צוות האתר
תופעת צמיחת כתות מסוכנות, מוסברת בדרך כלל בכריזמה של מנהיגים בודדים, במניפולציות שהם מפעילים, ובתמימותו של ההמון.
מבט מעמיק יותר על תופעות אלה, יוביל אותנו דווקא להתמקד בריקנותו של ההמון, שהוא כלי-הקיבול לקבלת השפעות קיצוניות, וללא הבחנה. האם ניתן להאשים את ההמון? לא בדיוק. אנו נראה כי חז"ל מטילים את האחריות על אנשי הרוח שבדור, בעלי הידע והנסיון, המסתגרים בד' אמותיהם ואינם משפיעים טובה על סביבתם. ההמון, ה'יבש' כשדה קוצים, מוכן אפוא לקבל כל פורענות, אף רעיונות חדשים ומוזרים, שמקורם בשרלטנים תאבי-בצע וכבוד.
מדוע מסתגרים אנשי הרוח? לא תמיד בכוונה תחילה, ולא מתוך אי איכפתיות לסביבתם. לפעמים אין כאן אלא חוסר יכולת, או חוסר מודעות, לתרגם את ההשגות הגבוהות והמלומדות – למונחים פשוטים וקליטים, המותאמים להמון העם. באים חז"ל ומזהירים, שה'צדיקים' אחראים כלפי ה'רשעים', קרי ההמון, ואם אינם עומדים במשימתם, תבוא הפורענות ותתחיל דווקא מהם:
{(בבא קמא דף ס') אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה,}
נדייק בלשון חז"ל: הפורענות אינה באה בעטיים של הרשעים, כי אם 'בזמן שהם בעולם'. כלומר: מציאותם של הרשעים, והסיטואציה של סמיכות הצדיקים לרשעים, גורמת פורענות. הכיצד? ומהי אותה 'פורענות'? בגמרא בבא בתרא בדף ח' נאמר ש'פורענות' באה בגלל עמי הארץ. מסביר המהר"ל, שפורענות היא 'חסר', ועמי-הארץ הם אנשים של חסר, כי הם רק 'חומר' ללא רוח ותוכן. כאשר נמצאים בעלי-חסר בסמיכות לבעלי-תוכן, שאינם משפיעים עליהם מתוכנם – התוצאה היא 'פורענות'.
{שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים", אֵימָתַי אֵשׁ יוֹצְאָה? בִּזְמַן שֶׁהַקּוֹצִים מְצוּיִין לָהּ.}
עמי-הארץ החסרים נמשלו לקוצים. הקוצים הם דליקים מפני שאין בהם לחלוחית, ואין להם כוח התנגדות לבעירה. כך עם-הארץ, חשופים לנזקיה של כל סופת-אש, בדמות כת משוגעת מכוחות הטומאה, הבוערת בעולם בזכות התפשטותה המהירה בקרב קוצי הארץ. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי מלחמות ואסונות יצאו לדרך, לאחר שמהפכה תרבותית או מדעית התרוקנה ממשמעותה המקורית, והפכה לשלטון כוחני, כספי וחומרי. אנשים החלו להשתמש בידע המדעי לרעה, להוספת חומריות, ריקנות והתבהמות. או אז קל למנהיג הכריזמטי להוליך אותם שולל אחר משמעות "רוחנית" חדשה, המציתה בהם את הכמיהה לרוחניות ולערכיות, כמיהה שלא באה על סיפוקה.
{וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ", "וְאָכַל גָּדִישׁ" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ", שֶׁנֶּאֱכַל גָּדִישׁ כְּבָר.}
ה'גדיש' הוא מקום איסוף התבואה, שהופרדה כבר מן המוץ ומן הקוצים. הנמשל: הצדיקים ואנשי הרוח המתרחקים ואינם משפיעים על כל השדה, אלא מסתגרים בד' אמותיהם. השריפה שתכלה את כל השדה תצא דווקא מהם! כלומר סיבת הדליקה ותחילתה טמונה כבר במעשיהם של אנשי ה'גדיש', שנאכל כבר בידי ריקבון הטעות, אזלת-היד, ואי-המודעות לצרכיהם הרוחניים של עמי הארץ. מה עושים? משקים את השדה, ממלאים את צמאונו של עם-הארץ, ומחשלים אותו לקראת פורעניות שלא יבואו. צדיקים שכאלה אינם מכבים שריפות, אלא מונעים אותן, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה.