עירובין פרק 2
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: דּוּ פַּרְצוּף פָּנִים הָיוּ לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלט) "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי". כְּתִיב: (בראשית ב) "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֶּלַע". רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: 'פַּרְצוּף', וְחַד אָמַר: 'זָנָב'. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: פַּרְצוּף, הַיְנוּ דִּכְתִיב: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי", אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: זָנָב, מַאי "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי"? [כִּדְרַב אַמִי, דְּאָמַר רַב אַמִי: 'אָחוֹר', לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, 'וָקֶדֶם', לְפוּרְעָנִיּוּת. בִּשְׁלָמָא, 'אָחוֹר' לְמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, דְּלָא אִיבְרִי עַד מַעֲלִי שַׁבְּתָא. אֶלָּא 'וָקֶדֶם' לְפּוּרְעָנוּת, מַאי הִיא? אִילֵימָא, מִשּׁוּם קְלָלָה, הָא בַּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וְלִבְסוֹף נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וְלִבְסוֹף נִתְקַלֵּל אָדָם! אֶלָּא לַמַּבּוּל, דִּכְתִיב: (שם ז) "וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה" וְגוֹ'. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: 'פַּרְצוּף', הַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם ב) 'וַיֵּיצֶר', תְּרֵין יוּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: 'זָנָב', מַאי 'וַיִּיצֶר'? כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: אוֹי לִי מִיִּצְרִי אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: פַּרְצוּף, הַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם ה) "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם". אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: זָנָב, מַאי "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם"? לְכִדְרַבִּי אַבָּהוּ, דְּרַבִּי אַבָּהוּ רָמִי, כְּתִיב: "זָכָר וּנְקֵבָה בְרָאָם" וּכְתִיב: (שם א) (כי) "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ", בַּתְּחִלָּה עָלְתָה בַּמַּחֲשָׁבָה לִבְרֹאוֹת שְׁנַיִם, וּלְבַסּוֹף לֹא נִבְרָא אֶלָּא אֶחָד. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: פַּרְצוּף, הַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם ב) "וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה", אֶלָא לְמַאן דְּאָמַר: זָנָב, מַאי "וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה"? אָמַר רַב זְבִיד, וְאִיתֵימָא רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: זָנָב, הַיְנוּ דִּכְתִיב: 'וַיִּבֶן', אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: פַּרְצוּף, מַאי 'וַיִּבֶן'? לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא, דְּדָרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע", מְלַמֵּד שֶׁקִּלְּעָהּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה, וְהֵבִיאָהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלְעִיתָא: 'בִּנְיָתָא'. דָּבָר אַחֵר: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים", אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאַמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְלַמֵּד שֶׁבְּנָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה כְּבִנְיָן אוֹצָר. מָה אוֹצָר זֶה, רָחָב מִלְּמַטָּה וְקָצָר מִלְּמַעְלָה, כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַפֵּרוֹת, אַף הָאִשָּׁה, רְחָבָה מִלְּמַטָּה וּקְצָרָה מִלְּמַעְלָה, כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַוָּלָד. "וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם", מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
שׁוּשְׁבִינוּת לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, מִכָּאן לַגָּדוֹל שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּשְׁבִינוּת לַקָּטָן וְאַל יֵרַע לוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר: פַּרְצוּף, הֵי מִינַיְהוּ סַגִי בְּרֵישָׁא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא, דְּזָכָר סַגִי בְּרֵישָׁא, דְּתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּדֶּרֶךְ, וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. נִזְדַּמְּנָה עַל הַגֶּשֶׁר, יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִּין, וְכָל הָעוֹבֵר אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּנָּהָר, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְּרָצֶה מָעוֹת לָאִשָּׁה, מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ מִיָּדָהּ לְיָדוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִלּוּ דּוֹמֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁקִּבֵּל תּוֹרָה מֵהַר־סִינַי, לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (משלי יא) "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע", לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. אָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם־הָאָרֶץ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים יג) "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ". מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אֶלְקָנָה דִּכְתִיב: "וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ", הָכִי נַמִּי? וְגַבֵּי אֱלִישָׁע דִּכְתִיב: (מ"ב ד) "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ", הָכִי נַמִּי? אֶלָּא אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וַעֲצָתָהּ, הָכָא נַמִּי אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וַעֲצָתָהּ. אָמַר רַב אַשִּׁי: וּלְמַאי דְּאָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם־הָאָרֶץ הָיָה, אֲפִלּוּ בֵּי־רַב נַמִּי לָא קָרָא, דִּכְתִיב: (בראשית כד) "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ, וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ", וְלֹא "לִפְנֵי הָאִישׁ". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחֲרֵי אֲרִי וְלֹא אַחֲרֵי אִשָּׁה. אַחֲרֵי אִשָּׁה וְלֹא אַחֲרֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין]. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִדּוּי, הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ה) "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", מִכְּלַל, דְּעַד הָאִידְנָא לָאו 'כְּצַלְמוֹ' אוֹלִיד. מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן חָסִיד גָּדוֹל הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּקְנְסָה מִיתָה עַל יָדוֹ, יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. כִּי קָאַמְרִינָן בְּשִׁכְבַת זֶרַע דְּחָזָא לְאוֹנְסֵיהּ.
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: אוֹמְרִים מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו, וְכֻלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. מִקְצָת שִׁבְחוֹ בְּפָנָיו, דִּכְתִיב: (בראשית ז) "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה", וְכֻלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, דִּכְתִיב: (שם ו) "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: (שם ח) "וְהִנֵּה עָלֶה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ", אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כַּזַיִת, וְיִהְיוּ מְסוּרִין בְּיָדְךָ, וְאַל יְהוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ, (ויהיו מסורין) [וּתְלוּיִין] בְּיַד בָּשָׂר וָדָם. (מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי "טָרָף" לִישְׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא?) כְּתִיב הָכָא "טָרָף בְּפִיהָ", וּכְתִיב הָתָם: (משלי ג) "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי".
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה, שׁוּב אֵינוֹ נֶחֱרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לה) "וְלֹא אָמַר: אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה". וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דַּיוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קנ) "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵל יָהּ". וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל, נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ. [נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן, נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵנֶיהָ. נִתְקַלְּלָה בָּבֶל נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ, דִּכְתִיב: (ישעיה יד) "וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם". נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן, נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵנֶיהָ, דִּכְתִיב: (מיכה א) "וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה, [לְמַטָּעֵי כָרֶם"]. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׁר־וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, אָדָם נִתְחַיֵּב הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת, מַטִּילִין לוֹ חַכָּהלְתוֹךְ פִּיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, וּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם נִתְחַיֵּב הֲרִיגָה לַמָּקוֹם, שׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סה) "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה", וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשַׁבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר "תְּהִלָּה", וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדּוֹמֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר". וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: (שם פד) "עוֹבְרֵי בְעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ" וְגוֹ'. 'עוֹבְרֵי', אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹבְרִים עַל רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. 'עֵמֶק', שֶׁמַּעֲמִיקִים לָהֶם גֵּיהִנֹּם, 'הַבָּכָא', שֶׁבּוֹכִים וּמוֹרִידִין דְּמָעוֹת כְּמַעְיָן שֶׁל שִׁיתִין.
"גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה", שֶׁמַּצְדִּיקִים עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין וְאוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָפֶה דַּנְתָּ, יָפֶה זִכִּיתָ, יָפֶה חִיַּבְתָּ, יָפֶה תִּקַּנְתָּ גֵּיהִנֹּם לָרְשָׁעִים, וְגַן־עֵדֶן לַצַּדִּיקִים. אֵינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי לֵוִי: רְשָׁעִים, אֲפִלּוּ עַל פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם אֵינָם חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה! שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סו) "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי". "שֶׁפָּשְׁעוּ בִּי" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "הַפּוֹשְׁעִים", שֶׁפּוֹשְׁעִין וְהוֹלְכִין לְעוֹלָם. לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כָּאן בְּפוֹשְׁעֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. הָכִי נַמִּי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם כֵּן קַשְׁיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֵן; קַל־וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב, וּמַה מִּזְבַּח הַזָּהָב, שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְּעֹבִי דִּינָר זָהָב, עָמַד כַּמָּה שָׁנִים וְאֵין אוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר ד) "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ", וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַל תִּקְרִי 'רַקָּתֵךְ', אֶלָּא 'רֵקָתֵךְ', שֶׁאֲפִלּוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ, מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וְאֶלָּא הָא דִּכְתִיב: "עוֹבְרֵי בְעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ"? הַהוּא דִּמְחַיְּבֵי דִּינָא דְּגֵיהִנֹּם חֲדָא שַׁעְתָּא, וְאַתִּי אַבְרָהָם וּמְקַבֵּל לְהוּ, וּמַסִּיק לְהוּ, לְבַר מִיִּשְׂרָאֵל הַבָּא עַל כְּנַעֲנִית, וּמוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ וְלֹא מְבַשְׁקַר לֵיהּ. מַתְקִיף לָהּ רַב כַּהֲנָא: הַשְׁתָּא דְּאָמַרְתְּ: "הַפּוֹשְׁעִים", דְּפָשְׁעֵי וְאַזְלֵי הוּא, אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: 'הַמּוֹצִיא', 'וְהַמַּעֲלֶה'; דְּמַפִּיק וּדְמַסִּיק הוּא?! אֶלָּא דְּאַפִּיק וּדְאַסִּיק הוּא, הָכִי נַמִּי: דְּפַשְׁעֵי הוּא. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: שְׁלֹשָׁה פְּתָחִים יֵשׁ לְגֵיהִנֹּם; אֶחָד בַּמִּדְבָּר, וְאֶחָד בַּיָּם, וְאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם. בַּמִּדְבָּר, דִּכְתִיב: (במדבר טז) "וְיָרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִים שְׁאוֹלָה". בַּיָּם, דִּכְתִיב: (יונה ב) "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי". בִּירוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב: (ישעיה לא) "אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְצִיוֹן, וְתַנּוּר לוֹ בִירוּשָׁלֵם". וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: "אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְצִיּוֹן", זוֹ גֵּיהִנֹּם. "וְתַנּוּר לוֹ בִירוּשָׁלַיִם", זוֹ פִּתְחָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם. וְתוּ לֵּכָּא? וְהָאָמַר רַבִּי מוֹרְיוֹן, אָמַר רַבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאַמְרֵי לָהּ: תָּנָא (רבא בר מרי) [רַבָּה בַּר מוֹרְיוֹן] בִּדְבֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: שְׁנֵי תְּמָרִים יֵשׁ בְּגֵי־בֶּן־ הִנֹּם, וְעוֹלֶה עָשָׁן מִבֵּינֵיהֶם, וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: "צִינֵי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁרוֹת", וְזוֹ הִיא פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. דִּילְמָא הַיְנוּ דִּירוּשָׁלַיִם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לְגֵיהִנֹּם, [וְאֵלּוּ הֵן]: שְׁאוֹל, וַאֲבַדּוֹן, וּבְאֵר־שַׁחַת, וּבוֹר־שָׁאוֹן, וְטִיט־הַיָּוֵן, וְצַלְמָוֶת, וְאֶרֶץ־תַּחְתִּית. 'שְׁאוֹל', דִּכְתִיב: (יונה ב) "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי". 'אֲבַדּוֹן', דִּכְתִיב: (תהלים פח) "הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ? אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן". 'בְּאֵר־שַׁחַת', דִּכְתִיב: (שם טז) "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת". וּ'בוֹר־שָׁאוֹן' וְ'טִיט הַיָּוֵן', דִּכְתִיב: (שם מ) "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן, מִטִּיט הַיָּוֵן". (וְגוֹ') 'צַלְמָוֶת', דִּכְתִיב: (תהלים קו) "יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךָ וְצַלְמָוֶת". 'וְאֶרֶץ תַּחְתִּית', גְּמָרָא [הוּא]. וְתוּ לֵּכָּא? וְהָא אִיכָּא 'גֵּיהִנֹּם'! גַּי, שֶׁעֲמוּקָה כְּגֵיהִנֹּם, שֶׁהַכֹּל יוֹרְדִין בָּה עַל עִסְקֵי חִנָּם. וְהָאִיכָּא 'תָּפְתֶּה'! דִּכְתִיב: (ישעיה ל) "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה". הַהוּא, שֶׁכָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיִצְרוֹ נוֹפֵל שָׁם. גַּן־עֵדֶן, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא, בֵּית־שְׁאָן פִּתְחָהּ, וְאִם בְּעַרְבִיָּא הוּא, בֵּית־גָּרֶם פִּתְחָהּ, אִם בֵּין הַנְּהָרוֹת הוּא, דּוּרְמַסְקַנִית פִּתְחָהּ. בְּבָבֶל, אַבַּיֵי מִשְׁתַּבֵּחַ בְּפִֵּירֵי דַּעֲבַר יְמִינָא, רָבָא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּפֵירֵי דְּהַרְפַּנְיָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּרַשׁ מָרִי בַּר מַר, מַאי דִּכְתִיב: (תהלים קיט) "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד". דָּבָר זֶה אֲמָרוֹ דָּוִד וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, אֲמָרוֹ אִיּוֹב וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, אֲמָרוֹ יְחֶזְקֵאל וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, עַד שֶׁבָּא זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹ וּפֵרְשׁוֹ. אֲמָרוֹ דָּוִד וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, דִּכְתִיב: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ" וְגוֹ'. אֲמָרוֹ אִיּוֹב וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, דִּכְתִיב: (איוב יא) "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". אֲמָרוֹ יְחֶזְקֵאל וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, דִּכְתִיב: (יחזקאל ב) "וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי, וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר, וְכָתוּב [אֵלֶיהָ] קִנִים וָהֶגֶה וָהִי". 'קִינִים', אֵלּוּ פּוּרְעָנוּתָם
שֶׁל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל לב) "קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ" וְגוֹ'. 'וָהֶגֶה', זוֹ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים צב) "עֲלֵי עָשׂוֹר, וַעֲלֵי נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר". 'וָהִי', זוֹ פּוּרְעָנוּתָם שֶׁל רְשָׁעִים לֶעָתִיד לָבֹא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל ז) "הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא" וְגוֹ'. עַד שֶׁבָּא זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹ וּפֵרְשׁוֹ, דִּכְתִיב: (זכריה ה) "וַיֹאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה, אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה, וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה". וְכִי פָּשַׁטְתְּ לָהּ, (כמה) הַוְיָא [לָהּ] עֶשְׂרִים בְּעֶשְׂרִים. וּכְתִיב: "וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר", וְכִי קָלַפְתְּ לָהּ, כַּמָּה הַוְיָא [לָהּ]? אַרְבָּעִין בְּעֶשְׂרִין. וּכְתִיב: (ישעיה מ) "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מָיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן" וְגוֹ'. נִמְצָא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם בַּתּוֹרָה.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּרַשׁ מָרִי בַּר מַר, מַאי דִּכְתִיב: (ירמיה כד) "הִרְאַנִי ה', וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה' וְגוֹ'. הַדּוּד הָאֶחָד; תְּאֵנִים טוֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכּוּרוֹת". אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים. "וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת". אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אָבַד סִבְרָםוּבָטַל סִכּוּיָם? תַּלְמוּד לוֹמַר:
(שיר ז) "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ", אֵלּוּ וְאֵלּוּ עֲתִידִים שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ", אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים", אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶם. לִישְׁנָא אַחֲרִינָא: שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. (שם) "חֲדָשִׁים גָּם יְשָׁנִים, דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ", אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה גְּזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלַי, וְקִיַּמְתִּים. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהַהוּא מֵרַבָּנָן, דַּהֲוָה [קָא] מְסַדֵּר אַגַּדְתָּא קַמֵיהּ: מִי שְׁמִיעַ לָךְ: "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ", מַאי הִיא? אָמַר לֵיהּ: אֵלּוּ מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִצְווֹת חֲמוּרוֹת. אָמַר לֵיהּ: וְכִי תּוֹרָה, פְּעָמִים פְּעָמִים נִתְּנָה? אֶלָּא, הַלָּלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְהַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת יב) "וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ". בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה*), שֶׁהַלָּלוּ (בדברי תורה יש בהן) עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְהַלָּלוּ (בדברי סופרים כל העובר עליהן) חַיָּב עֲלֵיהֶן מִיתָה [בִּידֵי שָׁמַיִם]. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, מִפְּנֵי מַה לֹּא נִכְתְּבוּ? אָמַר קְרָא: "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ". (שם) "וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר", אָמַר רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ (דרבא) [דְּרַב אַחָא] בַּר עוּלָא: [מְלַמֵּד], שֶׁכָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת, דִּכְתִיב: "וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר". אָמַר לוֹ רָבָא: מִי כְּתִיב 'לַעַג'? 'לַהַג' כְּתִיב! אֶלָּא, כָּל (הלוהג) [הַהוֹגֶה] בָּהֶן, טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם בָּשָׂר.
