המראה הזה לא היה דרוש לנבואה, שה'
ביקש להשמיע; שהרי ה' דיבר רק אל הנביא, ואילו המלאכים לא אמרו דבר, ודבר לא
נאמר אליהם. ומכאן, שהם נתגלו לנביא רק כדי שיראה אותם בעיניו; כי השמים נפתחו
לפני יחזקאל בן בוזי, כדי שיראה "מראות אלוהים".

שונה הדבר בחזון מיכיהו. גם שם זכה הנביא לראות את ה' בלוויית כל פמליא של מעלה.
אולם המראה הזה היה דרוש לנבואה, שה' ביקש להשמיע. שהרי ה' לא דיבר שם אל
הנביא כלל, אלא הוא נועץ במלאכיו; ובמסגרת ההתייעצות הזאת דיבר ה' אל המלאכים,
והמלאכים דיברו אל ה'; והיה זה רצונו של ה', שהנביא ישמע את כל הדברים, שנאמרו
באותו מעמד. ולפיכך היה צורך להראות לנביא "את ה' יושב על כיסאו, וכל צבא השמים
עומד עליו מימינו ומשמאלו"; שהרי היה על הנביא לשמוע את חילופי הדברים בין ה' לבין
צבא השמים. נמצא, שה' ומלאכיו לא נתגלו לנביא, כדי שיראה אותם בעיניו, אלא כדי
שישמע את דבריהם באוזניו; ומכאן, שהנביא לא בא שם לראות "מראות אלוהים" אלא
הוא בא לשמוע את דבר אלוהים.

ועל פי זה יש להבין את ההבדלים שבין שני החזונות האלה. בחזון יחזקאל תיאר הנביא
בפרוטרוט את דמות החיות ומראה האופנים ואת נוגה האש של זיו השכינה; שהרי כל אלה
נתגלו רק לצורך מראה עיניו, ולפיכך חש צורך לתאר את מה שראה בעיניו. כנגד זה בחזון
מיכיהו אין הנביא אומר דבר על הדר כבוד ה' ועל דמות הכיסא ועל מראה צבא השמים;
שהרי הוא לא בא לשם לראות את תמונת ה' ומלאכיו, אלא הוא בא לשמוע את קול
דבריהם. ועל פי זה יש להבין גם את סדר המראות. יחזקאל ראה תחילה את החיות
ואופני הקודש, ורק בסוף הוא ראה את דמות כבוד ה'; שהרי כך דרכו של אדם, הבא
לדבר עם המלך: תחילה הוא עובר בין גדודי המשרתים, המקיפים את המלך בבואו
ובצאתו; ורק אחרי שעבר על פני כולם, הוא רואה את פני המלך. כנגד זה מיכיהו ראה,
כנראה, את המלך ואת צבאו כאחד – אך הזכיר בדבריו את המלך תחילה ורק אחר כך
הזכיר את צבאו. שהרי כך דרכו של אדם, הבא לשמוע את דבר המלך במועצת שריו: הוא
רואה במבט אחד את המלך ואת שריו ומטה אוזניו לשמוע את דבריהם; ואף על פי שהוא
רואה את כולם כאחד – שהרי רצונו לשמוע את דברי כולם – הוא יזכיר בדבריו את המלך
לפני השרים; שהרי המלך הוא במרכז המעמד, והשרים רק עומדים "מימינו ומשמאלו".

ועל פי הדברים האלה אפשר לתת משמעות חדשה לאותו משל חכמים על בן כפר ובן כרך
הרואים את המלך. ונראה, שזה ההבדל שבין בן הכפר לבין בן כרך: בן כפר עדיין לא ראה
את המלך מימיו; ולפיכך כל עצמו לא בא אל הטרקלין אלא כדי לזון את עיניו ממראה
המלך ומהדר כבוד משרתיו. כנגד זה בן כרך איננו בא אל הטרקלין כדי לראות את המלך
ואת צבא משרתיו; שהרי כבר ראה את פמליית המלך פעמים רבות, ולבו גס במראה הזה.
אלא בן כרך בא אל הטרקלין כדי לשמוע את גזירת המלך. וכאשר הוא רואה את המלך
במועצת שריו, אין דעתו נתונה להוד יופיים, אלא אזנו כרויה למוצא פיהם; שכן רצונו
לשמוע, מה יצווה המלך לעבדיו. ומבחינה זו היה יחזקאל דומה לבן כפר הרואה את
המלך; שהרי כל עצמו לא בא אלא לראות מראות אלוהים. כנגד זה מיכיהו היה דומה לבן
כרך הרואה את המלך. ואפילו נניח, שהייתה זו לו הפעם הראשונה, שראה את ה' במעמד
משרתיו, עדיין היה דומה לבן כרך, ולא לבן כפר; שהרי על עצמו לא בא אלא לשמוע את
דבר ה' אל צבא השמים.

