צער בעלי חיים / מדריך למורה

מקורות אלה ראוי לקרוא בכיתה בעיון ובהעמקה כדי להפיק מהם את המידע הגלום בהם.

(גכ-אכ תורוקמ) "הרז הדובע"ב תופסותהו ארמגה

הגמרא ב"עבודה זרה" קובעת עיקרון חדש: מותר להשחית חפצים, אם השחתה זו היא
לכבוד מישהו, ואין בכך איסור "בל תשחית"; ובאותה מידה מותר לעקור את פרסות הסוס,
אף-על-פי שהוא מצטער מכך, כיוון שהדבר נעשה לכבודו של מלך.

תלמידים, שאינם רגילים בלימוד גמרא, יתקשו בהבנת הקטע ממסכת עבודה זרה, מקור כא.
יש להעמידם על מבנה הקטע:

א. שורפים על המלכים ועל הנשיאים את מיטתם וכלי תשמישם.
ב. סיפור מעשה שהיה, לראיה: אונקלוס שרף על רבן גמליאל 70מנה.
ג. שאלה על ב': איך שרף כסף, והרי מותר לשרוף רק כלי תשמיש?
ד. תשובה: הוא שרף כלי תשמיש בשווי של 70מנה.
ה. שאלה (על א'): ומדוע מעקרים את הסוס?
ו. תשובה: הסוס בכלל "כלי תשמישן", שהוזכר בא'.

קרפבש תורוקמה

בפרק זה מובאים מקורות של הנוהגים לפנים משורת הדין. מקורות אלה חשובים, שכן
מנהגים מספר שאנו נוהגים בבעלי-חיים, כפי שנראה בהמשך, נובעים מהגישה, שיש לרחם על
בעלי-חיים גם מעבר למה שדורש הדין.

הסיפור על רבי והעגל אפייני: אין כל איסור לשחוט עגל. ובכל זאת, התשובה שנתן רבי
הביאה עליו ייסורים. מדוע? התשובה על כך נמצאת בדברי תשובות הגאונים.

הסיפור השני מסובך יותר: לרבי היו פרדות לבנות, שבעיטתן מזיקה ביותר. לא היו אלה חיות
טרף, אלא בהמות עבודה. רבי פנחס בן יאיר לא רצה לאכול בביתו של אדם, שיש לו בהמות
משא מוכנות. כל ההצעות של רבי, כיצד לפתור את הבעיה, נדחו, אין להפקיר אותן, שהרי אז
ילכו חופשיות, ויזיקו; אין לעקר את פרסותיהן, שהרי הדבר מכאיב להן (אמנם למדנו, כי
מותר לעקור פרסות לצורך – אבל כאן מודגש ה"לפנים משורת הדין", שלא רצה להכאיב
להן); ואין להרוג אותן, כי יש בכך איסור "בל תשחית" (גם כאן, אע"פ שלמדנו כי הריגה
לצורך אינה בכלל "בל תשחית" – בכל זאת, לפנים משורת הדין, לא הניח רבי פנחס בן יאיר
.(ןגרהל

מהתשובה להצעה "קטילנא להו" אפשר ללמוד דין אחר, לכתחילה: אין איסור צער
בעלי-חיים בהריגה. לכן ההתנגדות של רבי פנחס בן יאיר הייתה רק בגלל איסור "בל תשחית".
(על כך נרמז בשאלה )4.3

הקטעים מתוך ספר חסידים (מקור ל) מראים דרך הפלגה ביחס לבעלי-חיים:

הדבר המעניין בתשובה זו הוא המקור שממנו הוא מסיק דין זה: כיוון שדין צער בעלי-חיים
נלמד ממצוות פריקה וטעינה, צריך להשוות את הדין למצווה זו. מצוות פריקה וטעינה
מתייחסת לבהמות עבודה, ומצוות צער בעלי-חיים תתייחס גם היא רק לבעלי-חיים הראויים
.הכאלמל

עניין חשוב ומעניין בתשובתו היא הדרך, שבה הוא מנתח את הסיפור על רבי (מקור כז),
שהובא בפרק הקודם. הוא מראה, במה מידת החסידות שבמעשיו של רבי, ומדוע אי אפשר
להסיק ממעשהו זה על החובות המוטלות על כל אדם.

כדאי להדגיש משפט המובלע בדבריו של רבי יעקב עמדין, שיבטא את העמדה העקרונית שלו
:יחל סחיה לש היעבל