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְהָיָה [רַבִּי] יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי מְשָׁרְתוֹ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין לוֹ מַיִם בְּמִדָּה. פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר לוֹ: (מפני מה) הַיּוֹם מֵימֶיךָ מְרֻבִּין, שֶׁמָּא לַחְתֹּר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ? שָׁפַךְ חֶצְיָן וְהִנִּיחַ חֶצְיָן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ? סָח לוֹ כָּל [אוֹתוֹ] הַמְּאֹרָע. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַיִם לִטֹּל יָדַיִם. אָמַר לוֹ: לִשְׁתּוֹת, אֵין מַגִּיעִין, לִטֹּל יָדַיִם, מַגִּיעִין? אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה [בִּידֵי שָׁמַיִם], מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי, וְאַל אֶעֱבֹר עַל דַּעַת חֲבֵרַי. אָמְרוּ: לֹא טָעַם כְּלוּם, עַד שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מַיִם וְנָטַל יָדָיו. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ: וּמַה בְּזִקְנוּתוֹ כָּךְ, בְּיַלְדוּתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמַה בְּבֵית הָאֲסוּרִים כָּךְ, בְּבֵיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר (רב) [שְׁמוּאֵל]: בְּשָׁעָה שֶׁתִּקֵּן שְׁלֹמֹה עֵרוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, [יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: (משלי כג) "בְּנִי, אִם חֲכָם לִבְּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַּם אָנִי". וְאוֹמֵר: (שם כז) "חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי, וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָּבָר"].
דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: (שיר ז) "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה" וְגוֹ'. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְּרַכִּים, שֶׁיֵשׁ בָּהֶם גֶּזֶל, וַעֲרָיוֹת, [וּשְׁבוּעַת שָׁוְא], וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר. אֶלָּא "נֵצֵא הַשָּׂדֶה", בֹּא וְאַרְאֶךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק. "נָלִינָה בַכְּפָרִים", אַל תִּקְרִי: 'בַּכְּפָרִים', אֶלָּא 'בַּכּוֹפְרִים'; אַרְאֶךָ בְּנֵי עֵשָׂו שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם טוֹבָתְךָ, וְכָפְרוּ בְּךָ. "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים", אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. "נִרְאֶה, אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן", אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. "פִּתַּח הַסְּמָדַר", אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. "הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים", אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד. "שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ", שֶׁאַרְאֶךָ [כְּבוֹדִי וּגְדֻלַּת] שֶׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי.
אָמַר רַב הַמְנוּנָא, מַאי דִּכְתִיב: (מ"א ד) "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף". (שהיה מדמה דברים זה לזה) מְלַמֵּד, שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל תּוֹרָה, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל. וְעַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל סוֹפְרִים, הָיָה אוֹמֵר אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים. דָּרַשׁ (רבי אבא) [רָבָא]: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת יב) "וְיוֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם, עוֹד לִמֵּד דַּעַת אֶת הָעָם", דְּאַגְמְרֵיהּ בְּסִימָנֵי טַעְמָא, (לִסְבַּר בִּדְדָמִי) [וְאַסְבְּרָהּ בְּמַאי דְּדָמִי לֵיהּ]. "וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה", אָמַר עוּלָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּתְּחִלָּה הָיְתָה הַתּוֹרָה דּוֹמָה (לְקֻפָּה) [לִכְפִיפָה] שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָה אָזְנַיִם. (שיר ה) "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים", (שחורות כעורב) אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא: מְלַמֵּד (שהיה דורש) [שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ] עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. (שם) "שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב", בְּמִי אַתְּ מוֹצְאָן? (סדרי תורה). בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. רַבָּה אָמַר: בְּמִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר: בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו [וְעַל בְּנֵי בֵיתוֹ] כָּעוֹרֵב, כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא הֲוָה קָא אָזִיל לְבֵי רַב, אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ: יְנוּקֵי [דִּידָךְ], מַאי אַעָבִיד לְהוּ? אָמַר לָהּ: (איכא) [מִי שְׁלִימוּ] קוּרְמֵי בְּאַגְמָא?*)
"וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ", (דברים ז) "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי־אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל כְּאָדָם שֶׁנּוֹשֵׂא מַשׂאוּי עַל פָּנָיו, וּמְבַקֵּשׁ לְהַשְׁלִיכוֹ מִמֶּנּוּ. "לֹא יְאַחֵר [לְשֹׂנְאוֹ]", אָמַר רַבִּי אִילָא: לְשׂוֹנְאָיו הוּא דְּלֹא יְאַחֵר, אֲבָל מְאַחֵר הוּא לְצַדִּיקִים גְּמוּרִים. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב: (שם) "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם. "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" וּלְמָחָר לִטֹּל שְׂכָרָן. אָמַר רַבִּי (חנא) [חַגַּי], וְאִיתֵימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מַאי דִּכְתִיב: (שמות לד) "אֶרֶךְ אַפַּיִם"? (ולא כתיב:) "אֶרֶךְ־אַף" [מִבָּעִי לֵיהּ! אֶלָּא], אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַדִּיקִים.
(בסוף הפרק הזכירו פסוק שבסוף מלכים, כשחלה חזקיהו (מלכים ב כ) "ויבא אליו ישעיהו" וגו', ללמוד ממנו לענין עירוב. ושאלו על פסוק זה בגמרא)
יְשַׁעְיָהוּ, מַאי בָּעִי הָתָם? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁחָלָה חִזְקִיָּהוּ, וּבָא יְשַׁעְיָהוּ לְהוֹשִׁיב יְשִׁיבָה עַל פִּתְחוֹ. מִכָּאן לְתַּלְמִיד חָכָם שֶׁחָלָה, שֶׁמּוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל פִּתְחוֹ. וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דִּלְמָא אַתִּי לְאִיגְרוּיֵיבְּשָׂטָן.
