עיונים בשירה המקראית

הבית הראשון מביע ברוב כוח את בטחון המשורר באלהים. לא בשמו בלבד הוא מדבר, כי אם בשם העם כולו, ועל כן נוקט הוא לשון רבים; לנו, נירא. אלהים היה מחסה ועוז לעמו בימים עברו, ועל כן נאמן הוא עליו, שיהיה בעזרו אף בצרות שמצאוהו עתה. צרות אלה הן מהפכות בטבע, הממיטות הרס וכליון על העולם. האדם המאמין אינו נכבש לפחד, כי אם עומד איתן מכוח המהפכות המחרידות, ואמונתו באלהים לא תתערער, כי סומך הוא עליו, שהיה לו לעזר מאז ומעולם; עזרה בצרות נמצא מאד. צירוף המלים "נמצא מאד" מביע בפשטות את תדירות העזרה ותכיפותה. "בהמיר ארץ": ביטוי מקורי זה, שאין לו אח במקרא, בא לציין את התמורות החלות בעולם. ההרים, עמודי העולם, משוקעים בים, והשווה תהילים כ"ד, ב; כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, וכן ישעיה כ"ד, יח: כי ארובות ממרום נפתחו וירעשו מוסדי ארץ. – יהמו יחמרו; "חמר" אין לו אח במקרא; בס' איוב ובאיכה בא "חמרמר" בלבד. לכפל הפעלים ראה להלן. מימיו: מוזר הכינוי ביחיד; הוא יובן מתוך שהריבוי "ימים" לשון פיוט הוא. – בגאותו של מי ירעשו הימים? יש אומרים בגאות אלהים, ויש אומרים בגאות הים, אין לדידנו ספק, כי המדובר הוא בגאות אלהים; הלא התיבה "גאוה" באה במקרא ביחס לאלהים ולאדם (פעם אחת אף ביחס לבעל-חיים), אך לא ביחס לטבע הדומם. לא כן גאות, והשווה תה' פ"ט, י: אתה מושל בגאות הים. האומר ליחס "גאותו" לים חייב לשנות את הניקוד ולקרוא: בגאותו, (וכן חיות). ואין גירסה זאת מתקבלת על הדעת: הלוא בצד הפועל "ירעשו" דרוש היה מושג וורבאלי ולא השם "גאות".

כאן מקום לעיין, אם אמנם נדרש אף בפסוק ד' הפזמון הבא בסוף שני בתים האחרים. אמרנו, כי ההרים רועשים בגאות אלהים; ההרס נגרם בכוחו ועל פי רצונו; ואין להניח, שדווקא כאן יבוא הפזמון המביע את אמון האדם בעזרתו. מה גם שבטחון זה זכה לביטוי כה עז וממצא בראשית הבית: אלהים לנו מחסה ועוז, עזרה בצרות… על כן לא נירא… אילו היה המשורר חוזר כאן על הבעת בטחונו, היה הבית לוקה ביתר. אף זו: שני הבתים האחרים עוסקים במעשי אדם, במעשי הגויים; שם, ולא כאן, המקום להצהרה הנרגשת: ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב. ועל כורחך אתה נזכר בתה' קכ"ד, ב: לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם…

יש טוענים, כי הבית בא בדרך השאלה ואין כוונתו אלא לעמי תבל הקמים על ה' ועל עמו. ולא מן הנמנע הוא, כי אמנם מצויה כאן גם כוונה כזו. יש פסוקים במקרא שבהם משמשים שני התחומים, תחום הטבע ותחום ההיסטוריה, בערבוביה, או שהם באים זה בצד זה. כן תה' צ"ט, א: ה' מלך ירגזו עמים ישב כרובים תנוט הארץ; תה' ס"ה, ח: משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאמים. בפסוקים אלה מצויה הקבלה בין תחום הטבע ותחום ההיסטוריה; ואילו בישעיה י"ז, יב בא המתרחש בטבע כמשל בלבד, הוי המון עמים רבים כהמון ימים יהמיון ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון. – אין להניח, כי בפרק שלנו תבואנה המהפכות שבטבע רק לשם דימוי ובחינת משל. תעיד לשון הפסוק החיה והממשית, כי התיאור בא בראש וראשונה לשמו: זיכרון חליפות ותמורות, שחלו בימי קדם, חרות בלבם של אחרונים ומפעיל את דמיונם. אף ייתכן, כי מבשרם חזו דברים מעין אלה. עם זאת קיימת כאמור גם הקבלה, וראה להלן.