ועל פי הדברים האלה נוכל לנסות להבין את משמעות חזון הכיסא של ישעיהו. כבר
אמרנו, שחזון הכיסא של ישעיהו איננו אלא כעין הרחבה של חזון הכיסא של מיכיהו.
ונבדוק עתה את הפרטים שנוספו בחזון זה.

פרטים אלה נוגעים לשני עניינים. מיכיהו אמר, שה' "יושב על כיסאו"; ועל כך הוסיף
ישעיהו, שכיסא ה' "רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל". ועוד אמר מיכיהו, ש"כל צבא
השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו"; וישעיהו הוסיף על כך פרטים שונים: על כנפי
השרפים, על הקדושה היוצאת מפיהם ועל רישומה של הקדושה בהיכל.

אולם פרטים אלה, שנוספו בחזון ישעיהו, לא באו לספק את סקרנותו של בן כפר, המבקש
לראות את המלך. שהרי בניגוד ליחזקאל אין ישעיהו מספר דבר על עצם כבוד ה' ועל
דמות כיסאו ועל מראה השרפים העומדים עליו; אלא דבריו הם רק כעין המשך לדברי
מיכיהו; והוא דן רק באותם הנושאים, שנידונו כבר על ידי מיכיהו. כי הישיבה על הכיסא
המתוארת על ידי מיכיהו מבטאת את מלכות ה'. ועל כך מוסיף ישעיהו: כיסא ה' הוא רם
ונשא – אך שוליו מלאים את ההיכל. שכן מלכות ה' היא למעלה מכל תפיסה אנושית –
למעלה מן המקום ולמעלה מן הזמן; ואף על פי כן "שוליו" – שולי הכיסא או שולי לבוש
המלכות – מלאים את ההיכל. כי ההשתלשלות האחרונה של מלכות ה' ניכרת בכל מקום,
ולית אתר פנוי מינה. ובשיטה דומה יש לפרש גם את הדברים שנאמרו על ידי ישעיהו
ביחס לשרפים. כי "העמידה על" ה' המתוארת על ידי מיכיהו מבטאת את העובדה,
שמלאכי ה' מוכנים ומזומנים לשירותו. ודבר זה מומחש על ידי ישעיהו בתיאור כנפי
השרפים: יש להם שש כנפיים; ושש הכנפיים האלה מבטאות את יחס המשרת למלכו:
הם יראים מן המלך, ולכן הם מכסים את פניהם; הם בושים מן המלך, ולכן הם מכסים
את רגליהם; והם ששים לעשות את רצון המלך, ולכן יעופו לכל מקום אשר ישלחם שמה.
ועל פי זה יש לפרש את הקדושה, היוצאת אחר כך מפי השרפים. בקדושה זו הם מבארים
את משמעות המחזה, הנגלה לנגד עיניהם. כי הם רואים את ה' יושב על כיסא רם ונישא –
אך שוליו מלאים את ההיכל. וכך הם מבארים את המחזה הזה: ה' קדוש בשילוש קדושה
פרוש ונבדל מכל הנבראים; ואף על פי כן הוא מעורב בעולם, משגיח על הברואים ו"מלא
כל הארץ כבודו". ונמצא, שקדושת השרפים מבטאת את היסוד, שכל אמונת ישראל
תלויה בו: ה' מגביהי לשבת – ואף על פי כן הוא משפילי לראות; הוא "רם ונשא שכן עד
וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון" – ואף על פי כן הוא "את דכא ושפל רוח להחיות רוח
שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו). הווה אומר: ה' הוא למעלה מן העולם – ואף
על פי כן הוא, כביכול, בתוך העולם.

נמצא, שכל הדברים שנוספו בחזון ישעיהו רמוזים וכלולים בכח כבר בחזון מיכיהו. אף על
פי כן הם לא נתפרשו על ידי מיכיהו עצמו; ודבר זה יכול להתבאר על ידי הנסיבות
המיוחדות של מעמד מיכיהו לפני אחאב ויהושפט; שהרי באותו מעמד לא היה כל מקום
לספר פרטים על כיסא ה', על כנפי השרפים ועל קדושתם. שהרי כל הנוכחים באותו מעמד
היו "בני כרך" מובהקים, שבאו רק לשמוע את הגזירה האלוהית, שנגזרה על אחאב
בצאתו למלחמה. אלא שעדיין חובה עלינו לבאר, מה ראה ישעיהו לספר את הפרטים
האלה, שמיכיהו העלים אותם. שהרי נראים הדברים, שגם ישעיהו לא היה אלא "בן
כרך", שבא לשמוע מה יצווה ה' לשלוחו.

ונראה, שההבדל שבין חזון מיכיהו לבין חזון ישעיהו תלוי בהבדל שבין תפקיד הנביאים
האלה באותו חזון. שכן בחזון מיכיהו הנביא לא בא אלא לשמוע את דבר ה', שנאמר
במעמד משרתיו; אך הוא עצמו לא מילא כל תפקיד במעמד זה; כי הדברים לא נאמרו
עליו, ולא הוא נתבקש להוציאם לפועל; אלא ה' פנה אל המלאכים ושאלם "מי יפתה
את אחאב"; והמלאכים עצמם השיבו לו, זה אמר בכה וזה אמר בכה; ולבסוף הטיל ה'
את השליחות על הרוח – שגם הוא נמנה עם צבא השמים – ואמר לו "תפתה וגם תוכל
צא ועשה כן".

והואיל ומיכיהו לא מילא כל תפקיד במעמד זה, אלא הוא בא רק לשמוע את הדברים
שנאמרו שם, היה די שיבוא עם תחילת הדיון, כאשר ה' פתח ואמר את דברו. אך לא
היה כך צורך, שיהיה שם לפני פתיחת הדיון; שהרי באותה שעה עדיין לא נאמר דבר,
והמלאכים רק הכינו את עצמם לשמוע את דבר ה'. אך הכנות אלה לא היו מעניינו של
מיכיהו. כי הוא לא בא לראות, איך מלאכים מתוכננים לקבל את דברי ה'; אלא הוא בא
לשמוע את דברי ה', שנאמרו אל המלאכים בפועל.

שונה הדבר בחזון ישעיהו. כאן היה לשרפים רק תפקיד משני בקבלת דברי ה'; כי ה' פנה
אליהם רק בתחילת דבריו ושאלם "את מי אשלח ומי ילך לנו"; אך מכאן ואילך שוב אין
השרפים נזכרים בחזון זה, ואין הם ממלאים בו כל תפקיד; אלא ישעיהו עצמו השיב על
שאלת ה' ואמר "הנני שלחני"; וה' הטיל את השליחות עליו ואמר לו "ולך ואמרת לעם
.'וגו "הזה

התייה הלאשהש ,תנתונ תעדה ירה ,והיעשי ידי לע הנתינ 'ה תלאשל הבושתהו ליאוהו
מכוונת גם אליו. כי ה' לא שאל רק את השרפים "את מי אשלח ומי ילך לנו"; אלא הוא
שאל את כל הנוכחים באותו מעמד – כולל גם ישעיהו עצמו. כי כבר נצטרף ישעיהו למעמד
השרפים, ואף הוא היה כאחד מהם. משום כך חש, שה' פנה גם אליו והציע גם לו ללכת
בשליחותו; ורק כך יכולים אנחנו להבין את העזתו, שקפץ ואמר: "הנני שלחני".