גנזי המלך
דף יז
היוצאת למלחמת הרשות – ע"ע רמב"ם הל' מלכים ו, יב, כתב הרדב"ז שם "אפילו מתו מיתת עצמם, כיון שהם טרודים"
וכי לוקין על לאו שב'אל'? – ביטוי 'אל' הוא חלש מן 'לא' – "הכתב והקבלה" ויקרא יט, ד ע"ע שמו"א כ, כג ולכן נענש עלי הכהן, ע"ע ספר חסידים, כת"י פרמא, אלף תת"מ
וכי לוקין על לאו שב'אל'? – משך חכמה, שמות יב, ט
וכי לוקין על לאו שב'אל'? – מרגליות הים, לסנהדרין ס"ה ע"א פסקא ד'
דף יח
דו פרצופים – מהרש"א על כתובות ח' ע"א ד"ה מר סבר חדא יצירה
דו פרצופים – אור החיים (בראשית ב, יח)
דו פרצופים – תורת חיים
דו פרצופים – [ביאור ע"פ סוד, לימוד גדול בענין בחירה חופשית שהלבישו חז"ל במשל שאמרו] – גר"א, ליקוטי הגר"א (ורשא, תרמ"ט, עמ' 26)
דו פרצופים – [חקירה בענין הנולד עם ב' ראשים] – בניהו ד"ה בשלמא למאן דאמר פרצוף
אחור למעשה בראשית, וקדם לפורענות –
אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי –
בתחילה עלה במחשבה לברוא שנים – שו"ת רשב"א ח"א סי' ס
מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם הראשון –
מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבניין אוצר –
דף יח ע"ב
מלמד שהקב"ה עשה שושבינות לאדם הראשון –
לא יהלך אדם אחורי אשתו בדרך – עיין מהרש"א ברכות סא ע"א ד"ה ואפילו היא אשתו
מנוח עם הארץ היה –
אחרי ארי ולא אחרי אשה – עיין ברכות סא ע"א
הוליד רוחין ושדין ולילין – [כלומר בני אדם המזיקים] – מורה נבוכים א, ז
הוליד רוחין ושדין ולילין – רד"ק (לבראשית ה, ג)
הוליד רוחין ושדין ולילין – [כלומר תאוה וכעס נקימה ודמיונות כוזבים] – משך חכמה (בראשית יב, ז)
הוליד רוחין ושדין ולילין – תורה תמימה בראשית ה, ג ס"ק ח
מאה ושלשים שנה – [טעם שזה הוזכר ג' פעמים] – בניהו ד"ה ישב בתענית; [ג' מיני צער: התענית, פרישה מאשתו; וצער גופו מפני זרזי תאנים על בשרו] – בן יהוידע
אדם הראשון חסיד גדול היה – [צ"ע מן סנהדרין לח: שהיה צדוקי וכופר בעיקר] – אור הישר (ונ"ל המעתיק כי שם היה לפני החטא וכאן מדובר אחרי העונש)
העלה זרזי תאנים – [כיון בזה לתקן חטא אכילה מעץ הדעת, למען דאמר תאנה היתה (ברכות מ ע"א)] – בן יהוידע
מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו – נתיב ב' 191 (תוכחה פ"א)
עלה זית – מהרש"א על סנהדרין קח ע"ב ד"ה יהיו מזונותי
עלה זית – דורש לציון, דרוש י"א
מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך – בן יהוידע
עלה זית – [פשוט הוא שהיונה לא דיברה, אלא לומדים מן התנהגותה] – אמת ליעקב
אמרה יונה – מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד פכ"ט
אמרה יונה – [כוונתם לשר הממונה על העופות, כמו שכתב אריז"ל לענין "פרקי שירה". ויש מפרשים שחז"ל גנזו דבר מוסר והשכלה כאילו היונה אמרה] – בניהו ד"ה אמרה יונה
כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה –
ולא אמר איה אלוהי עושי – [עיין פירוש רש"י. וריטב"א הקשה עליו. וביאר הענין רמ"ע מפאנו, ספר שברי הלוחות, ב"תשלום עשרה מאמרות" , מהד' שנת תשנ"ז, עמ' תעו. עוד עיין ביאור "בניהו"]
הנותן זמירות בלילה – [צ"ע הרי דוד נענש על שקרא לדברי תורה "זמירות"? (סוטה לה ע"א) אלא כאן כוונתם שמשמיע לימודו בקול רם כזמירות] – מהרש"א
מיום שחרב בית המקדש די בב' אותיות (י"ה) – רבנו בחיי (שמות ג, טו)
מיום שחרב בית המקדש די בב' אותיות (י"ה) – נתיב ב' 28, (יראת ה', ג)
מיום שחרב בית המקדש די בב' אותיות (י"ה) – תורת חיים
מיום שחרב בית המקדש די בב' אותיות (י"ה) – [מה מסמלת כל אות מהשם "יהוה", ולמה דוקא ב' אותיות אלו?] – בניהו
מיום שחרב בית המקדש די בב' אותיות (י"ה) – מאור ישראל
נתקללה בבל נתקללו שכניה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה – מהרש"א על ברכות נח ע"א
דף יט
שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם – [כי אצל בשר ודם אין המלך יכול להפרע ממנו אחרי מותו, אבל אצל הקב"ה יש לו לאדם לפחד מהדין שאחר המות] – מהרש"א
שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם – [צ"ע והרי ההבדל שחז"ל הביאו הוא בין הנידונים, שהנידון ע"י שופט בשר ודם מגדף שופטיו, והנידון ע"י ה' שותק בדומיה. אבל אין כאן תיאור של מדתו של ה', והרי על זה באו לבאר "מדתו של הקב"ה"? וי"ל אצל עונש הבא ע"י הקב"ה יודע הנידון שעונשו בצדק, ולכן אינו מגדף. לכן החילוק תלוי במדתו של הקב"ה] – נ"ל המלקט (ועיין תשובה אחרת, של ספר "תאוה לעיניים" מובא ב"לקוטי בתר לקוטי")
אדם מתחייב הריגה למקום ושותק, משבח ואומר תהלה, כאילו הקריב קרבן – [המביא קרבן צריך לדמות בעצמו שהוא עצמו היה ראוי להשרף על המזבח אלא שהתורה חסה עליו להביא בהמה תחתיו] – מהרש"א
ולא עוד אלא דומה לו כאילו הקריב קרבן – [כי הנענש ע"י שופט בשר ודם אין זאת כדי לטהר אותו או לתקן אותו, אלא להציל את הברואים מאנשים רעים כאלו. ולכן אין הנענש מרגיש "תיקון" לעצמו. אבל הנענש ע"י ה' יודע שהעונש היא לטובתו עצמו, וזהו "קרבן"] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
עמק הבכא, שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין, יפה דנת יפה זכית – [ולכן הדמעות שהאדם שופך בבכיו, הרי הם כנסכים על המזבח. והם מצדיקים עליהם את הדין ואומרים "ברוך דיין האמת"] – מהרש"א
מורידים דמעות – נצח 37 (ה)
מורידים דמעות – תורת חיים
מורידים דמעות, יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת – [צ"ע כפל המלים] – בן יהוידע ד"ה יפה דנת
רשעים על פתחו של גיהנם – [כונת חז"ל שעד יום מותם אינם חוזרים בתשובה] – מאירי