היו שהצביעו על עמידת גבורה דומה, שבאה לידי ביטוי נמרץ באחת האודות אשר להורציוס הרומי; Si fractus illabatur orbis, impavidum ferient ruinae (אם כי תתפורר הארץ ותתמוטט, ותפול עליו מפולת, הוא לא יירא). אך הצד השווה כרוך בהבדל תהומי: כאן עמידת האדם יסודה בגבורתו האישית, באומץ לבו הסטואי, הוא עומד ברשות עצמו ואינו כפוף לכוחות אשר ממעל לו; ואילו בפרק שלנו תלוי האדם בחסדי מרומים, ולא בכוחו הוא בוטח, כי אם בעזרת אלוהיו.

מה מפליא ומפתיע הניגוד שבין הפסוק הראשון שבבית השני לבין סוף הבית הראשון! לאחר השאון וההמולה, ההרס והחורבן, לפנינו תמונה אידילית של עיר האלהים, השרויה בשלוה, היושבת לבטח באין מחריד: נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, קדוש משכני עליון. במלים ספורות אלה מקנה לנו המשורר את רגש הרווח וההצלה השורר בעיר הנצורה, ואנו חשים, כי השלום אשר תזכה בו עוד מעט, שלום עולמים הוא, שאין אחריו מלחמה. לפנינו מבע פיוטי חזק לרעיון אחרית הימים. מציאות חדשה, על-מציאותית, משיחית, קמה לנגד עינינו. סדר המלים, הנדיר מאד במקרא, יש בו משום יצירה נעלה: נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים. בהקדימו את התיבה "נהר" משכין המשורר בלבנו את רגש ההרגעה עוד בטרם תקום הסערה. הלא הנהר הוא סמל השלום הנצחי. השווה ישעיה ל' כה: והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים ביום הרג רב בנפול מגדלים. שם ס"ו, יב: הנני נוטה אליה בנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים. שם מ"ח, יח: והיה כנהר שלומך. – לקדוש משכני עליון השווה תה' פ"ז, ב: אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. – תיאור עיר האלהים כאן כולו דמיוני, ולא בירושלים של מטה הדברים אמורים, כי אם בירושלים של מעלה, של אחרית הימים, עת ישתנו סדרי בראשית. המלחמה הנטושה על העיר עוד לא נסתיימה. אך הקמים עליה לא יוכלו לה, כי אלהים בקרבה. אין זה מקרה, כי במזמורנו חוזר ונשנה השם אלהים, והשם ה' בא, פרט לפזמון, רק פעם אחת, בפסוק ט. אלהים הוא בעל הכוח, הכל-יכול, הוא אף אלהי ישראל. בפסוקנו בא השם בהבלטה יתרה, תוך כיאסמוס רב-רושם:

ולשם סיום וסכום בא כאן בפעם הראשונה הפזמון הנאדר. מבנהו הכיאסטי מבליט הבלטת יתר את האמון הבלתי מעורער שהעם נותן באלהיו:

ולשיאו הן מבחינה רעיונית והן מבחינה שירית מגיע הפרק בבית השלישי שהושפע מתיאור אחרית הימים שבס' ישעיה פרק ב', ד. על ההבדל שבתפישה ראה להלן.

פעמיים נוקט המשורר בבית זה בכפל צווי: ל"לכו חזו" שבפסוק ט' מקביל בפסוק יא: "הרפו ודעו" (ובדומה לכך כפל הלשון "יהמו יחמרו" שבפסוק ד). הקצב בבית מזורז, ורבה ובלתי פוסקת התנועה בו. – שמות: עיקר הוראתו מעשים מדהימים stupenda אך משתמעת גם ההוראה שממה. השווה תהילים ס"ו, ה: לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם. שם ס"ה, ו: נוראות בצדק תעננו… ושם פסוק ט: ויקראו יושבי קצוות מאותותיך… שמות הנן נוראות ואותות כאחד.