והואיל והיה זה רצון ה', שגם ישעיהו יצטרף אל השרפים, העומדים שם "ממעל לו", לא
היה ישעיהו יכול לבוא לשם רק בשעת פתיחת הדיון; אלא היה עליו להיות שם עוד לפני
כן, כאשר השרפים מתכוננים לשמוע את דבר ה'. כי הרוצה רק לשמוע את דברי המלך
למשרתיו – דיו שיהיה שם בשעת אמירת הדברים; אך הרוצה להצטרף לשורת המשרתים
ולהיות כאחד מהם חייב להיות שם משעה ראשונה, כאשר עדיין המשרתים רק מתכוננים
לשמיעת הדברים.

ועל פי הדברים האלה נוכל להגדיר כך את היחס שבין הנביאים שזכו לראות את ה':
יחזקאל היה דומה לבן כפר, שבא לראות את פמליית המלך; ואילו מיכיהו וישעיהו היו
שניהם דומים לבן כרך, שבא לראות את המלך במועצת שריו. אלא שמיכיהו בא כאדם
מן החוץ, המבקש רק לשמוע, מה יצווה המלך לשריו; ואילו ישעיהו בא כאדם, המבקש
להצטרף בעצמו אל מועצת השרים ולשמוע את דבר המלך כאחד מהם.

ועל פי זה יובן, מה ראה ישעיהו להאריך במקום שמיכיהו קיצר. כי הצד השוה שבשני
הנביאים האלה, שהם ראו את ה' יושב על כיסאו, ומשרתיו עומדים ממעל לו. ישיבת ה'
על כיסאו מבטאת את מלכות ה'; ועמידת המשרתים על ה' מבטאת את קבלת עול מלכות
ה'. ושני הדברים האלה הם התנאי הקודם להשמעת דברי ה'. כי רק אם ה' הוא מלך,
יכול הוא לגזור גזירות על ברואיו; ורק אחרי שהברואים קיבלו על עצמם את עול מלכות ה',
הרי הוא גוזר עליהם גזירות. משום כך שני הדברים האלה נזכרים גם בחזון מיכיהו וגם
בחזון ישעיהו. אך בחזון מיכיהו הם נזכרים רק בקצרה – כרקע לדברי ה'; שאלמלא הם
לא היה ה' משמיע דבר. משום כך נאמר שם רק עיקרו של הדבר: ה' מלך, והוא יושב על
כיסא מלכותו; וכל צבא השמים "עומד עליו" – מוכן ומזומן לקיים את דברו. ומיד ה' פותח
."באחא תא התפי ימ" :רמואו

שונה הדבר בחזון ישעיהו; שהרי חזון ישעיהו מציג את ה' ובית דינו מן השעה הראשונה
של התכנסות בית הדין. באותה שעה עדיין ה' לא אמר דבר, ועדיין השרפים לא שמעו
דבר; אלא זו היא שעת ההכנה לאמירת דברי ה' ולשמיעת דברי ה'. באותה שעה השרפים
נותנים דעתם למלכות ה' ומקבלים על עצמם את עול מלכותו; ושני הדברים האלה הם
עיקר תוכנו של המעמד הזה. משום כך שני הדברים האלה מתוארים כאן בפרוטרוט. לא
נאמר רק דרך כלל, שה' מלך ויושב על כיסא מלכותו; אלא נאמר, שה' יושב על כיסא רם
ונישא – ושוליו מלאים את ההיכל. ולא נאמר רק דרך כלל, שהשרפים עומדים ממעל לו –
כעבדים העומדים בשירות אדוניהם; אלא נאמר, שהם עומדים מול פני ה' באימת וביראת
פנים – מוכנים לעשות את רצונו. ונשמעת גם הקדושה, שהם נותנים בה ביטוי למלכות ה'.
וכל הדברים האלה אינם נאמרים רק כרקע לדברים, שייאמרו לאחר מכן; ולא בא הכתוב
רק לומר, שנתקיים התנאי לאמירת דברי ה'. אלא הכתוב בא לתאר את עצם המעמד של
קיום התנאי הזה. שכן היה על ישעיהו לראות, איך מתכוננים משרתי ה' לעשות ולשמוע
את דברו; שהרי עתיד גם הוא להצטרף אליהם ולהיות כאחד מהם; ולפיכך גם הוא חייב
להשתתף עמם בהכנות לדברי ה'. משום כך הכנות אלה מתוארות כאן כמעמד עצמאי,
הקודם לדברי ה'.