רשעים על פתחו של גיהנם – [כי כתוב "ויצאו וראו בפגרי האנשים", יוצאים מהגיהנם אל הפתח] – מהרש"א
רשעים על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה – [מדובר בפושעי אוה"ע, כמו שמפורש בגמרא] – פרי צדיק (ח"ד 162 בלק, ב')
רשעים על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה – [במסכת ראש השנה (יז ע"א) אמרו פסוק זה על פושעי ישראל הגמורים שאין להם חלק לעוה"ב כמו המינים והמוסרים וכו' (הערת המעתיק: ואין כאן קושיא, כי כיון שהם פושעים גמורים, דינם כגויים כמו שכתב רמב"ם בהל' עדות, סוף פרק יא)] – מהרש"א
פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם וכו' שהם מלאים מצות כרימון – כמו במזבח ציפוי הזהב כעובי דינר הגין על העץ שתחתיו שלא ינזק באש, כך מצוותיהם של הפושעים מגינים עליהם] – מהרש"א על חגיגה כז ע"א ד"ה כעובי דינר
פושעי ישראל – דרך חיים 324 (סוף ו', רצה לזכות את ישראל)
אין אור של גיהנם שולטת בהן – [הכל יורדין לגיהנם. קצתם לביעתותא בעלמא, וקצתם נכוין (ואינם כלים, כי יתוקנו לעתיד] – רמ"ע מפאנו, י' מאמרות, חקור דין, ח"ג פרק טו; וחלק ה פרק א
אין אור של גיהנם שולטת בהן – [אין בכלל זה אותם המתכוונים להכעיס, הפורשים מדרכי ציבור, או המסיתים. אלא אם כן חזרו בתשובה] – רמ"ע מפאנו, חקור דין, חלק ה פרק ד
פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן – [אלו שקיימו המצוות, אלא התעצלו בהן] – מרגליות הים, סנהדרין דף קיא ע"א פסקא ג (בשם "מקום שמואל")
אל תקרי רקתך אלא ריקתך, ריקנים שבך מלאים מצוות – קורא באמת (עירובין, פסקא א')
ריקנין מלאים מצוות כרימון – הנצי"ב, שה"ש ד, יג
ריקנין מלאים מצוות כרימון – [צ"ע אם מלאים, כיצד הם ריקים? אלא מלאים מצוות במחשבה לעשותן, אבל ריקים בפועל] – בניהו, סוף חגיגה
ריקנין שבך מלאים מצות כרימון – [למה דוקא רקת וטבריא] – הגאון ר' דוד בן שמעון, שער החצר, סי' רפ"א
דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם ואתי אברהם אבינו ומסיק להו – תורת חיים
בר מישראל שבא על בת עכו"ם – [כי מצטער על עצמו שנימול ושהוא יהודי] – פתח עינים
ג' פתחים לגיהנם – [האחד נגד הכופרים בהשגחת ה', וא' נגד הכופרים בזה שכל שבעולם תלוי ברצונו של הקב"ה, וא' נגד הכופרים בתורה ובנבואה] – גבורות השם 181 (מז)
ג' פתחים לגיהנם – אמת ליעקב
ג' פתחים לגיהנם – [האחד נגד חטאי הדיבור, ועוד א' על חטאי תאוה, ועוד א' על גאוה] – בניהו
ג' פתחים לגיהנם – לקוטי בתר לקוטי
ב' תמרות יש בגי בן הנם, ועולה עשן מביניהם – [יש כאן רמז שהגיהנם עבור אלו ההולכים אחרי מתיקות ותענוגי עוה"ז כדובשה של ב' תמרות] – מהרש"א
ז' שמות לגיהנם – נתיב ב' 124 (כח היצר, סוף פרק ב)
ז' שמות לגיהנם – [הם לפי התכונות של שבעת ימי בראשית, או לפי המזלות של שצ"ם חנכ"ל. ולכן כתוב "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאותיכם" (ויקרא כו, יח)] – מהרש"א
ז' שמות לגיהנם – רוח חיים
שאול, גיהנם, באר שחת, בור שאון, טיט היון, צלמות, ארץ תחתית – [כל מדור בגיהנם הוא מול יצר הרע שונה] – איי הים
גיהנם, שהכל יורד לה על עסקי הנם – [ענינו שנכשלים בעריות] – רש"י (מהרש"א וכן גליון הש"ס לרבי עקיבא איגר הביאו סימוכין לזה מהגמרא ביומא (עה.)
גיהנם, שהכל יורד לה על עסקי הנם – [יש להקשות על פירושו של רש"י הנ"ל, שהרי חז"ל אמרו "רוב בגזל, מיעוט בעריות, וכולם ב(אבק) לשון הרע" (בבא בתרא קסה ע"א) וכיצד כאן נפרש שכל היורדים לגיהנם הוא בחטא עריות? אלא שמא פירוש המלה "הנם" הוא הדיבור, כמו "נמתי לו" (חולין ע ע"ב) כלומר יורדים לגיהנם מפני דיבורים אסורים כמו לשון הרע. ואות ה' של "הנם" היא ה"א הידיעה] – איי הים
גיהנם, שהכל יורד לה על עסקי הנם (עין יעקב: הגירסא "חנם") – [דרשו חילופי אתיות ה-ח] – מקור ברוך, ח"א עמ' 251
ערוך מאתמול תפתה, המתפתה ביצרו – מהרש"א על נדרים לט ע"ב
אם בארץ ישראל הוא, בית שאן פתחו –
דף כא
רחבה מצותך מאד – גור אריה, שמות לד, כז
רחבה מצותך מאד – [דוד לא ראה אלא את אורכה, איוב הוסיף לראות את רוחבה, יחזקאל ראה אותה פנים ואחור. כי יש בתורה ד' פנים: פשט, דרוש, שכל (מעשה בראשית), וסוד (מעשה מרכבה)] – מהרש"א וע"ע מהרש"א על נדה דף סט ע"ב י"ב שאלות ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע
קינים והגה והי – [כיצד אלו מוסבים על שכר ועונש] – בניהו ד"ה קינים, ב' פסקאות
מגילה עפה – של"ה דף קפו: (שבועות)
א' מג' אלפים ומאתים בתורה – לשם שבו ואחלמה, הקדמות ושערים, שער הפונה קדים, פ"א
שני דודאי תאנים –
דף כא ע"ב
שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויים, אלו ואלו עתידין שיתנו ריח – [כלומר הבנתם בדברי תורה] – בניהו
הדודאים נתנו ריח – מהר"ל, תחילת דרשה לשבת הגדול 194
הדודאים נתנו ריח – בניה ד"ה שמא תאמר
הדודאים נתנו ריח – פרי צדיק (ח"א 162 חנוכה י"ד, ח"א 173 חנוכה כ"א)
הדודאים נתנו ריח – תוספת ברכה, קהלת ט, ד
בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא – נתיב ב' 128, כח היצר, ג
בנות ישראל שמגידות פתחיהן –
חדשים גם ישנים – באר 18 (א)
חדשים גם ישנים – מהרש"א
חדשים גם ישנים – קול אליהו ס"ק קצט
חדשים גם ישנים – [קלות הם הישנים, ז' מצוות בני נח. חמורות הם החדשים, שאר תרי"ג מצוות] – בניהו ד"ה אלו מצוות קלות
הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה – גבורות השם 201 (מח); דרשה על המצוות 62; באר הגולה 17 (באר א); נר מצוה 32
כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה – [זה נאמר רק בגזירות דרבנן כסייג לעבירה מהתורה שיש בה מיתה. אבל סייג לדבר שהוא רק עשה או לא תעשה, אין כאן עונש מיתה] – מהרש"א