הפסוק הבא, המתאר את השמות לפרטיהן, צורה נפלאה לו, ואין דומה לו במקרא. בראשיתו רחב הנהו (חמש מלים), אחר הוא מצטמצם (פעמיים שתי מלים) ובסופו הוא שוב מתרחב לשלוש מלים). המשורר עובר מן הכלל (משבית מלחמות…) אל פרטי פעולתו של אלהים (קשת ישבר וכו').

הפסוק האחרון בא בחינת סיכום, אשר עמו מוסר-השכל: הרפו ודעו: אף כאן, כמו בפסוק ט (לכו חזו), פונה המשורר אל עמי תבל, שנוסדו יחד על ה' ועל עמו. שם, בפסוק ט, הייתה הפעולה אחת, למרות כפל הפעלים, שהרי "לכו" איננה אלא לשון זירוז; ואילו כאן שתי פעולות נפרדות לפנינו: הרפו מרוע מעלליכם – ודעו, כי אנכי אלהים. מתוך הפסוק נשמעת תרועת ניצחון נשגבה -הוא ניצחון הטוב, הצדק והשלום בכל העולם כולו.לשון הפסוק, על כל פשטותה, מלאה הוד, כיאה לרעיון הנעלה הבא לידי ביטוי כאן, והחזרה על הפועל מגבירה את הרושם: ארום בגויים, ארום בארץ. ושוב יש התאם גמור בין לשון הפסוק וקצבו: בראשונה, בקצב מזורז, פנייתו המרגשת של המשורר אל הגויים, ואחריה, בקצב מתון ובלשון חגיגית, דברי אלהים בכבודו ובעצמו כאן שרויה יותר מבכל שאר פסוקי הבית, רוחה של נבואה.

הבית השלישי ענינו כלל-אנושי; הפזמון שלאחריו מחזירנו אל עם ישראל.

אין חידוש בפרק זה מבחינה רעיונית, ורעיונות דומים פזורים הן בפרקי תהילים והן בפרקי נבואה. נביא כאן בערבוביה, מלבד אלה שכבר הבאנו, כמה פסוקים הדומים לאלה שבפרקנו:

גדול ההבדל שבין תפיסת אחרית הימים בס' ישעיה לבין זו שבפרקנו, שם העמים הם החדלים ממעשי המלחמה, כאן ה' הוא הפועל, הוא נלחם בגויים ושם קץ למעשי ההשמד לעולמים. שם מקבלים הגויים מרצונם את התורה היוצאת מציון, עד אשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם, י"א, ט'); כאן מגיעה ההתפתחות לשיאה מבחוץ: ה' ירום בארץ, והגויים יקבלו עליהם את עול מלכותו "הרפו ודעו" – תביעה היא המופנית אל הגרים (בדומה ל"ועתה מלכים השכילו…" שבפרק ב'); "ומלאה הארץ דעה את ה'" – מציאות רוחנית חדשה היא, הנובעת מתוך התעוררות הגויים עצמם, האומרים: לכו ונעלה אל הר ה'… שוני זה בתפיסה נגרם בודאי גם על ידי נסיבות הזמן: טבעי הדבר, כי לעת צרה וצוקה ירימו על נס את כוחו של אלהים, המשבית מלחמות והשם שלום בארץ, וימליכו אותו למלך על כל הארץ. ומלכותו זו היא מלכות של ממש, בתחום ההיסטוריה ומעבר לו; ורק בזמן מאוחר יותר נקלט במחשבה הישראלית מושג מלכות שמים (מלכות שדי), שבה עתידה התפתחות המוסר בעולם להגיע לשיאה. כך קבעה לה מלכות ה', כפי שמצאנוה כאן (וכן בתהלים מ"ז, צ"ג, צ"ו, צ"ז וצ"ט), מקום מיוחד בין אחרית הימים ומלכות שמים.