ושעה זו, שהנבראים מתכוננים בה לשמוע את דברי ה', היא גדולה מן השעה, שהם
שומעים בה את דברו; שהרי גדולה קבלת עול מלכות ה' מקבלת עול מצוותיו. שכן כאשר
ה' מצווה את ברואיו, הרי הוא מטיל עליהם שליחות; מכאן ואילך הם עושים את מעשיהם
כשליחי ה', ושם המשלח נקרא על שלוחיו. וכך אנחנו מוצאים במקומות שונים, שמלאכי
ה' נקראים בשמו של ה'. שכן מלכו של עולם חלק מכבודו לברואיו ואצל להם ממלכותו;
וכך הם נעשים, כביכול, שותפים לה' ומסייעים עמו בהנהגת עולמו.

אולם כל הדברים האלה אמורים רק בשעת קבלת מצוות, ואין הם אמורים בשעת קבלת
עול מלכות. שכן כאשר משרתי המלך מקבלים את עול מלכותו, עדיין המלך בייחודו
הגמור – הוא ושמו אחד. באותה שעה עדיין אין מסייעים לו בהנהגת עולמו, ואין
משתתפים עמו במלכותו; אלא מתגלה עיצומה של המלכות, בטרם תתגשם בעולם
העשייה. כי גם מלאכי ה' עדיין לא נעשו שלוחיו ועדיין לא נקשרו בשמו; אלא הם עצמם
ממליכים את ה' ומזכירים את קדושת שמו. כי ה' מלך וה' הוא האלוהים – אין עוד
.ודבלמ

והואיל ועתיד ישעיהו להצטרף אל המלאכים, והוא עצמו ילך אל העם בשליחות ה', היה
זה מחובתו להשתתף במעמד זה של המלכת ה' על ברואיו; שכן רק מי שהמליך את ה'
על עצמו תחילה זכאי להצטרף לבית דינו של ה' ולהיות שלוחו – כמותו.

ועל פי הדברים האלה תובן תגובתו של ישעיהו למראה הזה; שהרי כך אמר, מיד אחרי
שכלתה הקדושה מפי השרפים, והבית נמלא עשן מקול הקורא:

"ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי
יושב כי את המלך ה' צבאות ראו עיני." (ישעיהו ו, ה)

"מות נמות כי אלוהים ראינו." (שופטים יג, כב).

משום כך עלינו לומר, שישעיהו לא חשש שנתחייב מיתה, משום שעיניו ראו את ה'; שכן
לו חפץ ה' להמיתו לא הראהו את כל אלה, וכעת לא השמיעו כזאת. אך הוא הבין את
משמעות המעמד הזה; והוא ידע, שכבר נצטרף הוא עצמו לסוד משרתי ה', המתכוננים
לשמוע את דברו; משום כך הראו לו את מלכות ה' ואת השרפים המקדישים את שמו;
ודבר זה בא לידי ביטוי ברור בעצם השם שהוא מכנה בו את ה'; כי הוא קורא לו בשם,
שאיננו מצוי עוד במקום אחר במקרא: "המלך ה' צבאות". ואין ספק, שצירוף זה רומז
לשני היסודות של חזון הכיסא של ישעיהו: כי הוא "מלך", היושב על כיסא רם ונישא;
ומשרתיו מקדישים את שמו ומשלשים קדושה ל"ה' צבאות". והואיל וכבר נצטרף ישעיהו
לשורת מלאכי ה', חייב הוא להצטרף גם לשירתם. אך הנה הוא איש טמא שפתיים,
היושב בתוך עם טמא שפתיים; וכאשר עיניו רואות את "המלך ה' צבאות" – אין שפתיו
.וינפל השודק רמול תויואר

אולם אפשר, שישעיהו הזכיר את טומאת שפתיו גם לצורך עניין אחר – שאף הוא תלוי
בדברים שנתבארו כאן. שהרי צירוף ישעיהו לסוד השרפים לא בא אלא כהכנה לשליחות,
העתידה להיות מוטלת עליו; שהרי עתיד הקב"ה לשאול את משרתיו, מי מוכן ללכת
לע וז תוחילש לוטייש ידכ אלא ,הז דמעמל ותוא ופריצ אלש ,והיעשי עדיו ;ותוחילשב
עצמו. אולם שליחות זו איננה אלא שליחות של נבואה; ואין כוחו של נביא אלא בניב
שפתיים ובמאמר פה. וכך יפתח ה' את דבריו אל ישעיהו:

"לך ואמרת לעם הזה." (שם ט)

ואם פירוש זה הוא נכון, אפשר לתת משמעות חדשה לטהרת הנביא מטומאת שפתיו.
טהרה זו מתוארת בכתוב בלשון זו:

"ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכפר." (שם ז).