עשות ספרים הרבה אין קץ –
המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה – ["צואה" הוא כינוי לסכלות] – רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה, זרעים, מהד' הרב קאפח, עמ' כא
המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה – באר 23 (ב)
המלעיג על דברי חכמים – [דרשו מהפסוק "ולהג הרבה יגיעת בשר" (קהלת יב, יב) כי בקובץ אותיות אחה"ע אות ה' מתחלפת באות ע'] – מהרש"א על גיטין נז ד"ה כל המלעיג על דברי חכמים
המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה – [הרשע סבור שדברי חז"ל מיותרים, לכן גם הוא נידון כמיותר] – לקוטי מוהר"ן ברסלב, סא, א
המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה – [כי מאס ושקץ דבריהם] – בן יהוידע
טועם טעם בשר – [כי המדקדק בדבר היטב נקרא "אכילת בשר", כמ"ש בבא קמא (עב ע"א) "לא אכלי בישרא דתורא" ומפרש רש"י: "לא דקדקתי טעמו של דבר"] – מהרש"א (אמר המלקט: שמא כך היתה כוונת תלמידי רבא שאמרו לתלמידי אביי: "אדמגרמיתו גרמי בי אביי, תו אכלי בישרא שמינה בי רבא" (בבא בתרא כב ע"א עיי"ש רש"י)
כל ההוגה בהן טועם טעם בשר – [פירש רש"י: "בכל שעה שאדם מחזר בדברי תורה מוצא בהם טעם". אפשר להוסיף על כך כי בזה מובן רישא דקרא "עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעות בשר" (קהלת יב, יב) כלומר אין קץ לספרים שאפשר לחבר מחידושי התורה, שהרי בכל מה שלומדים מבינים טעמים נוספים] – ילקוט הגרשוני
טועם טעם בשר – תורה תמימה קהלת יב, יב ס"ק צא
טועם טעם בשר – [כי ע"פ פסחים מט: אסור לעם הארץ לאכול בשר] – בן יהוידע
טועם טעם בשר – [לכן בבבא קמא (עב.) רב נחמן התאונן לרבא "דלא אכלי בישרא דתורא" כלומר שלא הגה מספיק בלימודו למצוא טעם בשר] – אור הישר
רבי עקיבא היה חבוש בבית האסורין (סיכן בעצמו) – גליון מהר"ץ חיות
רבי עקיבא (סיכן בעצמו) – ר"י עמדין, "לחם שמים" על ברכות, סוף פרק א, וכן בתחילת ספרו 'מגדל עוז', פרק אבן בוחן
ואל אעבור על דעת חברי – [צ"ע הרי גם היוצאים למלחמה פטורים מנטילת ידים (עירובין יז ע"א) וכל שכן הוא, אלא שהיה מחמיר על עצמו] – מהרש"א
רבי עקיבא (סיכן בעצמו) – [על לשון "ומה בבית האסורים", ב' פעמים קל וחומר] – בן יהוידע
בשעה שתיקן שלמה – מהרש"א על שבת יד ע"ב
בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו) ואומר "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר" (משלי כז, יא) – [הקשו התוספות, והרי הוא ג"כ תיקן איסורי שניות? עיי"ש מה שתירצו. אבל הגאון ר' מתתיהו שטרשון (בנו של הרש"ש) תירץ כי שתי תקנות אלו היו כדי להקל על הבריות. תיקון עירוב בא להועיל לבני אדם שיוכלו לטלטל בחצר המשותף בשבת ותיקון נטילת ידיים באה שמי שנטמאו ידיו אינו זקוק דוקא לטבול כל גופו, אלא די בנטילה. וכיון שהיו כאלו שהיו מחרפים לחכמים "מאי אהני לן רבנן?" (סנהדרין ק.) ולכן אמרה בת קול "ואשיבה חורפי דבר"] – ר' מתתיה שטרשון, מובא ע"י הרב שמעון פדרבוש (תלמידו של מהרש"ם ברזון), "המוסר והמשפט בישראל", מוסד הרב קוק, עמ' 176
בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו) ואומר "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר" (משלי כז, יא) – [צ"ע מה ענין מלת "בני" כאן? ולפי פשוטו כתב שלמה דבר זה על הבן שלו. אלא ידוע שבני דורו לעזו על שלמה שחטא על שנשא נשים נכריות. אמנם הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג הי"ד) מלמד שגייר אותם אבל היו שמפקפקים אם כיוונו נשים אלו לשם שמים בגירותן. ומה יוכיח? אלא הרי הזהירו חז"ל שהבועל בת אל נכר לא ישאיר אחריו בן שהוא ת"ח (סנהדרין פב ע"א). ועל זה אמר שלמה אל הבן שלו: "בני אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני" כי היא הוכחה לצדקותי, כי הנושא גויה לא יהיה בנה ת"ח. ועוד אפשר לפרש שהקב"ה קרא לשלמה עצמו "בני". כי היו מהרהרים הא כיצד הקב"ה המליך על כסא דוד אדם הנושא נשים נכריות? אבל אם הוא חכם לתקן אזניים לתורה, תקנות וסייגים, אומר ה': "ישמח לבי גם אני"] – ילקוט הגרשוני על יבמות דף כ"א, בשם ספר "כתנות אור"
נצא השדה, עוסקים בתורה – תוספת ברכה, שה"ש ז, יב
אל תקרי בכפרים אלא בכופרים – קורא באמת, עירובין, פסקא ב'
אל תקרי בכפרים אלא בכופרים – פרי צדיק (ח"ב 47, בא, ו')
גזל ועריות – [ב' הפכים, עניים ועשירים] – בן יהוידע
ג' אלפים משל – תוספת ברכה, ויקרא יא, יט
אלף וחמשה טעמים – [כלומר טעמי נגינה, לפי התנועות, כמ"ש בנדרים לז ע"א. ואפילו בלימוד תורה שבעל פה היו להם טעמי נגינה. וע"י שינויי טעמי נגינה הבינו יותר טוב במקרא להסביר בדדמי ליה] – מהרש"א, ד"ה על כל דבר ודבר, וד"ה לימד דעת
היתה תורה דומה לכפיפה – [ודלא כרבי מאיר שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו] – מראית העין
היתה תורה דומה לכפיפה – תוספת ברכה, קהלת יב, ט ד"ה איזן וחקר
היתה דומה תורה לכפיפה שאין לה אזנים – אגדות א' 129
אסברה בדדמי ליה – תורה תמימה קהלת יב, ט ס"ק סז-סח; תוספת ברכה, קהלת יב, ט ד"ה ויותר
לדרוש על כל קוץ תילי תלים של הלכות – [נוסף על תילי תלים של סודות, גם למדו תילי תלים של הלכות] – מהרש"א
לדרוש על כל קוץ תילי תלים של הלכות – תפארת ישראל, 192 (סד)
דף כב
משכים ומעריב – נתיב א' 14 (תורה, ג)
משכים ומעריב – דרכי נועם דף קטו
משים עצמו אכזרי כעורב – מהרש"א על כתובות מט ע"ב ד"ה עורבא בעי בני
קורמי באגמא – [והוא נאכל ע"י תיקון ובישול] – בן יהוידע
