ספרו של הושע פותח בפרשיות מעוררות עניין מיוחד: פרשת נישואיו עם אשת הזנונים (פרקים
א-ב) והפרשה המוזכרת בהמשך (פרק ג). וכרגע אין כל חשיבות לכך, אם מקבלים את המסופר
בפרקים הללו כמעשה שקרה, או כדעת מרבית הפרשנים, בני ברית ושאינם בני ברית, שכל
המתואר כאן לא התרחש אלא במראה הנבואה. מכל מקום, מערכת היחסים, המתוארת בפרקים
הללו, משמשת בבואה ליחסים בין ה' לבין עמו. האיש מייצג כאן את ה', והאישה את ישראל.
מערכת יחסית כזו, כמשל ליחס בין ה' לישראל, מופיעה בנבואותיו של ירמיהו.

האם המטאפורות הללו קשורות בקשר כלשהו זו לזו? לכאורה, כל אחת עומדת לעצמה.
הנביא מדמה את ישראל לכלה ולגפן, לבהמה משולחת רסן ולנודד צמא ויחף, לראשית
ילוא ,תיללכ תרגסמ תורופאטמה תא תדכלמ ,ונתעדל .הזב אצויכ דועו ,תסבוכלו האובתה
קצת רופפת, של תמונת נישואין ואהבה גדולה שהופרו.

מן הראוי להקדים, שאין זה קל להגדיר היקפה של כל נבואה (או כל יחידת נאום) בצרור
הנבואות הזה. במקומות אחדים יש מעין נוסחת חתימה. אך אי אפשר לבטוח בסימן הזה
לבדו. מכל מקום, אנו נתייחס להלן רק לפסקות ענייניות.

דומה שהקריאה "באזני ירושלים" (ב ב-ג) היא שליחותו הראשונה של ירמיהו. ממרחק הזמן
זוכר ה', המסומל כאן כבעל, לישראל, המסומל כאישה, את חסד נעוריה, אהבת כלולותיה,
אותם ימים של "לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה". ההליכה במדבר שייכת כאן הן לרובד
של המטאפורה, המספרת על הכלה הצעירה, ההולכת אחר אישה בארץ ציה ושממה, הן
לרובד הריאלי של הנמשל, ישראל ההולכים אחר ה' במדבר. אבל הפרשנים חלוקים בפירוש
הדברים. יש הרואים כאן תיאור החסד שעשתה הכלה, בזה שמתוך אמון ללא מצרים באלוף
נעוריה היא הולכת אחריו בעיניים עצומות לכל אשר יקחנה, וברובד הנמשל: הנכונות של
ישראל לצאת בהנחיית ה' אל "המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין
מים" (דב' ח טו). לפי דעה אחרת, הנביא מדבר כאן על החסד של הבעל (כדימוי של ה'),
שהשכיל להוביל את כלתו בדרך החתחתים של המדבר הנורא תוך דאגה מתמדת לשלומה
ולכל מחסורה (ראה דב' שם יד-טו).

במחלוקת זו תלוי הקשר שבין תיאור זה לבין המשפט הבא, "קדש ישראל לה', ראשית תבואתה"
(פס' ג), אם זהו המשך של תיאור יחסו של ה' אל ישראל, או שבמילים הללו מובעת התמורה,
שמעניק ה' לישראל, על אותם חסד ואהבה שגילה העם. מבחינה לשונית שתי הגישות אפשריות.
להלן בנבואות הנחמה של ירמיהו (לא א-ב) יש שימוש באותם לשונות של פרקנו: חסד, אהבה,
הליכה, מדבר. מלשון הכתוב: "אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד" (לא ב) ברור, שהחסד
והאהבה הנזכרים בפסקה זו הם אלו שמרעיף ה', האיש, על כלתו. לנו נראה, שגם פסקה זו
בפרק ל"א מתייחסת לתקופת המדבר. השווה לזה דברים לב י-יא; הו' ט י. עם זאת, הלשון
"לכתך אחרי במדבר" בפסוקנו מורה בבירור, שזוהי פעולה, הנזקפת לזכות הכלה, שהרי אין
כתוב כאן לשון "הולכתיך במדבר", כפי שנמצא בהמשך פרקנו. החסד והאהבה הם אלה שמעניקה
הכלה. לפיכך יש לומר שבפרק ל"א יש שימוש מהופך בדימוי השאול מפרק ב'.

הדימוי אשר בפסוק ג' הוא של "קדש", תרומה, האסורה לזרים, והאוכלים אותה (השווה י כה),
יוטל בהם "עוון אשמה באוכלם את קודשיהם" (ראה ויקרא כב י-טז, והשווה לשון פסוקנו),
וכידוע, עונשם של אלה חמור ביותר. אפשר שהמעבר מן המטאפורה שבפסוק הקודם הוא
בדרך אסוציאטיבית מן "(לא)-זרועה" אל "ראשית תבואה". הפסקה מסתיימת בחתימה הפורמלית
."'ה םאנ"

יש מי שרוצה לראות קשר בין דימוי זה לבין הנאמר בלשון מטאפורית במשלי ה' טו-יט, על
הנאמנות לקשר הנישואין: "שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך… יהי מקורך ברוך, ושמח
מאשת נעוריך". ובפרקנו הדימוי הוא של הליכה למקורות מים זרים. אך הטעון זאת מתעלם
מן העובדה, שבמטאפורה במשלי שותה המים הוא האיש; ואם יש לראות במטאפורה של
אצוי ,המכחה תורפס לש עטק ותוא תעפשה (לארשי ,ונייהד) ונקרפבש תוראבה יבצוח
שישראל מופיעים כאן בדמות האיש וה' מופיע בדמות האישה. ולזה אין אח ורע במקרא.
נראה אפוא, שפסקה זו, פס' ד-יג, עומדת בפני עצמה, ואינה קשורה ישירות עם קודמתה.