ועל פי הדברים האלה נוכל לפרש גם את תשובת ישעיהו לשאלת ה' "את מי אשלח ומי ילך
לנו". כבר אמרנו, שישעיהו הבין, ששאלה זו מכוונת גם אליו; ולפיכך השיב בלא היסוס:
"הנני שלחני". אף על פי כן תשובה זו מעוררת תמיהה; שהרי לא מצאנו כדוגמתה בשאר
כל הנביאים. שכן דרכם של נביאים להיות סרבנים לנבואה. כך אנחנו מוצאים במשה
רבנו וכך גם בירמיהו הנביא: שניהם טענו, שאין הם ראויים לנבואה; ואילו ישעיהו – לא
.ותוחילשב תכלל עיצה ותמזוימ אלא ,'ה חילש תויהל בריס אלש קר

אולם תמיהה זו יכולה להתיישב על פי הדברים שנתבארו כאן. שכן נראה, שישעיהו לא
שינה כלל ממנהג הנביאים האחרים. כי הצד השוה שבכל הנביאים שסירבו לנבואה, שהם
תלו את סירובם בחוסר כשרונם לדבר; והם ניאותו ללכת בשליחות ה', רק אחרי שהוסר
המכשול הזה. משה רבנו טען, שאין הוא "איש דברים", אלא הוא "כבד פה וכבד לשון";
ועל כך ענהו ה':

"מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי ה' ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך
(בי ,אי ,ד תומש) ".רבדת רשא

כבר אמרנו לעיל, שמראה ה' היושב על כיסאו ומראה השרפים העומדים ממעל לו לא באו
אלא כהכנה לדברי ה', העתידים להיאמר לאחר מכן. ולפי זה יכולים אנחנו לחלק את
נבואת ההקדשה של ישעיהו לשני חלקים: חזון הכיסא, הפותח בלשון "ואראה את אדני"
– ודברי ה', הפותחים בלשון "ואשמע את קול אדני". נמצא, שנבואת ההקדשה מתחלקת
בין "ראיית" ה' לבין "שמיעת" קולו. ואלה הם גם שני הדברים, שישעיהו נבדל בהם מבני
דורו. כי הוא זכה לראות את ה' ולשמוע את קולו; והוא נשלח אל עם שלא יראה בעיניו
ובאוזניו לא ישמע. שהרי כך פותחת הנבואה, שנאמרה לישעיהו, אחרי שראה את ה'
:ולוק תא עמשו

"שמעו שמוע וגו' וראו ראו וגו' ואוזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו
."עמשי וינזואבו

יש דמיון בולט בין דברי ה' בנבואת ההקדשה של ישעיהו – לבין דברי ה' בחזון הכיסא של
מיכיהו; ויש בכך כדי לחזור ולאשר את ההקבלה שבין שתי הנבואות האלה. כי הצד
השוה שבשתיהן, שה' מבקש שליח, שיאמר לאדם דברים בשם ה' – אך דברים אלה לא
יביאו לו תשועה, אלא יוליכו אותו לאבדון. בחזון מיכיהו נשלח הרוח אל נביאי אחאב,
והללו פיתו אותו לעלות לרמות גלעד – על מנת שייפול וימות שם. וכעין זה ישעיהו נשלח
אל העם הזה כדי לומר לו דברים בשם ה'; אך דברים אלה רק ישמינו את לב העם, יכבידו
את אוזניו וישעו את עיניו; והואיל ולא ישוב מחטאו, יבוא על הארץ חורבן גמור; וגם
שארית הפליטה תהיה לבער; ורק זרע הקודש, שיישאר בסוף כל החורבנות, יהיה מצבת
.'ה םעל