ומשלם לשונאיו אל פניו – [שהמשא הזה הוא נגד חפצו (של ה') להשליכו מאתו, כאשר הרשעים ראויים שיהיו מסולקים מאתו, ואז אין אצל ה' דבר חוץ מהסדר הראוי. וזאת כיון ששכרם של הרשעים הוא ג"כ חוץ מהסדר הראוי] – מהר"ל, תפארת ישראל, 183 סוף פרק ס'
ומשלם לשונאיו אל פניו – [נ"ל חז"ל דרשו זאת כי "שונאיו" הוא לשון רבים, והיה צ"ל "אל פניהם"? אלא כאן "פניו" מוסב על הקב"ה עצמו כביכול, שזה משא כבד עבורו]- נ"ל המלקט
ומשלם לשונאיו אל פניו – [דרשו מלת "אל" כמו "על", ואז "פניו" אינו מוסב על הרשע כי אם על הקב"ה] – מהרש"א
ומשלם לשונאיו אל פניו – תורה תמימה דברים ז, י ס"ק יז
היום לעשותם – רבנו בחיי (דברים ז, יא)
היום לעשותם – מהרש"א על ע"ז דף ג' ע"א ד"ה ומי מצית אמרת
היום לעשותם – תורה תמימה דברים ז, יא ס"ק יח
"ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם" (דברים ז, יא) היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם – [דרשו כך כי בפסוק זה שתי המלים "היום לעשותם" הם כמיותרות, כי הפסוק מובן מבלעדיהן. אלא באו לשם הדרשה] – אשי משה, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
ארך אפים – אגדות א' 116
ארך אפים לצדיקים – [ביאור באריכות] – מהרש"א על סנהדרין קיא סוף ע"א ד"ה וכותב ארך אפים
ארך אפים לצדיקים – תוספת ברכה, שמות לד, ו
דף כד
לית דין בר נש; כגון דא בר נש – הנצי"ב, העמק דבר, בראשית א, כו
דף כו
חלה חזקיה והושיב ישעיה ישיבה על פתחו – [צ"ע כי בברכות (י.) מובא שישעיה אמר "כבר נגזרה גזירה" (שימות חזקיה), ובכן מה תועלת בישיבה על פתחו? הישוב לזה, אחרי שחזקיה דחה דבריו ואמר "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים" קבל דבריו ישעיה] – בן יהוידע
חלה חזקיה והושיב ישיבה על פתחו. ולאו מילתא היא – [מניין להם לחז"ל להכריע נגד מעשה רב של ישעיה? אלא מצאנו כי גם דוד היה בסכנת מיתה בשבת, ולא פסק מפיו מגירסא כדי למנוע ביאת מלאך המות. אבל לכאורה אי אפשר ללמוד כל רגע ורגע, כי צריכים לאכול ולשתות בשבת ואסור להתענות. ומדוע לא קבע שחבורת ת"ח ילמדו על פתחו, וכאשר מפסיק זה מלימודו, ימשיך השני? אלא "לאו מילתא היא" ואדרבה יכול להזיק "דילמא אתי לאיגרויי בהו". ומזה למדו חז"ל לשלול מעשה של ישעיה] – אור הישר
דילמא אתי לאיגרויי בהו – ["דכי חזי דמינצי בהדי הדדי, מיגרי בהו"] – רש"י (כלומר כאשר נוהגים זה בזה בחוסר כבוד, זה מעורר עליהם קטרוג מלמעלה ויכולים להסתכן)
בן יהוידע
{ויבן ה' את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם הרא'. מלמד שבנאה כבנין אוצר רחבה מלמטה וצרה מלמעלה כדי לקבל הולד (יח) }
אין שום מחלקת ביניהם אלא כל אחד הראה פנים אחרים הכלולים במלת "ויבן", הן על מבנה גופה לצורך תקפידו, והן על הקסם והחן שנטע ה' באשה כדי למשוך ולהפנות את תשומת לבו של איש אליה, כמעשי התסרוקת וקליעת השער שמטרתם למשוך העינים מבחוץ.
{ויביאה אל האדם. מלמד שעשה לו הקב"ה שושבינות לאדם הראשון. (יח)}
מטרת השושבינים היא לשמח לחתן ולהדרו, ושושבינות זו, עשה הקב"ה לאדם החל מאדם הראשון, בשמחו אותו בכלתו, וכבדו ויקרו אותו בעיניה, וכן גם להיפך. ועוד שמזמן להם את כל צרכיהם לבנין ביתם וחייהם, כשושבינים המשמשים לפני חתן וכלה.
{דו פרצופין היה לו לאדם הראשון. (יח.)}
על פי מה שביאר הרמב"ם במורה את פרשת יצירת אדם השנייה, שזה על האשה שבאדם והאדם שבאשה, תהיה מחלוקתם איפא במעמד החומר ביחס לרוח, אם הוא פרצוף, או זנב ונטפל. (ובברכות ט"ו העלנו באורים בפנים אחרות למאמר חז"ל זה.
{כל בית שנשמעין בו ד"ת בלילה שוב אינו נחרב. (יח:)}
ממאמרם הדומה לזה בפ' חלק, "כל בית שאין ד"ת נשמעים בו בלילה אש אוכלתו" וכו' ואין שריד אלא ת"ח וכו' יתבאר, שאין הכוונה דוקא על הקירות, אלא על הבית המשפחתי – רוחני של אדם, כמו "ויעש להם בתים". כלומר, שאם לילותיו – עתותיו הפנויים של אדם אינם משמשים לבנינו ושמירת קיומו הרוחני, בהכרח שיעסוק במה שיביא לסוף, לחורבנו ושריפת נשמתו.
{אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש משכן וכו' (יג)}
כל כוונתם לרמוז שקדושת המשכן והמקדש שוות ואין קדושת הבית אלא מהשראת השוכן בו, ואז יש בו קדושה.
{אמר ר"מ כשהייתי לומד תורה אצל ר"ע הייתי מטיל קנקונתוס ולא אמר לי דבר וכשבאתי אצל ר"י אמר לי בני מה מלאכתך; לבלר! אמר לו בני הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שאם אתה מחסר אות אחת נמצא מחריב העולם כולו. (יג.)}
על פי מה שביאר הרמב"ם באבות ה' את ענין "בעשרה מאמרות נברא העולם כדי ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם", יובן ג"כ כאן אמרם מחריב לעולם; שהוא עולם האמונה.
{אמר רבי האי דמחדדנא טפי מחבראי, משום דחזיתיה לר"מ מאחוריה ואלמלא חזיתה מקמיה מחדדנא טפי. (יג:)}
כדרך שנתכנתה בתורה השגת הש"י – ראית פנים, והשגה למטה הימנה, ראיית אחור, כן כינה רבי את רבוי ומיעוט הלמוד והשמוש לפני ר"מ, בראיית פנים ואחור.
{מיום שחרב ביהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות. (יח.)}
את הכרת ה' והשגתו על צד השלמות (שזה ענין שם ה' מלא), לא תתכן אלא כשאין חרבן והרס באומה במקדשה ואמונתה, שאז השראת השכינה, העבודה, הנבואה והמלכות, מסייעים להצלחת הרוח והנפש בישראל. אבל כשהיא בחרבן וירידה, די אם היא מחזיקה מעמד באמונתה בה', וזהו ענין שתי אותיות שהם חצי שם ה'.
ועוד שכ"ז שביהמ"ק היה קיים, היתה אפשרות להגיע להכרת מציאות ה' וגדולתו, מתוך אוירת העבודה, הנסים, והשראת השכינה שנתגלו במקדש אולם אף משנחרבה, קיימת עדיין האפשרות להכירו מתוך מעשיו ובריאתו הטבעית, כפי שדוד סידרם בתהלותיו, וביטא הכל בסיומו "כל הנשמה תהלל יה וכו'" על כל נשימה ונשימה, תכירו ותן לו תודה.