ראוי לשים לב גם לזה, שבפס' יג מדובר בישראל בגוף שלישי יחיד, וכך גם בפס' יד-טו; זאת
לעומת הפסקה ד-יג, שם מדובר בישראל בנוכחים. אך במהרה חוזר הנביא לדבר על ישראל
בנוכחות (מפס' טז), כאשר הוא מסביר את פשר ההרעה במצבם של ישראל. פס' יז נראה
כהתייחסות ניגודית אל פס' ב, ובו חוזר המוטיב של ההליכה אחרי ה' – במהופך! וכך ניתן
לראות כמו התייחסות כיאסטית בין שתי הפסקאות הללו:

:החתפש המב תמייתסמ הקספה

איבנה ראתמ (הרופאטמ אלא הניא המצע איהש) תינדגובה השיאה לש הישעממ הבזכאה תא
באמצעות מטאפורה מקובלת נוספת: הגפן-השורק, אשר הפכה לגפן נכריה. הדימוי לקוח
מישעיהו א-ז (אמנם שם מדובר ב"כרם", אך גם שם נזכר "ויטעהו שורק"). עם זאת הגפן כדימוי
לישראל נמצאת גם במקומות נוספים: הושע י א; (והשווה תהלים פ ט-יז). אך האם הגפן כאן
היא מטאפורה של עם ישראל, או שמא מטאפורה למטאפורה – לאישה? כפי הנראה, השימוש
בדימוי הזה נוצר בעקבות "עץ רענן" אשר בפסוק הקודם. השווה לזה את הצימוד המשולש
"גפן – זית – ברוש רענן". הושע יד ז-ט.

אך אפשר לראות קשר אסוציאטיבי אחר. הגפן כמטאפורה לאישה מופיעה בתהלים קכט ג.
בספרות חז"ל הורחב הדימוי הזה (משנה נידה ט יא; כתובות י ע"ב; ועוד), וסוגי יין משמשים
כלשון נקייה לדמים שרואה אישה. הפועל כת"ם שבפסוקנו הוא יחידאי במקרא. שם העצם
כתם נמצא במקרא כמילה נרדפת לזהב, ובעיקר בהוראה של זהב אדמדם. מכאן, שהפועל
"נכתם" אין פירושו התלכלך סתם, אלא "התלכלך בצבע אדמדם". בספרות הבתר-מקראית
משמש שם העצם "כתם" באופן בלעדי ככינוי לסימני דם נידה (לסימני לכלוך אחרים קוראים
"רבב"). אפשר אפוא להבין את המעבר מן המטאפורה של הגפן אל המטאפורה של היין,
המסמל את הנידה: "נכתם עוונך". הציור הנמצא כאן הוא של האישה, המנסה לכבס בנתר
את כתמי הנידות; אך במקרה שלנו סימני הכתם אינם נעלמים. הניסיון להעלים את סימני
.לשכיי עשפה

כחתימה לפסקה מופיע שוב תיאור האישה, שמתוך התבזות עצמית ממשיכה לרדוף אחרי
מאהביה, בה בשעה שהללו נקעה נפשם ממנה (פס' לו-לז). בניסיונותיה הנואשים להשיג אותם
היא מנסה להתייפות בעיניהם (השווה הו' א טו) ואינה חפצה לראות, ש"מאסו בה עוגבים"
(ראה ד ל; והשווה גם הו' ב ט). אך הנביא מבהיר לה, שגם מחיזוריה אחרי מצרים תנחל רק
מפח נפש ("תבושי"), כפי שנחלה מפח נפש מאשור. התמונה של "גם מאת זה תצאי וידיך על
ראשך" (פס' לז) מזכירה את יציאתה רווית ההשפלה של תמר מחדרו של אמנון, אחרי שמאס
בה והשליך אותה ככלי אין חפץ בו (שמ"ב יג יט).

הנה כי כן ראינו, ששפע המטאפורות בפרקים שלנו קשורות זו בזו, ויש ברקע כמו משל כולל,
.תורצו תובר תוער הואצמ הז תובקעבו ,היאושינ תירב הרפהש ,האונש-הבוהאה השיאה לע
עם זאת, על האישה לדעת, שבעלה זוכר בחיבה ובערגה את חסד נעוריה ואהבת כלולותיה.
אלה ישמשו יום אחד בסיס לחידוש קשרי האהבה ביניהם. זו הערובה לגאולת ישראל.