כבר העירונו, כי מבחינה רעיונית אין חידוש במזמורנו והבאנו פסוקים שונים המביעים רעיונות דומים. אולם דווקא משום כך יש להתפעל מרמתה האומנותית, המושלמת והמופלאה, של יצירה זו, שאין רבות כמוה במקרא. דראמה נשגבה מתרחשת לנגד עיני רוחנו. דראמאטי במיוחד הוא הבית השלישי, המפתיע בפניית המישרין שלו אל הגרים: לכו חזו – הרפו ודעו, ובסופו באה שוב, באורח בלתי צפוי, הכרזתו החגיגית של אלהים בגוף ראשון: אנכי אלהים, ארום בגויים וכו'. מקום המחזה-עולם ומלואו; ושותפים בו כוחות הטבע, ישראל והעמים. אלהים בכבודו ובעצמו מנצח על העלילה, אף לוקח בה חלק מכריע. במערכה הראשונה פועל הטבע העיור, העושה את דבר קונו; המערכה השניה נטושה על עיר הקודש אשר עמי תבל נלחמים בה, אך שווא יהמיו, כי אלהים בקרבה – לא בחינת deus ex machina, כי אם ככוח הטמיר שבעולם; הוא אלהי האמת והצדק, הפודה את עמו והעושה שלום בכל הארץ. ובמערכה השלישית מופיע כביכול אלהים בכבודו ובעצמו על במת ההיסטוריה ומביא את הדראמה העולמית לסיומה. ולעלילה נשגבה זו מתלווית מעין מקהלה, המזכירה לנו מרחוק את המקהלה שבדרמה היונית: הוא הפזמון המביע הבעה מלאה את בטחונו של עם ישראל באלהיו. גורל עם ישראל קשור קשר בל-יינתק בגורל העולם, אלהי יעקב הוא ה' צבאות. כפילות גורלית ומחייבת זו פועלת בעלילת פרקנו, כשם שהיא פועלת בדברי ימי ישראל ובדברי ימי העולם כולו.

בספר ישעיה אנו מוצאים שיר מופלא בו נתמזגו למסכת תפארת צליל וקצב, רעיון ורגש, דמיון ומציאות, מיתוס והיסטוריה, בהירות וערפל; הומים בו בשיר זה לבבות וסואנות בו רוחות, ותמורות רבות ומפתיעות חלות בו ללא הפוגה. ומתוך הניגודים העזים אשר ביניהם אתה נקלע, עולה לפניך יצירה אחת ומושלמת, הששה בשלל גווניה ועם זאת – אחידה היא אחדות חוויה וצורה.

השיר (ישעיה י"ד, ד'-כ') הוא קינה, קינה על מות האדם. וקינה זו לא באה לשמה, כי אם לשם לעג. סתירה זו שבין צורתו הספרותית וכוונתו האמנותית של השיר עוברת בו מראשיתו ועד סופו ומשכינה בו מתח הנמשך והולך בלב הקורא.

מבחינה מוסרית-דתית אין בו כי אם רעיון חשוב אחד בלבד, והוא: ה' משלם לרשע כפועלו ונוקם את נקמת המעונים והמשועבדים, בהעבירו את ממשלת הזדון מן הארץ.

אך לא זה ערכו המיוחד של השיר; הוא פורש לפנינו בפסוקים מועטים יריעת רגשות רבים ומגוונים. רגשות הרשע ועריץ: שגעון גדלותו, יהירותו והתנשאותו שאינה יודעת גבול, עברתו ואכזריותו שאינה יודעת רחם. ורגשות המעונים: הייסורים שנתיסרו בהם, השפלתם ודיכאונם, כאבם האנוש בנחות עליהם מהלומה אחר מהלומה, המועקה הרובצת עליהם, פחדם מפני העתיד והרגשת שלוה ובטחון ושמחה על פריקת העול, שיש עמה שמחה לאידו של הרשע ורגש נקמה הבאים לידי ביטוי בלעגם המר והחריף. ואתה מרגיש, כי נמהלת ברגשות אלה פה ושם אף הרגשת הטרגדיה האיומה של אותו אדם, אשר מגדולתו אין הם יכולים להתעלם על אף השנאה המקננת בלבם. ואין המשורר אומר די בתיאור רגשותיהם של הרשע ושל קורבנותיו: הוא מתאר אף את הלך הרוחות בעולם כולו, עם עלית הרשע ולאחר מפלתו. חוק עולם הוא: לפני שבר גאון – הגאון שבר בצדו. שבר בלתי נמנע. וכיון שדבר זה חוזר ונשנה בתולדות עם ואדם, על כן יצירה זו אין תפארתה לשעה, כי אם לדורי דורות.