נמצא שישעיהו חוזה את החורבן כתהליך ממושך; ואפשר להבחין בחמישה שלבים
בתהליך זה; ואלו הם:

א. קהות החושים ואטימות הלב:

.ועדת לאו ואר וארו וניבת לאו עומש ועמש"
השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע
פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין." (ט-י)

ועל פי הדברים האלה עלינו להבין גם את השלב האחרון של החורבן. שלב זה בא כאן
כהפתעה גמורה; שהרי כבר נאמר, שהארץ חרבה והאדם נתרחק ממנה; ובכך כבר נחרץ
דינו של העם, ושוב אין לו תקומה כלל. ואין כל צורך – ואף אין כל אפשרות – להביא עליו
חורבן נוסף; שהרי לא נותר שריד, שאפשר להביא עליו חורבן.

ואף על פי כן ממשיך הנביא בתיאור החורבן. ולצורך זה הרי הוא מקדים ואומר, שעוד
נותרה עשירייה בארץ. אולם עצם העובדה, שעוד נותר שריד אחרי החורבן, לא הייתה
;ומע לע הילכ איבי אל 'ה יכ .'ה לש דחוימ דסחכ קר ראבתהל הלוכי איהו ;ללכ היופצ
וגם במקום שהוא מביא עליו חורבן, שיש בו משום כיליון חרוץ – וכל עם אחר היה נגזר על
ידי כך מארץ החיים – לעולם לא יביא חורבן גמור על ישראל; אלא עוד בה עשירייה,
שנותרה בחסד ה'; ועל יסוד השארית הזאת אפשר לחזור ולבנות את בניין העם ולהשיב
.הנושארבכ ותובש תא

אותה העשירייה, שתישאר לפליטה, תהיה אפוא כאלה וכאלון, שנותרה בם מצבת אחר
השלכת. אולם חורבן יבוא גם על אותה עשירייה, והיא תשוב ותהיה לבער – כמצבת
האילן אחר השלכת. ואחרי החורבן הזה תישאר האומה – כמצבת האילן אחרי השלכת –
.התבצחמ שדוק ערז ירהש

נמצא, שפסוק זה מתפרש גם לפורענות וגם לנחמה; ולפיכך עלינו לקרוא אותו בשתי
דרכים. תחילה נקרא אותו לפורענות; ובקריאה זו עדיין לא נוכל לקרוא את שלוש
התיבות של הנחמה "זרע קדש מחצבתה". אחר כך נקרא אותו לנחמה; ובקריאה זו שוב
לא נהיה זקוקים לקרוא את שלוש התיבות של הפורענות "ושבה והייתה לבער". נמצא,
שכך יש לקרוא את הפסוק הזה:

:תונערופל

"ועוד בה עשריה ושבה והייתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם…"

נבואה זו גוזרת חורבן על העם, ואף איננה מניחה לו פתח לתשובה. כי כבר ננעלו שערי
תשובה; ואפילו הנביא, הנשלח מאת ה' כדי להשיב את העם אל אלוהיו, לא יביא לו
רפואה, אלא רק יוסיף על מחלתו. וכך ילך העם לקראת האבדון עד לחורבנו הגמור. אולם
חורבן העם הוא רק הצד האחד של מטבע הנבואה הזאת; ואילו הצד השני הוא נחמה. כי
אין בכוחו של החורבן להביא כליה על ישראל; ושארית ישראל תתקיים גם אחרי השלב
האחרון של החורבן.

וזו היא אפוא תמצית הנבואה הזאת: יבוא חורבן גמור על העם – אך שארית ישראל
תתקיים לעד. והואיל ודבר זה נאמר לישעיהו בתחילת שליחותו, אין ספק, שהוא עיקר
גדול של נבואתו. ולפיכך אין להתפלא, שהנביא יחזור על כך גם בדברים שיאמר לאחר
מכן. כך אנחנו מוצאים, שהחורבן שיבוא שלב אחרי שלב מתואר בסוף פרק ה ובפרקים
ט-י; והשארית שתישאר אחרי החורבן מתוארת בפסוקים הבאים:

"והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב להישען על
מכהו ונשען על ה' קדוש ישראל באמת. שאר ישוב שאר יעקב אל אל גיבור.
כי אם יהיה עמך ישראל כחול הים שאר ישוב בו כליון חרוץ שוטף צדקה."
.(בכ-כ ,י והיעשי)

כבר אמרנו, שרעיון השאר, שיישאר אחר החורבן, הוא עיקר גדול בנבואת ההקדשה של
ישעיהו. אולם גם רעיון התשובה – ששעריה פתוחים גם אחרי שננעלו – רמוז בנבואה זו.
שכן לשון שיבה כתוב כאן שני פעמים: תחילה נאמר "ושב ורפא לו"; ולבסוף נאמר
"ושבה והייתה לבער". ונראה, שזו משמעות הביטויים האלה: אילו זכה ישראל, היה
שומע ורואה, מבין ויודע, וכך "שב ורפא לו"; אך הואיל ולא זכה, יבוא עליו חורבן גמור;
וגם העשירייה שנותרה "שבה והייתה לבער". אולם בסופו של החורבן תתקיים העשירייה
כמצבת האילן אחר השלכת; ולה ייפתחו שערי תשובה הנעולים – והעם "שב ורפא לו".

ועל פי הדברים האלה נוכל ליישב לשון תמוה, הכתוב בשלב הרביעי של החורבן; וכך
נאמר שם:

"ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה
(אי ,ו) ".הממש האשית

ונראה, שכך יש ליישב את לשון תישאה האמור כאן: אין הוא אלא כעין עירוב של שני
לשונות: לשון תישאה ולשון תישאר. שכן כך נתכוון הנביא לומר כאן: עם חורבן הארץ
יישאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם; ומשגלו בני אדם מן הערים ומן הבתים, תישאר
הארץ לבדה; ואדמת ישראל השוממה – היא כל שארית ישראל.

אולם דברים אלה יכלו להיאמר רק במסגרת הפסוק הזה, המתאר חורבן סופי ומוחלט;
שהרי בפסוק זה נתכוון הנביא לצייר חורבן גמור, שאין לאחריו תקומה. אולם לא כך
נצטייר החורבן הזה בסוף הנבואה הזאת. שכן בניגוד לכל מה שהיה צפוי נתברר בסופו
של דבר, שעוד נותרה עשירייה, ובה יתקיים כל הטוב, שה' דיבר על ישראל. משום כך
שוב לא היה אפשר לקיים את לשון "והאדמה תישאר שממה"; כי לא האדמה השוממה
תישאר בלא עם, אלא שארית העם תישאר על אדמתו.

דוע רשפא היה אל ,והיעשי תאובנ לש לודג רקיע איה לארשי ראש לע האובנהו ליאוהו
לנקוט לשון "שאר" כדי לתאר את האדמה השוממה מאין יושב. משום כך נתחלף כאן
לשון "שאר" בלשון שאייה; לאמור: האדמה "תישאה" שממה – אך לא היא השארית
.רוביג לא לא בקעי ראש בושי ראש אלא ;לארשיל ראשיתש

אולם אף על פי שהחליף עתה את לשון "שאר" בלשון שאייה, הניח את התנועות של לשון
"שאר" שמות שהיו – וכך הפך תישאר להיות תישאה. ובעצם הניקוד החריג הזה כבר רמז
לעיקר נבואתו: ראוי היה, שרק האדמה תישאר שממה; אך בחסד ה' האדמה רק תישאה
שממה; שכן תישאר שארית לישראל – לא באדמה השוממה – אלא בעם היושב על
.ותמדא

ועל פי הדברים האלה, שתי התיבות של שם בנו של ישעיהו כבר נזכרות בנבואת ההקדשה
של ישעיהו; אלא שמשמעותן כאן היא לקללה, ולא לברכה: רק האדמה תישאר שממה;
ועם איננו "שב" ורפא לו, אלא העשירייה הנשארת "שבה" והייתה לבער. אך בסוף
הנבואה הקללה הופכת לברכה, ומכלל לאו אתה שומע הן: יישאר שאר – לא באדמה
השוממה – אלא בעם היושב על אדמתו; ובניגוד למה שנאמר תחילה הוא ישוב ויירפא:
.בושי ראש