{כל אותן ק"ל שנים שהיה אדם נזוף בהן הוליד רוחין שדין ולילין, מתיבי אדה"ר חסיד היה ופירש מן האשה ק"ל שנה? כי קאמרינן בשכבת זרע דחזא לאונסיה. (יח:)}
כבר פירש זאת הר"מ מורה צדק במו"נ ח"א פ"ז וז"ל: "שהבנים שנולדו לאדם הראשון קודם שת, לא היו שלמים בצורה האנושית שהיא צלם האלקים באמת, והיו כבהמה בצורת איש, יכולים על מיני ההיזק וחדוש הרעות כבעלי חיים. כן היו כל הקודמים לקין והבל, וזהו אמרם כל אותן ק"ל וכו', היה מוליד רוחות, כלומר שדים. וכאשר רצהו ה' הוליד בדמותו בצלמו. רצו באמרם שדים; בנ"א חסרים, רעים ורשעים וסכלים במדות ודעות" עכ"ל. וראיה לדברי רבינו הנ"ל מעצם קושיתם, שפירש מאשתו שבה גילו שלא הוליד רוחין ושדין אלא מאשתו והתירוץ בשכבת זרע דחזא לאונסיה ענינו שכיון שהיה כמנודה, נזוף ומרוחק ושבוי ביצרו לא התעלה ולא הזדוג לה לשם פו"ר. הרי, שגם שדין ורוחין לא נולדים אלא מבטן אשה ולא באוירא בעלמא. אלא שטיבם תלוי בטיב הכוונה והרצון, אם זה מתוך שאנסו יצרו ודחפתו תאותו, והיינו ש"ז דחזא לאונסיה, כי אז טיבם של התולדות ומעשיהם, יהיה כיוצא בהם וכמעשי אבותיהם, בלתי שלמים בצלם אלוקים ובצורה הרוחנית מה שכינו; שדין ורוחין, משא"כ אם זה מתוך מטרת קיום ובנין העולם על מכונו הראוי, ומתוך שקידה על כך, הרי שתושג המטרה שיהיו אנשים בצלם אלקים בדמות הוריהם. ועל כן או' הרמב"ם שאדם הראשון אחר ששב למדרגתו, ורצהו ה', ונולד לו שת, והורהו, ולמדהו, והדריכהו בדרך הטוב בדעות אמיתיות ומדות ישרות, נאמר עליו אז שהיה בצלמו ובדמותו; צלם אלקים המכוון בו, דהיינו שלמותו. וכן היא גם תפיסת הגאונים, כפי שמובא בתשובת הגאונים "שהוליד בני אדם, שדים, מאשתו, אלא שלא על כוונה תחלה". וב"פר פי', הוליד שדין, וכו' ר"ל מחשבות ודעות זרות, שמשדדים הדעת והתבונה, עד שנתברר לו דרכי האמת עכ"ל (כמו הרה עמל וילד שקר). וכך גם מרגלא בפומיהו דאינשי לקרוא לאדם רע: שד. וגם בלשון ערבי "ג'ני".
{נתקללה בבל, נתקללו שכיניה נתברכה שומרון נתברכו שכיניה (יח.)}
זה כעין מאמרם במגילה אם מליאה זו, חריבה זו, שטבעו של עולם הוא עד כה, שזה נבנה מחורבנו של זה.
עוד רצונם לומר, שחרבנם של הגוים וקללתם, היא רבה וכוללת גם את סביבתם, אבל ישראל גם שנגזר עליהם גזירה, אין בה כליה. וניבטים ממנה רחמי ה' וחמלתו על עמו וארצו. ואין להקשות מהכתוב "ושממו עליה אויביכם". כדי שלא תתן פירותיה לגוים. כי כאן מדובר שעדיין היו מישראל בה.
{איני והא אר"ל רשעים, אפי' על פתחה של גיהנם אינם חוזרים בתשובה? ל"ק כאן בפושעי ישראל כאן בפושעי עכו"ם דאר"ל פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב. שהם מלאים מצות כרמון. ומאי דכתיב עוברי בעמק הבכא, דמחייבי גיהנם חדא שעתא ואתי אבר' ומסיק להו, לבר מישראל הבא על הגויה ומושך בערלתו, }(כי לא מזהה אותו){ (יט)}
ממה שהזכירו את אי החזרה בתשובה אפי' על פתחה של גיהנם, יובן ענין גיהנם כאן מקומו זמנו ומהותו. כי אין מעשה וחשבון עוד בשאול, ורק בעולם המעשים יש סכוים לאותם שלא ניתקו ונתרחקו ושלא טשטשו זהות היהדות מהם, כי עקב המצות שהם מלאים מהם ינצלו ואין אש של גיהנם מכלתם. בשל ניצצות יהדות שבלבם, ונזכר אברהם שהיה ראשון ליהדות לרמוז שאפי' נתרחקו מכל תורה ומצות, אך שם יהדות שנשאר עליהם מעלה אותם.
ועיין היטב פי' המאירי היאך רמז והבין את ענין פתחה של גיהנם. באמרו; לעולם יהא משבח את ה' ומצדיק עליו את דינו, ויהא דומה בעיניו יסוריו שמקריב קרבן, וכל שעושה כן אף בשעת מיתה מתכפר לו, אבל אם בועט ביסוריו ומת בביעוטו, אין לו כפרה עולמית, ועליהם נאמר "הפושעים בי", שאפי' בפתחה של גיהנם אין חוזרים בתשובה.
{שבעה שמות יש לו לגיהנם שאול ואבדון באר שחת ובור שאון טיט היון וצלמות וארץ תחתיה. (יט)}
כוונתם בזה לרמוז לנו להבין מהכנוים השונים, שענינה שונה בכל מקום לפי הכנוי. יש שרומז על האבדון החמרי. ויש על הרוחני. ויש על היסורים. ובעץ יוסף בע"י פירש שזה כעין אמרתם בסוכה, ז' שמות יש לו ליצה"ר, והכוונה כי ז' אופני פתוי והסתה יש לו לכח, המפתה. אשר עי"ז יתפעל האדם מטוב לרע עד שיפול ויענש באחד מסוגי העונש הנובע מאותו החטא.
{תנא כר' יוחנן בן זכאי ב' תמרים יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם (יט)}
נראה שריב"ז רומז על מקום פולחן בין שתי אשרות של עץ תמר שעדיין פולחן הקיטור תימר מביניהם. וטעות האלילות של הקיטור בגיא בן הנום שעליה העיד הנביא, היא הגיהנם הרוחני והיא היתה הפתח והסיבה לגיהנם ולחרבן האיום שבא על ישראל.
{בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, בשר ודם אם נתחייב הריגה למלכות, מטילין לו חכה לפיו, כדי שלא יקלל את המלך ואלו להקב"ה שותק (האדם) שנא' לך דומיה תהלה אלה'. (י"ט)}
ענינו, כי הבדל עיקרי יש ביחס שבין אדם לחברו, לבין אדם למקום. שאדם עצמו ניזק או נפגע כבודו, אף מקללתו של חברו. משא"כ כבודו של מקום איננו נפגם כלל ועיקר ממה שעוברים על רצונו, שאין כל זה נוגע לכבודו ולעצמו יתב' כלל, כי המזלזל אין ספק שאין לו כל מושג מה, מכבוד המקום, והבל יהגה.
{"ויבא אליו ישעיה" (מלכים ב' כ') ישעיה מאי בעי התם? (בחצר התיכונה?) אמר ר' יוחנן מלמד שחלה חזקיה ובא ישעיה להושיב ישיבה על פתחו, מכאן לת"ח שחלה שמושיבין ישיבה על פתחו. (כו.)}
יכלה הגמ' לענות שישעיה בא בשליחות ה' לחזקיה, וגם לבקרו כחולה, אלא עיקר השאלה מאי בעי בחצר התיכנה, בחיצונה היה צריך להיות? והתשובה, שנכנס לתוך הבית פנימה, לעסוק בהושבת ישיבה לזכותו לעדודו ולחזוקו. ועל זה אמרו מלמד וכו. כי על עצם הביקור מקרא מפורש הוא).
{ולא היא דלמא אתי לאגרויי בשטן (כו)}
ע"פ מה שאמרו חז"ל הוא שטן הוא מלה"מ וכו' יתבאר – שכאשר ירגיש החולה בשמירה יתירה עליו וחשש לחייו, אז יחרד יותר לבו על חליו, ומרוב פחד דאגה וחרדה, יכבד עליו חליו ויסתכן. ועל כן מסקנת הגמ' שאין להושיב ישיבה על פתחו של ת"ח שחלה "דילמא אתי לאגרויי בשטן", וכל החרדה עליו תחרידהו.