ושוב הקצב משתנה; הוא יורד:

מקום המחזה מתחלף: אנו מועברים מן הארץ אל השאול. אך השאול אינה כאן מקום-המחזה בלבד, כי אם נפש חיה, רגש לה כאדם והיא מגיבה כמותו. אתה חש בהדרגה, האדם – הצומח – השאול שותפים לחוויה אחת.

קשר הדוק בין פסוק זה ואשר לפניו. ושוב, כמו בהתחלת הבית הראשון מקדים המשורר את ההווה – מפלת הרשע – ואחר מביא הוא את דמיונותיו לשעבר. הקשר הענייני שבין הפסוקים מתהדק גם על-ידי כיאסמוס וכפל לשון (שמים).

ושוב מופיע על הבמה מחנה המשועבדים – המשוחררים ובפיו (דוגמת פ' י' וי"א) דברי תמיהה ולעג:

א) "כל מלכי גוים כלם" – מלים אלה באות רצופות אף בפ' ט': החזרה מכוונת, ואין מקום לשינויים.

ב) התיקון בלתי אפשרי מבחינת הלשון; לפתוח לפלוני פירושו לפתוח לפניו, כדי שייכנס. כן יחזקאל, מ"ו, י"ב "ופתחו לי את השער"; שיר השירים ה' ו' "פתחתי אני לדודי" ועוד. "פתח" קל במקום פיעל. שיעור הפסוק: פיתחם מאזיקיהם (השווה ירמ' מ' ד') ושילחם הביתה.

א) יורדי אל אבני בור לא תחד אתם בקבורה" – אין זה סדר מלים ההולם את דרכי לשון המקרא.

ב) אין הכוונה לניגוד בין הרשע ויורדי בור סתם, כי אם בינו והמלכים הנזכרים בפ' ר"ח, ואליהם חוזר פ' כ'. נראה, כי המלים: "יורדי אל אבני בור" הערה מאוחרת הן, וכי אין מקומן בפסוק שלנו: הלוא אין הן באות להוסיף על התיאור והן הורסות את מבנה הפסוק, אשר בלעדיהן צורה נפלאה לו:

ולבסוף ציון גורלם של כל המרעים, אשר דינם בדין רשע זה: כלם ימותו ערירים. הצלצול המתקבל מצרוף האותיות קו"ף, רי"ש, עי"ן וזי"ן מגביר את הרושם. (זרע מרעים גם בישעיה א' ד'). הפסוק מתחלק לשלשה חלקים: בראשון מדובר על הרשע, בשני על החטא שחטא, ובשלישי על גורל הרשעים בכלל.

ובסיום דברינו עוד הערות מספר:

אין אנו יודעים, אם נבואה לפנינו או הד פיוטי למאורעות שכבר אירעו. התחומים מתערבבים: מציאות כאן וחזון, עבר והווה – ואף עתיד. יש והעמום והערפילי מרובה על הגלוי והבהיר, והכל שרוי באווירת מסתורין. היצורים האגדיים שבשיר – הילל בן שחר, השאול, הרפאים – מקנים לו קסם מיוחד. ואנו חשים, כי מיתוס ופיוט מקור אחד להם.

הרגשות המובעים בשיר – לא במישרין, כי אם בדיבור ובמעשה, כדרך הסיפור המקראי – מתחלפים תדיר, בזינוקי פתע נועזים. ואף מקום העלילה משתנה מדי פעם בפעם ללא מעבר: נקלעים אנו מן הארץ לשאול, משאול לשמים ומשם שוב לשאול, ומשאול לארץ חזרה.

בשיר מובאים רק פרטים, אשר מטען רגשי להם. תיאור המוחש אינו אלא מקוטע ובלתי שלם, הקווים הבודדים באים לשיעורין ולסירוגין, מתוך דילוגים על תהומות, אשר רק הדמיון גושר עליהן גשרים. המאורעות הנרמזים המתרחשים בעולם החיצון נהיים לחויות אדירות בנפש האדם, ותיאור המוחש והממש לא בא כי אם לתת פורקן לחויות אלה; לפנינו שיר לירי על טהרת הליריקה.

שלל הצבעים והגוונים וריבוי הסממנים נתאחדו כאן בכוח משורר בחסדי מרומים והיו ליצירה אחת ואחידה, אשר אין רבות כמותה בספרותנו הקדומה.